ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

שוויון בנטל – האמנם?

אני ממש אשמח אם תקראו את הטקסט החשוב להלן שנכתב על-ידי ד"ר דניאלה שבאר-שפירא:
"הורות מורכבת ממגוון משימות עצום אותו ארצה להמשיג באמצעות החלוקה לאחריות הורית קונקרטית ולאחריות הורית מנטלית.
האחריות ההורית הקונקרטית מכוונת לעשיה בפועל – איסוף הילדים מהגן, הכנת כריכים בבוקר, קניית בגדים, ליווי לרופא, הגעה לאסיפת הורים, הקראת סיפור, רחיצה, החתלה ועוד ועוד.
לעומתה האחריות ההורית המנטלית מכוונת לחשיבה על, תכנון ועיסוק ב – מצב הרוח של הילדים, התכוונות לקראת מעבר גן, חיפוש אחר גן מתאים, התארגנות לקראת בא החופש הגדול, חיפוש קייטנות אפשריות ובחירת המתאימה יותר, שימת לב לנקודת חן ששינתה את צורתה, שימת לב לימים שחלפו מאז שהילדה הזמינה או הוזמנה פעם אחרונה לחברה, התעניינות ביחס של המורה לילד, מתן מרחב לביטוי האכזבה מציון או מעלבון של חבר ועוד ועוד."
(הטקסט המלא כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4808438,00.html)

ואני אומרת ש…

הטקסט אותו ציטטתי לעיל גרם לי להתרגשות רבה מאד, ביחס להרבה טקסטים אחרים שנכתבו ונכתבים בימים אלו בשל התחדשותו של המאבק בעד ונגד ביטול חזקת הגיל הרך.
אז על מה ולמה ההתרגשות הרבה שלי?
קודם כל, משום שהטקסט הזה המשיג לי בצורה חדה ומדויקת את מה שאני "מטיפה" לו בשיחות שונות מזה שנים לכל מי שרוצה לשמוע, ובעיקר למי שלא.
אבל הסיבה היותר חשובה היא שלצערי במסגרת השיח המתרחב שעוסק ב"האבות של היום זה לא אלו של פעם" ו"גברים היום הרבה יותר מעורבים בגידול ילדיהם" אין את הירידה לרזולוציה של שני סוגי האחריות עליהם הצביעה בחוכמה רבה ד"ר שבאר-שפירא. התוצאה היא שהשיח (החסר) הזה יוצר ומקבע רושם מוטעה כאילו אצל זוגות רבים יותר ויותר מתחיל ומתקיים שוויון בהורות בפועל.
ולמה אני טוענת שהרושם הוא מוטעה?
אני אסביר…

ובכן, אמנם לא ערכתי מחקר מדעי מחייב על הנושא, אבל אני מזמינה אתכןם לעשות חושבים על חייכןם, ואח"כ לעשות גם כמה תצפיות על הזוגות (ההטרוסקסואלים) סביבכןם תוך שאתםן מנסות/ים להגדיר מי מהזוגות האלו מנהל הורות שוויונית.
כשתסיימו, אנא חישבו, האם אותה הורות שוויונית מתקיימת ומתממשת בשני תחומי האחריות? או שמא רק בתחום האחריות הקונקרטית?
מההתבוננות שלי, בשנים שעברו מאז הפנמתי את האבחנה הזאת, ראיתי שברובם ככולם של המקרים בהם מנהל זוג הורות שוויונית (והם עדיין מיעוט), אזי השוויון בנטל תקף רק לאחריות הקונקרטית, בעוד שהאחריות המנטלית, אותה אחריות שהיא היא המשימה המרכזית והעומס והנטל הכבד באמת, האחריות הזאת היא עדיין נחלתן ה(כמעט) בלעדית של נשים.
וזאת (רק) אחת הסיבות למה (עדיין ובעתיד הנראה לעין) אני אמשיך להיות נגד ביטול חזקת הגיל הרך.
ואתםן?


2 תגובות

מי אני ומה שמי

לפני כמה ימים הואיל פייסבוק, ברוב טובו, להציף לי ("אולי יעניין אותך…") כתבה מתוך האתר "חורים ברשת" (ללא ספק אחד האתרים אם לא "ה") שכותרתה "17 תמונות מדהימות של נשים "לפני" ו"אחרי" איפור".
המוטו של הכתבה הוא מוטו עתיק ודוחה ש(לצערי הרב) עדיין לא נס ליחו והוא: "מה שלא עושה הטבע עושה הצבע".
מלבד התמונות המ-אא-מ-מ-ו-ת!!!1 (OMG), שאתם מוזמנים לשזוף בהן את עיניכם (או לא), יש שם גם מילים כדורבנות, מהסוג האהוב עלי במיוחד, כמו אלו למשל:
"איפור יכול לשנות חיים של בחורה"
"אין דבר רע בלהעביר את הפוקוס למקומות היפים יותר בפנים”
“מדובר בתעשייה המגלגלת מיליארדים רבים אשר ניזונה על החרדה, חוסר הביטחון והסגידה האינסופית שלנו לשלמות. קשה לחדול מהחתירה להיראות יותר יפה, ליהנות מעור רך יותר, עיניים מודגשות יותר ושפתיים לוהטות יותר”
(הטקסט והתמונות שידהימו אתכם' נמצאים כאן: http://www.holesinthenet.co.il/holesinthenet-media-story-38698)

