ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

גברים רבותיי גברים

השבוע נחתה לי במייל הזמנה למפגש מסכם של תכנית שמאורגנת על-ידי "אסכולות. מפגשי תרבות ודעת".
המפגש הוגדר כדיון ביקורתי שכותרתו היא: "ראשי המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) מדברים", ואלו הם משתתפיו:
ראשי מל"ל לשעבר: האלוף (במיל) גיורא איילנד, האלוף (במיל) יעקב עמידרור, פרופ' עוזי ארד, האלוף (במיל) עוזי דיין.
דוברים נוספים: ח"כ עופר שלח, אמיר אורן.
הנחיה: טל לב רם.
רוצות/ים להשתכנע? ראו כאן:

http://www.publicators.com/app/dbrowse.asp?id=3405592634_169333134&action=

ואני אומרת ש…

הרכבו של המפגש המביך הזה עיצבן וקומם אותי משתי סיבות עיקריות, לא בלתי קשורות.
סיבה ראשונה – דברים שרואות משם
תיאוריית נקודת המבט גורסת שא.נשים שוניםות חוויםות את המציאות ומפרשים אותה באופן שונה, שכן שני הדברים הללו מושפעים מגורמים כמו גיל, גזע, מעמד חברתי, מעמד כלכלי, נטייה מינית, מגדר ועוד. טענה נוספת בבסיסה של התיאוריה הזו היא שעל אף שהפרשנות של המציאות שעושים אלו ששייכים לקבוצה הדומיננטית והפריבילגית מקבל עדיפות, אזי דווקא נקודת המבט של מי שנמצא/ת במעמד נמוך יותר, בשוליים החברתיים או הכלכליים וכד' מספקת תמונה שלמה יותר.
למה? ובכן, בעיקר משום שלקבוצה שמודרת או מושתקת במסגרת העיסוק בנושא מסוים אין כמעט סיבות להגן על התפיסות ההגמוניות הרווחות ולשמר אותן, והיא בעלת יכולת ומוטיבציה גבוהה יותר להציג ולהאיר נקודות מבט נוספות ושונות וכך מתרחבת היריעה.
קוראיי הנאמנים וקוראותיי הנאמנות בוודאי כבר מבינות/ים את ההקשר של התיאוריה הזו להחלטה הביזיונית של "אסכולות" שגברים יהודים ינחו דיון עם גברים יהודים שידונו עם גברים יהודים שידברו עם גברים יהודים שיבקרו מנקודת מבט של גברים יהודים נושאים (שהם לכאורה) בתחום עניינם, סמכותם ואחריותם הבלעדית של גברים יהודים.
אז זהו, שהביטחון הלאומי של המדינה הוא בתחום העניין של כולנו ולא רק של גברים יהודים.
הוא של נשים, הוא של ערבים וערביות אזרחי ואזרחיות המדינה, הוא של צעיריםות ומבוגריםות כאחד, הוא של אזרחים ואזרחיות שהיגרו לכאן מאתיופיה ומבריה"מ לשעבר ומכל קצוות תבל, הוא של כולנו.
האם יש למי מכןם ספק איזה דיון יהיה יותר מעניין, יותר מגוון, יותר ביקורתי והרבה יותר רלבנטי לכולםן, לכל מי שהביטחון הלאומי הוא שלו/שלה?
האם  יהיה זה הדיון שבו נציגי קבוצה אחת מדברים עם עצמם על עצמם בתוך עצמם ומתוך תפיסות עולמם?
או אולי יהיה זה הדיון שבו ייקחו חלק גם נציגי ונציגות קבוצות נוספות, שיביאו לדיון נקודות מבט שונות, שישאלו שאלות מנקודות מבט שונות ושיאפשרו לדיון להתפתח לאפיקים אחרים ולאתגר תפיסות קיימות?
ובכן, מסתבר שבמקרה זה "אסכולות" דבקים דווקא באופציה הראשונה, המדירה, המצמצמת והאנכרוניסטית, וחבל מאד שכך.
סיבה שניה – אז מי לא הייתה לנו שם ולמה?
חוקרות רבות וחשובות חקרו ותיעדו את תופעת ההדרה וההשתקה של נשים ואת ההשלכות שלה, אבל מאחר ובדיוק אתמול קראתי מאמר בנושא זה(*) אזי אציג בפניכןם כמה רעיונות שליקטתי ממנו, פשוט כי זה נגיש וקל לי:
לאורך ההיסטוריה גברים הם שכתבו, והם שדיברו על דברים שרלבנטיים לגברים שעסקו בגברים ושיועדו עבור גברים, ובה בעת נמנע מנשים לקחת חלק בתהליך זה ולייצר בעצמן תבניות חשיבה, דימויים וסמלים שבאמצעותם מבוטאים ומאורגנים רעיונות ושדרכם מוגדרים, נבנים ומעוצבים הידע, התרבות, ההיסטוריה והאמנות.
איך זה נמנע? די בקלות – מניעת השכלה מנשים, נישולן מרכוש (יתרה מזאת, אישה הייתה רכושו של אביה עד שהפכה לרכושו של בעלה), אי שיתופן במשאבים ואיסור על לקיחת חלק במוסדות השלטון ובמוקדי ההשפעה וקבלת ההחלטות.
זו הסיבה שעד לאחרונה לא הייתה לנשים היסטוריה כתובה, לא היה להן חלק ביצירה של דתות ובעיצוב רעיונותיהן, לא הייתה להן פילוסופיה פוליטית, לא ייצוגים של החברה מנקודת מבטן ולא מסורת פואטית ואמנותית. (הערה שלי: חלק מהדברים הללו עדיין חסרים ועדיין נמנעים מהן, מאיתנו, ברמה כזו או אחרת).
תהליך רב שנים זה קיבע שני דברים באשר להבדל בין מה שגברים אומרים וכותבים לבין מה שנשים אומרות וכותבות.
הדבר הראשון הוא שדבריהם של גברים נשמעים ונתפסים כסמכותיים, רציניים, כלליים ואוניברסליים ואלו של נשים נתפסים כאישיים, ככאלו ששייכים רק לנשים ומעניינים רק אותן ונדמים כדברים ספציפיים ולעיתים אפילו אנקדוטליים.
הדבר השני הוא שהמצב הזה נראה לרוב הא.נשים טבעי ומובן מאליו שאין סיבה (או יכולת) לשנותו.
עד כאן כמה רעיונות מהמאמר, וגם במקרה זה אני מניחה שכבר הבנתןם לאן כל זה חותר.
האדם הסביר היה רוצה להאמין שלמעלה ממאה שנה אחרי שנשים התחילו להסביר לגברים את העובדה הדי פשוטה וקלה להבנה שהן בני אדם, יתחיל סוף סוף "להבהב" להם משהו בראש הכל כך חד, רציונלי ואוניברסלי שלהם והם יפעלו בהתאם.
עוד היה רוצה האדם הסביר לקוות שתהליך הסברתי מהפכני זה שהובילו ועדיין מובילות נשים, תהליך ארוך, קשה, מורכב, סיזיפי, ותובעני שמטרתו להפוך את המציאות על פיה רק על בסיס תובנה פשוטה יחסית, כאמור, יחלחל וייתן את אותותיו בשלב זה בכל תחומי החיים, כן, גם עד אחרון הכנסים.
אבל לא.
מסתבר שעולם כמנהגו נוהג וגברים (ונשים!) ממשיכים להאמין שאפשר למשוך בכתפיים ולהגיד שאלו זוטות טפלות ולא חשובות, ואפשר להמשיך ולהתעלם מהפמיניסטיות האלו שקודחות בראש ובכך להשקות, לטפח ולשמר את ההדרה וההשתקה של נשים ושל קבוצות נוספות משיחים כדוגמת השיח הביטחוני, ואפשר אולי גם להמשיך ולהאמין שכך היה תמיד וכך יהיה תמיד.
אז לא.
גם אם כך היה תמיד אז…
ממש לא כך יהיה תמיד.
אנחנו נכתוב, ואנחנו נדבר, ואנחנו נצעק, ואנחנו נחוקק, ואנחנו נבעט ואנחנו לא נוותר עד שיום אחד מישהו ישלוף ממעמקי האינטרנט את המודעה הביזיונית הזו של "אסכולות" ודומותיה, מודעות שמזמינות את כולם ואת כולן לדיון ביקורתי רק של גברים עם גברים, והוא יחשוב שאולי הייתה זו סתם בדיחה בטעם רע או אולי סאטירה, וכשהוא יבין שזו הייתה המציאות ב-2017 אז הוא פשוט ישמח שהגל העכור והדוחה הזה חלף עבר לו בזכות אלו שכתבו ודיברו וצעקו וחוקקו ובעטו ולא ויתרו.

