משתינים עלינו ואנחנו בטוחות/ים שזה גשם

שמעתי אתמול בערוץ הכנסת את ח"כ איציק שמולי מדבר על משהו שהמם אותי כל כך, עד שבדקתי ומצאתי שמדובר בנושא שנדון מזה זמן, והנה מה שאמר ח"כ שמולי על כך לפני כחצי שנה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות (דיון מתאריך 24.6.15), ושהעתקתי עבורכם מהאתר של הוועדה (ההדגשה היא שלי. מ"ז):
"… אנשים הצטרפו להסדרים הקולקטיביים [של ביטוח סיעודי] במשך שנים ארוכות דרך מקומות העבודה, הצטרפו ואמרו להם דבר פשוט: בואו תקנו ביטוח סיעודי. אומרים לאנשים "ביטוח סיעודי", מה הם חושבים? בואו נבטח את עצמנו מכאן ואילך עד לזיקנה כדי שנהיה מוגנים. רק מה שכחו לספר לאנשים? שיש סעיף קטן וקטלני באותיות הקטנות, שאומר דבר פשוט: לחברות הביטוח מותר לבטל את ההסכמים, או לשנות אותם, אחת לשלוש שנים או אחת לחמש שנים.
מה יצא מזה? בזמן שאני באתי והצטרפתי להסדר בגיל 30… ושילמתי במשך שנים רבות, כל חודש, 300-400 שקל, כל חודש, חמש שנים ועשר שנים, ו-15 וגם 25 שנה, פתאום כשהגעתי לגיל 60, ובמקרה נזקקתי לשירותי חברת הביטוח, קרה דבר מופלא: באה חברת הביטוח ואמרה: אני לא מעוניינת להמשיך את הפוליסה, אני לא מעוניינת להמשיך את הכיסוי הביטוחי...
מיליון ישראלים חתמו על הדבר הזה ואתם מעזים להגיד שכל הסיפור הזה, תכליתו שאנשים לא ידעו לקרוא את מה שהם חתמו עליו? אז אני אגיד לכם מה הסיפור. הסיפור הזה לא על אנשים שלא יודעים לקרוא. הסיפור הוא על חברות ביטוח שחומדות, כי הן יכולות להרוויח פי עשרה… והסיפור היותר-חמור הוא על רגולטור שנרדם בשמירה, במקרה הטוב, או מעל בתפקידו במקרה היותר גרוע".
(הפרוטוקול המלא כאן: https://oknesset.org/committee/meeting/10042/)

