אז שטרסלר אמר

בעיתון "הארץ" של יום שישי האחרון כתב נחמיה שטרסלר כתבה שכותרתה "סוף סוף מכה לשכר המופרז". בכתבתו מתייחס שטרסלר להצעת החוק להגבלת שכר הבכירים בבנקאות ובביטוח, והוא פותח אותה במילים אלו:
"סוף סוף, לאחר שנים רבות של ביקורת ציבורית נוקבת, החליטה הכנסת להתערב בשכר הבכירים בבנקים, בחברות הביטוח ובבתי ההשקעות, מה שמלמד שבכל זאת ולמרות הכל, כאשר מישהו מפריז ועושה את זה ישירות מהמקפצה, בסוף הוא סופג מכה".
בהמשך, הוא מציין שני מרכיבים של הצעת החוק:
"חלקה הראשון [של ההצעה] קובע, שאם הבנק ישלם שכר שעולה על 2.5 מיליון שקל לשנה, התוספת לא תהיה מוכרת למס"
"הם [חברי הכנסת] הכניסו להצעת החוק עוד מרכיב אחד… לפי ההצעה, שכרו של המנכ"ל לא יוכל להיות גבוה יותר מפי 44 מהשכר הנמוך ביותר בחברה".
ולבסוף, כחלק מהניתוח של המרכיב השני, זה שמגדיר את המגבלה ביחס לשכר הנמוך ביותר, הוא קובע את הקביעות הבאות:
– "[מדובר במרכיב] מאוד בעייתי, שלא קיים בשום מדינה אחרת"
– "כאן כבר מדובר בהתערבות פופוליסטית, מיותרת ומזיקה של מי שלא מבינים הרבה בתורת הכלכלה".
– "אין קשר בין שכר המנכ"ל לשכר של העובד הזוטר ביותר".
– "לכן יש להוציא מהחוק את המגבלה שיוצרת קשר נטול היגיון עסקי בין שכר המנכ"ל לשכר העובד הזוטר. אסור להגביל את המנכ"ל בניהול כוח האדם שלו".
הכתבה המלאה כאן:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2886314

ואני אומרת ש…

אין כיף גדול מהכיף שבו אנו, כולנו, מעת לעת, לוקחים/ות לעצמנו את החופש לעשות ניתוח חד ממדי.
או… שבעצם דווקא יש כיף גדול מזה, וזוהי ההזדמנות שנקרית על דרכנו לחשוף את חד הממדיות שגלומה בניתוח של מישהו אחר. וכך אעשה הפעם.
שטרסלר הוא כתב ופרשן כלכלי ותיק ומנוסה, ולכן אך טבעי הוא שאת מרבית ניתוחיו הוא יעשה דרך "החור של הגרוש",  כלומר, דרך מה שלשיטתו טוב או רע לכלכלה.
אה-מה-מה? מה לעשות שספר החוקים של מדינה לא יכול לשקול רק שיקולים טהורים של תורת הכלכלה (נניח לרגע שיש אחת כזאת)? מה לעשות שחלק מהחקיקה טומנת בחובה גם שיקולים חברתיים, מוסריים, תרבותיים וערכיים? מה לעשות שחלק מתפקידיו של החוק הוא להוות סמן מוסרי ושופר להשמעתה של אמירה ערכית?
אין מה לעשות. ככה זה.
תורת הכלכלה היא חשובה מאד, אבל היא לא חזות הכל.
ניתוח בהסתכלות דרך הפריזמה של הניסיון לייצר אמירה ערכית, מוסרית, חברתית, מאפשר להצביע על יתרונות שהניתוח הכלכלי מטשטש ומעלים. יתרונות אלו הם למשל הגינות (עד כמה שזה יכול להיות הגון לשלם למישהו אחד בארגון 5,000 ₪ לחודש ואת האחר להגביל עד 220,000 ₪ לחודש "בלבד"), צדק חלוקתי, שכל ישר, ושאר מילים זרות לכאורה לכלכלה. רק לכאורה.
אנא שימו לב ששטרסלר לא מצביע על איזו "אפוקליפסה עכשיו" או "ליקוי מאורות" שיתחולל בחברה הישראלית כתוצאה מהגבלת שכר המנכ"ל ביחס לשכר העובדת הזוטרה ביותר (ברשותכםן, בואו ננכיח כאן גם את אי השוויון המגדרי, אחרת איך אצדיק את התואר שלי) אלא מתרעם על הדברים הבאים:
– אף מדינה לא עושה זאת (היי, ומה קרה ל"אור לגויים?". הפסקנו עם זה? לא סיפרו לי).
– אין בזה היגיון עסקי (שהרי חס וחלילה שלא נפעיל היגיון אחר בטעות בעסקים ובכלכלה, כי מי יודעת לאן נגיע ככה?).
– זה מגביל את המנכ"ל בניהול כוח האדם שלו (ברור!! הלא כולנו יודעות/ים שיותר קל להחליט על פיטורים, קיצוצים וייעול כשאתה מרוויח 9 מיליון ₪ לשנה מאשר כשאתה מרוויח רק 2.5 מיליון ₪ לשנה, רחמנא ליצלן).
– ולבסוף הוא גם מזהיר אותנו שמדובר בהחלטה "מיותרת ומזיקה", כדבריו, אך הוא עושה זאת מבלי לפרט לנו לא מהם אותם נזקים ולא מהי כמותם או היקפם.
אגב, הנה ההמשך של משפט חשוב שקודם קצצתי לכם את סופו:
"אין קשר בין שכר המנכ"ל לשכר של העובד הזוטר ביותר. כל אחד מהם מקבל לפי התרומה שלו לחברה, לפי המידה שבה הוא מבוקש, לפי ערך התפוקה שלו".

ועל זה אני אומרת ש…

שטרסלר, עשה לנו טובה. שחרר.
צא מהעולם האוטופי, הפאתטי והמעייף של שוק חופשי ושל אמירות על שכר מבוסס תרומה ביקוש ותפוקה. פחחח…
נראה לך שיש בין קוראי "הארץ" כאלו שלא יודעים שהשכר המנופח הזה מחולק לחברי מועדון מפונק, מרופד וסגור, ולחבריו בלבד, ללא שום קשר לתרומה, ביקוש או תפוקה?
אז זהו, שאין כאלו קוראים.