(*) Smith, Dorothy E. "A Peculiar Eclipsing: Women's Exclusion from Man's Culture". Women's Studies International Quarterly 1.4 (1978): 281-295.‏


תגובה אחת

"אני הכבוד של כולם ואני לא יכולה לקבל החלטות משיקולים שלי"

את המשפט בכותרת של הפוסט אומרת אחת הדוברות בסרט "נשות החופש" שבו צפיתי אתמול בסינמטק ת"א בחברתן של חברותיי הטובות אסתר הרצוג, אילנה שמאי ואירית דלומי ואשר בסיומו נפגשנו ארבעתנו ושוחחנו עם יוצרת הסרט עביר זייבק חדאד.
עפ"י האתר של פסטיבל חיפה, שבו הוקרן לראשונה "נשות החופש", מספר הסרט "את סיפורן של נשים שנרצחו בשם המושג המפוקפק "כבוד המשפחה", את סיפורן של נשים שחיות תחת איום לרצח, נשים ששרדו רצח, ואפילו את סיפורו של רוצח שהביע חרטה. לאורך הסרט מלקטת [עביר, יוצרת הסרט] סיפורים, שיחות, וידויים, ואימג´ים קולנועיים, אוספת ראיות ושמועות ונוסעת בעקבותיהם".

ואני אומרת ש…

קשה מאד להעביר את תחושות העצב, המחנק, הכאב, חוסר האונים, הזעם וההתקוממות שמעורר הסרט, וקשה מאד בפוסט קצר בבלוג למצות את הדיון על ההשלכות והמשמעויות שיש למצב חברתי שבו מתירה הדת, ומתירים המנהגים והמסורת, רצח של נשים. רצח של נשים רק משום שהן נשים ולא משום סיבה אחרת, ולא משנה באיזה מילים או "ערכים" ינסו "לעטוף" או "לכבס" או "להסביר" או "להצדיק" את זה.
מתוך כל הדברים הקשים והופכי הקרביים שנאמרו בסרט, אחת הסצנות ש"הלכה איתי הלאה", היא זו שבה מתארת אחת המרואיינות את העול שיש עליה מעצם כך שהיא נאלצת לשאת על עצמה את הכבוד של עשרות בני משפחתה המורחבת, עד כדי כך ש"אני לא יכולה לקבל החלטות מהשיקולים שלי", כדבריה. האמירה הכאילו קטנה הזו, היא היא שמבטאת בעיני את השלילה של החופש שמונחת בבסיס הפרקטיקה הרצחנית הזו. שלילת חופש שלא מתבטאת רק באופן הסופי והמוחלט של שלילת החיים, אלא גם ביצירתו ובשימורו של עולם אלים ומעוות, עולם שבו החופש של נשים הוא דבר שאיננו מובן מאליו. עולם שבו נשים כלואות בתוך הידיעה שפעולותיהן, שיקוליהן, החלטותיהן, בחירותיהן וגם טעויותיהן, כל אחד ואחד מהדברים הבסיסיים והיום-יומיים הללו, עלול ברגע אחד להפוך לבושה ולכתם על עשרות א.נשים שהם (במקרה) בני משפחתה, ולסכנה מוחשית לחייה. פעולה אחת שאת, אישה אחת, עושה, משליכה על משהו שמישהו הגדיר וקישר ל"כבודם" של הרבה מאד אנשים, בעיקר של גברים כמובן, ומכאן נובעת ההצדקה לשלילת החופש שלך. שלילת החופש של מה שמותר לך להחליט לבחור או לעשות. מכאן נובע המחיר הטוטאלי שאת עלולה לשלם על טעות או על מעשה בודד שעשית (ואולי אפילו רק חשבו שעשית). מכאן נובע שהרצונות שלך, השאיפות שלך והשיקולים שלך, כל אלו נדחקים לתחתית סדר העדיפויות, אם מישהו בכלל יודע אותם או מקשיב להם, כאשר מעל כל אלו מתנוסס לו "כבוד המשפחה".

הנקודה המעודדת עמה יצאתי מהסרט היא שיותר ויותר נשים (ואליהן מצטרפים אט אט גם הגברים) מסרבות להשלים עם המציאות הזו, מסרבות לקבל את ערך "כבוד המשפחה" עד כדי השימוש בו להכשרתו של רצח מתועב ומסרבות לשתוק. כולי תקווה שיילכו ויתרבו ויתגברו הקולות המתנגדים הללו והזעקה הזו גם של אלו שכבר לא יכולות לזעוק וגם של אלו שהאיום הנורא הזה עדיין מרחף מעל ראשן, ומי תיתן שאת השינוי שתשיג המחאה הזו נראה כולנו במהרה.

יכולתי לסיים כאן את הפוסט, והתלבטתי ארוכות האם אכן לעשות זאת, אבל החלטתי שהדבר הנכון יותר לעשות הוא להשמיע את קולה של החוקרת ד"ר מנאר חסן מתוך מאמרה "הפוליטיקה של הכבוד – הפטריארכיה, המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה"(*), על-ידי כך שאביא לכאן רק כמה מהנקודות שסיכמתי לעצמי מתוך המאמר הזה שלה.

כולי תקווה שכל קוראי שורות אלו לא יפטרו את הנושא הזה ב"נו, טוב, זה שם, זה אצלם, זו התרבות שלהם, זה לא קשור אלינו", אלא שנבין כולנו שזו רק דרך אחת, קיצונית מאד, אולי הכי קיצונית ואכזרית שיש, אבל רק דרך אחת מני רבות שבאמצעותן נשלל החופש הבסיסי של נשים בחברה פטריארכלית, החברה שגם אנחנו, כולנו, עדיין חיים וחיות בה.

