ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

שוויון בנטל – האמנם?

אני ממש אשמח אם תקראו את הטקסט החשוב להלן שנכתב על-ידי ד"ר דניאלה שבאר-שפירא:
"הורות מורכבת ממגוון משימות עצום אותו ארצה להמשיג באמצעות החלוקה לאחריות הורית קונקרטית ולאחריות הורית מנטלית.
האחריות ההורית הקונקרטית מכוונת לעשיה בפועל – איסוף הילדים מהגן, הכנת כריכים בבוקר, קניית בגדים, ליווי לרופא, הגעה לאסיפת הורים, הקראת סיפור, רחיצה, החתלה ועוד ועוד.
לעומתה האחריות ההורית המנטלית מכוונת לחשיבה על, תכנון ועיסוק ב – מצב הרוח של הילדים, התכוונות לקראת מעבר גן, חיפוש אחר גן מתאים, התארגנות לקראת בא החופש הגדול, חיפוש קייטנות אפשריות ובחירת המתאימה יותר, שימת לב לנקודת חן ששינתה את צורתה, שימת לב לימים שחלפו מאז שהילדה הזמינה או הוזמנה פעם אחרונה לחברה, התעניינות ביחס של המורה לילד, מתן מרחב לביטוי האכזבה מציון או מעלבון של חבר ועוד ועוד."
(הטקסט המלא כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4808438,00.html)

ואני אומרת ש…

הטקסט אותו ציטטתי לעיל גרם לי להתרגשות רבה מאד, ביחס להרבה טקסטים אחרים שנכתבו ונכתבים בימים אלו בשל התחדשותו של המאבק בעד ונגד ביטול חזקת הגיל הרך.
אז על מה ולמה ההתרגשות הרבה שלי?
קודם כל, משום שהטקסט הזה המשיג לי בצורה חדה ומדויקת את מה שאני "מטיפה" לו בשיחות שונות מזה שנים לכל מי שרוצה לשמוע, ובעיקר למי שלא.
אבל הסיבה היותר חשובה היא שלצערי במסגרת השיח המתרחב שעוסק ב"האבות של היום זה לא אלו של פעם" ו"גברים היום הרבה יותר מעורבים בגידול ילדיהם" אין את הירידה לרזולוציה של שני סוגי האחריות עליהם הצביעה בחוכמה רבה ד"ר שבאר-שפירא. התוצאה היא שהשיח (החסר) הזה יוצר ומקבע רושם מוטעה כאילו אצל זוגות רבים יותר ויותר מתחיל ומתקיים שוויון בהורות בפועל.
ולמה אני טוענת שהרושם הוא מוטעה?
אני אסביר…

ובכן, אמנם לא ערכתי מחקר מדעי מחייב על הנושא, אבל אני מזמינה אתכןם לעשות חושבים על חייכןם, ואח"כ לעשות גם כמה תצפיות על הזוגות (ההטרוסקסואלים) סביבכןם תוך שאתםן מנסות/ים להגדיר מי מהזוגות האלו מנהל הורות שוויונית.
כשתסיימו, אנא חישבו, האם אותה הורות שוויונית מתקיימת ומתממשת בשני תחומי האחריות? או שמא רק בתחום האחריות הקונקרטית?
מההתבוננות שלי, בשנים שעברו מאז הפנמתי את האבחנה הזאת, ראיתי שברובם ככולם של המקרים בהם מנהל זוג הורות שוויונית (והם עדיין מיעוט), אזי השוויון בנטל תקף רק לאחריות הקונקרטית, בעוד שהאחריות המנטלית, אותה אחריות שהיא היא המשימה המרכזית והעומס והנטל הכבד באמת, האחריות הזאת היא עדיין נחלתן ה(כמעט) בלעדית של נשים.
וזאת (רק) אחת הסיבות למה (עדיין ובעתיד הנראה לעין) אני אמשיך להיות נגד ביטול חזקת הגיל הרך.
ואתםן?


השארת תגובה

למה לי חינוך עכשיו?