משתינים עלינו ואנחנו בטוחות/ים שזה גשם

שמעתי אתמול בערוץ הכנסת את ח"כ איציק שמולי מדבר על משהו שהמם אותי כל כך, עד שבדקתי ומצאתי שמדובר בנושא שנדון מזה זמן, והנה מה שאמר ח"כ שמולי על כך לפני כחצי שנה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות (דיון מתאריך 24.6.15), ושהעתקתי עבורכם מהאתר של הוועדה (ההדגשה היא שלי. מ"ז):
"… אנשים הצטרפו להסדרים הקולקטיביים [של ביטוח סיעודי] במשך שנים ארוכות דרך מקומות העבודה, הצטרפו ואמרו להם דבר פשוט: בואו תקנו ביטוח סיעודי. אומרים לאנשים "ביטוח סיעודי", מה הם חושבים? בואו נבטח את עצמנו מכאן ואילך עד לזיקנה כדי שנהיה מוגנים. רק מה שכחו לספר לאנשים? שיש סעיף קטן וקטלני באותיות הקטנות, שאומר דבר פשוט: לחברות הביטוח מותר לבטל את ההסכמים, או לשנות אותם, אחת לשלוש שנים או אחת לחמש שנים.
מה יצא מזה? בזמן שאני באתי והצטרפתי להסדר בגיל 30… ושילמתי במשך שנים רבות, כל חודש, 300-400 שקל, כל חודש, חמש שנים ועשר שנים, ו-15 וגם 25 שנה, פתאום כשהגעתי לגיל 60, ובמקרה נזקקתי לשירותי חברת הביטוח, קרה דבר מופלא: באה חברת הביטוח ואמרה: אני לא מעוניינת להמשיך את הפוליסה, אני לא מעוניינת להמשיך את הכיסוי הביטוחי...
מיליון ישראלים חתמו על הדבר הזה ואתם מעזים להגיד שכל הסיפור הזה, תכליתו שאנשים לא ידעו לקרוא את מה שהם חתמו עליו? אז אני אגיד לכם מה הסיפור. הסיפור הזה לא על אנשים שלא יודעים לקרוא. הסיפור הוא על חברות ביטוח שחומדות, כי הן יכולות להרוויח פי עשרה… והסיפור היותר-חמור הוא על רגולטור שנרדם בשמירה, במקרה הטוב, או מעל בתפקידו במקרה היותר גרוע".
(הפרוטוקול המלא כאן: https://oknesset.org/committee/meeting/10042/)

ואני אומרת ש…

לפעמים אני חושבת לעצמי שהעובדה שאני יושבת לי פה מול המקלדת ואתםן בוהים/ות במסך, במקום להיות במחאה חברתית המונית ברחוב, היא פשוט מעוררת פלצות.
הקלות הבלתי נסבלת שבה בעלי הכוח (במקרה זה חברות הביטוח) עושים שימוש מ-ז-ע-ז-ע(!!) בכוח שלהם.
הקלות הבלתי נסבלת שבה חסרי הכוח (במקרה הזה כולנו) מופקרים לחלוטין ע"י מי שצריך לשמור עלינו (במקרה הזה המפקח/ת על הביטוח שמעל בתפקידו. לא, שמולי, הוא לא נרדם. הוא מעל).
הקלות הבלתי נסבלת הזאת, מעוררת אצלי תימהון כל פעם מחדש.
אני פשוט לא מבינה איך אנחנו ישנים/ות בשקט בלילה. בחיי.
קריאת המציאות שלי אומרת שהעתיד שלנו, הביטחון העתידי שלנו, הבריאותי והכלכלי, כל אלו מונחים על שברירי שברירים זעירים.
כל ה"ביטחון" הזה יכול להימחץ ולהיעלם בשנייה אחת של שרירות לב ושל חוסר אכפתיות של א.נשים שהמושג הקפיטליסטי "שורת הרווח" עבורם היא לא ה"שורה התחתונה בניהול העסק שלהם" אלא ערך עליון שמבטל ומחליף כל ערך אחר.
במצב כזה, כאמור, ההמשך הרגוע שלנו בשגרת יומנו הוא פשוט פלא בעיני.
ההתעלמות שלנו מהכוחנות, מהדורסנות, מההפקרות ומההסתכלות הצרה הזאת של בעלי ההון שלא רואה א.נשים ממטר, היא חוסר אחריות אזרחית (של כולנו) מן הדרגה הראשונה.
ומה התוצאה של ההתעלמות הזאת?
התוצאה היא אלימות לכל דבר ועניין. אלימות שמופעלת כלפי כולנו.
כי לזרוק מבוטחים מהפוליסה, בדיוק כשמתקרב המועד בו מתקיימת האפשרות שהם יזדקקו לה.
לזרוק מבוטחים ששילמו במהלך השנים עשרות אלפי שקלים מתוך דאגה אמיתית לעתידם, זאת בדיוק אלימות (למרות מה שמר עידן קבע בעניין – ראו פוסט קודם שלי כאן).
וכל זה עוד לפני שדיברנו מה הסיכוי של אלו שזכו להישאר בפוליסה לממש את זכויותיהםן (רמז: נמוך מאד), וכמה קשיים יערימו עליהןם חברות הביטוח (רמז: המון) וכמה חזק ידרכו עליהם (רמז: חזק מאד), ובאיזה עומק של בוץ וטינופת הם יגררו אותם (עדיף לא לחשוב על זה) עד שיואילו, אם יואילו למלא את ההתחייבות מצדם ולתת למי שזכאי את מה שהוא/היא זכאי/ת לו.
אז למה זה ככה?
כי ככה. כי אפשר. כי אנחנו טיפשים/ות, ועסוקות/ים, ועצלנים/ות ושותקות/ים. אז אנחנו חוטפות/ים. ובגדול.

האדם מחפש עצמאות

אחי כתב כל כך יפה על הסוגיה של "מהי עצמאות בעיני" (כלומר בעיניו), אז בחרתי עבורכם פסקה אחת מתוך הפוסט שלו:
"קראו לי נאיבי, הזוי ואוטופיסט חסר תקנה (ואם אני באמת כזה, אני מקווה שלא אשתנה אף פעם), אבל העולם שאני מדמיין ורוצה לחיות בו הוא עולם ללא גבולות, שבו אנשים יכולים לעבור בקלות ממקום למקום, לפגוש אנשים חדשים ולתקשר איתם ללא מחסומים וללא דעות קדומות.
במובנים מסוימים, העולם היה כזה פעם, טרם עידן הלאומיות – כך למשל הגיעו גלי ההגירה העצומים לאמריקה והתאפשרה תחילתה של נדידת היהודים לפלשתינה – אבל כיום נראה שבני אדם נוטים יותר ויותר להסתגר בטריטוריות מובחנות, להכריז על "עצמאות" (שכבר כתבתי פה למעלה את דעתי עליה) ואז להקיא מתוכם את הזרים והשונים, או לפחות להסתייג מנוכחותם. לפעמים נדמה שביום שבו יפסיקו מדינות להכריז על עצמאותן והתבדלותן, אז תתאפשר עצמאות אמיתית וחופש לבני האדם עצמם".
(את הפוסט המלא שלו תוכלו לקרוא כאן: http://bit.ly/1aVdaHI)