אז הנה, במילותיי שלי, חלק קטן מתוך הניתוח הנרחב ומאיר העיניים שעושה ד"ר מנאר חסן במאמרה:

הגדרות הכבוד הגברי והכבוד הנשי שונות שכן הכבוד של הגבר מושג בפעולה אקטיבית של הגנה של הגבר על משפחתו בעוד שכבודה של אישה נקבע באמצעות פעולה פסיבית של שמירה על צניעותה. משמעותו של ההבדל הזה הוא שהפסיביות של האישה היא ששומרת על "כבוד המשפחה" מה שהופך את הפסיביות של נשים לערך חברתי בפני עצמו.

האבסורד בתפיסה לפיה האישה מחזיקה בגופה את "כבוד המשפחה", הוא שבאפשרותה רק לדרדר אותו. לאישה אין את האפשרות לעשות פעילות מסוימת כדי להוסיף לכבודה, בעוד שהגבר, לעומתה, יכול להגדיל את כבודו למשל על-ידי התעשרות ופעולות נוספות.

לפי חוקי גאולת הדם בני משפחה אחת זכאים לרצוח בני משפחה שנייה על כך שפגעו ב"כבוד משפחתם", אולם רצח זה יוצר עילה של פגיעה ב"כבוד המשפחה" השנייה, כך שחוקים אלו מובילים למעגל דמים בלתי פוסק. לטענתה של חסן הסיבה לכך שפחות גברים נרצחים על רקע "כבוד המשפחה" היא משום שרצח של נשים הוא רצח "זול חברתית". רצח נשים הוא "עניין פרטי" של המשפחה, אשר מאפשר למנוע את מעגל הדמים, ולטענתה זו הסיבה העקרונית לרצח נשים בחברה שבטית. האישה היא השעיר לעזאזל, היא הקורבן החלופי למיצוי הדין, האישה מוקרבת על-ידי בני משפחתה שלה אשר בכך פוטרת את עצמה מלרצוח את הגבר מהמשפחה השנייה, רצח שיפתח מעגל דמים.

חסן מתנגדת לטענה כי רצח נשים על "כבוד המשפחה" הוא אינהרנטי בתוך החברה באופן בלתי משתנה, והיא טוענת שרצח של נשים הוא לא רק מסורת מתמשכת, אלא הוא דבר שמקבל (עד היום) עידוד מהשלטון ומוסדותיו. אחת הדוגמאות שנותנת חסן לאופן בו משומרת פרקטיקה זו בישראל הם אותם מקרים של נשים שביקשו מהמשטרה הגנה משום שחששו לחייהן עקב מעשה שעשו ושעלול להיחשב כפוגע ב"כבוד המשפחה", אך המשטרה החזירה אותן למשפחתן והן נרצחו. כמו כן, מציינת חסן את הפרקטיקה שבה המשטרה נוהגת במקרים רבים להפעיל "נכבדים" כדי לפשר בין האישה למשפחתה, ובכך מתנערת המשטרה ומתנערת המדינה מהאחריות לחייה של אותה אישה.

(*) חסן, מנאר. 1999, "הפוליטיקה של הכבוד – הפטריארכיה, המדינה ורצח בשם כבוד המשפחה" בתוך יזרעאלי ואחרות מין מיגדר פוליטיקה, תל אביב: קו אדום, הקיבוץ המאוחד, עמ' 267- 305.


4 תגובות

על אופטימיות פסימיות ומה שביניהן

השבוע מרבית האמריקאים והאמריקאיות שיצאו להצביע רצו שתנהיג אותןם הילרי קלינטון, אבל בפועל (בשל שיטת הבחירות) ינהיג אותםן דונלד טראמפ ב-4 השנים הבאות לפחות.
השבוע לא נבחרה אישה להיות אישה נשיאת ארצות הברית.

ואני אומרת ש…

מאחר והרבה שואלים/ות אותי "נו, אז מה את אומרת על זה שטראמפ נבחר?" החלטתי לענות על זה בפוסט, ואני אתחיל בסיפור קטן:
לפני כ-3 שנים הלכתי לכנס הפמיניסטי הראשון בחיי. אחת הדוברות בכנס הייתה ד"ר היידה גוטנר-אבנדרות' מגרמניה, שחקרה חברות מטריארכאליות בעבר ובהווה, והרצאתה עסקה באופציה ובמודלים של חברות שכאלו בעתיד.
בהפסקה ניגשתי אליה ושאלתי אותה האם היא באמת אופטימית באשר לאפשרות ליישם את המודל שהיא מציעה.
היא הסתכלה עלי בפליאה ואמרה: "אופטימית? בוודאי שאני אופטימית. אני אקטיביסטית חברתית כבר כמה עשרות שנים אז אינני יכולה שלא להיות אופטימית".
את האמירה הזו לקחתי איתי כשנכנסתי לעשייה אקטיביסטית חברתית, וגם כיום אני עדיין עסוקה בלעשות את התהליך הארוך והמורכב עם עצמי ועם אישיותי הפסימית מטבעה, כדי לאמץ לעצמי השקפת עולם אופטימית שכוללת, בין השאר, את בניית הביטחון שכשרוצות מספיק חזק לעשות שינוי, ופועלות מספיק בנמרצות כדי לעשותו אז בסוף הוא יקרה.
ובכן, בהמשך לשאלה לעיל ששאלתי ונשאלתי, אז הדבר הראשון והאישי שיש לי לומר על כך שטראמפ נבחר, זה שמדובר באירוע שפשוט רמס לי ברגל גסה ואלימה את האופטימיות הקטנה והשברירית שלי אותה אני מטפחת ומשקה ושעליה אני מגוננת מזה 3 שנים. במשך יום וחצי לאחר שהתוודעתי לתוצאות הבחירות פשוט התרוקנתי לחלוטין מאנרגיה, שקעתי לתוך עצב קיומי ועסקתי בעיקר בשאלות כמו – איך אמשיך? מאיפה אשאב כוחות להמשיך? ומה בכלל הטעם להמשיך?
בחצי היום לאחר מכן, נשמתי עמוק, ניערתי את האבק מבגדיי, סילקתי את השאלות הטורדניות ממוחי, שתלתי גרעין אופטימיות חדש והגדרתי לי את הנושא הבא אותו אני הולכת לקדם ולשנות (פרטים יבואו).
תשובתי השנייה והכללית יותר לשאלה הנדונה, היא שמדובר בנושא מאד מורכב בעל היבטים, נדבכים, שכבות, דעות, עמדות, תפיסות עולם ועוד ועוד ועוד.
אבל!!
אחרי שמפשטים את הדברים, אחרי שמתעלמים מכל ההיבטים, מקלפים את כל הנדבכים והשכבות, משתיקים את הדעות, העמדות ותפיסות העולם, ובעיקר אחרי שסותמות את האף מצחנת השוביניזם הבוטה, הסקסיזם הדוחה, הגזענות וההפקרות המופגנת כלפי ביטחונן של נשים שעלו כולם מדרגה, בסוף בסוף בסוף אחרי כל זה, נשארות ונשארים עם עובדה אחת פשוטה ובסיסית ביותר:
הייתה לנו הזדמנות להיכנס למסלול שבו בשנת 2024 יחיו בעולמנו ילדות בנות 8 שזה לא יהיה להן מוזר כלל ועיקר שאישה יכולה להנהיג את האומה הגדולה הזו ששמה ארצות הברית של אמריקה.
הייתה לנו הזדמנות והיא לא צלחה.
ועכשיו אפשר להסביר ולנמק ולהצטדק ולטעון ולהתווכח אבל על העובדה הפשוטה והבסיסית הזו אי אפשר לחלוק.
וזה מה שכואב לי כל כך.
כי הדבר הכל-כך בסיסי הזה מגיע לכל ילדה בכל מקום, אבל שוב זה החליק מהידיים של כולנו ושוב זה התרחק מהן למשך 4 שנים לפחות, וכנראה אפילו יותר.
אבל!!
כאמור, הסירו דאגה (או התחילו לדאוג) כי לא תשקוט ולא תנוח פמיניסטית ישראל.
אנחנו רוצות לראות שינוי, אנחנו פועלות בנמרצות להשיגו, והוא יקרה. מילה שלי. הוא יקרה.
אשרי המאמינה ואשרי המשנה.