הארגון הכל כך חשוב אסל"י (ארגון סרט לבן ישראלי), שהוא חלק מתנועה כלל-עולמית של גברים הפועלים למיגור תופעת האלימות נגד נשים, פרסם פוסט חשוב מאד של בחור בשם טל זגורי, שבו הוא מסביר מדוע איננו מצטרף למסיבות רווקים שיש בהן חשפנית.
הנה ציטוט אחד מהפוסט:
"בתיאוריה, מדובר על אתנחתא קומית, על בחורה צעירה שמגיעה לוילה, מצוידת בחיוך יותר מזויף מהקשר של נטלי עטיה ואיציק זוהר, שכל מטרתה בחיים היא לשמח/להביך/לחרמן את החתן לעתיד ולדאוג לצחוקים לכולם על הדרך. בפועל מדובר לרוב בנשים שנקלעו לעבודה הזאת, ובדיוק באותה מידה יכלו להגיע לזנות. יש להן בוס שלא משלם להן במקרה הטוב, ושוכב איתן במקרה הרע. גם אם ישנו אחוז קטנטן של נשים שעושה את זה מבחירה מלאה ומדרך לגיטימית להתפרנס, הרוב הגדול עושה את זה מתוך מצוקה כלכלית קשה והיעדר אפשרויות העסקה".
(הפוסט המלא כאן: http://bit.ly/1HzxWur
מתנצלת על הפרסומת המטריפה שיש שם. אם יש לכםן קשרים באונלייף תמסרו להן בבקשה שזה בלתי נסבל(!!)).

ואני אומרת ש…

מי מכםן שרוצה להפסיק לטמון ראשו/ראשה בחול, ובאותה הזדמנות גם להפסיק לתת יד לתעשיית הפשע האלימה והמתועבת הזאת, מוזמן/ת לחנך, באופן פעיל ויזום, את בנו/בניו לקבל וליישם את אותה החלטה בדיוק שקיבל זגורי.
לא! אי אפשר להניח ש"הוא מבין לבד". זה מחייב ממש שיחה איתו.
לא! אי אפשר לזרוק לו את זה באגביות בין לבין. זה מחייב ממש שיחה איתו.
לא! אי אפשר בווטסאפ. זה מחייב ממש שיחה איתו.
כבר אמרתי שזה מחייב ממש שיחה איתו?
מה קרה? מה נלחצתםן? מישהו שכח לספר לכםן שלהיות הורה זה ממש לא קל.
בקיצור… יאללה, תעשו טובה לעצמכם ולחברה שאנחנו חיים בה, וגשו לעבודה.
אה, עוד משהו קטן אבל חשוב.
באשר לציטוט לעיל, יש לי שני תיקונים לדבריו של זגורי:
במקום
"יש להן בוס שלא משלם להן במקרה הטוב, ושוכב איתן במקרה הרע"
צריך להיות
יש להן בוס שלא משלם להן במקרה הטוב, **ואונס** אותן במקרה הרע"
ובמקום
"הרוב הגדול עושה את זה מתוך מצוקה כלכלית קשה והיעדר אפשרויות העסקה"
צריך להיות
"הרוב הגדול עושה את זה מתוך מצוקה כלכלית קשה, **תקיפות מיניות שעברו (וממשיכות לעבור)** והיעדר אפשרויות העסקה".


5 תגובות

מי צריך לימודי מגדר?

אז דף הפייסבוק האהוב עלי ביותר, ״פוליטיקלי קוראת״, שיתף כתבה של ירדן סקופ מהאתר של ״הארץ״ שעוסקת בהיעדרם של לימודי מגדר, ובמיעוט המורות (7 במספר) שמלמדות מגדר.
הנה הציטוט שהן בחרו מתוך הכתבה:
״בסמינר הקיבוצים נערך בחודש שעבר בפעם הראשונה טקס יוצא דופן שבו הוענקו תעודות הוקרה – "אות החלוצה" – לשבע המורות היחידות המלמדות מגדר כמקצוע מסודר בישראל. למרות ריבוי ההטרדות והפגיעות המיניות בבתי הספר, למרות שכל תלמידה שואלת את עצמה איך משפיע לבושה על הדרך שבה היא נתפסת ונערים ונערות נדרשים לברר עם עצמם מהי בעצם הסכמה ולמרות התעוררות הדיון בנושא שוויון מגדרי והיחס לנשים בכלי התקשורת — כיום ניתן ללמוד מגדר רק בארבעה בתי ספר, שלושה מהם ממלכתיים ציבוריים ואחד בית ספר דמוקרטי ייחודי״.
הנה הקישור לפרסום של ״פוליטיקלי״ שמכיל בתוכו את הקישור לכתבה ב״הארץ״:

ואני אומרת ש…

לא צריך לימודי מגדר.
בום טראח! היקום קורס לתוך עצמו!
טוב, אל דאגה (או אל תמהרו לשמוח), אינני כופרת במשנתי הסדורה. אני רק מנסה להבהיר משהו.
אני שמחה, מעריכה ונרגשת מהעובדה שיש כמה נשים יקרות (באמת) שעושות, מבחינתי לפחות, עבודת שירות חברתי יוצאת מגדר הרגיל בכך שהן מלמדות מגדר. זה חשוב, זה יקר ערך וזה נפלא 🙂 אבל יש עם זה בעיה 😦
בעיה מערכתית שלא קשורה להתגייסותן האישית המבורכת למען המטרה הזאת.
מסגור של נושא המגדר כ״שיעור״, כ״מגמה״ וכד׳ הופך את זה לנושא שקל (מדי!) להפוך אותו למשהו צדדי, זניח ושולי. משהו שרק כמה משוגעים, או בעיקר משוגעות לדבר, עוסקים ועוסקות בו.
מגדר איננו נושא.
מגדר הוא החברה שלנו.
מגדר הוא תפיסה, חשיבה, ביקורת.
מגדר הוא כל כך שקוף, כל כך טריוויאלי ומובן לנו מאליו שכדי שהוא לא יהיה כזה הוא חייב לבוא לידי ביטוי בכל(!) שיעור ושיעור.
כשלומדים ולומדות היסטוריה ולא מוזכרות שם (כמעט) נשים ופועלן.
כשלומדים ולומדות ספרות ויצירתן של נשים (כמעט) ולא מובאת שם לידי ביטוי.
כשלומדים ולומדות מחשבים ולא יודעים שזה תחום שפותח וקודם ע״י נשים.
כשלומדים ולומדות אמנות בלי לדעת שהיו (ועדיין יש) ציירות ופסלות ויוצרות.
כשלומדים ולומדות פילוסופיה בלי לדעת שהיו (ועדיין יש) הוגות.
אז כמה טוב יכול לצאת מזה? מעט מאד.
טוב, טוב, די, תעשו לי טובה, כל אלו מכם שאין להם שמץ קמצוצו של מושג (ולא באשמתכם. פשוט למדתם במערכות חינוך מעוותות מיסודן), שחררו אותי מהקשקושים של ״לא היו נשים ב…וב… וב…״ וגו׳.
יש לי חדשות (מסעירות) לספר לכם – היינו שם, עודנו כאן ונמשיך להיות.
תאמינו או לא, אבל נשים עשו היסטוריה, נשים כתבו ספרים, פיתחו את המדע ואת הטכנולוגיה, ציירו, פיסלו, יצרו ואפילו ״התפלספו״ ופיתחו רעיונות מדהימים. כן, כן. ממש ככה.
ולא רק שהן עשו את כל זה הן עשו את זה כנגד כל הסיכויים. הן עשו את זה מול כוחות אדירים של הדרה, של השתקה, של דחיקה הצידה ושל התעלמות. הן עשו את זה במחיר של ביטויי כעס, זלזול וביזוי ואפילו השפלה. אבל הן עשו את זה.
נכון. היום הדברים השתנו מעט. אבל מעט מדי. והעובדה שכל הדברים האלו שעשו ועושות נשים לא שזורים בתכניות הלימודים היא אך ורק, ואני מדגישה, אך ורק תוצאה של המשך תהליך ההדרה וההתעלמות ארוך השנים והדורות, ולא שום דבר אחר.
אז לא, לא צריך שיעורי מגדר, צריך להנכיח את פועלה של החברה כולה בכל תחומי הלימוד. מה זה צריך? חייבים!
חייבים להנכיח את ההדרה וההשתקה הזאת כדי שהיא תיפסק.
וצריך גם צריך לדבר על אי השוויון ועל האפליה ועל חוסר הצדק ועל המוסר הכפול שאת כל זה, לפי מה שאני מבינה, עושות (לפחות במוצהר ובשיעור ייעודי לכך) אך ורק 7 מורות מתוך למעלה מ-100,000.
וחבל מאד שכך.
אגב, הקטע שהכי אהבתי בכתבה זה את הסיכום שלה:
״קודיש וייכרט (מורה למגדר וספרות שרואיינה בכתבה. מ״ז) מצביעה גם היא על הפער המגדרי המובנה במערכת: "דפדפנו עם התלמידים בספר היסטוריה של המאה ה–20, ומצאנו רק שניים־שלושה שמות של נשים. בספרי מתמטיקה תמיד הגברים הם אלה שנוהגים מחיפה לתל אביב והנשים הן אלה שמוציאות כסף על בגדים. אם באמת יכניסו מגדר למערכת החינוך יצטרכו לשנות את כולה, וזה יעשה מהפכה. יכול להיות שזה קצת מפחיד את המאובן הזה".