ואני אומרת ש…

מי שעוקב אחרי הדברים שאני כותבת, כבר מכיר את אהבתי לצייר תמונת עתיד של החברה בה אשמח לחיות.
אני עושה זאת, בין השאר, בתור סוג של תגובה לביקורת המוטחת חדשות לבקרים בפמיניסטיות ככאלו שיודעות בעיקר להתלונן, להצביע על הפגמים ולהעיד כמה הן לא אוהבות את החברה הקיימת, אבל לא בהכרח להסביר באיזה חברה הן כן היו שמחות לחיות (ביקורת מוטעית מיסודה, אבל נעזוב זה).
אז הנה לכם, החברה בה אשמח לחיות:
אני רוצה לחיות בחברה שנותנת לנו להיות נוכחות כאן שם ובכל מקום שבא לנו בלי לשפוט, למדוד, להעיר, להגיב, להחמיא, להלל, לקלס, לפאר, לקטול, לבקר, להתלהב ולהתייחס לצורתנו החיצונית.
פשוט חברה ש"מרגיעה את עצמה" בכל הקשור לדיונים, הערות, קביעות והתייחסויות לגבי צורתן החיצונית של נשים בכל מקום ובכל זמן (בתקשורת, בפוליטיקה, במקומות העבודה, בתחבורה הציבורית, במסעדות, ברחוב, בפרסום, בקולנוע… (איפה לא?)).
חברה שעוזבת את הנושא הזה לנפשו.
חברה שלא סוגדת מחד ושלא מכפישה, מסתירה או מביישת מאידך את כל הקשור לצורתן החיצונית של נשים.
חברה שבה חיצוניותה של אישה לא מהווה את הבסיס האחד והיחיד לדברים היחידים שנשים (יפות, ואך ורק יפות) יכולות לעשות ולהרוויח בהם יותר מגברים.
אוקיי? סבבה?
אז אחרי שהבנתם איך נראית החברה בה אשמח לחיות, אני מתפנה מיד לענות לחובבי טיעוני ה"זה טבעי" "ככה זה תמיד היה" ("זה טבעי שנשים יפות ומצודדות ימשכו תשומת לב, הערות, התייחסויות ותגובות. ככה זה תמיד היה. לכל אורך ההיסטוריה"):
ובכן, בין מה ש"טבעי" לעין ולעיבודים השונים שרצים לכם במוח לבין מה שנפלט לכם מהפה ומהמקלדת בשילוב המכבש המטורף הפרוש מאופק לאופק בחברה שלנו בכל הקשור לחיצוניות של נשים פעורה תהום עמוקה (שקוראים לה תרבות, אבל אל תגלו לאף אחד).
ברגע שנמלא את התהום הזאת בדברים אחרים לחלוטין, ובתנאי שהם יהיו באותו סדר גודל והקף נרחב של פומביות שיש היום על איך אנחנו נראות, אז יוכלו להנץ להם ניצני השינוי שהייתי שמחה לראות.
אז מה זה ה"דברים האחרים לחלוטין", אתם שואלים?
שמחה מאד ששאלתם. במקרה הכינותי מראש:
מה דעתכם על התחליף הזה?
"מה שלא עושה הצבע עושה ניסיון החיים, ההשכלה, ההתנסויות, ההתבגרות ו… כן, כן… עושים גם הקמטים, הכתמים והשיער האפור (כן ירבו!)".
או שמא אפשר לחשוב על דברים אחרים משני חיים?
"ניסיון החיים והתובנות שמגיעות איתו יכולים לשנות חיים של בחורה".
או לפקס את עצמנו על דברים אחרים אצל נשים?
"אין דבר רע בלשים את הפוקוס על הישגיה, הצלחותיה, דבריה, התייחסויותיה ודעותיה של כל אישה בכל זמן ובכל מקום".
או אפילו לדמיין את המצב (ההזוי? לא בעיני!) הבא:
"מדובר בתעשייה שהתחילה להפסיד מיליונים אחרי שהניסיון שלה להיזון על החרדה, חוסר הביטחון והסגידה האינסופית לשלמות, נכשלה כישלון חרוץ. זה ממש פשוט, מתבקש ובוודאי משתלם לא לעסוק בחתירה להיראות יותר יפה, לא להתענות ולבזבז זמן יקר רק כדי ליהנות מעור רך יותר ולא להשחית זמן יקר וכסף רק לצורך עיניים מודגשות יותר או שפתיים לוהטות יותר. יש המון דברים הרבה יותר חשובים, מועילים, מהנים ורלבנטיים מזה שאפשר לעשות עם הזמן והכסף שיתפנה לנו כתוצאה מזה”.
לא שכנעתי אתכם? באסה 😦 אך לא תיפול רוחי.
מה דעתכם על קונספט ה"לפני" ו"אחרי" בגרסה שפיתחתי במיוחד עבור החברה בה אשמח לחיות?
10 עובדות מדהימות על אישה "לפני" ו"אחרי" התבגרותה והתפתחותה
מיכל זאבי "לפני" (30 שנה) – נערה צעירה, תלמידת תיכון, מצטיינת בלימודים, חביבת המורים, פמיניסטית מתחילה, ביישנית מחד ודעתנית מאידך, אוהבת לאכול ונהנית לעזור לאימה לבשל, לא כל כך אוהבת לקרוא, גרועה ושונאת ספורט ובעלת תסמיני נערה מתבגרת אופייניים, לטוב ולרע.
מיכל זאבי "אחרי" (30 שנה) – אישה בוגרת ומנוסה, פמיניסטית ותיקה, דעתנית וכבר הרבה פחות ביישנית, אוהבת לאכול ובשלנית בחסד, מקצוענית ומומחית במערכות מידע, נשואה, אימא, בעלת שני תארים אקדמיים ושוקדת כעת על תואר שני נוסף (אף אחד מהם לא קשור למערכות מידע, אגב), הצטיינה בשני התארים שסיימה, לא כל כך אוהבת לקרוא, גרועה ושונאת ספורט, בעלת בלוג בשם "ואני אומרת ש…", מתנדבת ועוסקת בעשייה חברתית.
ללא ספק, מה שלא עשה אצל מיכל הצבע ולא עשו בשבילה ה"חיטובים" וה"עיצובים" עשו המון דברים אחרים, חשובים לא פחות ואולי אף יותר.

ועל זה אני אומרת ש…

אופס, "על הדרך" חשפתי והצגתי את עצמי לאלו מכם שאינם מכירים אותי.
אז, נעים מאד! מיכל, אישה. אישה שהיא המון דברים חוץ מ"צבע", "חיטוב" ו"עיצוב".
כן, יש כאלו נשים.
כולנו נשים כאלו!! (כן, כן, גם אלו בעלות ה"צבע", ה"חיטוב" וה"עיצוב")
ומבחינתי, הגיע הזמן שזה ייאמר וידובר בכל מקום ובכל עת.
ויפה שעה אחת קודם.


השארת תגובה

למה לרומם אם אפשר להשפיל?

לפני כמה זמן כתבתי את הפוסט להלן בתגובה לכתבה שכותרתה "ההסתדרות והרשויות המקומיות סידרו לסייעות שכר רעב", אך משום מה לא פרסמתי אותו. היום, כשסטטוס שפירסם חבר שלי בפייסבוק הזכיר לי אותו, שמחתי לראות שאני עקבית בדעותיי מאחר והוא מתחבר בצורה מושלמת למה שכתבתי בפוסט הקודם באשר להערכה, כלומר, אי ההערכה שיש כלפי כישוריהן של נשים ומורכבות העבודות שהן ממלאות בעזרת הכישורים המופלאים שלהן. 