השארת תגובה

שוויון בנטל – האמנם?

אני ממש אשמח אם תקראו את הטקסט החשוב להלן שנכתב על-ידי ד"ר דניאלה שבאר-שפירא:
"הורות מורכבת ממגוון משימות עצום אותו ארצה להמשיג באמצעות החלוקה לאחריות הורית קונקרטית ולאחריות הורית מנטלית.
האחריות ההורית הקונקרטית מכוונת לעשיה בפועל – איסוף הילדים מהגן, הכנת כריכים בבוקר, קניית בגדים, ליווי לרופא, הגעה לאסיפת הורים, הקראת סיפור, רחיצה, החתלה ועוד ועוד.
לעומתה האחריות ההורית המנטלית מכוונת לחשיבה על, תכנון ועיסוק ב – מצב הרוח של הילדים, התכוונות לקראת מעבר גן, חיפוש אחר גן מתאים, התארגנות לקראת בא החופש הגדול, חיפוש קייטנות אפשריות ובחירת המתאימה יותר, שימת לב לנקודת חן ששינתה את צורתה, שימת לב לימים שחלפו מאז שהילדה הזמינה או הוזמנה פעם אחרונה לחברה, התעניינות ביחס של המורה לילד, מתן מרחב לביטוי האכזבה מציון או מעלבון של חבר ועוד ועוד."
(הטקסט המלא כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4808438,00.html)

ואני אומרת ש…

הטקסט אותו ציטטתי לעיל גרם לי להתרגשות רבה מאד, ביחס להרבה טקסטים אחרים שנכתבו ונכתבים בימים אלו בשל התחדשותו של המאבק בעד ונגד ביטול חזקת הגיל הרך.
אז על מה ולמה ההתרגשות הרבה שלי?
קודם כל, משום שהטקסט הזה המשיג לי בצורה חדה ומדויקת את מה שאני "מטיפה" לו בשיחות שונות מזה שנים לכל מי שרוצה לשמוע, ובעיקר למי שלא.
אבל הסיבה היותר חשובה היא שלצערי במסגרת השיח המתרחב שעוסק ב"האבות של היום זה לא אלו של פעם" ו"גברים היום הרבה יותר מעורבים בגידול ילדיהם" אין את הירידה לרזולוציה של שני סוגי האחריות עליהם הצביעה בחוכמה רבה ד"ר שבאר-שפירא. התוצאה היא שהשיח (החסר) הזה יוצר ומקבע רושם מוטעה כאילו אצל זוגות רבים יותר ויותר מתחיל ומתקיים שוויון בהורות בפועל.
ולמה אני טוענת שהרושם הוא מוטעה?
אני אסביר…

ובכן, אמנם לא ערכתי מחקר מדעי מחייב על הנושא, אבל אני מזמינה אתכןם לעשות חושבים על חייכןם, ואח"כ לעשות גם כמה תצפיות על הזוגות (ההטרוסקסואלים) סביבכןם תוך שאתםן מנסות/ים להגדיר מי מהזוגות האלו מנהל הורות שוויונית.
כשתסיימו, אנא חישבו, האם אותה הורות שוויונית מתקיימת ומתממשת בשני תחומי האחריות? או שמא רק בתחום האחריות הקונקרטית?
מההתבוננות שלי, בשנים שעברו מאז הפנמתי את האבחנה הזאת, ראיתי שברובם ככולם של המקרים בהם מנהל זוג הורות שוויונית (והם עדיין מיעוט), אזי השוויון בנטל תקף רק לאחריות הקונקרטית, בעוד שהאחריות המנטלית, אותה אחריות שהיא היא המשימה המרכזית והעומס והנטל הכבד באמת, האחריות הזאת היא עדיין נחלתן ה(כמעט) בלעדית של נשים.
וזאת (רק) אחת הסיבות למה (עדיין ובעתיד הנראה לעין) אני אמשיך להיות נגד ביטול חזקת הגיל הרך.
ואתםן?


השארת תגובה

די כבר עם המגדר הזה שלכן

 

שוב מתקרב לו חג הפסח, חג החירות, ושוב אני מעלעלת לי באושר ובהנאה רבה בפיד הפייסבוק האביבי שלי, והנה אני נתקלת לי ב-3 טקסטים משובבי נפש לכבוד החג:
טקסט מס' 1 – סיום של כתבה ששופכת אור על היבטים פמיניסטיים של חג הפסח:
"מסורת משפחתית למדנו מאבי ז"ל שערך סדר פסח קיבוצי או משפחתי במשך יותר משישים שנה. תמיד בהשתתפות שלושים איש ויותר. בערב הסדר הוא ביקש לבטא את הערכתו הרבה לטרחתן של הנשים בהכנות לפסח. בשעות אחר הצהרים, בטרם כניסת החג, היה נוהג להיכנס לבדו לאולם או לחדר שבו נערך ליל הסדר ועל צלחתה של כל אישה שהשתתפה הניח מתנה אישית, הוקרה על 'עבודת הפרך' שטרחה ועמלה בה. מנהג מכבד ומכובד. חג שמח".
טקסט מס' 2 – פוסט חגיגי ועליז של חברה הכולל גם תמונת שולחן חג לתפארת:
"סבתא (…) החליטה להפתיע בדלקת ריאות קשה לכבוד החג, אז התגייסנו הבנות לבית משפחת (…) ובת אחת למשפחת (…) ובאנו לעזור (לערוך את שולחן החג)".
טקסט מס' 3 – ברכה מאחד מארגוני הנשים:
"אחרי שניקינו את כל החמץ וערכנו כבר את השולחן, והצלחנו לא לריב עם החמות/גיסה/אחות והזמנו חייל בודד/שכנה אלמנה וילדיה/התעניינו באמת היכן חברינו שלא יישארו לבד…
אנחנו יוצאות לחופש.
פורסות שמיכת פיקניק בגינה וקבלנו גם פרחים… כן כן קבלנו פרחים (רמז למי שלא שלח עדיין) כי חג החירות הוא גם החג להיזכר שמגיע לנו חירות אישית, להישען אחורה וליהנות.
חג שמח לכן ולכל אהוביכן!"
(הפעם אין קישורים!! מה תעשו לי??)

