השבוע נחתה לי במייל הזמנה למפגש מסכם של תכנית שמאורגנת על-ידי "אסכולות. מפגשי תרבות ודעת".
המפגש הוגדר כדיון ביקורתי שכותרתו היא: "ראשי המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) מדברים", ואלו הם משתתפיו:
ראשי מל"ל לשעבר: האלוף (במיל) גיורא איילנד, האלוף (במיל) יעקב עמידרור, פרופ' עוזי ארד, האלוף (במיל) עוזי דיין.
דוברים נוספים: ח"כ עופר שלח, אמיר אורן.
הנחיה: טל לב רם.
רוצות/ים להשתכנע? ראו כאן:
http://www.publicators.com/app/dbrowse.asp?id=3405592634_169333134&action=
ואני אומרת ש…
הרכבו של המפגש המביך הזה עיצבן וקומם אותי משתי סיבות עיקריות, לא בלתי קשורות.
סיבה ראשונה – דברים שרואות משם
תיאוריית נקודת המבט גורסת שא.נשים שוניםות חוויםות את המציאות ומפרשים אותה באופן שונה, שכן שני הדברים הללו מושפעים מגורמים כמו גיל, גזע, מעמד חברתי, מעמד כלכלי, נטייה מינית, מגדר ועוד. טענה נוספת בבסיסה של התיאוריה הזו היא שעל אף שהפרשנות של המציאות שעושים אלו ששייכים לקבוצה הדומיננטית והפריבילגית מקבל עדיפות, אזי דווקא נקודת המבט של מי שנמצא/ת במעמד נמוך יותר, בשוליים החברתיים או הכלכליים וכד' מספקת תמונה שלמה יותר.
למה? ובכן, בעיקר משום שלקבוצה שמודרת או מושתקת במסגרת העיסוק בנושא מסוים אין כמעט סיבות להגן על התפיסות ההגמוניות הרווחות ולשמר אותן, והיא בעלת יכולת ומוטיבציה גבוהה יותר להציג ולהאיר נקודות מבט נוספות ושונות וכך מתרחבת היריעה.
קוראיי הנאמנים וקוראותיי הנאמנות בוודאי כבר מבינות/ים את ההקשר של התיאוריה הזו להחלטה הביזיונית של "אסכולות" שגברים יהודים ינחו דיון עם גברים יהודים שידונו עם גברים יהודים שידברו עם גברים יהודים שיבקרו מנקודת מבט של גברים יהודים נושאים (שהם לכאורה) בתחום עניינם, סמכותם ואחריותם הבלעדית של גברים יהודים.
אז זהו, שהביטחון הלאומי של המדינה הוא בתחום העניין של כולנו ולא רק של גברים יהודים.
הוא של נשים, הוא של ערבים וערביות אזרחי ואזרחיות המדינה, הוא של צעיריםות ומבוגריםות כאחד, הוא של אזרחים ואזרחיות שהיגרו לכאן מאתיופיה ומבריה"מ לשעבר ומכל קצוות תבל, הוא של כולנו.
האם יש למי מכןם ספק איזה דיון יהיה יותר מעניין, יותר מגוון, יותר ביקורתי והרבה יותר רלבנטי לכולםן, לכל מי שהביטחון הלאומי הוא שלו/שלה?
האם יהיה זה הדיון שבו נציגי קבוצה אחת מדברים עם עצמם על עצמם בתוך עצמם ומתוך תפיסות עולמם?
או אולי יהיה זה הדיון שבו ייקחו חלק גם נציגי ונציגות קבוצות נוספות, שיביאו לדיון נקודות מבט שונות, שישאלו שאלות מנקודות מבט שונות ושיאפשרו לדיון להתפתח לאפיקים אחרים ולאתגר תפיסות קיימות?
ובכן, מסתבר שבמקרה זה "אסכולות" דבקים דווקא באופציה הראשונה, המדירה, המצמצמת והאנכרוניסטית, וחבל מאד שכך.
סיבה שניה – אז מי לא הייתה לנו שם ולמה?