ואני אומרת ש…

ברצוני לחזק את דבריו אבל מזווית מעט אחרת.
הבעיה המרכזית, כפי שאני רואה אותה, היא עצם קיבועה של העצמאות כאידיאל וכשאיפה נשגבת של בני אדם ומדינות כאחד.
תחשבו כמה השאיפה לעצמאות מרגישה לנו טבעית ומובנת מאליה עד שאיננו עוצרים לחשוב על זה אפילו. מה? מי לא רוצה להיות עצמאי?
ועכשיו תעצרו רגע.
ותחשבו שוב.
תחשבו אחרת.
תחשבו האם לא הייתם שמחים (כמוני) לחיות בעולם שיישא על נס דווקא את התלות ההדדית במקום את העצמאות.
עולם שיגדיר את התלות ההדדית כאידיאל וכשאיפה נשגבת של בני אדם ומדינות כאחד וישתית את ערכיו ומדיניותו עליה.
עולם שבו תלות הדדית לא תהיה דבר שנבהלים ממנו, נלחצים ממנו, שבזים לו, שרואים אותו בתור חולשה, עול, מגבלה וחסם.
עולם שמבין שהאסוציאציות שתלות הדדית מייצרת ומקרינה על כולנו הן למשל שוויון, עזרה, אכפתיות, דאגה, שותפות גורל, סולידריות ושאר מילים יפות שתראו כמה קשה ליישם אותן בעולם של אינדיבידואליסטים עצמאיים בלתי נלאים. בעולם שמלא ב"אני ואפסי עוד".
איך כתב אחי? (לא, לא, אל תחפשו את זה בפסקה שהעתקתי. תטרחו ותקראו את הפוסט המלא)
"כנראה שהמרחב היחיד שאפשר לייחס לו עצמאות וחופש, הוא זה המשתרע בין אוזניי".
אז הנה, שיתפתי אתכם במחשבות, שאיפות ובחלומות שיש לי שם במרחב העצמאי שמשתרע בין אוזניי.
מי ייתן ויום אחד הם יתגשמו. לפעמים חלומות מתגשמים.
אתם יודעים.

ילדך חלה? נפצע? יש לנו פתרון בשבילך

קראתי השבוע, במדור "דעות" של "הארץ", את הפוסט "סופרוומן מתה (מעייפות)" שכתבה טלי חרותי סובר.
מאחר וזה קצר (וקולע) למדי, העתקתי לכאן (כמעט) הכל, אבל עבור העסוקותים מביניכםן הדגשתי את החלקים שחשוב לי שתקראו לפני שממשיכים/ות הלאה:

התבטאות אומללה היתה השבוע למנכ"לית מרכז הפיתוח של קודאק בישראל, עינב אהרוני־יונס. "אנחנו סביבה תומכת נשים" היא אמרה… "נשים יכולות לצאת מהעבודה ב–16:00, לקחת את הילדים מהגן, ואחרי שהם הולכים לישון להמשיך לעבוד ולנהל, נגיד, שיחת ועידה עם ארצות הברית. זה לא משנה אם את עובדת מהבית כי הילד חולה, או אם את בסינגפור".
אהרוני־יונס התכוונה מן הסתם לומר שהיא מנהלת סביבת עבודה גמישה, שלא מתגמלת על פי שעות משרד, אלא על פי ביצועים. למעשה, היא הראתה שוב איך נשים יורות לעצמן ברגל. "הסופרוומן עוד כאן", אומרת לנו אשה שמנהלת 300 עובדים בחברת היי־טק, היא תעבוד, היא תלד, היא תטפל. למרבה המבוכה, אהרוני־יונס לא שואלת שאלה כמעט טריוויאלית בעולם עבודה מודרני: איפה לעזאזל אבי הילדים? למה הוא לא נשאר בבית כשהילד חולה?
בישראל המסורתית רק 5% מכלל האוכלוסייה הן נשים חד־הוריות, שבאמת צריכות לאסוף את הילדים בארבע מהגן ואולי להמשיך לעבוד בלילה בשיחת ועידה. לרוב הילדים יש גם אבא. אבל נראה שלתפיסת המנכ"לית, הגבר־האב לא צריך לעצור את יום העבודה. בשנת 2014, מאה שנים אחרי המהפכה, האם היא זו שאצה־רצה אל הגן?
נשים, גם מנכ"ליות בתחומים טכנולוגיים שהיו עד לא מזמן גבריים לעילא, טרם הפנימו עקרונות בסיסיים של פמיניזם. שוב ושוב הן נכנעות להנחה החברתית, כי הן יכולות להוסיף לעצמן עוד ועוד תפקידים (מנכ"לית, אם לשלושה, אופה את העוגות הכי טובות) ולעשות הכל לבד. אשה היא העבד של העולם, גם כשהיא בכירה בהיי־טק.
בעולם שבו גברים כבר מזמן לא מעשנים מחוץ לחדר הלידה, חייבות נשים להשיל מעליהן את הצורך לרצות, לוותר על תפקיד האשה המושלמת ולתת לגבר המושלם למלא את חלקו. "הורות שוויונית" קוראים לזה.
אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, לא היתה מעזה לדבר רק על ה"נשים שיכולות לצאת בארבע". במקום זאת, היא היתה מדברת על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה". לא כצ'ופר, חלילה, כתפישת עולם.
לפעמים נשים הן האויבות הגדולות ביותר של הניסיון הנשי לחיות חיים נורמליים. כמנהלת מצליחה, כאשה וכמעסיקה, ראוי שעינב אהרוני יונס תזכור שהסופרוומן מתה (מעייפות). תנו לאב להיות אבא.
(הועתק מכאן: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2518933)