הכתבה מתייחסת לתנאי העסקתן של נשים (מופלאות) הנקראות "סייעות שילוב".
עבור אלו מכם שאין להם מושג מה זה התפקיד הזה, אז הנה הגדרה יבשה אחת שמצאתי: "תלמיד בעל לקות משמעותית ובעיות תפקוד קשות, אשר רמת תפקודו מחייבת זאת, זכאי לקבל תמיכה אישית של סייעת שתפקידה לעזור לילד להתנהל בזמן השיעור ובהפסקה, לתת סיוע פיזי ולימודי וסיוע בתיווך חברתי".
מאחורי ההגדרה הזאת יש נשים שנותנות מענה למטרה חשובה ששמה לעצמה המדינה לאפשר לילדים בעלי לקויות להיות חלק מכיתה "רגילה".
להלן כמה ציטוטים מהכתבה שהשורה התחתונה שלהם היא – אין משרה מלאה, אין קביעות, יש פיטורין למשך חודשיים כל שנה ויש פער בלתי מוסבר בין הסכום שמועבר בשנה לרשות המקומית (כ-7,600 שח כפול 12 חודש) לבין הסכום שמרוויחות הסייעות בגין אותה שנה (כ-2,500 שח כפול 10 חודש).
הנה הציטוטים הרלבנטיים:
"המורכבות של העבודה… אינה באה לידי ביטוי בתלוש השכר… שכרה הסתכם בינואר ב–2,700 שקל. בדצמבר שכרה ירד ל–2,100 שקל בלבד, מפני שאינה מקבלת שכר בימי חופשות חג…"
"לפי נתונים שנאספו בעמותת איתך־מעכי, משפטניות למען צדק חברתי… שכרן של רוב הסייעות מסתכם בכ–2,100–3,000 שקל בחודש, בלי אפשרות לעבוד במשרה מלאה וללא קביעות. חלק גדול מהן מועסקות בשכר רק עשרה חודשים בשנה, וחלקן מפוטרות לאחר מכן ומועסקות שוב עם תחילת שנת הלימודים".
"תמונת המצב הזאת מנוגדת לתקציבים שמשרד החינוך מעביר לרשויות המקומיות. על פי נתוני המשרד, הוא מעביר לרשויות המקומיות תקציב עבור העסקת סייעת לפי שכר של 7,580 שקל לסייעת… במשך 12 חודשים בשנה – ולא עשרה. את הפער הזה ניתן להסביר באופן חלקי כתוצאה מעלויות המעביד, המוערכות בכ–30%, ובהסכם הקיבוצי שנחתם בין ההסתדרות החדשה לרשויות המקומיות, המגביל את שכרן לשכר בסיס של עד כ–3,800 שקל – בוותק של 30 שנה".
"אבל השאלה הגדולה היא מה קורה לשאר הכסף שמעביר משרד החינוך כתשלום השכר של הסייעות… גורמים במשרדי הממשלה הודו כי הממשלה לא מפקחת אחר הזרמת הכספים לשכר הסייעות…"
"לדברי נטע לוי, {עורכת דין מארגון איתך־מעכי שמלווה את התארגנות הסייעות הארצית} הסייעות המשלבות מקבלות שכר רעב… זהו תחום שנשים מגיעות אליו מתוך אידיאולוגיה ורצון לעסוק בו, בטח שלא בשביל הפרנסה… "
"תנאי העבודה של סייעות השילוב בחינוך הרגיל חריגים במיוחד בהשוואה לשאר העובדים במערכת החינוך, והן אינן מוגדרות כעובדות הוראה".
"בנוסף, בעוד שמשרד החינוך מתקצב את עבודת הסייעות בעד 30 שעות בשבוע לכל ילד, ההסכם קובע היקף משרה מלאה בת 42.5 שעות – כך שהן מעולם לא יכולות לעבוד במשרה מלאה…"
"ב–2011 פנינו {נציגות ארגון איתך-מעכי} להסתדרות וביקשנו להיות נוכחים בדיונים על הסכמי השכר ובהחלטות על ההסכמים ותנאי ההעסקה… וביקשנו נציגות של סייעות שילוב בתוך צוות המשא ומתן. הם תמיד סירבו".
(הטקסט (המבאס, יש לומר) המלא נמצא כאן: http://www.themarker.com/news/education/1.2258389)

ואני אומרת ש…

זה לא יאומן כמה עוולות, כמה חוסר הערכה וביזוי וכמה דיכוי (כן, דיכוי) אפשר להעמיס על מגזר אחד שכל חטאו הוא שהוא קם כל בוקר והולך לעבודה מלאת חמלה ודאגה, וש(אופס!) לגמרי לא במקרה מורכב רובו ככולו מנשים.
למי שהתעייף מהכתבה ו/או מהציטוטים הרבים מתוכה, ובמיוחד למי ש(עדיין) לא שקע לדיכאון קיומי מכך, להלן תקציר ערימת המיץ של הזבל ששופכת המדינה, ההסתדרות ומי לא, על עובדות חשובות אלו.
אז מה היה לנו שם?
אפשרות לעבודה במשרה מלאה? אין.
[מה קרה? לכם יש אפשרות לעבוד במשרה מלאה? אה, כן? וואלה? טוב, זה לא אותו דבר].
קביעות? אין.
[מה אתן פרימדונות? קביעות הן רוצות. נו, באמת. איזו הגזמה]
הגדרה כעובדת הוראה? לא ולא!
[מה נהיה? כל אחת פה רוצה להיות "עובדת הוראה"? לאן נגיע?]
פיטורין למשך חודשיים כל שנה? יש ויש.
[לא נורא, תנוחו קצת במזגן בבית. לא שאתן מתעייפות מי יודע מה במשך השנה, אבל לנו זה דווקא טוב כי תאמינו לנו שכבר נמצא מה לעשות עם השכר שלכן שמועבר לקופת הרשות המקומית אך איננו מועבר אליכן].
משכורה ביזיונית ומעליבה שלא מתקרבת לרמת המורכבות של התפקיד? יש בהחלט.
[יאללה בחייאת! על איזו מורכבות מדובר פה? כולה לשבת ליד ילד בכיתה ו״לשחק בתיווך חברתי״. כל אחת פה חושבת ת'עצמה כאילו מי יודע מה. מורכבות היא אומרת לי].
שכר בימי חופשה וחג? אין.
[למה מה קרה? תרגיעו! דרישות יש להן אלו].
פיקוח ממשלתי על הכסף שמוזרם ומיועד להן? נראה לכם?
[תכל׳ס, אל תגלו לאף אחד, אבל על מה בדיוק פיקחו פה לאחרונה שדווקא על זה יפקחו].
דאגה של ארגון העובדים (ההסתדרות) לזכויותיהן? פחחחח…
[הצחקתן אותם. קחו את הגרושים שהם סידרו לכן בהסכם הקיבוצי המדהים שלכן ותגידו בכלל תודה שהם מסתכלים לכיוון שלכן ושומרים על האינטרסים שלכן. אה, אתן רוצות לקחת חלק במו"מ? בסדר, שמענו. בקשתכן נדחתה. אגב, דמי חבר כבר שילמתן? יופי].
גורם אחד שאחראי על ההעסקה והתשלום?  אין.
[למה לפשט אם אפשר לסבך, ועל הדרך גם להרוויח את האפשרות (שלא לומר התענוג) לגלגל אתכן ממשרד החינוך לרשויות המקומיות ובחזרה בלי באמת לתת לכן פתרון?].
לא יודעת מה להגיד לכם… מבחינתי, מדינה/חברה שמדברת בקול אחד ("הילדים הם עתידנו", "האחר הוא אני", "עבודת קודש") אך פועלת בדרך מנוגדת לחלוטין לקול הזה היא מדינה/חברה חולה, שלא לומר הזויה, שעתידה מי יישורנו.

אני רוצה להפנות אתכם למשפט אחד, שסביר להניח שעבר מתחת לרדאר של מי שבכלל קרא את הכתבה או הציטוטים, ושנאמר דווקא ע"י אישה פמיניסטית מארגון איתך-מעכי המופלא (באמת!) שעושה לילות כימים כדי "לקדם את זכויותיהן של נשים מוחלשות באמצעות המשפט והנכחת קולן בזירה המשפטית והציבורית" כהגדרתן.
זה המשפט:
"זהו תחום שנשים מגיעות אליו מתוך אידיאולוגיה ורצון לעסוק בו, בטח שלא בשביל הפרנסה".

