מי שעוקב אחרי הבלוג הזה יודע שאתמול היינו בהופעה של כוורת (היה אדיר!).
הכרטיסים שקנינו היו כרטיסים לדשא, והמקום שבו בחרנו (במקרה לגמרי) לשים את הפיקה שלנו, היה בצמוד לזוג מכרים שפעם אחרונה שפגשנו אותם הייתה לפני כ-15 שנה.
תגובתו המידית של אותו מכר הייתה ״וואוו, השנים רצות ואתם נשארים בדיוק אותו הדבר״ זאת בזמן שהמחשבה הראשונה שרצה בראשי הייתה ״וואוו, השנים רצות ואתם נראים לגמרי אחרת״.
ואני אומרת ש…
אין לי מושג מה קובעים חוקי הנימוס במצב מביך שכזה.
האם עלינו להתעלם ממה שאנו חושבים, לחייך ולומר: ״לגמרי. גם אתם בכלל לא השתניתם״ או שעלינו להיות נאמנים לדעתנו ולהסתפק בחיוך ושתיקה?
אנחנו חייכנו ושתקנו.
התהייה שלי באשר לדבר הנימוסי אותו נכון לעשות עלתה, מאחר ואני חושבת שמשמעותה של שתיקה כזאת היא בעצם שיקוף של דעתנו, כך שזה (כמעט!!) כמו לחייך ולומר: ״אופס. דווקא עליכם רואים די טוב את השנים שחלפו״.
המצב הזה הזכיר לי פגישה שהייתה לנו לפני כשנה עם מכר אחר שלא פגשנו מזה 3-4 שנים. לא היה קשה להבחין בכך שמאז התראינו פעם אחרונה הוא השיל 30-40 ק"ג ממשקלו.
שוחחנו איתו קצת ונפרדנו.
כשהתרחקנו, אמר לי ארז ״וואוו כמה הוא ירד! למה לא אמרת לו משהו על זה?״ תשובתי אליו הייתה: ״כי מבחינתי להגיד לו ״וואוו כמה רזית״ זה בדיוק כמו להגיד לו ״וואו כמה שמן היית״ וזה נשמע לי לא מנומס להגיד את זה״.
איפה חנה בבלי כשצריך אותה?
ואני אומרת ש... 
09/08/2013 בשעה 20:16
כידוע, לא לומר את האמת זה הרבה יותר טוב מלשקר, לפעמים אנו נתקלים בקונפליקט בין מוסר לנימוס, או כמו שמגדיר זאת בארט סימפסון ״you damned if you do and you damned if you don't", במקרה שלכם אין דילמה, שקר מתוך נימוס יהיה שקוף מדי מה שיגרום לכם לצאת צבועים/מתנשאים וכד׳, שתיקה מחוייכת אמנם אומרת את האמת אבל זה לא שהם לא מודעים לה, כך שמן הסתם הם יעריכו את העובדה שלפחות לא שיקרתם, ובטח שלא העלבתם, ללא ספק התגובה הנכונה! Just smile and wave, boys 🙂
11/08/2013 בשעה 11:12
ואולי באמת אנחנו לא השתנינו והם הזדקנו נורא? 😉
11/08/2013 בשעה 12:47
חשבת על האפשרות שאולי גם הם חושבים שהשתניתם, ופשוט רצו להיות נחמדים ולגרום לכם להרגיש טוב עם עצמכם?
אומרים שבני אדם משקרים בערך 200 פעם ביום. אז לפחות סטטיסטית יש סיכוי טוב שהם שיקרו (למרות שגם אני חושב שלא השתניתם הרבה ב-20 השנים האחרונות)
לגבי "וואו כמה רזית", אני יכול להעיד מנסיוני האישי ששמנים לשעבר נמסים מהמחמאה הזאת, וממש לא נעלבים. אני מכיר את ההתחבטות שלך, כי גם אני פעם מתחבט בה לפעמים, אבל שמנים יודעים שהם שמנים (או היו כאלה), והעובדה שאת מזכירה לו שהוא היה שמן, לא מביכה אותו, אלא להפך – גורמת לו לגאווה מחודשת על ההישג שלו.
11/08/2013 בשעה 16:34
ברורררר שחשבתי על האפשרות של זיוף מצידם, אם כי התגובה המהירה והמופתעת שלהם במסגרת מהמפגש הבלתי צפוי עשתה את זה די אותנטי, אבל, כאמור, זאת בהחלט אפשרות.
לגבי אנשים שמרזים ומוחמאים על כך, אז להזכירך "גם אני ברוטוס" (-: וכנראה שזה (כמו כל דבר) משהו מאד אישי.
אני בסה"כ הכללי אהבתי שאנשים ציינו "יווו כמה רזית" אבל לאורך זמן זה התחיל קצת להעיק עלי התזכורת המתמידה של "יווו כמה היית שמנה" וחיכיתי בקוצר רוח לשלב שבו זה יהפוך למצב הטבעי והרגיל שלי שלא יצריך אנשים להתפעל מכך כל פעם מחדש (היו אנשים ש"לא נרגעו" מזה וכל פעם החמיאו והחמיאו מחדש שוב ושוב).