ואני אומרת ש…

לפעמים אני חושבת לעצמי שהעובדה שאני יושבת לי פה מול המקלדת ואתםן בוהים/ות במסך, במקום להיות במחאה חברתית המונית ברחוב, היא פשוט מעוררת פלצות.
הקלות הבלתי נסבלת שבה בעלי הכוח (במקרה זה חברות הביטוח) עושים שימוש מ-ז-ע-ז-ע(!!) בכוח שלהם.
הקלות הבלתי נסבלת שבה חסרי הכוח (במקרה הזה כולנו) מופקרים לחלוטין ע"י מי שצריך לשמור עלינו (במקרה הזה המפקח/ת על הביטוח שמעל בתפקידו. לא, שמולי, הוא לא נרדם. הוא מעל).
הקלות הבלתי נסבלת הזאת, מעוררת אצלי תימהון כל פעם מחדש.
אני פשוט לא מבינה איך אנחנו ישנים/ות בשקט בלילה. בחיי.
קריאת המציאות שלי אומרת שהעתיד שלנו, הביטחון העתידי שלנו, הבריאותי והכלכלי, כל אלו מונחים על שברירי שברירים זעירים.
כל ה"ביטחון" הזה יכול להימחץ ולהיעלם בשנייה אחת של שרירות לב ושל חוסר אכפתיות של א.נשים שהמושג הקפיטליסטי "שורת הרווח" עבורם היא לא ה"שורה התחתונה בניהול העסק שלהם" אלא ערך עליון שמבטל ומחליף כל ערך אחר.
במצב כזה, כאמור, ההמשך הרגוע שלנו בשגרת יומנו הוא פשוט פלא בעיני.
ההתעלמות שלנו מהכוחנות, מהדורסנות, מההפקרות ומההסתכלות הצרה הזאת של בעלי ההון שלא רואה א.נשים ממטר, היא חוסר אחריות אזרחית (של כולנו) מן הדרגה הראשונה.
ומה התוצאה של ההתעלמות הזאת?
התוצאה היא אלימות לכל דבר ועניין. אלימות שמופעלת כלפי כולנו.
כי לזרוק מבוטחים מהפוליסה, בדיוק כשמתקרב המועד בו מתקיימת האפשרות שהם יזדקקו לה.
לזרוק מבוטחים ששילמו במהלך השנים עשרות אלפי שקלים מתוך דאגה אמיתית לעתידם, זאת בדיוק אלימות (למרות מה שמר עידן קבע בעניין – ראו פוסט קודם שלי כאן).
וכל זה עוד לפני שדיברנו מה הסיכוי של אלו שזכו להישאר בפוליסה לממש את זכויותיהםן (רמז: נמוך מאד), וכמה קשיים יערימו עליהןם חברות הביטוח (רמז: המון) וכמה חזק ידרכו עליהם (רמז: חזק מאד), ובאיזה עומק של בוץ וטינופת הם יגררו אותם (עדיף לא לחשוב על זה) עד שיואילו, אם יואילו למלא את ההתחייבות מצדם ולתת למי שזכאי את מה שהוא/היא זכאי/ת לו.
אז למה זה ככה?
כי ככה. כי אפשר. כי אנחנו טיפשים/ות, ועסוקות/ים, ועצלנים/ות ושותקות/ים. אז אנחנו חוטפות/ים. ובגדול.

בעטי, מיכל, בעטי

להלן שתי אמירות בהן נתקלתי בשבוע-שבועיים האחרונים (לא ציטוטים מדויקים, רק רוח הדברים).
גבר א׳
(בהתייחסו למחאת הנשים החרדיות הקוראות לנשים לא לבחור במפלגות חרדיות כל עוד הן לא יכולות להיבחר למפלגות אלו).
זוהי מחאה פשוט מגוחכת. מינם של הנבחרים איננו רלבנטי. גברים לא רק יכולים לייצג נאמנה אינטרסים של נשים אלא עושים זאת כל הזמן. האם גפני שקידם נושאים הקשורים לתחבורה ציבורית לא פעל גם לטובתן של נשים? האם ליצמן כסגן שר הבריאות, כאשר דאג לטיפולי שיניים חינם לילדים, לא מייצג בכך אינטרסים של נשים?
אני עצמי הייתי שר והתייעצתי הרבה עם אשתי שתמיד אמרה לי שאת הייצוג היא משאירה לי.
זה פשוט שטויות לחשוב שגברים לא פועלים לקידום ענייניהן של נשים.
(דברים ברוח זו נאמרו ע״י שני גברים שונים שהוזמנו לראיונות שונים ששמעתי, ברדיו ובטלוויזיה, לשמש על תקן מגיני הפרקטיקה של הדרת נשים מהמפלגות חרדיות)

גבר ב׳
אני טוען כבר שנים שכל הפעולות וכל ב״בלגנים״ שעשו הפמיניסטיות עד היום רק הרעו את מצבן של הנשים.
(נאמר לי, בפעם המי יודע כמה, ע״י ידיד טוב. גילוי נאות: טענה זאת מושמעת באוזניי מעת לעת גם ע״י נשים, ידידות טובות שלי)