ואני אומרת ש…

כקוראת אדוקה של כל מה שכותבת טלי חרותי סובר יש לי הפעם תיקון קטן לדבריה ואני מתייחסת למשפט אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, [הורות שוויונית]…" וגו'.
אז זהו, שאני אישית ממש לא הייתי רוצה שזה מה שתדבר עליו מנכ"לית קודאק, וגם לא חבר מרעיה ה"מעסיקים", ולהלן מה שאני הייתי רוצה לשמוע:
אילו הכירו המעסיקים את המושג, [בני ובנות אדם] הם לא היו מעזים לדבר על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה" אלא על "מעסיקים שמבינים שהעסק שלהם ישרוד גם בשעה שמי מעובדיהם מטפל/ת בביתו בילד/ה חולה".
כן, כן, Simple as that. אבל איפה אנחנו ואיפה זה?
על מנת לנסות ולקרב את "ביאת המשיח" הזאת אנסה להתחיל ולחלחל כבר מעכשיו את המסר שלי יש להעביר ל"מעסיקים" בהקשר הזה:
1) לחלק מהעובדים שלכם יש ילדים. עובדה נתונה.
2) ילדים חולים מעת לעת. נקודה. סימן קריאה.
3) ילדים חולים זקוקים למבוגר, עדיף הורה, שיטפל בהם. כאילו, דה.
4) טיפול בילד חולה הוא משימה אחראית, תובענית, מורכבת ובעלת חשיבות גבוהה ביותר. חוזרת על זה – חשיבות גבוהה ביותר!
5) המשימה של ביד אחת למדוד לילד/ה חום, ביד השניה לתת תרופה, ביד השלישית לשלוח אימייל ללקוח, ביד הרביעית לקנח לילד/ה את אף וביד החמישית לענות לטלפון מקולגה מהעבודה, היא משימה שלא מותאמת ל"קונספט" הזה שנקרא בן/בת אדם. נקודה. סימן קריאה.
אי לכך ובהתאם לזאת, אם הקמתם ובניתם עסק שלא יכול לשרוד היעדרויות של עובדים שלוקחים על עצמם משימה כה חשובה, ובעיקר כה בלתי נמנעת של טיפול בילד/ה חולה, אז אנא מכם התכבדו וסגרו את העסק שלכם כי הוא לא עונה לא על הצרכים הכי הכי בסיסיים של בני ובנות אדם.
הצחקתי אתכם, הא? זה לא ממש אכפת לכם, נכון? כן. הבנתי. זה כנראה מסביר הכל. בעיקר את סולם הערכים הנהדר שלכם.
כולנו מכירים כמה וכמה מעסיקים שלא נותנים מענה לצרכים בסיסיים של בני ובנות אדם, אלא שהעובדה שהחברה שלנו, לצערי הרב, לא מקיאה, דוחה, מוקיעה ומגדירה אותם כעבריינים זה רק בגלל שהחברה הזאת עדיין לא התעוררה מתרדמתה ולא הבינה את המשמעות של זה שיום אחד זה יפגוש גם אותה, אותנו, כל אחד ואחת מאיתנו.
אגב, תוך כדי החשיבה (שלא לומר, ההתעצבנות) שלי על הנושא, נזכרתי שמדי פעם מספרים לנו בעיתונות מהי ה"עלות למשק הישראלי" של ימי מחלה, ו/או כמה ימי עבודה אבדו כתוצאה מימי מחלה שלוקחים עובדים.

ועל זה אני אומרת ש…

אני כל פעם מחדש לא מצליחה להבין מה זה החארטה הזה.
החישובים הללו, טומנים בחובם הנחה סמויה, כאילו יש כאן איזה שהוא 100% ימי עבודה שחלק מהם הלך לאיבוד רק בגלל שעובדים (חוצפנים שכמותם) לוקחים ימי מחלה.
אבל זאת לא המציאות.
המציאות [של בני ובנות אדם] היא שהםן חוליםות מדי פעם, ולכן ה-100% האמיתי צריך להיות זה שכבר קוזז ממנו איזה שהוא ממוצע של ימי מחלה שאנחנו לוקחיםות מעצם היותנו בני ובנות אדם וההתייחסויות לעלויות הללו צריכות להיות ביחס לממוצע הזה (השנה לקחו יותר, שנה שעברה פחות).
צורת התייחסות כזאת משקפת הבנה (שכנראה לא מתקיימת היום) לפיה ידוע לכל הנוגעים בדבר, שמדובר בבני ובנות אדם שלעיתים חולים יותר ולעיתים פחות, ולא במכונות שמעיזות לקרוא תיגר על מפעיליהן ו"לעלות להם כסף" ו/או "לזרוק להם ימי עבודה לפח".

לדרבי חוקים משלו

טוב, אז הלכו מכות בדרבי (בכדורגל) בין מכבי ת"א להפועל ת"א.
אוהד הפועל התפרץ למגרש, "הביא מכות" לשחקן מכבי שהשוויץ ו"התגרה" בקהל אחרי שהבקיע שער, ומיד אחרי זה התפרצו אוהדים רבים אחרים למגרש. בקיצור, הבלגן חגג והמשחק הופסק בסוף.
מסתבר שהשחקן שחטף את המכות ראשון, נוהג להשוויץ ו"להתגרות" בקהל אחרי שהוא מבקיע גולים, תוך שהוא משתמש בתנועות כאלו ואחרות ביניהן גם תנועת "Piu Piu" שבה הוא כאילו יורה על הקהל (בבגרות עילאית יש לומר).
אני ממש עייפה היום, אז לא טרחתי להביא לכם הפעם ציטוטים מדויקים מתגובות, מהתייחסויות ומשיחות ששמעתי היום ברדיו וקראתי ברחבי הרשת (כולן כולל כולן שיח בין גברים. איך לא) אבל כן ריכזתי לכם להלן את רוח הדברים:
"אני לא מעודד אלימות כמובן, אבל שחקן לא יכול להתגרות בקהל ולא לקחת בחשבון שיפגעו בו בתור תגובה לזה".
"לא שאני מצדיק, חלילה, אבל לעשות Piu Piu לקהל זה ברור שזאת פרובוקציה שעלולה לגרור תגובה".
"זה הרבה יותר גרוע ממה שהיה עם ה"אווירון", הוא לפחות השוויץ והילל את עצמו, וגם זה מרגיז ומחמם, אבל ערן זהבי מתנשא מעל האוהדים של הקבוצה השנייה ומעליב אותם ,שעל זה כבר קשה לעבור בשקט".
"ההתגרות שלו בקהל, תרמה את חלקה באלימות שהתפרצה".
(הפעם אין לינק. תצטרכו להאמין לי).

ואני אומרת ש…

טוב! די! סתמו! בחיי! נמאסתם!
כמה שטויות טסטוסטרוניות אפשר לגבב על הנחות יסוד בסיסיות כל כך מעוותות?
מסתבר שהרבה.
חשיפה ראשונה! שימו לב מה היא הנחת היסוד בדבריהם של הדוברים המלומדים:
אם מישהו מתנשא עליך ו/או מתהדר בהצלחתו (אבוי!), אז התפרצות אלימה כלפיו היא דבר ש(אין ברירה) חייבים לקחת אותו בחשבון.
האמת? נכון מאד. הדוברים צודקים. הנחת היסוד הזו אכן מתקיימת במגרשי הכדורגל (בפרט בישראל).
אבל, ידידיי המלומדים, זאת בדיוק הבעיה שעליה אתם צריכים לקיים את הדיון ולא בהאשמת הקורבן ובמתן הצדקות להפעלת אלימות.
הדיון החשוב באמת, שאותו הייתי רוצה לשמוע ולא שמעתי, הוא על איך גורמים לשינוי חברתי (זאת לא מילה גסה) שבו מישהו שעושה "Piu Piu" לכמה אלפי/עשרות אלפי אוהדים לא ייתפס אוטומטית כמועמד (ראוי?) לחטוף מכות.
חברה ששוחחתי איתה על זה, הציעה לעשות השלכה של ההתנהגות הזאת, ובעיקר של ההצדקה שנתנו לה, למקומות ומצבים אחרים בחיינו ולהבין כמה זה הזוי:
"אני לא מעודד אלימות כמובן, אבל עובד לא יכול להשוויץ בפני עמיתיו על כך שקיבל העלאה במשכורת ולא לקחת בחשבון שיפגעו בו בתור תגובה לזה".
"לא שאני מצדיק, חלילה, אבל להסתובב ולהשוויץ ולספר לכולם באוניברסיטה שקיבלת 100 בבחינה זה ברור שזאת פרובוקציה שעלולה לגרור תגובה".
(המשיכו בעצמכם כיד הדמיון הטובה עליכם).
אגב, באחד הראיונות ברדיו התעקשו המרואיינים שצריך לקרוא למשחקי כדורגל אירוע תרבותי, כי זה מה שזה.