ועל זה אני אומרת ש…

לא ״יכול להיות שזה קצת מפחיד את המאובן הזה״ אלא ״בוודאות שזה הרבה מאד מפחיד את המאובן הזה״ וזה חלק גדול ומהותי של הבעיה.


2 תגובות

אין להם את הכוח של הרצון

לאחרונה קראתי מספר כתבות ופוסטים שפורסמו לגבי חוק שמנסים להעביר, במסגרתו יחויבו מעסיקים לשחרר אבות שנולד להם ילד לחופשה של 8 ימים (בחלוקה של 3 ימים ע״ח ימי החופש של העובד ועוד 5 ימים ע״ח ימי מחלה).
עבור אלו שלא יקראו את הפוסט של ח״כ תמר זנדברג, שהגישה את הצעת החוק הזאת, להלן תקציר הדברים:
בגדול, ח״כ זנדברג מיידעת שהופתעה לגלות שמתן חופשה לאב לאחר הולדת בנו/בתו ״תלוי ברצון הטוב של המעסיק ובימי החופש הזמינים של האב״.
עוד היא מספרת בקצרה על פרטי החוק ועל העובדה שהוא תקוע בגלל התנגדות המעסיקים תוך שהיא ״מתפלאת על המעסיקים. כמה חסרי לב אפשר להיות״.
ולבסוף היא מסכמת:
״אני לא מתכוונת לוותר… עובדים הם בני אדם ושום פרויקט דחוף או דדליין לא חשובים יותר מזכותו של אב להיות עם ילדו ולטפל בו בימים שלאחר בואו לעולם״.
(הפוסט המלא כאן: http://on.fb.me/1vfFJo6)