ועל זה אני אומרת ש…

לא! לא! לא! למה???? למה הרטוריקה הזאת??? מה זה המשפט הזה "בטח שלא בשביל הפרנסה"?
כמה גברים אתם מכירים שיצאו היום בבוקר לעבודה "בטח שלא בשביל הפרנסה"?
מאיפה מגיעה ההפנמה הזאת ושימור התפיסה שהעבודה המדהימה הזאת היא "אידיאולוגיה" או "עבודת קודש" ולא עבודה עם זכות לפרנסה?
למה?
למה אישה עם יכולות הכלה, רגישות, אמפתיה, סבלנות ואהבה אינסופית שבזכותה מושגת מטרה שהציבה המדינה ואף הגדירה אותה כחשובה, שעושה שירות שלא יאומן גם להורי הילדים ה"מיוחדים", גם להורי הילדים ה"רגילים" וכמובן לילדים עצמם, לא יכולה לקום בבוקר עם גב זקוף, עיניים בורקות ולומר בקול גדול: "אני רוצה להתפרנס!!"? 
מה זה, זה? בושה לרצות להתפרנס? למה? כי "היא עושה עבודת קודש"? תעשו לי טובה! באמאשכ'ם.
רגע, נושמת…כמה מילות סיום…

במאמר שקראתי הסמסטר, כתבה החוקרת (Joan Tronto) על הדרכים בהם דוחקת החברה שלנו את מושג הדאגה (ה-Caring) לשוליים ("הכחשת עמדת הדאגה (Care) ל"אחר" היא הכחשת פן של אנושיות שהחברה מצמצמת ובכך מייצרת במובהק ניצול כלכלי של אנשים בעבודות מסוימות").
בנוסף, מראה אותה חוקרת איך מי ש"נותן דאגה" ומי ש"מקבל אותה" נדחק לשולי החברה, ובמובן מסוים אף יוצא מהגדרת ״אידיאל האדם״ כפי שאנו מכירים אותו.
להלן תרגיל לוגי קטן בהקשר הזה:
נתון: בני אדם הולכים לעבודה כדי להתפרנס.
מכאן נובע: מי שהולך לעבודה "בטח שלא בשביל הפרנסה" הוא… מה הוא? נכון, הוא לא לגמרי בן אדם והוא בטח ובטח לא איזו "פיגורה" משמעותית בשוק העבודה.
אוקיי! אז עכשיו אפשר לחזור לנשום ולנוח כי עכשיו הכל ברור לי. ולכם?


3 תגובות

הכל דיבורים?

לאחרונה הופצו ברשת שתי פנינים מרגשות ומעוררות השראה שיצאו אחת מפיה של עו"ד מצריה מקהיר בשם נאגלה אל אימאם ואחת מפיו של דר' מאוניברסיטת בר אילן בשם מרדכי קידר.
אני, כרגיל, מניחה שלא תצפו/תאזינו לקישורים שאספק כאן ולכן טרחתי לתמלל את דבריהם, אבל בסופו של דבר החלטתי להביא לכם רק תמצית:
1) תמצית דבריה של עו"ד אל אימאם בתשובתה למראיין שמבקש ממנה להסביר את ההצעה שלה שגברים ערבים צעירים יטרידו מינית נשים ישראליות בכל מקום בו הם נמצאים:
עו"ד אל אימאם: (הטרדה מינית של נשים יהודיות ע"י גברים ערבים) היא צורה של התנגדות…דבר ראשון הם מפרים את הזכויות שלנו והם "אונסים" את האדמה… עזבו את האדמה ואז לא נאנוס אתכם. שני הדברים האלו שווים…. אני רוצה שבנות ציוניות עם אזרחות ישראלית יגורשו מהמדינות הערביות שלנו. זוהי צורה של התנגדות ודרך להתנגד לנוכחות שלהם".
2) תמצית דבריו של דר' קידר בתגובה לשאלת המראיין לגבי הדרך שבה ניתן להתמודד/לעצור את טרור המתאבדים הרואים במוות עניין מקודש:
"מחבל כמו אלו שחטפו את הילדים והרגו אותם הדבר היחיד שמרתיע אותם זה אם הם יידעו שאו אחות שלהם או אמא שלהם תיאנס במקרה והם ייתפסו. מה לעשות, זאת התרבות שבתוכה אנו חיים… אני מדבר כרגע עליהם לא מדבר כרגע על מה אנחנו עושים או מה לא עושים, זה אני אומר לך בתוך מה הם נתונים… זה התרבות זה המזרח התיכון לא אני יצרתי את זה אבל זה המצב"
(דבריה המלאים של עו"ד אל אימאם כאן: https://www.youtube.com/watch?v=nDqWGtykYNE)
(ושל דר' קידר
או כאן: (מדקה 1:35) http://www.iba.org.il/bet/player.aspx#!/style/popAudio/ar/1567635/audio/yes
או כאן: http://clyp.it/1e4eajir)

ואני אומרת ש…

אני נרגשת. נראה לי שעליתי כאן על שפה משותפת שיכולה לשמש בסיס, לא סתם להפסקת אש, אלא להסכם שלום כולל.
פשוט מאד, החיילים שלנו יאנסו את הנשים של האויב, והחיילים (מחבלים?) שלהם יאנסו את הנשים שלנו, כלומר אותנו. מיד לאחר מכן הם יוכלו להחליף לחיצות יד גבריות ובוטחות (ואולי גם איזה גרעפס או שניים כיאה לתרבות המזרח תיכונית) ובא לציון גואל.
כל כך פשוט. איך לא חשבו על זה קודם.
אגב, ברשת גם מסתובבות תמונות, סרטונים וסלוגנים שונים שמוכיחים לכולם את ההבדלים התהומיים ״בינינו״ "לבינם״, והנה לפתע מבליחה לה קרן אור קטנה, של רעיונות ודעות באשר להשפלת נשים והפעלת אלימות כלפיהן (על לא עוול בכפן), שהיא חוצת מגדרים, חוצת עמים, חוצת דתות ותרבויות ומקרבת את הלבבות בהסכמה משותפת.
תודו שיש כאן סוג של התרגשות מסוימת. רגע נדיר של קירבה בהבנות באשר לדרך שבה ניתן לפתור את הסכסוך רב השנים.
וקצת יותר ברצינות…
הרוח הכללית שנשבה מהתגובות השונות לדבריו של דר' קידר הייתה של כעס על דבריו שנשמעים כמו הפקרת גופן של נשים וקריאה לאונס. להלן כמה ציטוטים אקראיים שבחרתי:
"אתה יודע ד״ר שלמעשה בהבל פיך אתה הופך את גופן של נשים לכלי מלחמה ואת האונס לפעולת לחימה לגיטימית???!"
"הזדעזענו לשמוע את "המלצתו" האלימה ושונאת הנשים של ד"ר מרדכי קידר, שקוראת לאיים באונס נשים ונערות ככלי להתמודדות עם טרור החמאס. גופן נפשן ורוחן של נשים אינו כלי נשק ואינו הפקר!"
"…אונס של נשים חפות מפשע בעת מלחמה הנו פשע מלחמה נתעב אשר לא יעלה על הדעת במדינת חוק. מוסיף הדוקטור חטא על פשע כשהוא קורא לבצע פשעי מין באוכלוסיית הנשים מתוך החפצה שלהן וראיה של הנשים כאובייקט או רכוש הגבר, כך שאותו אונס נתעב מטרתו פגיעה בכבוד הגבר בלא קשר בפגיעה האנושה והאכזרית באישה עצמה".
תגובת אוניברסיטת בר אילן לא איחרה להגיע והובהר בה כי:
(ד"ר קידר) "לא קרא והוא איננו קורא להילחם בטרור אלא באמצעים חוקיים ומוסריים…. (קידר) ביקש להמחיש בדבריו כי אין שום אמצעי היכול להרתיע מחבלים מתאבדים, ונקט, על דרך ההפרזה, את הדוגמה של אונס נשים. למען הסר כל ספק: אין בדברים של ד"ר קידר חס וחלילה משום המלצה לעשות מעשים מתועבים כאלה. הכוונה הייתה להגדיר את תרבות המוות של ארגוני הטרור. ד"ר קידר תיאר בדבריו את המציאות המרה של המזרח התיכון ואת קוצר ידה של מדינת חוק מודרנית וליברלית להילחם בטרור של מתאבדים".
אלא שאז נתקלתי בגישה שניגשת לעניין בצורה מעט אחרת, בפוסט שפרסמה פרופ׳ דפנה יואל.
להלן עיקרי דבריה:
אני תוהה אם תגובת אוניברסיטת בר אילן ואחרים הייתה כל כך שקולה ומבינה אם הדר' קידר היה טוען שהדבר היחיד שיעצור גברים שוביניסטים מלהמשיך ולהתבטא באופן פוגעני כלפי נשים זו הידיעה שבכל פעם שהם יתבטאו ככה, מישהו/מישהי/משהו יזיין אותם בתחת. … או אפילו אם היה טוען שהדבר היחיד שיעצור מחבלים מתאבדים זו הידיעה שהאחים שלהם ואביהם יאנסו. והוא היה יכול לטעון את זה, כיון שאחת החרדות הגדולות של גברים הטרוסקסואליים היא שיזיינו אותם בתחת. העובדה שהוא לא טען את זה לא נובעת ממחקרים אמפיריים שמוכיחים שגברים (ערבים או אחרים) יותר מפחדים מכך שיאנסו את האחיות שלהן מאשר אותם, או את אחיהם או את אביהם, אלא פשוט כיון שהאופציות האחרונות בכלל לא עולות על הדעת (וגם לא היו עולות על דעתי לולא הזעם שעוררה בי העובדה שהאפשרות להעניש או לאיים על מישהו על ידי אונס אישה, עלתה לא רק בדעתו של קידר אלא אף על דל שפתיו ובפומבי)…."
(הטקסט המלא כאן: https://www.facebook.com/daphna.joel/posts/710616695668947)