ועל זה אני אומרת ש…

וואלה. גם הם צודקים.
בתרבות שבה "Piu Piu" הוא עילה סבירה המקבלת לגיטימציה להתפרצות אלימה, אז כדורגל הוא ללא ספק אירוע תרבותי, שלא לומר חגיגה תרבותית.

עוץ לי גוץ לי

לפני כשבוע שמחנו מאד כולנו לשמוע ש״עופר עיני, שכיהן עד יוני האחרון כיו"ר הסתדרות העובדים הכללית, עבר לצדו השני של המתרס והוא החל לייעץ להנהלת בנק דיסקונט״.
ידיעה זאת הופיעה בכל העיתונים הכלכליים שציינו כמובן גם את שאט הנפש שעורר המהלך הזה.
למי שלא שמע ושלא יתעמק בלינקים שבהמשך, רק איידע שעופר עיני ייצג עד לא מזמן את העובדים בסכסוך מול בנק דיסקונט, וכעת הוא ממשיך לעזור להם, כדבריו וכהגדרתו, אך הפעם מכיוון ההנהלה (קונספט חדשני לכל הדעות) וכל זאת כשהוא חמוש כמובן בכל הידע הספציפי של מאבק זה מצדם של העובדים.
הנה הידיעות בכלכליסט ובדה מרקר לקריאה לפי טעמכם:
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3642057,00.html
http://www.themarker.com/markets/1.2448843

ואני אומרת ש…

הרבה זמן לא חשתי תחושה כה עזה ודחף כה בלתי נשלט לצפות בהתממשות של ״עין תחת עין״.
אני חושבת שהעונש הראוי למי שיורק בפרצופו של ציבור העובדים הוא לקבל יריקה חזרה בפרצוף מאותו ציבור, ולא, אינני מתכוונת באופן מטפורי.
לא, ברצינות, זה פשוט מטריף אותי ברמות על.
מה לעזאזל קורה פה? הפסה הבושה מהעולם? נגמר המוסר? ואיפה הערכים והסולידריות דווקא כשצריך אותם?
טפו.
כל פעם שנדמה לי שגירדנו סוף סוף את תחתיתו של בור הרפש המטונף הזה, קופץ לתוכו יצור נתעב אחר, ובלי להתבלבל מעמיק אותו בעוד כמה ס״מ.
איכס.
בזמן האחרון ארז ואני דנים בינינו ברעיון הפילוסופי של שינוי חברתי כולל ומקיף שיהפוך את כל בתי הספר מ#מוסדותלהעברתחומרמצ׳עמם ל#מוסדותחינוךלערכיםומוסרהןלאמיליםגסות.
בדמיוננו אנחנו מנסים לחשוב על כיתות בהן מתקיימים דיונים עם תלמידים/ות שעוסקים בערכים, בשאלות ודילמות מוסריות וגם בעניינים פילוסופיים כאלו ואחרים. (הצחקתי אתכם?? לא נורא. הצחוק יפה לבריאות).
למעשה, מה שאנחנו מנסים לחשוב עליו, זה איזה יתרונות יהיו לנו כחברה אילו נצליח להכשיר ולהוציא א.נשים לחיים עם פחות ידע, אבל עם הרבה יותר יכולת ניתוח וחשיבה מוסרית, ערכית וביקורתית.
איך זה קשור לענייננו?
שמחה ששאלתם.
מה יעזור כל הניסיון להתדיין עם דור העתיד על שאלות מוסריות וערכיות כאשר דור ההווה משתין מהמקפצה על המוסר ועל הערכים חדשות לבקרים?
נניח שהיינו רוצים להוביל מהלך שינוי כזה, איך מגשרים, בתקופת הביניים, על הפער בין דיבור "גבוהה גבוהה" בכיתה העתידנית שגיבשנו בדמיוננו, לבין מציאות שמכילה יצורים נתעבים מסוגים שונים ובורות של שחיתות/ניכור/חוסר מוסריות שהולכים ומעמיקים?
האם אפשר בכלל לכונן חברת מופת (מה זה?), כאשר אנו יודעים שמספיקים כמה עשבים שוטים, ששמם נישא בפי כל, כדי לפורר ולשים סימן שאלה גדול על התפיסות היפות, הנעלות ומעוררות ההשראה?
אולי אפשר. אולי אי אפשר. תכל'ס, אין לי באמת תשובה לכך.

מחשבות על העתיד

השבוע נכחתי בדיון בכנסת של הועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי.
נושא הישיבה היה: עידוד נערות וסטודנטיות ללימודי מדע וטכנולוגיה.
בדיון הציגו גופים שונים (ויצ"ו, גוגל, הצבא, משרדי הממשלה השונים…) את התכניות שהם מיישמים, כחלק מהמאמץ לעודד נערות לבחור במקצועות מדעיים וטכנולוגיים כבר בתיכון.
יו"ר הועדה הד"ר עליזה לביא (מפלגת "יש עתיד") אמרה, בין השאר, את הדברים הבאים:
"אני חוששת מאד מכך שנשים בוחרות בלימודים שלא תמיד יש מה לעשות בהם".
"אני מרגישה שהעולם רץ קדימה והבנות בפיגור… אנחנו כבר באיחור בטיפול בנושא זה".