ואני אומרת ש…

אשמח להתעורר בוקר אחד ולגלות שהמחוקקים שלנו הפסיקו לחוקק חוקים שמטפלים בסימפטומים והתחילו לעקור בעיות מהשורש. (פחחחח…)
בואו נבין, אין לנו כאן שום ״בעיית מעסיקים״ כפי שרומזת זנדברג. מה שיש לנו כאן באמת זוהי בעיה חברתית עמוקה שניתן גם להגדירה כ״בעיית גברים חסרי אחריות״ – גברים עובדים וגברים מעסיקים שלא באמת רואים עצמם אחראיים what so ever(!!) ל״דבר הזה״ שנקרא גידול ילדים.
(#Not_All_Man_blablabla – עזבו אותי באמאשכ׳ם).
ברשותכם, אנסה לשים את האצבע על השורש האמיתי והמורכב של הבעיה הזאת שמתמצה מבחינתי בשתי עובדות מושתקות:
1) לגדל ילדים ככלל, ולטפל בתינוקות בפרט, זאת משימה מורכבת, מתישה, מעיקה ומלחיצה עם המון המון אחריות. כל מי שגידל/ה וטיפל/ה אי פעם בתינוק התמודד/ה עם איזה שהוא הרכב של דברים מתוך רשימת האפשרויות להלן: עייפות/תשישות, תסכול, זעם/כעס, לחץ, דיכאון, חרדה, בלבול, דאגה ועוד ועוד.
מנסה לומר, שעל אף שיש גם מרכיבים חיוביים כמובן, אותם לא ציינתי, אז ״פיקניק זה ממש לא״.
2) גברים (עובדים ומעסיקים כאחד), כאמור, לא באמת רוצים לקחת אחריות על המשימה המעיקה, המורכבת והמעייפת הזאת. יתרה מכך, טוב להם מאד להישאר באזור הנוחות שלהם שבו משימה זו נמצאת על כתפי מחצית מהאוכלוסיה שהיא לגמרי במקרה לא הם. האח הידד.
איך אני יודעת את זה?
פשוט מאד, תחשבו על כל מה שעשו והשיגו גברים עד היום – הם מחליפים גלגל בקלי קלות וחונים ברברס כמו תותחים. הם הנחיתו אנשים על הירח, העיפו לוויינים לחלל ובכלל הביאו את הטכנולוגיה לשיאים שלא יאומנו. הם ניהלו שתי מלחמות עולם בטווח של 30 שנה, טבחו מיליונים והובילו מהפכות ששינו את העולם. הם מנהלים דתות כבר אלפי שנים, מדי פעם הם עורפים ראשים, הם נמצאים ברובם ככולם של מוקדי קבלת ההחלטות והם צברו ומחזיקים 98% מההון בעולם ותוך כדי כל זה הם אפילו טורחים לפתוח לנו את הדלת, לשלם עלינו בדייטים, ולפעמים גם זוכרים להוריד את הקרש בשירותים…(יאיי!!)
אבל לבקש ולקבל חופש של שבוע מהמעסיק לרגל לידת בנם/בתם??? אוווו… עד כאן! זה כבר ממש מעל לכוחותיהם וליכולותיהם. ממש כאן בנקודה הזאת עובר איזה שהוא קו שהם בשום פנים ואופן לא מצליחים לחצות אותו ומישהו צריך לחוקק עבורם חוק שידאג להם. זה ממש מן ״מצטערים, בננות, אנחנו נורא נורא רוצים לטפל בתינוק שזה עתה ילדתן, אבל זה פשוט לא מסתייע לנו״.
באמת מזל שיש מחוקקים בירושלים.
יאללה. יאללה.