ואני אומרת ש…

אחת השאלות שאני אוהבת במיוחד שמטיחים בי (בזעם בד"כ), היא השאלה "תגידי, אבל למה אתן מכניסות את המגדר הזה שלכן לכל מקום?"
ובכן, גבירותיי ורבותיי, יש לי חדשות בשבילכםן. זה לא אנחנו שמכניסות אותו, הוא פשוט נמצא שם כל הזמן, אבל מכיוון שאת רובכןם גידלו והרגילו שלא לראות אותו ושלא לשים לב אליו, אז אנחנו החלטנו שחשוב לנו מאד לשנות את המצב הזה, וזאת הסיבה שאנחנו חופרות לכםן על זה בטירוף.
אז מה היה לנו שם?
"שלושה טקסטים, ארבע קושיות ומגדור אחד": קווים לדמותו של חג ממוגדר בישראל (כל חג, אגב)
אנא קראו את שלושת הטקסטים לעיל וענו על ארבע השאלות להלן:
– עפ"י טקסט מס' 1 מי צריכה לטרוח ולעמול בעבודת פרך ומי יכול להסתפק בביטוי של הערכה? פרטו והביאו נימוקים!
– עפ"י טקסט מס' 2 מי הן אלו שמתגייסות, עוזרות ועובדות ומי… איך נאמר זאת… מי קצת פחות מתגייס עוזר ועובד? הסבירו והוכיחו בעזרת הטקסט!
– עפ"י טקסט מס' 3 מי הן אלו שעובדות ודואגות לכולם ולכולן (אבל בו בזמן הן גם רעות ולכן הן רבות אחת עם השניה תוך כדי כך) ומי הם אלו שיכולים להתרווח ולהסתפק בהזמנה מקוונת/טלפונית של פרחים? תנו דוגמאות!
– הסבירו איך בדיוק ניתן לממש את ההבטחה מטקסט מס' 3 "מגיע לנו חירות אישית"? בתשובתכם יש לעשות שימוש בכל המושגים להלן, שהוצאו מכל הטקסטים – "טורחות", "עושות עבודת פרך", "עומלות", "מתגייסות", "עוזרות", "מנקות", "עורכות", "לא רבות", "מזמינות" ו"מתעניינות בשלומם של חברים".
בין הפותרים והפותרות נכונה יוגרל פרס יקר ערך (נראה לכם?).
כל השאר יכולים ויכולות להמשיך לזעום, לקטר ולרטון על המגדריסטיות הנודניקיות האלו. הסירו דאגה! אנחנו כאן כדי להישאר.


השארת תגובה

ילדה הצניעי לכת! כי אם לא את, אז מי?

מתרגעת לי לקראת סוף השבוע, והנה אני קוראת כתבה על מופע סוף שנה של מתנ"ס בפתח תקווה.
מה כל כך מעניין במופע סוף שנה של מתנ"ס בפתח תקווה?
ובכן, במתנ"ס הזה שוקלים ברצינות את האפשרות שהופעת המחול של הילדות תתקיים רק מול נשים "כיוון שהבנות מופיעות בבגד גוף ומכנסונים צמודים" ומשום ש"חלק מהורי הבנות הם דתיים ואינם מעוניינים בנוכחות גברית בזמן המופע". למי שלא הבין אז מסבירים לנו ש"המשמעות היא כי האבות של אותן תלמידות ובני משפחה נוספים כמו אחים וסבים לא יוכלו לצפות בהופעה".
תקצרתי לכםן כאן את תגובות ההורים שצוינו בכתבה:
– מדובר בכפייה דתית. אנחנו לא במאה שערים או בבני ברק.
– ילדות רוצות שהאבות שלהן יגיעו למופע ויתגאו בהן.
– אי אפשר ככה לפני סוף השנה להנחית את זה עלינו, לפחות היו מכינים אותנו לזה מהתחלה.
– מה תעשה ילדה שאמה נפטרה ואין מי שיבוא לצפות בה?
– המון הורים נטרפו מזה, ויש אבות שממש חוששים שלא יוכלו לבוא ולצפות במופע.
(הפרסום המלא כאן: http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4791043,00.html)

ואני אומרת ש…

מי שחושב שהסיפור כאן או שהבעיה כאן היא כפיה דתית, אבות מבואסים ו/או ילדות מאוכזבות מתבקש לחשוב שנית ומהר.
הסיפור כאן הוא חברה מעוותת וחולה שלא רק שלא עושה מספיק כדי להבריא את עצמה אלא גם מחמירה את מצבה בעזרת רעיונות מקוממים כמו זה של המתנ"ס הזה שממש לא "נולד" בוואקום.
לא סתם תקצרתי לכןם את התגובות. תקצרתי אותן בגלל כל מה שאין בהן.
אין בהן הלם, בוז, תדהמה וכעס מתפרץ על הקלות הבלתי נסבלת שבה מתקבלת אצלנו המחשבה על גברים מבוגרים שמתחרמנים ממופע של ילדות קטנות בבגד גוף ומכנסונים צמודים.
אין בהן זעם צרוף וחרון מתפרץ על כך שהפתרון המוצע להתמודדות עם אותם גברים מבוגרים שמתחרמנים ממופע של ילדות קטנות בבגד גוף ומכנסונים צמודים הוא פתרון שמונח על כתפיהן של הילדות. אלא על של מי?
מה נסגר אתכם, תגידו לי?
כפייה דתית זה מה שמדאיג אתכם? האכזבה של האבות היא שמדירה את שנתכם?
You got to be kidding.
האם אף אחד ואחת מכם לא מודאג, כועס, רותח, מתפוצץ, צורח מרוב ייאוש מהמסר שהחברה החולה והמעוותת שלנו מעבירה לילדות מגיל אפס? כי לאלו מכםן שלא זיהה אותו אז אני רק אניח אותו כאן לרגע:
דעו לכן, ילדות חמודות, נשים יקרות, שמרגע שנולדתן גופכן הפקר.
מרגע שבגד צמוד לגופכן, ולא משנה מה גילכן, מה גילנו, אתן מותרות לגברים בכל גיל. בכל עת. בכל מצב.
עליכן להבין מתוקות, שהאחריות על בגד גוף ומכנסונים צמודים שתלבשנה, ותהא הסיטואציה אשר תהא, מוטלת על כתפיכן ורק על כתפיכן כולל האחריות על התוצאות אליהן יובילו "מעשיכן" אלו ועל כל מה שיתפרץ כלפיכן כתוצאה מזה.
אתן הבנתן את זה ילדות חמודות, נשים יקרות?
אנחנו בטוחים ובטוחות שכן, שהרי המסרים האלו סביבכן כל הזמן כך שאין מצב שפספסתן אותם.
ולא. אל תספרו לי שהמסרים האלו מתקיימים רק במאה שערים ובבני ברק. בואו ניטול קורה מבין עינינו, המסרים האלו עוברים גם לבנות שלנו בבתי הספר החילוניים, הנאורים והמתקדמים אליהם אנחנו שולחים אותן. תשאלו את הנערות בקבוצת הפייסבוק "מפסיקות (רק) לשתוק ומתחילות לפעול" הן כבר תספרנה לכםן על זה.
אז מה עושים ועושות?
למזלנו לא הכל אבוד.
למזלנו יש ארגונים, נשים וגברים מסורות ומסורים שמנסים בכל כוחןם לעקור את תרבות האונס המחליאה הזאת מקרבנו, שמצביעים על תופעת האשמת הקורבן ומוקיעות אותה ובעיקר שעושות/ים כל אשר לאל ידם להניע מול בני ובנות הנוער תהליך של תיקון והבראה של החולי הזה בחברה שלנו. חולי שמתוחזק במשך דורות ארוכים מנשוא בעזרת שליטה, שיפוטיות, משטור ודיכוי מיניותן של נשים תוך הנחת האחריות לפתחן והאשמתן באחריות לפגיעה בהן.