ועל זה אני אומרת ש…

כשזה מדויק אז זה מדויק.
הקלות הבלתי נסבלת של ״דברים שעולים על הדעת״ בהקשרים השונים של הפעלת אלימות כלפי נשים חפות מפשע, מקצרת מבחינתי את המרחק בין ״לדבר על זה״ ו"להעלות את זה על הדעת" לבין ״לעשות את זה בפועל״.
וזאת, בעיני, הבעיה המרכזית בפומביות של אמירות מסוג זה.


השארת תגובה

סליחה שאני מתנצלת

בשיטוטיי ברחבי ה״אינטרנט הפמיניסטי שלי״, נתקלתי בדיון על פרסומת לשמפו פנטן שנמצאת בלינק בהמשך.
הפרסומת היא קצרה, ולכן אני מניחה שתצפו בה במלואה, אבל לטובת אלו שלא יצפו הנה ״תקציר העלילה״:
הפרסומת נקראת Not Sorry והיא מתחילה בכיתוב: Why are women always apologizing?
ההמשך הוא בהצגת סיטואציות יומיומיות קטנות בהן נשים מתנצלות כגון:
אישה בפגישת עבודה שמוצג לה משהו והיא אומרת ״סליחה, האם אני יכולה לשאול שאלה טפשית?״
גבר שמתיישב ליד אישה בחדר המתנה, ומתרווח בצורה שגורמת לאישה למשוך את היד ממסעד הכיסא ולהגיד לו ״סליחה״.
ועוד.
באמצע הפרסומת מופיע הסלוגן:
Don't be sorry
Be strong and shine
ומיד לאחריו מופיעות אותן סצנות ללא ההתנצלויות הקטנות כאשר סיומה של הפרסומת הוא בכיתוב:
Pantene shine strong
Help us share the strength
(יצירת הפאר, כמובטח, נמצאת כאן: https://www.youtube.com/watch?v=p73-30lE-XE).

ואני אומרת ש…

עד כמה שהייתי רוצה לפרגן לפרסומאים ששוברים את תבנית החפצת הנשים (הדוחה) שלהם, אני מאד מתקשה לעשות זאת, גם למול פרסומת כזאת שמתיימרת (כך אני מניחה לפחות) להיות ״פמיניסטית״.
וכל כך למה?
אתחיל בכך שאבקש מכם לנסות ולחשוב רגע מה דעתכם על הסלוגן הבא:
Don't be strong, be sorry
Help us share the politeness
ואמשיך בכמה שאלות נוספות למחשבה עבורכם:
האם הבעיה בסיטואציות שמוצגות בפרסומת, היא בנשים שמבקשות סליחה או אולי הבעיה היא בהנחה הסמויה של הפרסומת הזאת לפיה לבקש סליחה זה נשי (אוי!) = חולשה/חוסר בטחון (ואבוי!) = נחיתות (אסור באיסור חמור!)?
מה לדעתכם צריך להשתנות בסיטואציה בה אישה אומרת ״סליחה, האם אני יכולה לשאול שאלה טפשית״? – האם נשים צריכות להפסיק לדבר כך או אולי כל מי ששומע שאלה כזאת צריך להעריך אותה ולראות בה שאלה מנומסת, נעימה, ראויה ומכבדת?
מה לדעתכם צריך להשתנות בסיטואציה בה מישהו מתיישב ליד אישה, בלי להתחשב בכך שהוא פולש למרחב הפרטי שלה, והיא מבקשת סליחה? האם השינוי המצופה הוא שהאישה תהיה חזקה ולא תבקש סליחה (חס וחלילה) או אולי השינוי שהיינו רוצים זה שיהיה הרבה יותר דגש על כך שפלישה למרחב הפרטי של מישהו אחר היא דבר לא מנומס ולא נעים בעליל?
מה דעתכם? את דעתי אני מניחה שאתם כבר מנחשים…
עבורי, בברירה בין עולם מלא באנשים חזקים (ובוהקים) לבין עולם מלא באנשים מתנצלים, לי ממש לא קשה לבחור באיזה עולם אני רוצה לחיות.
ולכם?


4 תגובות

השפה כמייצגת וכיוצרת מציאות

שלשום קראתי בטמקא את הידיעה על שבעת הנערים שאנסו ילדה בת 13.
למי ש"פספס" את הידיעה להלן מס' ציטוטים ממה שפורסם שם:
"חשד לאונס קבוצתי: שבעה נערים מבית ספר יוקרתי בתל אביב חשודים באונס נערה בת 13 מבית ספר אחר בעיר”.
"מחומר החקירה עולה כי החשודים, בני 13 עד 17, נהגו להיפגש בחודשים האחרונים עם הנערה במקומות שונים, ושם קיימו עמה יחסי מין, תוך שהם מבצעים בה לפי החשד גם מעשים מגונים".
"לאחר שהנערים שוחררו למעצר בית, אמר קרוב משפחה של אחד מהם: "עדיין אין הקלה, וזה לא נגמר. עבר עלינו סיוט. הנערים אמרו שהם יפחדו להתקרב לבנות”.
(כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4502967,00.html)