הרשו לי לפקפק ולזלזל בקולות הבכי והנהי האלו. מצטערת מאד, לא קונה את הטיעון שאי אפשר לבוא למעסיק ולבקש חופשה של שבוע שתתקיים… מתי? ניחשתם נכון, בעוד חצי שנה. כן, כן, כל כך הרבה זמן מראש יכולים גברים עובדים וגברים מעסיקים לתכנן ולהתארגן ללידה צפויה של ילד, למי מהם שאולי לא שם לב או לא היה מודע לכך.
זאת בדיוק הסיבה מדוע אני טוענת שהבעיה האמיתית נעוצה בהיעדר רצון, בהיעדר תחושת מחויבות והכי חשוב – באי לקיחת אחריות אמיתית על הנושא.
[אגב, זורקת לפתחכם נושא מעניין מאד למחקר:
כמה מהגברים שלא קיבלו חופש מהמעסיק לאחר לידת בנם/בתם יצאו, מתי שהוא, ולו פעם אחת בתקופת עבודתם, לחופשה של שבוע עם משפחתם?
עפ״י ממוצע הילדים במשפחה בישראל, בהצלבה לנתוני נתב״ג בעניין היוצאים לחו״ל ובחיבור הניסיונות הכושלים שלי מעת לעת למצוא צימר פנוי בצפון, מותר לי להניח שיש (הרבה) יותר משניים שלושה שכאלו. ממממ… מעניין! איך שהוא, בדרך נס, לצורך היציאה לצימר בגליל או הנסיעה להכל כלול באנטליה מצליחים אותם גברים עובדים ואותם גברים מעסיקים לעמוד במשימה המאתגרת של אישור שבוע חופש ואף להוציא אותה לפועל.
אחרי שתסיימו למחוא להם כפיים סוערות, נסו לחשוב בעצמכם מהו מקור ההבדל. (רמז: מסתבר שכשיש רצון ולוקחים אחריות אז פתאום אפשר לעשות הכל, ראו מקרה הנחיתה על הירח והחניה ברברס).]
אז מה צריך לעשות?
לי זה מאד ברור – צריך להפוך את משימת הטיפול בדור הבא למשימתו של המין האנושי כולו ולא רק של מחציתו.
איך צריך לעשות את זה?
חינוך, חינוך ורק חינוך.
(עזבו אתכם מהדור הנוכחי. להם זה כבר ברור שהם הצליחו להתחמק מזה והם פטורים מהעול המתיש הזה ומהאחריות הכבדה הזאת).
הפתרון יכול לבוא אך ורק בחינוך הדור הבא לערכים ולחברה שוויונית, הגיונית ושפויה יותר לגברים ולנשים כאחד.
חינוך שאיננו ממיין מין מין לעיסוקיו ולאחריותו. חינוך שאיננו עיוור מגדרית.
חינוך שלוקח אחריות על פירוק של הבניות חברתיות בלתי מודעות.
(אוי, התמימות, התמימות).
כאשר נצליח לייצר מצב שבו בנים ובנות יתבגרו לתוך מסרים חד משמעיים ובלתי מתפשרים לפיהם יש כאן משימה שמונחת על כתפי המין האנושי כולו, כאמור.
כאשר נצליח לגרום לגברים להפנים את האחריות המלאה גם שלהם למשימה הזאת, תוך שהם מאמצים אותה בלב שלם ובנפש חפצה.
כאשר נצליח לייצר מצב שבו תהיה ציפיה חברתית כוללת לכך שכל בני האדם יקחו חלק במשימה הזאת, ללא הבדל מין.
או אז, באורח פלא, נזכה לראות גברים עובדים שלא צריכים כלל לבקש וגברים מעסיקים שברור להם מה הם צריכים לתת גם בלי שהמחוקקים יגידו להם.
ובא למין הנשי גואל.
אשרי המאמינה.