ואני אומרת ש…

יותר משאני אוהבת לייצר חיבורים בין שני דברים לכאורה לא קשורים, אני אוהבת לחלוק את חוכמתה של אמי היקרה ז״ל שמאפשרת לי יצירת חיבורים אלו.
וכך לימדה אותי אמי:
כאשר נטענים בפנייך טיעונים שהאינסטינקט שלך צועק לך שהם מקפלים בתוכם חוסר הגיון, חוסר צדק או אי שוויון, תעשי דבר פשוט – ״תבעטי את הכדור לתוך המגרש" של הדובר/ת, תסובבי את אותו טיעון כלפיו, ואז תבררי שוב את עמדתו כלפי הנושא.
אז הנה, אמא, אני בועטת:
גבר א׳ יקר, טיעונך נגע לליבי ואני נוטה להניח שדיברת בכנות רבה ושאתה מאמין בכל לב שמינם/מגדרם של הנבחרים איננו חשוב ושגברים מייצגים נאמנה וללא משוא פנים את עמדותיהן, תחומי העניין, תפיסותיהן וגישותיהן של נשים.
אי לכך ובכפוף לאותה אמונה שלך בדיוק, אני מציעה לך את העסקה הבאה:
מה דעתך שהכנסת תורכב מ-120 נשים, שהרי לשיטתך המין לא משנה ומכאן שאותן נציגות ייצגו ממילא נאמנה את עמדותיהם, תחומי העניין, תפיסותיהם וגישותיהם של הגברים. לא ככה?
נו, קונה את העסקה?
מה? לא?
מוזר… תגיד, יש מצב שהטיעון האמיתי שלך הוא בעצם שגברים מייצגים נאמנה נשים אבל להיפך, אפעס, זה מסיבה כל שהיא לא עובד?
כן, אה? הבנתי… בהחלט טיעון מרתק, והייתי שמחה לשמוע ממך עליו עוד ועוד, אבל יש לי קצת עוויתות וגם בחילה קלה, אז נמשיך לשוחח על כך בהזדמנות אחרת. סבבה?

גבר ב׳ יקר, טיעונך נגע לליבי ובגלל שאני נחמדה אני אפילו אעזור לך לנסח אותו מעט אחרת: ״אני טוען כבר שנים שחייהן של נשים היו טובים יותר לפני שהפמיניסטיות התחילו עם הפעולות ועם ה״בלגנים״ שלהן״.
אי לכך ובכפוף לטענה זאת, שבה אני בטוחה שאתה מאמין בכל ליבך, גם לך אני מציעה עסקה מהחלומות.
אני אוחזת בידי כרטיס טיסה (שמימנתי במיטב כספי) והוא ייקח אותך למדינה שבה תחיה אתה בעצמך את החיים הטובים של נשים כפי שהן חיו אותם טרם דרדרו אותן הפמיניסטיות למצבן הנורא היום.
ובכן, כך ייראו חייך במדינה הזאת:
נולדת? מזל טוב! רק בריאות ונחת! יש לך כרומוזום y? סבבה. זה אומר שההשכלה היחידה שתרכוש היא בישול, ניקיון, תפירה, טיפול בילדים ושאר עבודות הבית. כל השכלה יסודית, תיכונית או אקדמית (ירחם השם) תימנע ממך משום שזה עלול להזיק לכרומוזום y באופן בלתי הפיך. אה, כן, גם נימוסים והליכות יהיו חלק מהשכלתך, כולל הבהרה חד משמעית לחייך רוב הזמן ולהשתדל לדבר רק כשפונים אליך. יאיי!
הוריך נפטרו? משתתפת בצערך. הבית, האדמות, הרכוש, הכסף, הכל מתחלק בין אחיותיך. מה זאת אומרת למה? כי כרומוזום ה-y מונע בעדך מלהיות בעל רכוש או חשבון בנק. מה לא ברור?
התחתנת? סימן טוב ומזל טוב! שמחה וששון! אך אם ברבות הימים תדעך השמחה וייעלם מביתכם הששון אז רק תדע שיש מצב שבת זוגתך, שתחיה, תחליט להעיף לך פה איזה פליק שם איזו סטירה ואולי גם בעיטה ל****.
מה לעשות אתה שואל? לא לעשות. פשוט קבל, תוריד ת'ראש ושתוק.
מה? סליחה? לא הבנתי. משטרה? לא. לא הבנת. זה לגמרי חוקי. לא הולכים למשטרה כשאין עבירה שנעברה.
אתה יודע מה, גבר ב׳ אני יכולה להמשיך עם עוד כמה וכמה וכמה דוגמאות אבל קוראיי הם אנשים משכילים ובעיקר עסוקים אז אשמח אם נוכל כבר עכשיו ללחוץ יד ולחתום על העסקה של הטסתך למדינת הכיף-כיף הזאת שממנה ומטה דרדרו הפמיניסטיות את מצבן של הנשים לתהומות שלא היו כמותן. סגרנו?
מה? לא? רגע רגע, אז לא הבנתי משהו. בתחילת שיחתנו טענת שמצבן של הנשים היה הרבה יותר טוב לפני שהפמיניסטיות התחילו עם השטויות שלהן, אז למה שלא תרצה לקחת את הכרטיס ולהכיל על עצמך את כל הטוב השופע הזה? הייתכן שהסיבה לכך קשורה לכך שהטיעון שלך לא רק צולע, ולא רק פוגעני ומקטין את הישגיהן של נשים אמיצות שראויות לכל שבח, אלא שהוא פשוט מופרך מיסודו? (רמז: כן!).

