ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


5 תגובות

משתינים עלינו ואנחנו בטוחות/ים שזה גשם

שמעתי אתמול בערוץ הכנסת את ח"כ איציק שמולי מדבר על משהו שהמם אותי כל כך, עד שבדקתי ומצאתי שמדובר בנושא שנדון מזה זמן, והנה מה שאמר ח"כ שמולי על כך לפני כחצי שנה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות (דיון מתאריך 24.6.15), ושהעתקתי עבורכם מהאתר של הוועדה (ההדגשה היא שלי. מ"ז):
"… אנשים הצטרפו להסדרים הקולקטיביים [של ביטוח סיעודי] במשך שנים ארוכות דרך מקומות העבודה, הצטרפו ואמרו להם דבר פשוט: בואו תקנו ביטוח סיעודי. אומרים לאנשים "ביטוח סיעודי", מה הם חושבים? בואו נבטח את עצמנו מכאן ואילך עד לזיקנה כדי שנהיה מוגנים. רק מה שכחו לספר לאנשים? שיש סעיף קטן וקטלני באותיות הקטנות, שאומר דבר פשוט: לחברות הביטוח מותר לבטל את ההסכמים, או לשנות אותם, אחת לשלוש שנים או אחת לחמש שנים.
מה יצא מזה? בזמן שאני באתי והצטרפתי להסדר בגיל 30… ושילמתי במשך שנים רבות, כל חודש, 300-400 שקל, כל חודש, חמש שנים ועשר שנים, ו-15 וגם 25 שנה, פתאום כשהגעתי לגיל 60, ובמקרה נזקקתי לשירותי חברת הביטוח, קרה דבר מופלא: באה חברת הביטוח ואמרה: אני לא מעוניינת להמשיך את הפוליסה, אני לא מעוניינת להמשיך את הכיסוי הביטוחי...
מיליון ישראלים חתמו על הדבר הזה ואתם מעזים להגיד שכל הסיפור הזה, תכליתו שאנשים לא ידעו לקרוא את מה שהם חתמו עליו? אז אני אגיד לכם מה הסיפור. הסיפור הזה לא על אנשים שלא יודעים לקרוא. הסיפור הוא על חברות ביטוח שחומדות, כי הן יכולות להרוויח פי עשרה… והסיפור היותר-חמור הוא על רגולטור שנרדם בשמירה, במקרה הטוב, או מעל בתפקידו במקרה היותר גרוע".
(הפרוטוקול המלא כאן: https://oknesset.org/committee/meeting/10042/)

ואני אומרת ש…

לפעמים אני חושבת לעצמי שהעובדה שאני יושבת לי פה מול המקלדת ואתםן בוהים/ות במסך, במקום להיות במחאה חברתית המונית ברחוב, היא פשוט מעוררת פלצות.
הקלות הבלתי נסבלת שבה בעלי הכוח (במקרה זה חברות הביטוח) עושים שימוש מ-ז-ע-ז-ע(!!) בכוח שלהם.
הקלות הבלתי נסבלת שבה חסרי הכוח (במקרה הזה כולנו) מופקרים לחלוטין ע"י מי שצריך לשמור עלינו (במקרה הזה המפקח/ת על הביטוח שמעל בתפקידו. לא, שמולי, הוא לא נרדם. הוא מעל).
הקלות הבלתי נסבלת הזאת, מעוררת אצלי תימהון כל פעם מחדש.
אני פשוט לא מבינה איך אנחנו ישנים/ות בשקט בלילה. בחיי.
קריאת המציאות שלי אומרת שהעתיד שלנו, הביטחון העתידי שלנו, הבריאותי והכלכלי, כל אלו מונחים על שברירי שברירים זעירים.
כל ה"ביטחון" הזה יכול להימחץ ולהיעלם בשנייה אחת של שרירות לב ושל חוסר אכפתיות של א.נשים שהמושג הקפיטליסטי "שורת הרווח" עבורם היא לא ה"שורה התחתונה בניהול העסק שלהם" אלא ערך עליון שמבטל ומחליף כל ערך אחר.
במצב כזה, כאמור, ההמשך הרגוע שלנו בשגרת יומנו הוא פשוט פלא בעיני.
ההתעלמות שלנו מהכוחנות, מהדורסנות, מההפקרות ומההסתכלות הצרה הזאת של בעלי ההון שלא רואה א.נשים ממטר, היא חוסר אחריות אזרחית (של כולנו) מן הדרגה הראשונה.
ומה התוצאה של ההתעלמות הזאת?
התוצאה היא אלימות לכל דבר ועניין. אלימות שמופעלת כלפי כולנו.
כי לזרוק מבוטחים מהפוליסה, בדיוק כשמתקרב המועד בו מתקיימת האפשרות שהם יזדקקו לה.
לזרוק מבוטחים ששילמו במהלך השנים עשרות אלפי שקלים מתוך דאגה אמיתית לעתידם, זאת בדיוק אלימות (למרות מה שמר עידן קבע בעניין – ראו פוסט קודם שלי כאן).
וכל זה עוד לפני שדיברנו מה הסיכוי של אלו שזכו להישאר בפוליסה לממש את זכויותיהםן (רמז: נמוך מאד), וכמה קשיים יערימו עליהןם חברות הביטוח (רמז: המון) וכמה חזק ידרכו עליהם (רמז: חזק מאד), ובאיזה עומק של בוץ וטינופת הם יגררו אותם (עדיף לא לחשוב על זה) עד שיואילו, אם יואילו למלא את ההתחייבות מצדם ולתת למי שזכאי את מה שהוא/היא זכאי/ת לו.
אז למה זה ככה?
כי ככה. כי אפשר. כי אנחנו טיפשים/ות, ועסוקות/ים, ועצלנים/ות ושותקות/ים. אז אנחנו חוטפות/ים. ובגדול.