ועל זה אני אומרת ש…

תודה לאל שהארגונים האלו קיימים, מה היינו עושים בלעדיכם. באמת. ורק חבל לי שלא אוכל למנות את כולם כאן, אבל למי שמחפש/ת אותם אז רובם מרוכזים בקטגוריית "הטרדה, תקיפה ואלימות" באתר שיזמתי והקמתי – "אתר משלך".


תגובה אחת

שלא תבלבלו אותו חלילה עם העובדות

כדי להיכנס הפעם לעניינים אנא וודאו שקראתם לפחות את אחת הכתבות שעסקו במשפט שנוהל נגד קרן מיכאלי ואילן בן דב בגין העסקת עובדת זרה בביתם.
למשל כאן:
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3673416,00.html
את אחת ההתייחסויות למקרה הזה פרסם אלון עידן בטור שלו במוסף "הארץ" (מתאריך 20.11.15) ולהלן הדברים שכתב:
"מתברר שיש דבר כזה "אלימות כלכלית". קרן מיכאלי, שהתגרשה מאיש העסקים אילן בן דב והעידה נגדו בבית המשפט, הגדירה את המושג כך: "לא היה לי סכום בלתי מוגבל או חירות בלתי מוגבלת. הכל היה מותנה בגחמותיו של אילן".
נדמה לי שככל שפוחתת האלימות המקורית – זאת שכרוכה בפגיעה פיזית, במכות ממשיות על גוף – כך מתרבות צורות לשוניות אחרות של "אלימות" (אלימות מילולית, אלימות תרבותית וכו').
יש בכך היגיון: אדם שחוטף מכות רצח, שגופו כואב ונפשו מושפלת, יסרב להגדיר בעזרת אותה מילה (״אלימות") מצב שבו כרטיס האשראי שלו מוגבל. הוא יראה בכך זילות של הכאב הממשי שלו (כמו היחס של ניצולי שואה לשימוש במילה "שואה").
אבל בגלל שחבל לבזבז את ההון הסמלי העצום שצברה המילה "אלימות", הופכים אותה למטאפורה: כעת היא תשמש בת לוויה לתופעות שאינן פיזיות, אבל שיש בצדן תסכול מסוים. לא היה במהלך כזה נזק גדול במיוחד, אלמלא לאנשים היתה נטייה לשכוח את המקור, להתמסר למטאפורה ולדווח בשלב מסוים על כאב ממשי ("מה את חושבת, שזה לא כואב לי לראות את כולן הולכות לטיב טעם, בזמן שאני אמורה לקנות ברמי לוי?")."

ואני אומרת ש…

כל עוד ניתן לגברים להמשיך לספר, להגדיר ולהבנות את מציאות חייהן של נשים דרך העיניים שלהם, אזי נמשיך לתת את ידנו לשימור ולקיבוע של תפיסות מעוותות שאינן מחוברות למציאות החיים שלנו, ובהתאמה נמשיך גם לסבול מהיחס אלינו שנגזר מתוך אותן תפיסות.
לאלו מכםן שלא ירדו לסוף דעתי הנחרצת אני אסביר…
אנא מקדו מבטכםן במשפט הבא שכותב עידן:
"[המילה אלימות] תשמש בת לוויה לתופעות שאינן פיזיות אבל שיש בצדן תסכול מסוים…".
וואו!!
שימו לב מה היה לנו פה:
יושב לו עיתונאי במשרדו, ובהינף מקלדת מספק לנו הגדרה מדויקת בשתי מילים ("תסכול מסוים") של מה שמרגישה מי שמספרת לנו ש"לא הייתי רשאית לצאת כל כך הרבה", ומסבירה גם שהיא הייתה "צריכה לקבל אישור… להוציא כסף, אישור לצאת מהבית. פחדתי ממנו…" ומוסיפה ואומרת שהשימוש בכרטיס אשראי היה "מלווה בחרדה".
שימו לב כמה קל לעיתונאי, בעזרת שתי מילים בלבד, להשתיק, למחוק, להקטין ולזלזל במציאות חיים (שתרשו לי להניח הנחה סבירה) שהוא לא חווה אותה.
מאיפה התעוזה הזאת להגדיר עבור מישהי איך ומה היא מרגישה במציאות חייה?
איפה הצניעות? איפה יראת הכבוד?
לאן נעלם כל מה שמחייב אותך להקשיב ולהבין שמאחר ואתה עצמך לא חווית מציאות חיים שכזאת, אז עליך לקבל כמות שהיא את העדות של מי שכן חוותה אותה ושמגדירה אותה עבורך, עבורנו?
אני אגיד לכןם בדיוק לאן כל זה נעלם.
זה קבור מתחת לאלפי שנים בהן מספרים גברים את ההיסטוריה (וגם את ההווה) מנקודת מבטם כאילו הייתה זאת מציאות אבסולוטית ואוניברסלית שאין עליה עוררין.
אלפי שנים של ביטול, הדחקה והשתקה של חוויות של נשים כאילו שמדובר באיזו שהיא "איזוטריה" או "פיקנטריה" או "האשמות שווא".
אלפי שנים של לעג וזלזול בנקודת המבט של נשים על האירועים ועל המציאויות השונות והמורכבות כפי שהן חוות אותן, בטענה שנקודת המבט הזאת משקפת במקרה הטוב את "היום הזה שלנו בחודש" ובמקרה הרע מדובר פשוט בהיסטריה ו/או ברגשנות יתר.
אל תתבלבלו, זאת לא אמירה קטנה של עיתונאי יחיד, זה עוד חלק אחד מתוך מנגנון חברתי שלם ש"מתקתק" סביבנו ללא הרף שעל אף שאין לו לא יד מכוונת ולא כוונת זדון הוא עדיין משפיע על כולנו כל הזמן, ולא במובן הטוב של המילה.
ההשלכות של התמשכותו של המצב בו גברים תובעים ולוקחים לעצמם את הזכות והחירות להגדיר את המציאות מנקודת מבטם בלבד, הן השלכות מרחיקות לכת, והן נוגעות בכל(!) תחומי החיים של נשים בבית, במשפחה, בשוק העבודה, בפוליטיקה, באקדמיה, בתקשורת, בבתי המשפט – ואיפה לא? בכל מקום.
אסור לנו לקבל את המצב הזה.
חייבות לשנות אותו.
עלינו להיות כל הזמן על המשמר, ולבער את הנגע הזה ע"י פעולה משולבת של השמעת קולנו, סיפור חוויותינו והגדרת המציאות שלנו בעצמנו מנקודת מבטנו, ובה בעת להשתיק את אלו שממשיכים להתעקש להגדיר עבורנו את החוויות שלנו ואת המציאויות שלנו.
ויפה שעה אחת קודם.

(הערה קטנה לסיום:
חיפוש בגוגל של משפט הסיום של עידן – "מה את חושבת, שזה לא כואב לי לראות את כולן הולכות לטיב טעם, בזמן שאני אמורה לקנות ברמי לוי?" – מוביל אך ורק למאמר שלו.
מאחר והוא לא מציין מהיכן צוטט המשפט הזה, אני בחורת להשלות את עצמי שלא מדובר במן "בדיחה נורא מצחיקה שכזאת" בבחינת "יאללה, צוחקים איתך, תנוחי כבר" כי אם זאת כן מן בדיחה שכזאת, אז המצב, במקרה הספציפי הזה, הרבה יותר חמור ממה שחשבתי וממה שכתבתי).