ועל זה אני אומרת ש…

אמא ללא ספק ידעה על מה היא מדברת.
בעטו, א/נשים, בעטו את הכדור למגרש של בן/בת השיח שלכםן. לכולנו קל יותר להבין את הדברים כאשר הם מופנים אלינו וכאשר אנחנו נדרשים/ות להגן על הטיעון שלנו כשהוא מנוסח ביחס לעצמנו ולא ביחס ל״אחר״.
חבל רק שלא זכתה לראות אותי מיישמת…

עסקים זה עסקים זה עסקים

שמעתי לפני כמה ימים (10.3.14), בתכנית "לונדון וקירשנבאום", את הניתוח של מתן חודורוב על מה שקרה (ועדיין קורה) בעיתון מעריב אחרי רכישתו ע"י איש העסקים, שלמה בן צבי, מבעלי העיתון "מקור ראשון".
עפ"י ההסבר של חודורוב, מה שעשה בן צבי היה "לפרק" את מעריב למרכיביו ולפזרם בין עסקיו השונים. את החלק (המפסיד) של העיתון המודפס, למשל, על הכתבים ושאר העובדים, סיפח ל"מקור ראשון" (נטול הכספים והביטחונות) ואת החלק (המרוויח), של ההוצאה של "נשיונל ג'יאוגרפיק", שמעריב הם שמוציאים אותו בארץ, הוא סיפח ל"תכלת" קבוצת מדיה (רווחית) אחרת בבעלותו.
במקביל לפעולות אלו הופסקו, בחצי השנה האחרונה, ההפרשות לקרנות הפנסיה של העובדים במעריב, על אף שכספים אלו נוכו ממשכורותיהם.
עפ"י חודורוב, הבעיה בשילוב של שתי פעולות אלו היא שעובדי מעריב עומדים מול שוקת שבורה, שכן על אף שהגישו תביעה נגד בן צבי בגין הכסף שלא הופרש לפנסיות שלהם, אין לתביעה הזאת ביטחונות ו/או גב כלכלי ראוי בשל הפיצול שעשה בן צבי ושהוסבר לעיל.