תגובה אחת

עסקים זה עסקים זה עסקים

שמעתי לפני כמה ימים (10.3.14), בתכנית "לונדון וקירשנבאום", את הניתוח של מתן חודורוב על מה שקרה (ועדיין קורה) בעיתון מעריב אחרי רכישתו ע"י איש העסקים, שלמה בן צבי, מבעלי העיתון "מקור ראשון".
עפ"י ההסבר של חודורוב, מה שעשה בן צבי היה "לפרק" את מעריב למרכיביו ולפזרם בין עסקיו השונים. את החלק (המפסיד) של העיתון המודפס, למשל, על הכתבים ושאר העובדים, סיפח ל"מקור ראשון" (נטול הכספים והביטחונות) ואת החלק (המרוויח), של ההוצאה של "נשיונל ג'יאוגרפיק", שמעריב הם שמוציאים אותו בארץ, הוא סיפח ל"תכלת" קבוצת מדיה (רווחית) אחרת בבעלותו.
במקביל לפעולות אלו הופסקו, בחצי השנה האחרונה, ההפרשות לקרנות הפנסיה של העובדים במעריב, על אף שכספים אלו נוכו ממשכורותיהם.
עפ"י חודורוב, הבעיה בשילוב של שתי פעולות אלו היא שעובדי מעריב עומדים מול שוקת שבורה, שכן על אף שהגישו תביעה נגד בן צבי בגין הכסף שלא הופרש לפנסיות שלהם, אין לתביעה הזאת ביטחונות ו/או גב כלכלי ראוי בשל הפיצול שעשה בן צבי ושהוסבר לעיל.