ואני אומרת ש…

ידיעות אלו מופיעות, לצערנו הרב, לעיתים תכופות מדי, ונדמה כי חושינו קהו מעט. על מנת לחדד חושים אלו מחדש, הייתי רוצה לא לעסוק בעצם המעשה המתועב אלא דווקא בטרמינולוגיה הרווחת סביבו כמייצגת וכמייצרת מציאות. ייתכן וזה יישמע למי מכם כעיסוק איזוטרי משהו, אך אני מייחסת לכך חשיבות רבה.
שימו לב לאמירה הבאה:
״אמר קרוב משפחה של אחד מהם: "…הנערים אמרו שהם יפחדו להתקרב לבנות".
למי שלא מזהה, אז אמירה זאת שייכת ל״משפחת״ האמירות הבאות (הנאמרות, חשוב לציין, בעיקר סביב מקרי פגיעה מינית פחות ברוטאלית):
״הרסתן את הרומנטיקה״, ״בסוף, בגללכן, גברים יפסיקו לחזר אחרי נשים״ וכד׳.
כשאמירות כאלו נופלות על אוזניי, זה הפירוש שלהן מבחינתי:
״טוב, תקשיבו, בנות. אי אפשר ככה. מצטערים. או שאתן משחקות בכללים ובחוקים שלנו או שאנחנו שוברים את הכלים ולא משחקים״.
ובכן, יש לי מסר חשוב לכל אלו שאומרים את האמירות האלו.
אני מבינה שמזה אלפי שנים כללי המשחק התקפים והמחייבים, היו אלו שאתם קבעתם.
גם למדתי ושמעתי, שאלו מאתנו שלא צייתו לחוקים האלו לאורך ההיסטוריה, הוקעו, נשרפו, נתלו ונרצחו (טוב, מה אני מיתממת, עונשים כבדים כאלו עדיין מתקיימים בעולמנו כנגד נשים "סוררות" שלא מצייתות לחוקים, אבל תנו לי לטמון ראשי בחול הפריבילגי של עולמי הצר ולדמיין שזה כבר עבר מן העולם).
אבל אני גם יודעת, וחשוב לי להגיד לכם את זה, שהיום גם אנחנו רוצות להגדיר כללים.
גם אנחנו רוצות לסמן גבולות.
גם אנחנו רוצות להבהיר מה מותר ומה אסור, למי מותר ולמי אסור.
אין לנו שום כוונה לשבור ת׳כלים וגם לא להפסיק את המשחק. אנחנו רק לוקחות עליו אחריות וגורמות לכך שהחוקים שלו יתאימו לכל השחקנים על המגרש, מכל המינים ובכל הגילאים (כי אתם לא לבד שם, אתם יודעים) ומצפות שגם אתם, מצדכם, תיקחו את אותה אחריות.
הלוואי וזה יקרה יום אחד.
אבל הייתה שם גם עוד אמירה, שאולי לא הבחנתם בה:
״ושם קיימו עמה יחסי מין, תוך שהם מבצעים בה לפי החשד גם מעשים מגונים״
זה פשוט הדהים אותי. מה זה הדבר הזה?
אף אחד לא ״מקיים יחסי מין״ עם ילדה (כן, ילדה) בת 13. אף אחד! ובשום מצב, ואגב, הוא גם לא ״עושה בה מעשים מגונים״.
בואו נפסיק לכבס ולהלבין מילים ונגיד בקול רם וצלול שמי שעושה מה שעושה עם ילדה בת 13, מבצע עבירה פלילית חמורה. נקודה. לכאורה. עוד נקודה. סימן קריאה.


2 תגובות

על זמרים, שחיינים ומה שביניהם

בימים האחרונים התחוללו כמה סערות שהרעידו את אמות הסיפים של הקבוצות הפמיניסטיות בהן אני שותפה ברשת.
מסיבה שאיננה ברורה לי, הצליח נושא אחד לחלוף מתחת לרדאר של הקבוצות האלו ועליו אני רוצה להתעכב הפעם.
הנושא עליו אני מדברת הוא קמפיין שיזמה חברת קסטרו להעלאת המודעות לענף השחייה בעקבות תכנית הבוקר של אורלי וגיא.
למי שפספס, הנה קטעים קצרים (וחלקיים מאד) מתוך הקישורים שהעלו לדף הפייסבוק שלהם אורלי וגיא הגאים והנרגשים מההצלחה הפנומנלית שלהם:
הפרסום בנענע10:
"חברת "קסטרו" רתמה את השחיינים האולימפיים של ישראל לקמפיין ולנטיינ'ס מיוחד שכולל גם דייט עם אחד השחיינים…"
(כאן: http://celebs.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1036161)
הפרסום בטמקא:
פרויקט השחיינים של קסטרו, נולד בעקבות תכנית הבוקר של אורלי וגיא בערוץ 10, שם התראיין השחיין גיא ברנע, על הצורך להעלות את המודעות לענף השחייה הזקוק לתמיכה…" (כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4485529,00.html)
הפרסום בוואלה:
"השמועה מספרת שניתן יהיה לצאת לדייט לוהט עם אחד מהם, אם תכתבו את שורת הפתיחה המוצלחת ביותר בעמוד הפייסבוק של חברת האופנה. מוכנות? 3…2…1… צאו!…" (כאן: http://celebs.walla.co.il/?w=%2F3601%2F2718765)

ואני אומרת ש…

אין לי אלא להצטער שאורלי וגיא לא הצליחו לראות את סולם הערכים המשותף לסיפור אייל גולן (שבעקבותיו הם ביטלו השתתפותם בכנס העצמת נשים בו הוא גם הוזמן להשתתף) ולקמפיין הזה (קמפיין שאותו בחרו לקדם ולפאר) ולו רק בהיבט אחד מסוים. שזה מספיק בעיני.
אסביר…
בואו נחשוב רגע על היבט אחד ספציפי בפרשת אייל גולן.
מה היה לנו שם (לכאורה, כמובן)?
נערות שרואות אליל (שלא לומר אל), שמואיל בטובו לרדת מהאולימפוס ולתת להן (כן, כן להן!!) את הזכות לענג אותו, וכל הנאתן כולה נובעת מעצם תשומת הלב שהוא מעניק להן ממרום מעמדו וחשיבותו העצמית.
ועכשיו בואו נחשוב על היבט אחד ספציפי בקמפיין של קסטרו.
מה היה לנו שם (ממש לא לכאורה)?
נערות/נשים שיעשו כל שביכולתן כדי שאחד מהאלים המדהימים, המפוסלים ביד אמן, עם התחתונים של קסטרו והקוביות בבטן, יואיל בטובו לרדת מהאולימפוס ולתת להן (כן, כן להן!!) את הזכות לשהות בדייט במחיצתו. וגו'.
נשמע לכם מוכר? מזהים את סולם הערכים המשותף?
אני כן. אורלי וגיא כנראה שלא.
עניין נוסף לגבי הקמפיין הזה…
כפמיניסטית, אני מודעת להשלכות החמורות של החפצת נשים. השלכות שמתבטאות בדיכוי, אפליה, יחסי כוח ואי שוויון בכל תחומי החיים (כמעט?). השלכות שאנו משלמות עליהן יום יום מחירים יקרים, יקרים מדי. אז בדיוק מהמקום הזה אינני מוכנה שגברים יוחפצו, חתיכים ככל שיהיו (והם מה זה חתיכים הורסים. תיכנסו לקישורים ותודו).
אז בבקשה מכם, קסטרו, באמת תודה רבה שגרמתם לי לריגושים מיניים עזים בהציגכם בפניי את הפלא השביעי של העולם, אבל ברשותכם הרשו לי להסתדר בעצמי עם העניין הזה, לא צריכה את התיווך שלכם, בוודאי שלא בשביל להגביר את המודעות שלי לענף השחייה.
(אגב, מה הם בדיוק מצפים שאעשה עם המודעות הזאת שלי שעלתה פתאום? שאצא להפגין? שאכתוב מכתב לשרת הספורט ואבקש ממנה להגדיל להם את התקציבים?).
ואחרון ודי, מבטיחה…
כמי שמנהלת, מזה למעלה משני עשורים, חיי זוגיות המושתתים על אהבה, אמון הדדי, כנות, כבוד, חום, הכרה, הוקרה, תקשורת, פתיחות וקירבה הייתי מאד שמחה אם התקשורת, המפרסמים וגם התרבות הפופולארית היו מוצאים (עזבו מוצאים, בואו נתחיל בזה שהם יחפשו) את הדרך לשדר את המסרים והערכים האלו (בין השאר לילד שלי) בכל הקשור לחשיבות ולמורכבות של מערכות יחסים וקשר בינאישי בין בני אדם.
הצגת הקשר הזה כ"מוצר מדף" (הושט היד וגע בם), שלא רק שהוא דורש שלפחות אחד ממרכיביו יהיה בדרגת אל, אלא שכל מה שצריך לעשות זה לפלוט איזו שטות, להעלות אותה לרשת, להיכנס להגרלה ואולי לזכות ב"מוצר הנכסף", היא עיוות ממוסחר וכל כך ציני והזוי בעיני של תפיסת מערכות יחסים, שהייתי שמחה, קסטרו היקרים, אם גם את זה הייתם חוסכים ממני (ומהילד שלי כאמור).
הגזמתי הפעם לגמרי, הא?