ואני אומרת ש…

אולי יבוא היום שבו אני אצליח להבין מה קרה לחברה שלנו אבל בינתיים אני לא מבינה כלום.
אני אסביר…
מיד אחרי ששמעתי על זה, חיפשתי עוד מידע על כך באינטרנט. אה-מה-מה, כל מה שמצאתי היה רק הסברים כלכליים והתייחסויות וניתוחים משפטיים.
המשמעות של זה, מבחינתי, היא שמה שמאפיין שיח מסוג זה, כמו גם את התפיסות הרווחות  לגבי התנהלות עסקית שכזאת הם הדברים הבאים:
ניהול עסקים, הגיון עסקי, שאיפה (לגיטימית) למקסום רווחים, רציונליות, אינדיבידואליות, תחרותיות, הישגיות, פעולות חוקיות/לא חוקיות וכד'.
עד כאן, נניח שהכל בסדר, אבל הבעיה היא, לטעמי, לא במה שכולל השיח אלא בעיקר במה שנעדר ממנו ואלו הם הדברים הבאים:
הגינות, הוגנות, דאגה לעובד, מוסריות/אתיקה, אכפתיות, ערבות הדדית וכד'.
מישהו יכול להגיד לי איפה כל הדברים האלו? מי הדיר אותם? לא הם נעלמו? או שמא הם לא היו שם מעולם?
האם רק אני חיה לי לבדי ב"לה-לה-לנד" של הרצון לחיות בחברה (עסקית! כן, עסקית!) צודקת וחומלת יותר? חברה שאכפת לה גם מהאנשים ה"קטנים" "למטה" ולא רק מה"אליטות" "למעלה"?
(כן, אני יודעת שהעסקים של ה"אליטות" הם אלו שמפרנסים אלפי ועשרות אלפי אנשים, אבל אני גם יודעת ורואה היטב שמי שבאמת מעניין אותם אלו הם עצמם ובני משפחתם).
כאמור, ככל שאני חושבת על כך יותר אני מבינה פחות איך זה, שכל מה שמתיישר לנו עם ניהול עסקים לגיטימי ושעובר את המשוכה המשפטית, מיד מסתדר לנו (כחברה) כמשהו תקין. משהו כל כך תקין ושגרתי עד שאנו עוברים עליו לסדר היום, תוך התעלמות מכך שיש כאן אי צדק משווע, חוסר אתיות, חוסר התחשבות ורמיסה של אנשים שכל רצונם הוא לקום בבוקר וללכת לעבוד ולפרנס את משפחתם.
אגב, אני מוכנה לשים את ראשי על כך שבן צבי ידלג בקלילות גם מעל משוכת החלק המשפטי במעשה הלא חוקי שלו, לכאורה, שבו לא הפריש את כספי העובדים לפנסיה.

הדרת נשים? כן בבית ספרנו

לפני כ-4 ימים נתבשרנו על החלטתה של אוניברסיטת בן גוריון בנגב לכלול גברים בלבד בטקס הדלקת הנרות היומי המתקיים בבית הסטודנט לכבוד החנוכה.
החלטה זאת חלה על מדליקי הנרות ועל המברכים עליהם, כמו גם על אלו השרים את שירי החג.
דיקן הסטודנטים, פרופ' משה כספי, הוקלט וצוטט אומר את הדברים הבאים:
״יש פה קונפליקט בין שני ערכים: יש ערך אחד שהוא הנושא של הדרת נשים… ויש ערך אחד, הוא ערך המסורת כפי שהיא מקובלת פה״.
הוא המשיך ואמר שב״משמרת שלו״, כדבריו, הוא החליט לבחור בערך המסורת. נשיאת האוניברסיטה, פרופ׳ רבקה כרמי הותירה את החלטתו על כנה.
(כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1021731)

ואני אומרת ש…

אם למישהו יש הטלפון של פרופ׳ כספי אשמח לקבלו כי אני חייבת לברר איתו בדחיפות איפה בדיוק הייתי כשהמדינה בה נולדתי והתחנכתי הכריזה על הדרת נשים כערך.
לא. באמת. שמישהו יסביר לי בבקשה מה קורה פה? כמה עיוורים וחרשים אנחנו יכולים להיות, כחברה וכפרטים, לדברים שאנשים מוציאים מפיהם?
אני מאד מקווה שאין צורך להכביר מילים על עצם ההחלטה המקוממת לכלול רק גברים בניהול הטקס, אבל עד מתי נמשיך לשמוע בשפה שלנו ביטויים כמו ״ערך של הדרת נשים״ ושערותינו לא יסמרו?
לא, לא, מצטערת, בשבילי זאת ממש לא סמנטיקה, בטח לא כשזה בא מפיו של אדם מכובד כמו דיקן הסטודנטים.
אגב, תגובת האוניברסיטה הייתה:
״הבקשה לשיתוף נשים בהדלקת הנרות הוגשה סמוך מאוד למועד הטקסים ומעתה ידליקו את הנרות גם גבר וגם אישה".

ועל זה אני אומרת ש…

סגל אוניברסיטה בכיר ויקר,

כל כך עייפתם אותי שאני חייבת עכשיו ללכת לישון, אבל אני יותר מאשמח אם תוכלו להעיר אותי ביום שבו לא אצטרך יותר להגיש בקשה להיות חלק מהחברה כי זה ממש יקל עלי ועל עוד 51% מהחברה הזאת, את החיים.
נ.ב.
אל תתנו לתגובת האוניברסיטה לבלבל אתכם, כי ההחלטה כרגע היא שנשים אמנם יורשו להדליק נרות (תודה רבה באמת. עשיתם לי צוויץ בלב) אך הן עדיין לא יורשו לשיר.