ואני אומרת ש…

הייתי הרבה יותר שמחה לו מקבלי ומקבלות ההחלטות היו חותרים יותר לשינוי ולעיצוב מחדש של העתיד, ופחות הולכים עם הזרם ומקבעים הנחות יסוד.
במה הדברים אמורים?
כשעליזה לביא מסתכלת על העתיד היא רואה את המדע והטכנולוגיה.
כשאני מסתכלת על העתיד אני רואה דברים נוספים.
אני למשל רואה אוכלוסייה שמזדקנת ושצריכה מישהו שיטפל בה (נשים? הי, הן עושות את זה כבר היום!).
אני גם רואה דור עתיד שהולך ונהיה מתחכם ומתוחכם וצריך א/נשים איכותיים שינהיגו אותו ובעיקר שיהוו עבורו "מורה לחיים" (מורות? כן, כן, הן ולא אחרות).
אז בעודי יושבת שם ומאזינה לדוברים ולדוברות המלומדים והמלומדות, תהיתי ככה ביני לבין עצמי…
האם אנחנו בהכרח צריכים לדחוף נשים לטכנולוגיה?
האם זה הגיוני לעשות זאת, בשעה שאנחנו מזלזלים בבוטות בעבודתן של נשים בכך שאנו משלמים פרוטות מעליבות ומבזות לכל אלו שעושות עבודת קודש בטיפול בזקנים, באוכלוסיות חלשות ופגיעות (עו"סיות, אחיות) ובוודאי לאלו שמחנכות את דור העתיד?
או שמא עלינו לפעול ללא ליאות להעלאת מעמדם של תפקידים אלו ומיצובם כ"העתיד" לא פחות, ואולי יותר, מאשר הטכנולוגיה?
ואולי בכלל, במקום למשוך נשים לטכנולוגיה, נמשוך גברים למקצועות ה"נשיים" ובכך נעשיר, נגוון ונאזן את שוק העבודה ועל הדרך גם נעלה את קרנה של החמלה ושל העזרה?
שוק עבודה מאוזן, עם פערים קטנים בהרבה, באשר למקצועות ותפקידים חשובים יותר ונחשבים פחות, הוא שוק עבודה טוב יותר לכולנו. כן לכולנו. לנשים ולגברים כאחת. לי אין ספק בכך. (לכם יש? סבבה. שכנעו אותי).
אני חוששת מאד שהתמקדות צרה ונקודתית בדברים כגון "בואו נדחוף נשים לטכנולוגיה", מבלי לערער (או לפחות להרהר) על הנחות היסוד, וללא ניסיון אמיתי לעשות שינוי כולל יותר, תוך צמצום הפערים "על כל המגרש", תושיב אותנו בעוד 30 שנה סביב אותו שולחן דיונים, אבל עם "בעיה קטנה" אחת.
הבעיה תהיה שנושא הדיון העתידי יהיה על ירידת השכר בהייטק עקב כניסת נשים מסיבית אליו, ו"בריחת" הגברים למקומות אחרים בהם הם מצאו דרכים להרוויח הרבה יותר כסף (רבותי, ההיסטוריה חוזרת. תאמינו לי).
באתם לשנות? תשנו!
תודה מראש.

הו הא מי זה בא? ציניקנים! מה קרה?

שמעתי לפני כמה ימים את עירית לינור וקובי אריאלי ב"מילה האחרונה" בגל"צ, מדברים על שני אירועים שעלו השבוע לכותרות. אחד מהם הוא החייל שדרך את נשקו לעבר ראשו של נער פלסטיני כבן 15 שהתגרה בו, והשני הוא פעולת "תג מחיר" בפורידיס.
אדגיש שהשיח של השניים היה סביב השאלה האם אלו הן אכן חדשות שצריכות לעלות לכותרות, כמו גם על נטייתה של התקשורת שמאלה או ימינה בהקשרם של אירועים כאלו.
להלן כמה ציטוטים מהשיחה (ההדגשות הן שלי):
עירית לינור על החייל שדרך את נשקו:
"אני רוצה להגיד משהו מכיוון אחר לגמרי… אין צורך לתת לערס הפנימי שלך להבקיע… אתה נדרש להטיל מרות… אבל לא צריך להגיב בחמימות מוח רק בגלל שמישהו עיצבן אותך במשך דקות ארוכות…"
"…ועכשיו לענייני [מגבירה את קולה] אז דרך נשק וקילל. וואלה, זה באמת כותרות ראשיות. לא פתח באש, לא ירה, לא הרביץ אפילו. אז הייתה התפרצות עצבים והתנהגות שאיננו מעודדים אותה, אבל [מגבירה את קולה] לא קרה כלום, ראבאק!…"
"… אני בתור מפקדת שלו, אגב, הייתי מטפלת בזה כפי שמפקד צריך לטפל בהתנהגות כזאת, אבל בתור חדשות?…" "אני רוצה גם להגיד שאני לא כל כך התרגשתי, אבל זה בינינו ולא בתור מפקדת ולא בתור כלום [לוחשת] אז הוא דרך נשק, אז זה הבהיל אותם, זה בסדר גמור"
קובי אריאלי על האירוע בפורידיס:
"אני לא יודע איך לומר את זה בזהירות… אולי תסבירו לי מה ההתרגשות? מה אתם מדברים? זה סכסוך שמתמשך כבר הרבה הרבה זמן… זה דבר טבעי ומתבקש ותפסיקו את הזעזוע המזויף והמרושע הזה. בוא נאמר את האמת, מדובר ברוב המקרים בגרפיטי ובהטרדות ובמקרים הקיצוניים מאד בפגיעות ברכוש".
עירית לינור על האירוע בפורידיס:
"ההתלהבות הזאת מהדבר הזה הכי נורא שקרה היום שצריך עכשיו לדון בזה… וכולם גם עוסקים בטיפשות הזאת בפורידיס… זה מקבל תהודה משל היה ליל הבדולח מס' 2…"
"… אז באמת… מה עוד מעצבן אותי? אנחנו יודעים שיש ימין קיצוני. למה? כי כל פעם שהוא מוציא צבע פנדה ומקשקש על איזה קיר אז זה אנחנו כבר גרמניה 1936…"
(השידור המלא כאן – http://bit.ly/1iXj4tp – השיחה בנושא, החל מדקה 2:42)