ואני אומרת ש…

אולי יבוא היום שבו אני אצליח להבין מה קרה לחברה שלנו אבל בינתיים אני לא מבינה כלום.
אני אסביר…
מיד אחרי ששמעתי על זה, חיפשתי עוד מידע על כך באינטרנט. אה-מה-מה, כל מה שמצאתי היה רק הסברים כלכליים והתייחסויות וניתוחים משפטיים.
המשמעות של זה, מבחינתי, היא שמה שמאפיין שיח מסוג זה, כמו גם את התפיסות הרווחות  לגבי התנהלות עסקית שכזאת הם הדברים הבאים:
ניהול עסקים, הגיון עסקי, שאיפה (לגיטימית) למקסום רווחים, רציונליות, אינדיבידואליות, תחרותיות, הישגיות, פעולות חוקיות/לא חוקיות וכד'.
עד כאן, נניח שהכל בסדר, אבל הבעיה היא, לטעמי, לא במה שכולל השיח אלא בעיקר במה שנעדר ממנו ואלו הם הדברים הבאים:
הגינות, הוגנות, דאגה לעובד, מוסריות/אתיקה, אכפתיות, ערבות הדדית וכד'.
מישהו יכול להגיד לי איפה כל הדברים האלו? מי הדיר אותם? לא הם נעלמו? או שמא הם לא היו שם מעולם?
האם רק אני חיה לי לבדי ב"לה-לה-לנד" של הרצון לחיות בחברה (עסקית! כן, עסקית!) צודקת וחומלת יותר? חברה שאכפת לה גם מהאנשים ה"קטנים" "למטה" ולא רק מה"אליטות" "למעלה"?
(כן, אני יודעת שהעסקים של ה"אליטות" הם אלו שמפרנסים אלפי ועשרות אלפי אנשים, אבל אני גם יודעת ורואה היטב שמי שבאמת מעניין אותם אלו הם עצמם ובני משפחתם).
כאמור, ככל שאני חושבת על כך יותר אני מבינה פחות איך זה, שכל מה שמתיישר לנו עם ניהול עסקים לגיטימי ושעובר את המשוכה המשפטית, מיד מסתדר לנו (כחברה) כמשהו תקין. משהו כל כך תקין ושגרתי עד שאנו עוברים עליו לסדר היום, תוך התעלמות מכך שיש כאן אי צדק משווע, חוסר אתיות, חוסר התחשבות ורמיסה של אנשים שכל רצונם הוא לקום בבוקר וללכת לעבוד ולפרנס את משפחתם.
אגב, אני מוכנה לשים את ראשי על כך שבן צבי ידלג בקלילות גם מעל משוכת החלק המשפטי במעשה הלא חוקי שלו, לכאורה, שבו לא הפריש את כספי העובדים לפנסיה.


4 תגובות

יגעת ומצאת (את הגורם) – תאמין

בזמן האחרון, עולה על סדר היום, מעת לעת, נושא "שנאת העשירים", "ניכור המגזר העסקי" ו"תיעוב המוסדיים".
לאחרונה קראתי בגלובס שתי התבטאויות בעניין זה.
הראשונה של חדווה שרון (אשתו של גיל שרון, מנכ"ל פלאפון) שאמרה את הדברים הבאים:
"כששלי יחימוביץ' מתבטאת בבוטות נגד בעלי הון ועשירים, אנחנו צריכים לשים לזה גבול. כחברה עברנו את הגבול. הדיבור הפופוליסטי והמתלהם, והטינה כלפי האנשים שמביאים לצמיחת הכלכלה, צריכים להיפסק.
מאז המחאה החברתית נעשה עוול גדול לקבוצה גדולה של אנשים. נהייתה פה טינה מטורפת כלפי אנשים עם כסף. זה מכעיס. רוב האנשים האלה לא ממונפים, לא לקחו כסף מבנקים ולא מהפנסיות שלנו. אלו אנשי עמל מוכשרים, שהרוויחו ביושר את כספם. הם מפרנסים משפחות אחרות ומשלמים מסים. ההתבטאויות החריפות, התקשורת שנגדם, השמחה לאיד, הקרקס סביב 'נוחי מאבד שליטה או לא'. אנשים רוצים לראות דם, לראות עשירים נופלים. מאיפה כל הרוע הזה? בלי העשירים ובעלי החברות לא תהיה פה כלכלה".
(ויש עוד מזה כאן: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000869037).
השני הוא עוזי דנינו, מנכ"ל אקסלנס, שאמר כך:
"אנשי עסקים בישראל חשים היום תחושת ניכור, שמביאה אותם להגיד, 'אתה יודע מה, לא בא לי. לא רוצה להתעסק עם זה. מיד כשאכנס לשם כבר ימרחו אותי ויסתכלו בגוגל למצוא מה נכתב עליי'.
(כאן: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000875736).
יעל אנדורן, מנכ"לית משרד האוצר, שנבחרה לאשה המשפיעה ביותר של שנת 2013 ע"י המגזין ליידי גלובס שיצא היום, מצאה וסיפקה לנו סוף סוף את הגורם שממנו נובעת האווירה הזאת וכך היא אומרת (ההדגשה איננה במקור. היא שלי):
"יש היום שיח ציבורי שלא מכיר בחשיבות של המגזר העסקי כאחד מקטרי הצמיחה המרכזיים של המשק. יש היום הלך רוח מאד אנטי תאגידי, גל נגד המגזר העסקי… האווירה האנטי תאגידית היא תופעה שמתקיימת כעת בכל העולם. זה נובע, בין היתר, מהתעצמות הרשתות החברתיות".
(צוטט מהעיתון המודפס. לפי בדיקתי הריאיון איתה טרם עלה לרשת).