לגבי הברכות, אז כן, נשים תוכלנה לברך אבל בימים נפרדים מהגברים (יש! הגשמתם את חלום חייה של כל פמיניסטית. עולם נפרד מגברים. לא ככה? אז זהו שלא!)

"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, 24)

היום פורסם בהרחבה בכל כלי התקשורת על כך שבמסגרת עסקת טיעון תודה אשת היועץ המשפטי לממשלה, אביבה ויינשטיין, באשמה של העסקת עובד זר בניגוד לחוק.
(למשל כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4385492,00.html).

ואני אומרת ש…

הייתי כותבת את דעתי על העובדה שרק אשת היועץ הואשמה ולא היא ובעלה יחדיו אבל זה כל כך מטריף לי ת'מוח, מביא לי ת'סעיף, מוציא אותי מדעתי, מקפיץ לי ת'פיוזים, עולה לי על העצבים, מרתיח לי ת'דם, מרגיז, מעצבן ומקומם אותי, מבזה את המערכת המשפטית וממש, אבל ממש לא לעניין אז החלטתי לא לכתוב על זה.

"הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים"? (שמואל א, י 11; יט 24)

שמעתי היום את שאול מופז מתראיין בערוץ הכנסת.
בין השאר, הוא נשאל לגבי דעתו על ההערכות שהיו לפוליטיקאים מכובדים (כמו למשל שר הביטחון דאז), לפני שנה וחצי ויותר, על כך שלאסד נותרו רק עוד כמה שבועות\חודשים בודדים להיות בשלטון, דבר שכידוע לא קרה.
תשובתו התחילה כך:
"מטיבן של הערכות שהן נכונות לזמן שבו הן ניתנות".

ואני אומרת ש…

מטיבן של שטויות שהן שטויות לא רק בזמן שבו הן נאמרות אלא גם בהמשך.
מה זה הקשקוש הזה? ממש קיבלתי סחרחורת מהמשפט הזה.
אם הערכות נכונות לזמן שבו הן ניתנות אז איך בעצם הן יכולות להתייחס לעתיד?
אם הן מתייחסות לעתיד (כמו במקרה המדובר) אבל הן נכונות רק לזמן שבו הן ניתנות אז מה בעצם המשמעות שלהן?
במחשבה שניה, מאחר ולעיתים קרובות הערכות הפוליטיקאים שלנו הן חסרות משמעות בעיני, אז אולי סוף סוף התגלגל לידי הטיעון שמספק את הסיבה לכך.

דמגודנוניה

היום בבוקר ראיתי בתכנית של אורלי וגיא ראיון עם דני דנון.
סגן השר הביא נימוקים מלומדים נגד הקיצוץ בתקציב הביטחון ובין השאר אמר משהו כזה (לא ציטוט מדויק, רק שחזור מהזיכרון המקרטע שלי): "אני הייתי במפעל מנועי בית שמש ונפגשתי עם העובדים שחלקם הגדול יפוטרו כאשר המפעל ייסגר בעקבות הקיצוצים".

ואני אומרת ש…

צריך לקצר את ההגדרה של ויקיפדיה לדמגוגיה,
מ…
"דמגוגיה היא שיטה לשכנוע והשגת כוח פוליטי המתבססת על פנייה לדעות קדומות, פחדים, אמונות תפלות וציפיות הציבור הרחב – לרוב באמצעות שימוש ברטוריקה ותעמולה מתלהמות ורגשניות, ולעתים קרובות תוך שימוש במוטיבים לאומיים או פופוליסטיים, ואזכור סלקטיבי של עובדות".
ל…
"כל משפט שני של דני דנון".
בעיני, זאת הגדרה הרבה יותר פשוטה, קצרה, ממצה וקולעת.
לא ברור לי איך סגן שר הביטחון המכובד כבר יודע את תעודת הזהות של העובד שיפוטר?
השעה בה זה נאמר לא הייתה שעה בה "טרם יבש הדיו" על רשימת הקיצוצים במערכת הביטחון, אלא כשעוד אפילו לא הסכימו ולא החליטו אם יקצצו, כמה יקצצו ומה יקצצו.
מפחידנים (סדרתיים), נמאסתם!