5 תגובות

מחשבות על העתיד

השבוע נכחתי בדיון בכנסת של הועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי.
נושא הישיבה היה: עידוד נערות וסטודנטיות ללימודי מדע וטכנולוגיה.
בדיון הציגו גופים שונים (ויצ"ו, גוגל, הצבא, משרדי הממשלה השונים…) את התכניות שהם מיישמים, כחלק מהמאמץ לעודד נערות לבחור במקצועות מדעיים וטכנולוגיים כבר בתיכון.
יו"ר הועדה הד"ר עליזה לביא (מפלגת "יש עתיד") אמרה, בין השאר, את הדברים הבאים:
"אני חוששת מאד מכך שנשים בוחרות בלימודים שלא תמיד יש מה לעשות בהם".
"אני מרגישה שהעולם רץ קדימה והבנות בפיגור… אנחנו כבר באיחור בטיפול בנושא זה".

ואני אומרת ש…

הייתי הרבה יותר שמחה לו מקבלי ומקבלות ההחלטות היו חותרים יותר לשינוי ולעיצוב מחדש של העתיד, ופחות הולכים עם הזרם ומקבעים הנחות יסוד.
במה הדברים אמורים?
כשעליזה לביא מסתכלת על העתיד היא רואה את המדע והטכנולוגיה.
כשאני מסתכלת על העתיד אני רואה דברים נוספים.
אני למשל רואה אוכלוסייה שמזדקנת ושצריכה מישהו שיטפל בה (נשים? הי, הן עושות את זה כבר היום!).
אני גם רואה דור עתיד שהולך ונהיה מתחכם ומתוחכם וצריך א/נשים איכותיים שינהיגו אותו ובעיקר שיהוו עבורו "מורה לחיים" (מורות? כן, כן, הן ולא אחרות).
אז בעודי יושבת שם ומאזינה לדוברים ולדוברות המלומדים והמלומדות, תהיתי ככה ביני לבין עצמי…
האם אנחנו בהכרח צריכים לדחוף נשים לטכנולוגיה?
האם זה הגיוני לעשות זאת, בשעה שאנחנו מזלזלים בבוטות בעבודתן של נשים בכך שאנו משלמים פרוטות מעליבות ומבזות לכל אלו שעושות עבודת קודש בטיפול בזקנים, באוכלוסיות חלשות ופגיעות (עו"סיות, אחיות) ובוודאי לאלו שמחנכות את דור העתיד?
או שמא עלינו לפעול ללא ליאות להעלאת מעמדם של תפקידים אלו ומיצובם כ"העתיד" לא פחות, ואולי יותר, מאשר הטכנולוגיה?
ואולי בכלל, במקום למשוך נשים לטכנולוגיה, נמשוך גברים למקצועות ה"נשיים" ובכך נעשיר, נגוון ונאזן את שוק העבודה ועל הדרך גם נעלה את קרנה של החמלה ושל העזרה?
שוק עבודה מאוזן, עם פערים קטנים בהרבה, באשר למקצועות ותפקידים חשובים יותר ונחשבים פחות, הוא שוק עבודה טוב יותר לכולנו. כן לכולנו. לנשים ולגברים כאחת. לי אין ספק בכך. (לכם יש? סבבה. שכנעו אותי).
אני חוששת מאד שהתמקדות צרה ונקודתית בדברים כגון "בואו נדחוף נשים לטכנולוגיה", מבלי לערער (או לפחות להרהר) על הנחות היסוד, וללא ניסיון אמיתי לעשות שינוי כולל יותר, תוך צמצום הפערים "על כל המגרש", תושיב אותנו בעוד 30 שנה סביב אותו שולחן דיונים, אבל עם "בעיה קטנה" אחת.
הבעיה תהיה שנושא הדיון העתידי יהיה על ירידת השכר בהייטק עקב כניסת נשים מסיבית אליו, ו"בריחת" הגברים למקומות אחרים בהם הם מצאו דרכים להרוויח הרבה יותר כסף (רבותי, ההיסטוריה חוזרת. תאמינו לי).
באתם לשנות? תשנו!
תודה מראש.


השארת תגובה

"הדרך הטובה ביותר לחנך בני אדם היא להוות להם דוגמה" (אלברט איינשטיין)

קראתי לפני זמן מה בפייסבוק את הסטטוס (המטופש) הבא:
"אם הייתי מוציא את צמד המילים "תקנה לי" לשתי הבנות שלי מהלקסיקון לא היה נשאר להם מה להגיד….".
הבחור השנון שכתב את זה זכה ללמעלה מ-30 לייקים על הסטטוס (המטופש, כבר אמרנו?) שלו.

ואני אומרת ש…

לקבלת מחנך הדור, כל משתמשי הפייסבוק יעברו לדום. עמוד דום!
מצד אחד, זה נורא נחמד שאנשים טורחים לשתף אותנו בחולשות שלהם אבל מצד שני, יש לי תחושה עמומה שהוא לא באמת מבין שמדובר בחולשה שלו ובתוצאה (לא טובה) של מעשיו (או אי מעשיו) וזה השלב שבו זה הופך בעיני לבעיה.
אני לא יודעת עם מה הולך אותו אדם לישון בלילה ועם מה הוא קם בבוקר, כאשר תחושתו היא שכל השיח של בנותיו איתו מתמצה ב"תקנה לי", אך אני כן יודעת שאם אני הייתי חשה כמוהו, זה ללא ספק, היה מדיר שינה מעיני.