ואני אומרת ש…

מאחר ויש לי תחושה עמומה שזה לא בהכרח הגורם ממנו נובעת האווירה האנטי תאגידית אז ברשותה של גברת אנדורן אעלה כאן מספר סברות נוספות שיכולות להוות את הגורם הזה:
הייתכן שזה קשור לגופים המוסדיים שמנהלים בצורה כושלת את כספינו, תוך ניהול לא יעיל ובכך מעמידים את עתידנו הכלכלי והפנסיות שלנו בסכנה מוחשית ומאיימת?
לא. לא נראה לי שמזה זה נובע.
אולי זה קשור למנהלים בכירים שמקבלים שכר עצום ומנקר עיניים ובונוסים מנופחים ללא כל קשר לביצועי החברות שהם מנהלים?
גם זה לא כל כך סביר בעיני.
האם ייתכן שזה נובע מהעובדה שיותר ויותר בעלי עסקים ממונפים שבמשך שנים משכו דיבידנדים מטורפים והתעשרו על "גב כספי הציבור" מבקשים עכשיו "תספורות"?
מממ… חושבת… לא! זה בטוח לא זה.
ומה עם כאלו שחייבים מיליונים ביד אחת ובונים וילה במיליונים ביד השנייה (אילן בן דב)? או כאלו שכבר אישרו להם תספורת של מיליארד שקל (יצחק תשובה) ואז במהלך השנה שלאחר האישור הם מושכים לעצמם דיבידנד ששווה שליש (340 מיליון ש"ח) מהסכום הזה?
לא, זאת כבר ממש סברה הזויה ולא קשורה לכלום.
אז מה עוד זה יכול להיות???
אולי מנהלים בכירים שקמים על עובדיהם המנסים להתאגד ומתנכלים להם? גוררים ומעקלים את מכוניותיהם? (ציטוט של חדווה שרון על הפגנת העובדים שמכוניותיהם עוקלו: "לא נעים לי מהשכנים"), מפחידים אותם עם צווים משפטיים שנמסרים להם בבתיהם בשעות הערב לעיני בני\בנות זוגם וילדיהם? ועוד פעולות פוגעניות למיניהן?
מה פתאום? ממש (אבל ממש) בלתי סביר שמכאן זה נובע.
אוקיי. אוקיי. בחיי שאני משתדלת.
אולי זה הביטחון התעסוקתי הרעוע שלנו? או יוקר המחיה המטורף? או המשכורות שנשחקות לצד המחירים שמתייקרים?  או הריכוזיות שמתנפחת באין מפריע והרפורמות שלא מבוצעות כך שחלוקת העושר מתעוותת ומקצינה את הפערים? או שמא הפיכתם של עובדים בני 45 ומעלה למובטלים זקנים חסרי תועלת שאין למגזר העסקי מה לעשות איתם יותר? או מעסיקים שמנצלים את פגיעותם של עובדיהם החלשים, מתעמרים בהם ומונעים מהם זכויות בסיסיות של פנסיה, תשלומי שעות נוספות ועוד ועוד ואין אכיפה ואין ענישה? או…
די! מודה ועוזב, ירוחם.
לראשונה בתולדות בלוג זה אני מושכת את כל מילותיי וכל סברותיי סרות הטעם ונאלצת להודות שאני טעיתי ויעל אנדורן צדקה. אין ספק שהאווירה האנטי תאגידית נובעת מהתחזקות הרשתות החברתיות. (נו! נו! נו! צוקרברג).
אלא מאיפה? תגידו לי אתם.

אגב, יש לי גם מה להגיד על כך שכנגד אווירת ה"עליהום" שנוצרה (והיא נוצרה. אינני מתכחשת לה) מגיבים ביצירת אווירת הפחדות ו"הילוך אימים" ("לא תהיה פה כלכלה", "מציאות שיכולה לדרדר אותנו", "משקיעים מוציאים את העסקים שלהם מהארץ"), אבל אשמור זאת לפוסט אחר.