ואני אומרת ש…

על אף שהדגשתי שהקשר הדברים היה באם מדובר בכותרות חדשותיות או לא, ועל אף שאני, במובן מסוים, הולכת להוציא את דבריהם מהקשרם אז אני עדיין מרגישה צורך להתחיל בדברי ברכה לכבוד הלהג המתנשא והמזלזל הזה:
אשריכם, עירית וקובי, שבניכם ובנותיכם זוכים להסתובב במקומות בהם אין חיילים ש"מטילים מרות ונותנים לערס הפנימי שלהם לצאת".
אני מאד שמחה בשבילכם שהם חיים ללא החשש שחייל "וואלה, בסה"כ ידרוך לראשם את הנשק. לא ירה בהם, ראבאק, לא ירביץ להם ואפילו לא יתפרץ עליהם בעצבים" (בהתנהגות שאיננו מעודדים, כמובן).
אשריכם, עירית וקובי, שכאשר אתם, ובני ובנות משפחתכם, ישנים במיטותיכם אז ביתכם איננו כלול בסטטיסטיקה של "הטיפשות הזאת של הגרפיטי ושל ההטרדות".
אני מאד שמחה בשבילכם שאף אחד "לא מוציא צבע פנדה ומקשקש על קירות ביתכם" וש"במקרים קיצוניים בלבד גם לא פוגע לכם ברכוש".
אשריכם וטוב לכם על כי זכיתם בפריבילגיה לשבת באולפן גל"צ (הממוזג?) ולהתנתק לרגע לחלוטין מהיכולת להזדהות עם מי שמציאות חייו כה שונה משלכם, משלנו.
אינני רוצה להיכנס לדיון הפוליטי, מדיני, צבאי הקשור בסוגיות המורכבות של שני האירועים האלו, וגם לא להיכנס לסוגיה שעלתה שם בשידור, האם זה כן חדשות או לא חדשות, והאם התקשורת שמאלנית או ימנית או מאוזנת או לא ומה היא בוחרת ולא בוחרת להביא לידיעתנו.
אלו נושאים גדולים וכבדי משקל מדי עבורי. קטונתי מקטון.
אני רק רוצה לכוון פנס קטן ולהאיר התנהגות שבה מבטלים בפומבי, בקלות כה רבה, ובזלזול מופגן את הפחד והבהלה של מישהו אחר ואף נותנים אישור שזה "בסדר גמור" להיבהל כשדורכים מולך נשק.
התנהגות שבה בשמה של "בדיחות (וזחיחות) הדעת" בוחרים לא להישיר מבט לעומק המשמעות של החיים של מישהו אחר החי במציאות כה שונה משלנו.
אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם לקלות הבלתי נסבלת של הציניות ושל ההתנתקות מתחושות אמפתיה, הבנה והזדהות (שוב אני עם הדרישות המוגזמות שלי).
אינני יודעת מה איתכם, אבל כשאני מאזינה לרדיו, חשוב לי מאד לשמוע שיח שיכיל (גם) את הדברים (הנאיביים) שציינתי, ועל אף ששיח כזה בהחלט מתקיים, יש לציין, אזי בכל פעם שזה מרחיק לכדי אמירות גסות, ציניות ומזלזלות שכאלו, זה מרגיז ומקומם אותי מאד.
ואולי זאת רק אני. אני באמת כבר לא יודעת.

מה היה קורה אילו…

לפני כמה ימים קראתי בפייסבוק את הפוסט להלן שנכתב ע"י מישהו (שאינני מכירה) בשם Oded Rosen.
זה חלק ממה שכתב עודד:
"אין שום זוית שאני אצליח לצלם בה בצורה שלמה את מה שאני רואה מולי כרגע, אבל אני יכול לספר לכם:
בצד אחד של תחנת האוטובוס – פרסומת של בר רפאלי וגופיה; בצד שני פרסומת של גבר שרירי ובושם. איזה מזל שממש מולם יש גם שני שלטים שמספרים על חדר כושר חדש ועל ניתוחים פלסטיים.
ככה סתם, שתרגישו טוב על הבוקר עם איך שאתם נראים.
לדעתי, שימוש בדוגמנים ודוגמניות ״מושלמים מדי״ זו ״הבחירה הקלה״. המפרסמ/ת לא צריך להתאמץ: החזה של הדוגמנית יעשה את העבודה. לא צריך לספר למה המוצר טוב יותר מאחרים, לא צריך להיות שנונים, לא צריך להיות קשובים לצרכי הציבור. פשוט להביא דוגמנית, אקדח מים ולוקיישן יוקרתי.
יש הרי ״מותג״ שצריך לשמור על התדמית שלו, וזה הדבר החשוב היחיד. לא דברים כמו החומרים מהם עשוי המוצר, האם הוא יחזיק לאורך זמן, באילו תנאים מייצרים אותו והאם לילדה בת ה-13 שתופרת אותו במפעל יש יום חופש פעם בשבוע או לא…."
(הפוסט המלא כאן: http://on.fb.me/1t56c8w)

ואני אומרת ש…

החשיבה המרתקת מחוץ לקופסה, שהפגין עודד בשתי השורות האחרונות בקטע שציטטתי, מעניקה לי הזדמנות לחלום ולצייר תמונת עולם דמיונית(?) שאני שמחה מאד לחלוק אותה איתכם, מתוך תקווה שתצטרפו גם אתם לחלום שלי על חברה טובה יותר לכולנו.
אנשים רבים נוטים לבטל את הרעיון שעולם הפרסום משפיע על הפצה ועל השרשה של תפיסות חברתיות.
הטענה המרכזית, של אותם שוללים ומבטלים, היא שעולם הפרסום משקף מציאות ולא משפיע עליה ובוודאי שלא יוצר אותה.
אנשים רבים (וביניהם, אגב, גם נשים רבות) גם מתקוממים ושוללים בכל תוקף את הטענה לפיה החפצת נשים על גבי שלטי החוצות ובמסכי הטלוויזיה/הקולנוע/המחשב מחלחלת עמוק לכל תחומי חיינו ופוגעת (קשות!) בנשים ובחברה כולה.
אבל אחרי שקראתם את הרעיון של עודד נסו לדמיין את תמונת העולם הבאה:
דמיינו לכם, שעולם הפרסום, מיד בראשיתו, היה בוחר לקדם מוצרים דווקא ע״י שימוש בערכים של חמלה, עזרה, ערבות הדדית ואכפתיות. (השתגעתי לגמרי, הא?)
דמיינו שבמקום לעשות שימוש בנשים ובכל חלקי גופן בכל שיווק של כל מוצר שהוא על פני האדמה, היו מוכרים מוצרים דווקא ע״י הדגשת העובדות הקשורות לערכים שציין עודד בצורה יפה  – כמה משלמת החברה לעובדיה, איפה הם חיים, לאיזה תנאים סוציאליים הם זכאים, מה טיב החומרים שהחברה משתמשת בהם, האם המוצר נוסה על בע״ח, מה עושה אותה חברה מסחרית למען הקהילה, איך היא לא פוגעת באיכות הסביבה ועוד ועוד.
כן, אני יודעת שזה מאד קשה אבל נסו, רק לרגע, למחוק מהראש שלכם את כל הבר רפאליות ואת כל הציצים, שמיצים, הליקוקים, מבטי הפיתוי המצועפים והנשים השדופות שגונחות מהנאה צרופה למראהו של לק/בושם/בגד/ארטיק/u name it.
עכשיו תנסו (רק תנסו, בבקשה) להכניס במקום זה תמונת עולם שבה חברות מסחריות נאבקות על תשומת לב הצרכן (ועל ארנקו), דרך שכנוע שלו שהן משלמות יותר מאחרים לתופרת של הבגד שהם רוצים שתקנו, או שהם ידידותיים לסביבה באופן מיוחד וכד׳.
ולסיום תדמיינו שזאת הייתה האופציה היחידה המוכרת לנו של שיווק מוצר, החל מהיום הראשון שבו נולד עולם הפרסום.
האם למי מכם יש ספק באשר לסוג המסרים שהיו מחלחלים לחברה שהייתה מתפתחת בעולם המדומיין הזה?
האם מי מכם באמת מאמין שמסרים אלו לא היו נכנסים לראשם ולראשן של בני ובנות הנעורים ומבהיר להם מה באמת חשוב בחיים ועל מה הם צריכים לשים דגש?
האם מי מכם חושב שלא היינו רואים את ערכי החמלה, העזרה, הערבות הדדית והאכפתיות מקבלים את המקום הראוי להם בחברה?
לי אין בכך שום ספק בזה!!
ובהתאמה, אם נחזור לעולם האמיתי (יש ברירה?), אז גם אין לי שום ספק באשר להשלכות ולמשמעויות של עולם הפרסום בתצורתו (הפוגענית והמקוממת) הנוכחית.