2 תגובות

Gender discrimination, how does it start?

מכירות/ים את פרויקט "נשק וסע"?
כן? דלגו על הפסקה הבאה.
לא? להלן הסבר קצר שהעתקתי עבורכןם מאחד האתרים ברשת:
"במסגרת פרויקט נשק וסע מורדים תלמידי בית הספר מרכביהם של הוריהם בצורה בטוחה ונכונה: הורי התלמידים עוצרים את רכביהם במפרץ המיועד לעצירה, הורה שהוא תורן אחראי פותח את דלת המכונית ועוזר לתלמיד לצאת מהרכב אל המדרכה בבטחה. באופן זה נחסך זמן להורים בחניית הרכב, יציאה ממנו והורדת הילד ונמנעים פקקי תנועה גדולים שהיו נוצרים בשעות הבוקר בסביבת בית הספר".
אז אלו פרטי הפרויקט שמוטמע לאט לאט ביותר ויותר בתי ספר.
והנה לאחרונה קיבלתי מחברה את המייל שמחנכת הכיתה של בנה שלחה להורים, ובו היא מסבירה על הפרויקט, מיידעת שהורי הכיתה נדרשים להירתם אליו, מצרפת טבלת שיבוצי הורים לשבוע הקרוב ומסכמת כך:
"הפעם אני שיבצתי את ההורים בגלל הדחיפות שבעניין, אם יש הורים שלא יכולים להגיע אנא החליפו עם הורה אחר ועדכנו אותי".

ואני אומרת ש…

הפעם אפתח בחידה (לא) נושאת פרסים:
נחשו כיצד שיבצה המחנכת את ההורים לתורנות אליה הם התבקשו להירתם?
א) ע"י רישום שמות האמהות בלבד
ב) ע"י רישום שמות האבות בלבד
ג) ע"י רישום שם הילד/ה שמי מהוריו צריך/ה להירתם לתורנות באותו יום
מי שלא ניחש/ה שהתשובה היא א', מתבקש/ת להפסיק לקרוא כעת, לחזור ולקרוא את הפוסטים מתחילת הבלוג הזה ורק אז לחזור לכאן אחרי שהשלים/ה את פערי הידע הנדרשים.
מי שלא נפל/ה בפח לפיו כאשר המחנכת כותבת במכתב "הורי הכיתה נדרשים להירתם" אז היא בעצם מתכוונת ל"אמהות הכיתה נדרשות להירתם"? כנראה שיש לו ילדים/ות במערכת החינוך, והעובדה שהדבר הזה מתרחש במסגרת מערכת החינוך היא בדיוק הסיבה שהמקרה הזה מצער אותי במיוחד.
מחנכת שלא מסוגלת לדמיין אבות שנרתמים למשימה הזאת, היא מחנכת שתסליל ותמגדר את הדרכים, את האפשרויות ואת ההזדמנויות העתידיות אליהן היא תכוון את תלמידי ותלמידות הכיתה.
מחנכת שרואה באמהות כאחראיות בלעדיות על ילדיהן תשקף תפיסה זאת לילדים/ות תסגור בפניהןם את האפשרות אפילו לדמיין מצב בו הנשיאה והחלוקה בנטל הטיפול בילדים/ות היא משותפת, ובכך תתרום את חלקה לחסימת האופציה ליישום של זה בחייהם ביום מן הימים.
אינני זקוקה למחקרים, הוכחות אותות או מופתים כדי לדעת זאת. מדובר בהגיון פשוט.
הלוואי והייתי יודעת מה הייתה תגובת האבות למייל הזה והלוואי והם מחו על כך (Yeah right).
אבל עד שאשמע שהם מחו בתוקף אז הרשו לי להניח שלא התעוררה אצלם סערת רגשות, כעס ותסכול והם לא יצאו בקריאות נרגשות הקוראות לשוויון מיידי ולהפסקה בהולה של האפליה הזאת.
ולמה אני מציינת זאת?
כי משום מה הפרקטיקה הזאת של סערת הרגשות ושל הצעקות למען שוויון בהורות, מאד מקובלת בקרב קבוצות של אבות גרושים שלא רק שהם מקימים קול זעקה רמה על "חזקת הגיל הרך" ועל "העדפות" שונות (במירכאות כפולות ומכופלות) שמקבלות נשים בכל הקשור לטיפול בילדים בעת הגירושים, אלא אף נוקטים בגסות ובאלימות כלפי פמיניסטיות שנאבקות לשמר "העדפות" אלו עד להשגת שוויון במכלול רחב מאד של דברים.
ואיך שהוא, באופן (לא) מפתיע הזעקה הזאת לשוויון איננה מושמעת כל עוד נשים וגברים חיים בזוגיות, ויש מישהי אחת שנרתמת לכל המשימות ונושאת בכל הנטל.
ממש מצב ששווה מחקר (אז זהו שלא).
לסיום…
להלן שאלה שחברתי הפנתה למחנכת במייל חוזר, מיד עם הגעתו של המייל מהמחנכת:
"ערב טוב, אני מבינה שאין אבות בכיתה?"
תשובתה של המחנכת לא איחרה להגיע:
"הנשים יכולות לשלוח את הבעל במקומן! אין שום בעיה"

ועל זה אני אומרת ש…

אני מצטערת, אני יודעת שזה לא קורה לי לעיתים קרובות, אבל הפעם אין מילים בפי.


6 תגובות

היא עשתה זאת מרצונה החופשי

קוראת וקוראת וקוראת על האונס באלנבי 40…
"חרפה במועדון בת"א: לעיני כל, קיימו יחסים עם צעירה שיכורה" זועקת הכותרת בנענע10.
"לאחר סרטון הסקס על הבר: דרישה לסגור את המועדון "אלנבי 40"" מספרים לנו במעריב.
"המשטרה השלימה בדיקת סרטון המתעד מין מול קהל עם צעירה שתויה במועדון בתל אביב" מעדכן אותנו עיתון הארץ.
"הצעירה טוענת כי עשתה זאת מרצונה החופשי" – חוזרים ואומרים ומדגישים וחוזרים ואומרים לנו בתקשורת.
(לא מביאה לכם קישורים הפעם. פשוט תגגלו "אלנבי 40" והחרא יצוף מעצמו).