השארת תגובה

על מעסיקות, עובדות ומה שביניהן

היום קראתי באתר "הארץ"-"דה-מרקר" כתבה שהכותרת שלה (המוזרה משהו) היא "יש לי בעיה עם עובדות שמודיעות שנכנסו להריון לא מתוכנן – נו, באמת".
בכתבה משוחחת הכותבת (הילה ויסברג) עם 3 נשים אותן היא מגדירה כך:
"הן קרייריסטיות, פמיניסטיות ומאמינות בקידום נשים – אבל דווקא בגלל זה מעסיקות רבות לא מוכנות לעשות הנחה לעובדות שלהן".
בכתבה מעמתת הכותבת את המרואיינות עם שאלות כמו "אם הן יגידו בראיון העבודה שהן בהריון תעסיקי אותן?", או "אם יבואו לראיון עבודה אב לשלושה ילדים ואם לשלושה ילדים, מוכשרים באותה מידה, במי תבחרי?" וכד' תוך שהיא מנסה להבין איך תופסות מעסיקות שהן נשים את נושא ההיריון וחופשת הלידה של העובדות שלהן.
(כאן: http://www.themarker.com/mobile/1.2137162)

ואני אומרת ש…

אין ברירה, מישהו צריך לעשות פה סדר בדברים, והמישהי הזאת היא אני, ומאחר והרי לא תקראו את הכתבה כולה אז אבסס את טיעוניי על ציטוטים רלבנטיים מתוכה.
"איילת ‏(שם בדוי‏), בעלת משרד ותיק בתחום הפרסום… מכנה עצמה פמיניסטית ומאמינה גדולה בעבודת נשים…"
נתחיל בהסתתרותה של הגברת איילת #שםבדויבעלת משרדפרסוםותיקנטולשם מחד, ובהתהדרותה בתואר פמיניסטית מאידך.
אתן לכם טיפ קטן – כאשר מישהו אומר לכם שהוא "מאמין גדול בעבודת נשים" יש סיכוי די טוב שכאשר תנברו קצת יותר לעומק באמירותיו ו\או בהתנהגותו היומיומית לאו דווקא תסווגו אותו כפמיניסט. אולי כן. אך לא בהכרח, או במקרה של איילת, בהכרח לא.
איילת (שם בדוי כבר אמרנו?), לפחות עפ"י התבטאויותיה בכתבה, שייכת לזרם של אנשים החושבים כי מהותו ותכליתו של הפמיניזם מתמצה אך ורק ביישור קו של נשים עם עולם הגברים. אצל איילת זה כל כך קיצוני שבמהלך הקריאה (ראו הציטוט הבא שלה) חשתי שעוד רגע היא תתחיל להטיף לנו לעולם קסום ומשגשג שבו את השוויון הנכסף נוכל להשיג רק ע"י הפסקת הילודה אצל נשים. ובא לציון גואל.
(אגב, אל תיקחו את זה אישית, אבל רובכם ככולכם גם כן שייכים לזרם הזה ובשאיפה, אם תמשיכו לעקוב אחרי הבלוג הזה, נצליח לאט לאט לפתוח אתכם גם לזרמים, תפיסות ומחשבות אחרות. אשרי המאמין).
אל תטעו, אין בליבי על הזרם הזה. הוא הביאנו עד הלום, אבל מה לעשות שהגיעה השעה להפוך בו, לפקפק בו, לבחון אותו, לדון בו וכפי שמסתמן, כנראה גם לנטוש אותו.
מרב מיכאלי כתבה את זה טוב ממני השבוע בפייסבוק אז פשוט אצטט אותה:
"…מאה שנה אחרי שאנחנו מצביעות, לומדות ועוסקות במקצועות המכונים חופשיים, אנחנו חייבות להתחיל לשנות את העולם. חייבות להתחיל לעצב את העולם שיהיה כמו שאנחנו רוצות אותו. אנחנו חייבות להפסיק לשחק בכללים שכתבו גברים, להפסיק לבקש מהם רשות ולהבנות עולם חדש, שוויוני, ויותר טוב לכולן/ם".
יפה אמרה.
אבל מה עוד היה לנו בכתבה ההיא ששווה התייחסות? אההה, אני שמחה לצטט לכם פנינה נוספת שיצאה מפיה של איילת הבדויה:
"אחת אחרי השנייה הן נכנסות להריון, וזה מטריף אותי. נשים מייצרות לעצמן תקרת זכוכית".
אוי איילת, איילת. אחת אחרי השנייה אתן מגדירות עצמכן פמיניסטיות וזה מטריף אותי.
איילת, יש לי חדשות בשבילך, נשים לא מייצרות לעצמן תקרת זכוכית. מי שמייצר תקרות זכוכית (שלא לומר תקרות פלדה) הם מעסיקים כמוך ששבויים בעולם נתון ומקובע ומתעקשים לשמר אותו כך.
מעסיקים שלא בא להם, לא מתאים להם או שסתם אין להם את היכולת, להשקיע את המאמץ הנדרש כדי לייצר כאן שוק עבודה שונה, שוק עבודה שמתאים את עצמו לכלל הפרטים המרכיבים אותו על שלל צרכיהם, רצונותיהם, שיקוליהם, העדפותיהם ויכולותיהם. שימו לב, אינני מתייחסת כאן רק לנשים. ממש לא. שוק העבודה הוא כזה, שיש לא מעט אנשים המתקשים להתמודד איתו בצורתו הנוכחית, איש איש מסיבותיו הוא, כאשר הבעיה היא, שנכון להיום, הגמישות של העולם הזה איננה מספקת, וחבל שכך.
לא רק איילת #שםבדויבעלת משרדפרסום וגו' רואיינה בכתבה אלא גם תהילה ינאי שלשמחתי דווקא כן הקפידה להזדהות בשמה, במקום עבודתה (מנכ"לית משותפת בחברת המידע העסקי BDI) ובתמונתה. העניין הוא שלמרות שהמישהי היא מישהי אחרת אז הקונספט הוא אותו הקונספט.
"אני לא חושבת שהקונפליקטים שמייחסים לאימהות ייעלמו אי פעם".
ובכן, ברור שתהילה לא חושבת שהקונפליקטים ייעלמו, מהסיבה הפשוטה שתהילה, בדיוק כמו איילת, לא מצליחה (או לא רוצה?) לדמיין עולם אחר, שונה, גמיש יותר ומותאם לכלל האוכלוסייה על שלל צרכיה, כאמור.
הייתי שמחה מאד לתאר לכם (ולה, אבל לא לאיילת, לפחות לא לפני שהיא מזדהה) עולם כזה שבו לא קיים הקונפליקט שמייחסים לאימהות אך מדובר במשימה שרק נשמעת פשוטה, אבל היא לא, אז תצטרכו לחכות בסבלנות.
טוב, יש לי עוד הרבה מה לומר על הכתבה הזאת, בעיקר לגבי שלל אמירות מכלילות למיניהן שעדיף היה להן שלא ייאמרו אבל אני נצמדת ל"מדיניות הבלוג" הגורסת ש"תפסת מרובה, לא תפסת" ולכן אסיים בדבריה של נציבת שוויון הזדמנויות בעבודה במשרד הכלכלה, עו"ד ציונה קניג־יאיר, כפי שצוטטה בכתבה:
"אימהות היא פרה קדושה בישראל. הגיע הזמן שנשים ישוחחו על כך בפתיחות ויגידו 'יש לי שאיפות מקצועיות, זו האמא שאני'".
בחרתי בציטוט הזה רק כדי לנסחו מחדש בצורה כזאת שתחזור ותדגיש מהיכן, לשיטתי, עשוי לבוא עזרנו:
"אימהות היא פרה קדושה בישראל. הגיע הזמן שגברים ישוחחו על כך בפתיחות ויגידו 'יש לי שאיפות בתחום המקצועי, הזוגי והמשפחתי כאחד, זה האבא שאני'".