חוקרות רבות וחשובות חקרו ותיעדו את תופעת ההדרה וההשתקה של נשים ואת ההשלכות שלה, אבל מאחר ובדיוק אתמול קראתי מאמר בנושא זה(*) אזי אציג בפניכןם כמה רעיונות שליקטתי ממנו, פשוט כי זה נגיש וקל לי:
לאורך ההיסטוריה גברים הם שכתבו, והם שדיברו על דברים שרלבנטיים לגברים שעסקו בגברים ושיועדו עבור גברים, ובה בעת נמנע מנשים לקחת חלק בתהליך זה ולייצר בעצמן תבניות חשיבה, דימויים וסמלים שבאמצעותם מבוטאים ומאורגנים רעיונות ושדרכם מוגדרים, נבנים ומעוצבים הידע, התרבות, ההיסטוריה והאמנות.
איך זה נמנע? די בקלות – מניעת השכלה מנשים, נישולן מרכוש (יתרה מזאת, אישה הייתה רכושו של אביה עד שהפכה לרכושו של בעלה), אי שיתופן במשאבים ואיסור על לקיחת חלק במוסדות השלטון ובמוקדי ההשפעה וקבלת ההחלטות.
זו הסיבה שעד לאחרונה לא הייתה לנשים היסטוריה כתובה, לא היה להן חלק ביצירה של דתות ובעיצוב רעיונותיהן, לא הייתה להן פילוסופיה פוליטית, לא ייצוגים של החברה מנקודת מבטן ולא מסורת פואטית ואמנותית. (הערה שלי: חלק מהדברים הללו עדיין חסרים ועדיין נמנעים מהן, מאיתנו, ברמה כזו או אחרת).
תהליך רב שנים זה קיבע שני דברים באשר להבדל בין מה שגברים אומרים וכותבים לבין מה שנשים אומרות וכותבות.
הדבר הראשון הוא שדבריהם של גברים נשמעים ונתפסים כסמכותיים, רציניים, כלליים ואוניברסליים ואלו של נשים נתפסים כאישיים, ככאלו ששייכים רק לנשים ומעניינים רק אותן ונדמים כדברים ספציפיים ולעיתים אפילו אנקדוטליים.
הדבר השני הוא שהמצב הזה נראה לרוב הא.נשים טבעי ומובן מאליו שאין סיבה (או יכולת) לשנותו.
עד כאן כמה רעיונות מהמאמר, וגם במקרה זה אני מניחה שכבר הבנתןם לאן כל זה חותר.
האדם הסביר היה רוצה להאמין שלמעלה ממאה שנה אחרי שנשים התחילו להסביר לגברים את העובדה הדי פשוטה וקלה להבנה שהן בני אדם, יתחיל סוף סוף "להבהב" להם משהו בראש הכל כך חד, רציונלי ואוניברסלי שלהם והם יפעלו בהתאם.
עוד היה רוצה האדם הסביר לקוות שתהליך הסברתי מהפכני זה שהובילו ועדיין מובילות נשים, תהליך ארוך, קשה, מורכב, סיזיפי, ותובעני שמטרתו להפוך את המציאות על פיה רק על בסיס תובנה פשוטה יחסית, כאמור, יחלחל וייתן את אותותיו בשלב זה בכל תחומי החיים, כן, גם עד אחרון הכנסים.
אבל לא.
מסתבר שעולם כמנהגו נוהג וגברים (ונשים!) ממשיכים להאמין שאפשר למשוך בכתפיים ולהגיד שאלו זוטות טפלות ולא חשובות, ואפשר להמשיך ולהתעלם מהפמיניסטיות האלו שקודחות בראש ובכך להשקות, לטפח ולשמר את ההדרה וההשתקה של נשים ושל קבוצות נוספות משיחים כדוגמת השיח הביטחוני, ואפשר אולי גם להמשיך ולהאמין שכך היה תמיד וכך יהיה תמיד.
אז לא.
גם אם כך היה תמיד אז…
ממש לא כך יהיה תמיד.
אנחנו נכתוב, ואנחנו נדבר, ואנחנו נצעק, ואנחנו נחוקק, ואנחנו נבעט ואנחנו לא נוותר עד שיום אחד מישהו ישלוף ממעמקי האינטרנט את המודעה הביזיונית הזו של "אסכולות" ודומותיה, מודעות שמזמינות את כולם ואת כולן לדיון ביקורתי רק של גברים עם גברים, והוא יחשוב שאולי הייתה זו סתם בדיחה בטעם רע או אולי סאטירה, וכשהוא יבין שזו הייתה המציאות ב-2017 אז הוא פשוט ישמח שהגל העכור והדוחה הזה חלף עבר לו בזכות אלו שכתבו ודיברו וצעקו וחוקקו ובעטו ולא ויתרו.
ואני אומרת ש... 