על זמרים, שחיינים ומה שביניהם

בימים האחרונים התחוללו כמה סערות שהרעידו את אמות הסיפים של הקבוצות הפמיניסטיות בהן אני שותפה ברשת.
מסיבה שאיננה ברורה לי, הצליח נושא אחד לחלוף מתחת לרדאר של הקבוצות האלו ועליו אני רוצה להתעכב הפעם.
הנושא עליו אני מדברת הוא קמפיין שיזמה חברת קסטרו להעלאת המודעות לענף השחייה בעקבות תכנית הבוקר של אורלי וגיא.
למי שפספס, הנה קטעים קצרים (וחלקיים מאד) מתוך הקישורים שהעלו לדף הפייסבוק שלהם אורלי וגיא הגאים והנרגשים מההצלחה הפנומנלית שלהם:
הפרסום בנענע10:
"חברת "קסטרו" רתמה את השחיינים האולימפיים של ישראל לקמפיין ולנטיינ'ס מיוחד שכולל גם דייט עם אחד השחיינים…"
(כאן: http://celebs.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1036161)
הפרסום בטמקא:
פרויקט השחיינים של קסטרו, נולד בעקבות תכנית הבוקר של אורלי וגיא בערוץ 10, שם התראיין השחיין גיא ברנע, על הצורך להעלות את המודעות לענף השחייה הזקוק לתמיכה…" (כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4485529,00.html)
הפרסום בוואלה:
"השמועה מספרת שניתן יהיה לצאת לדייט לוהט עם אחד מהם, אם תכתבו את שורת הפתיחה המוצלחת ביותר בעמוד הפייסבוק של חברת האופנה. מוכנות? 3…2…1… צאו!…" (כאן: http://celebs.walla.co.il/?w=%2F3601%2F2718765)

ואני אומרת ש…

אין לי אלא להצטער שאורלי וגיא לא הצליחו לראות את סולם הערכים המשותף לסיפור אייל גולן (שבעקבותיו הם ביטלו השתתפותם בכנס העצמת נשים בו הוא גם הוזמן להשתתף) ולקמפיין הזה (קמפיין שאותו בחרו לקדם ולפאר) ולו רק בהיבט אחד מסוים. שזה מספיק בעיני.
אסביר…
בואו נחשוב רגע על היבט אחד ספציפי בפרשת אייל גולן.
מה היה לנו שם (לכאורה, כמובן)?
נערות שרואות אליל (שלא לומר אל), שמואיל בטובו לרדת מהאולימפוס ולתת להן (כן, כן להן!!) את הזכות לענג אותו, וכל הנאתן כולה נובעת מעצם תשומת הלב שהוא מעניק להן ממרום מעמדו וחשיבותו העצמית.
ועכשיו בואו נחשוב על היבט אחד ספציפי בקמפיין של קסטרו.
מה היה לנו שם (ממש לא לכאורה)?
נערות/נשים שיעשו כל שביכולתן כדי שאחד מהאלים המדהימים, המפוסלים ביד אמן, עם התחתונים של קסטרו והקוביות בבטן, יואיל בטובו לרדת מהאולימפוס ולתת להן (כן, כן להן!!) את הזכות לשהות בדייט במחיצתו. וגו'.
נשמע לכם מוכר? מזהים את סולם הערכים המשותף?
אני כן. אורלי וגיא כנראה שלא.
עניין נוסף לגבי הקמפיין הזה…
כפמיניסטית, אני מודעת להשלכות החמורות של החפצת נשים. השלכות שמתבטאות בדיכוי, אפליה, יחסי כוח ואי שוויון בכל תחומי החיים (כמעט?). השלכות שאנו משלמות עליהן יום יום מחירים יקרים, יקרים מדי. אז בדיוק מהמקום הזה אינני מוכנה שגברים יוחפצו, חתיכים ככל שיהיו (והם מה זה חתיכים הורסים. תיכנסו לקישורים ותודו).
אז בבקשה מכם, קסטרו, באמת תודה רבה שגרמתם לי לריגושים מיניים עזים בהציגכם בפניי את הפלא השביעי של העולם, אבל ברשותכם הרשו לי להסתדר בעצמי עם העניין הזה, לא צריכה את התיווך שלכם, בוודאי שלא בשביל להגביר את המודעות שלי לענף השחייה.
(אגב, מה הם בדיוק מצפים שאעשה עם המודעות הזאת שלי שעלתה פתאום? שאצא להפגין? שאכתוב מכתב לשרת הספורט ואבקש ממנה להגדיל להם את התקציבים?).
ואחרון ודי, מבטיחה…
כמי שמנהלת, מזה למעלה משני עשורים, חיי זוגיות המושתתים על אהבה, אמון הדדי, כנות, כבוד, חום, הכרה, הוקרה, תקשורת, פתיחות וקירבה הייתי מאד שמחה אם התקשורת, המפרסמים וגם התרבות הפופולארית היו מוצאים (עזבו מוצאים, בואו נתחיל בזה שהם יחפשו) את הדרך לשדר את המסרים והערכים האלו (בין השאר לילד שלי) בכל הקשור לחשיבות ולמורכבות של מערכות יחסים וקשר בינאישי בין בני אדם.
הצגת הקשר הזה כ"מוצר מדף" (הושט היד וגע בם), שלא רק שהוא דורש שלפחות אחד ממרכיביו יהיה בדרגת אל, אלא שכל מה שצריך לעשות זה לפלוט איזו שטות, להעלות אותה לרשת, להיכנס להגרלה ואולי לזכות ב"מוצר הנכסף", היא עיוות ממוסחר וכל כך ציני והזוי בעיני של תפיסת מערכות יחסים, שהייתי שמחה, קסטרו היקרים, אם גם את זה הייתם חוסכים ממני (ומהילד שלי כאמור).
הגזמתי הפעם לגמרי, הא?