אגב, למרות הרושם שנטעתי בכם (בכוונה תחילה) כאילו הכתבה עמוסה בשלל סופרלטיביים בלתי פמיניסטיים בעליל אז בפועל זה לא בדיוק כך, אבל בשביל האמירות והקביעות איתן אני מסכימה אתם לא צריכים אותי, פשוט תקראו את הכתבה ותשפטו בעצמכם.


4 תגובות

תודה על כל מה שנתת

היום אנחנו הולכים להופעה של כוורת (יש!).
כמו כל יקית מסודרת, השונאת הפתעות, עברתי על הדיווחים וההנחיות השונות שפורסמו באינטרנט וביניהם נתקלתי בזה:
"בשל מזג האוויר תתאפשר הכנסת בקבוקי שתייה עד חצי ליטר למתחם המופע".
(כאן: http://www.mako.co.il/music-Magazine/articles/Article-ee0839921fd4041006.htm)

ואני אומרת ש…

עם ישראל מרכין ראשו בהכנעה ומודה לשליטיו, הוד רוממותה ממשלת ישראל בכלל והמשרד לביטחון פנים בפרט, הוד מעלתה משטרת ישראל וירום כבודו של מי שזה לא יהיה שמארגן את המופע הזה, על כי הם מאפשרים לנו להכניס בקבוקי שתייה.
אין ספק כי גיליתם, כולכם, אצילות נפש והוכחתם (שוב?) את רגישותכם ופתיחותכם לרחשי ליבו של העם היושב בציון.
ובנימה קצת יותר רצינית (שלא לומר, עצבנית) אז הסידור הזה שבו, מחד, לא מאפשרים הכנסת בקבוקי שתייה למופעים האלו, ומאידך מפקיעים שם מחירים "ככה סתם כי אפשר", לחלוטין איננו מקובל עלי.
במופע האחרון בו היינו…
בעמדה אחת נגמרו המים.
לא נורא! אז מה אם עמדנו 10 דקות בתור לעמדה הזאת? אפשר לשמוע את השירים גם בעמידה בתור.
בעמדה השנייה נגמרו גם המים וגם העודף.
שטויות! אז מה אם גם שתינו משקה קל במקום מים וגם שילמנו עליו אפילו יותר ממחירו המופקע? שהרי, הי, הרגשנו ממש בטוחים כי לא נתנו להכניס בקבוקי שתייה. מה? לא שווה את זה?
אז במחילה מכם, אנשים מארגנים יקרים, אני מעמידה בפניכם שתי אפשרויות:
1) אפשרו הכנסת בקבוקי שתייה למופעים ללא קשר למזג האוויר.
או (פחות עדיף לנו)
2) דאגו להצבת מיכלי מי שתיה ואפשרו לנו למלא את בקבוקי הפלסטיק הריקים שנביא עימנו (או שממש הגזזזזמממתיייי בטירוף עם הדרישה הזאת? נראה לי ככה).


5 תגובות

על שפת ים כנרת חניון רב תפארת

קראתי עכשיו כתבה בעיתון "הארץ" על עוד אחת מהשטויות המחרפנות שיש בניהול של חופי הכנרת.
מסתבר שיש חופים שמשרד הפנים הגדיר אותם כאסורים לרחצה אבל יש מישהו, שבכפוף לחוק עזר עירוני ורישיון עסק, קיבל אישור להפעיל חניון בתשלום בצמוד לחוף הזה.
התוצאה היא, שכאשר משפחה חונה בחניון ומתרחצת בחוף, למרות שהוא מוכרז כאסור לרחצה, אז היא לוקחת על עצמה סיכון של טביעה מאחר ואין בחוף שירותי הצלה.
בפועל כבר היו (איזו הפתעה) מקרי טביעה בחופים האלו וכאשר קרובי המשפחה של הטובעים תבעו את מפעילי החניון נדרש בית המשפט להכרעה לגבי אחריותם של מפעילי החניון לאותה טביעה.
(כאן: http://www.haaretz.co.il/news/science/.premium-1.2069844)

ואני אומרת ש…

מדינת הטרולילולילו לא מפסיקה להדהים אותי, והחדשות הטובות הן שכנראה היה לי ממש משעמם פה אם זה לא היה כך.
מה זה האבסורד המוטרף הזה של אישור תשלום על חניון בחוף שאסור לרחצה?
האם מדובר במבחן אינטליגנציה\ציות לחוקים\רמת האחריות של אזרחי המדינה? כי אם כן, אז חבל על הזמן שלכם, תוצאת המבחן הזה ידועה מראש (רמז: היא כרוכה באובדן חיי אדם).
או שבכלל מדובר על התסריט הבא:
קמה לה משפחת ישראלי בוקר אחד ושואלת את עצמה "מה נעשה היום? היכן נאוורר את הילדים שעולים לנו על העצבים, כי הם כבר איזה יום וחצי בחופש?"
ואז הם עולים על רעיון גדול שאיש לא חשב עליו קודם (פרט למי שנתן את הרישיון להפעלת החניון הזה):
"אההה… יש לנו רעיון", הם אומרים לעצמם.
"ניסע שעתיים עד הכנרת, נחנה את האוטו, נשלם כסף, ובתמורה ניתן לילדים לשהות שעתיים על החוף ב-40 מעלות (בצל) ונחזור הביתה עייפים (מיובשים) אך מרוצים. איזה כיף! מה היינו עושים לולא האגם הנפלא הזה שיש לנו?".
(בין הקוראים שיידעו להסביר לי את האבסורד הזה, תוגרל שעת חניה באחד החופים הללו).

אגב, באותה כתבה גילו גם תגלית מפתיעה אחרת (ואני מצטטת):
"…כלומר, הצטמצמו מעט החופים שפועלים בהם שירותי הצלה, אף שבחוק איגוד ערים כנרת משנת 2008 נקבע כי זה "יפעל להגדיל היצע החופים המוכרזים שאינם בתשלום"".

ועל זה אני אומרת ש…

באמת? חוקקו חוק (במדינת הטרולילולילו) ולא יישמו אותו? לא יכול להיות!
אז זהו שיכול להיות, ולאחרונה אפילו שמעתי דיון בנושא כמות החוקים (המטורפת) המחוקקים אצלנו ורמת האכיפה (האפסית) שלהם, אבל זה נושא לפוסט אחר.