ואני אומרת ש…

המילה הראשונה עליה אני רוצה להתעכב בהקשר הזה היא "יחסים".
למה?
כי היא הופיעה בכל הכתבות – "קיימו עמה יחסים", "קיימה יחסי מין" – והיא מילה חשובה להמשך דבריי.
אוי לנו, ואבוי לנו שכך מוגדרים אצלנו בחברה "יחסים", "יחסי מין".
עד כמה אפשר לזהם את המילה הנהדרת הזאת "יחסים", "יחסי מין"?
אז מסתבר שהרבה מאד.
מילים/מושגים שאמורים לייצג ולקפל בתוכם ערכים של הדדיות, כנות, כבוד, קירבה, חמלה, חום ואהבה אלא שאז לוקחים אותם ומשליכים אותם על האירוע המבחיל הזה ומטנפים אותם.
"אבל היא עשתה זאת מרצונה החופשי"
"הנערה הזאת קיבלה בדיוק את מה שרצתה"
"יש סבירות גבוהה יותר שהיא קיימה עם כל הגברים יחסי מין מרצונה החופשי"
"זכותה של אשה בגירה לעשות כרצונה עם גופה גם אם לנו יש סטנדרטים אחרים לחלוטין"
(ציטוטים נבחרים מתוך עשרות ומאות הדיונים שמתקיימים בימים אלו ברחבי הרשת החברתית).
מרוב דיבורים על הזכויות של הבחורה הזאת ועל הרצונות שלה והסטנדרטים שלה שכחנו ולגמרי התבלבלנו שלא היא מושא הדיון שצריך להתקיים.
הדיון שצריך להתקיים הוא על דמות החברה שבה אנחנו רוצות/ים או לא רוצים/ות לחיות.
"כשאני נוסע 160 קמ"ש בכביש ומזגזג בין המכוניות זה גורם לי לריגוש ולזקפה. אחחח… זה נהדר. זאת הבחירה שלי לאיך שצריך לחיות".
"אני ממש אוהב ללכת ברחוב, לשלוף את הזין שלי ולנפנף איתו לעוברים ושבים. או בעצם, לעוברות ושבות. שאז זה הרבה יותר כיף ומרגש. זה הסטנדרט לפיו אני חי".
"עישון זה העונג העילאי שלי. ועישון בקולנוע, באוטובוס, במטוס ובמסעדה זה משהו שאני עושה מתוך רצוני האישי, בחירתי הפרטית והכיף הגדול שלי".
(זיוני שכל דפוקים שהמצאתי הרגע מראשי הקודח).
בפעם האחרונה שבדקתי, ראיתי שיש לנו הגבלת מהירות נסיעה (למרות שיש כאלו שנסיעה מהירה זה הכיף שלהם), ויש לנו כללי לבוש ברחוב (למרות שיש אנשים שהבחירה החופשית שלהם זה ללכת ערומים) ואפילו באמסטרדם כבר לא מעשנים במסעדות ובתחבורה הציבורית. זה הסטנדרט. מי היה מאמין.
בפעם האחרונה שבדקתי אז להתארגנות שלנו בחיים חברתיים יש מחירים ומגבלות על חופש הפרט, על רצונותיו וביטויי תשוקותיו.
ה-פ-ת-ע-ה!!
בטח לא שמתם לב לזה לפני שקראתם את זה כאן, נכון? בטח נפלתם ברצפה מהגילוי הזה. אני צודקת?
אי לכך ובהתאם לזאת, הדיון כאן, כאמור, איננו הבחורה הזאת, ואיננו ההנאה שלה מגברים זרים שמזיינים אותה בפומבי במשך שעות, ואיננו קשור לבחירה שלה בזה או לרצון החופשי שלה שזה יופץ ברשת ותחת כל ווטסאפ רענן.
זהו איננו הדיון כלל ועיקר.
הדיון כאמור הוא הדיון על דמות החברה שבה אנחנו רוצים/ות או לא רוצות/ים לחיות.
למשל…
מי שרוצה יכול/ה לקנות לעצמו אי, להקים בו מדינה ולחרוט על מגילת העצמאות שלה משפט אחד בלבד – "איש/ה הישר בעיניו יעשה" – וזה יהיה החוק הראשון והאחרון שיחוקק שם. מוזמנים להסתופף באי הזה כל אלו שמאשימים אותי בפטרונות כי אני קובעת "מה כיף ומה לא כיף לנשים אחרות, ואיך הגברים צריכים או לא צריכים לנהוג בהן כשהן שיכורות ומתפשטות", כי שם הם יוכלו לקבוע בעצמם, איש איש לעצמו כמובן, מה בכיף שלו לעשות ומה שבא לו לעשות עם הבחירות והרצונות והתשוקות והסטנדרטים שלו.
אז שיהיה להם בהצלחה עם זה.
(לפחות הם ישחררו אותנו מהנוכחות שלהם כאן).
אבל באיזו חברה אני, נניח, סתם לדוגמה, רוצה לחיות?
חברה כזאת שמלכתחילה אין בה את מועדוני הטינופת כמו אלנבי 40.
חברה כזאת שאם כבר יש בה מועדוני טינופת כאלו אז שכשיאנסו בהם אישה שיכורה יהיה צדיק/ה אחד/ת בסדום שיעשה עם זה משהו בזמן אמת כדי שזה ייפסק ושכל הפושעים יובאו לדין.
חברה כזאת שאם כבר יש בה מועדוני טינופת כאלו אז שכשיאנסו בהם אישה שיכורה ויקראו למשטרה לא יקראו לזה למחרת בעיתון "קיום יחסי מין".
חברה כזאת שאם כבר יש בה מועדוני טינופת כאלו אז שכשיאנסו בהם אישה שיכורה ויקראו למשטרה ובעיתון יכתבו שהיה אונס במועדון טינופת אז אני לא אצטרך להתגונן ולהסביר ולהיות מואשמת בפטרונות ובאליטיזם, ובשמרנות, בגלל שקראתי לזה אונס ובגלל שאמרתי שאני לא רוצה לחיות בחברה שמתקיימים בה אירועים כאלו ובכך (אוי לחוצפה!!) שללתי את החוויה ואת הבחירה של אותה "אישה בגירה בעלת הזכות על גופה".
זהו. זה כל מה שאני רוצה.
מזמינה כל אחד ואחת מכם לחשוב, לדון ולהחליט באיזו חברה אתםן רוציםות לחיות.


4 תגובות

תהיי לוחמת מתוקה ותצטייני

השבוע גיליתי שבעמק חפר גרים חיילת וחייל שזכו ביום העצמאות להיכלל ברשימת 120 מצטיינות ומצטייני הנשיא.
להלן התיאור שלה ושלו בעיתון המקומי ״עלי חפר״ (*):
״סמלת מ היא לוחמת ל.א (לוחמה אלקטרונית)… מאחורי החשאיות הנדרשת עומדת בחורה מתוקה… שרק רצתה שירות משמעותי״
״סגן ע הוא מפקד מחלקת חימוש גדודי… אחראי על חיילי חימוש שנמצאים בגדוד, אחראי על אמצעי חימוש, החל מרכבים, נגמ״שים, טנקים וכלה בנשק ואמצעי לחימה״

ואני אומרת ש…

כשאנחנו מדברות על אליס מילר שהדליקה משואה ביום העצמאות אני לרגע לא שוכחת את החיים עצמם.
האתגר הגדול ביותר לחיינו זה לדאוג שחלילה לא יעבור יום שבו לא יזכיר לנו מישהו שנשים הן מתוקות וגברים הם אחראיים.
ותודו שבניגוד לאתגרים אחרים אז בזה אנחנו דווקא עומדים יפה מאד.
אז כל מי שחושב/ת שהתפיסות השתנו מאז שהמיידלע גררה את צה״ל לבג״ץ והכריחה אותו לשלב לוחמות בשורותיו (1995), ועד שהלוחמת המתוקה התארחה בבית הנשיא (2015).
וכל מי שחושב/ת ששפה לא מייצרת מציאות ולא עוזרת לקבע תפיסות רווחות.
מוזמן/ת בזאת לחשוב על זה שוב.
(*) לאלו מכםן החוששים/ות שהקיצורים שעשיתי לעיל הוציאו את הדברים מהקשרם הנה הציטוטים המלאים.
מתוקה ואחראי