שיבוש החיים בלחיצת כפתור

הנושא שהסעיר את התקשורת ואת הציבור בימים האחרונים הייתה שביתת חברות התעופה הישראליות.
אתמול בשעות הערב דווח שהשביתה הסתיימה לאחר שהושג סיכום בין האוצר לאל על בסוגיית מימון האבטחה.
(למשל כאן: http://www.themarker.com/consumer/tourism/1.2000927).

ואני אומרת ש…

זה פשוט מרתיח אותי לראות, פעם אחרי פעם, את משחקי הכוח וה״למי יש יותר גדול״ שמנהלים פה על גבינו הרשויות כמו גם בעלי תפקידים וחברות, כולם ללא יוצא מן הכלל, בעלי שיגעון גדלות ותאוות כוח בלתי מרוסנת.
אני מאד מצטערת, אבל אין ביכולתי להבין איך ייתכן שעובדים על הסכם "שמים פתוחים" 3-4 שנים ואז, אחרי יום וחצי של שביתה, בשעה 14:00, עדיין מדווחים על צווי מניעה ועל "אולי פגישה" שתתקיים, ובשעה 20:00 מכריזים שנפגשו והגיעו לסיכום.
סליחה, מה זה הדבר הזה? זהו? פשוט כך? תוך יום הצלחתם להגיע להסכמה? איך זה ייתכן?
איך ייתכן שבעבור משהו שניתן לפתור תוך יום מותר ואפשר לשבש תכניות לאלפי אנשים, להפיל על כתפיהם הוצאה כספית לא מתוכננת, לטרטר אותם, לפגוע בהם, להרגיז ולתסכל אותם?
לא ישכנעני איש שזאת הדרך היחידה שבה הדבר הזה יכול היה להיפתר, כי במקרה הזה, בניגוד לשביתות אחרות אגב, זה ממש לא נכון.

זה נשמע לי כמו "אוי אוי אוי! אין לנו כסף"

השבוע שמעתי וקראתי בכל אמצעי התקשורת על הסערה סביב רצונה של מערכת הביטחון לקצץ בתגמולי המילואימניקים לשנת 2012.
להן דוגמה אחת, מני רבות:
"ניצחון גדול לחיילי מערך המילואים • שר הביטחון יעלון הורה להעביר לאלתר 60 מיליון שקלים מתקציב הביטחון להשלמת המענקים • בנט: "אנשי המילואים צריכים להיות בראש סדר העדיפויות של המדינה"".
(כאן: http://www.israelhayom.co.il/article/84293)

ואני אומרת ש…

כל פעם אני נהנית מחדש לראות כמה קל לזרות חול בעיני הציבור ולבלבל אותו עם מספרים גדולים.
"האיש הקטן", ששומע שהצבא החליט מה שהחליט מכיוון שחסרים לו 60 מיליון שח, למרות שליבו עם המילואימניקים, אז יש לו בכל זאת הרהור שמא מערכת הביטחון צודקת מאחר ובכל זאת מדובר בהרבה מאד כסף שחסר.
אבל מי שעושה תרגיל מחשבתי, ובמקום לחשוב במספרים של תקציב הביטחון, מנסה לחשוב במספרים של ריקי כהן ובעלה, מצליח להבין ביתר קלות על מה בעצם מדובר כאן:
בתרגיל מחשבתי שכזה מבינים שה"מינוס השנתי" לכאורה של מערכת הביטחון עבור מענקי 2012 למילואימניקים שקול לכך שמשפחת כהן תגלה בסוף השנה שהם במינוס של 200 שח.
כל מי שהלך פעם לסרט (כולל פופקורן), שתה לפני זה קפה עם עוגה ושילם לבייביסיטר מבין שזה אולי קצת לא נעים אבל זה בטח לא נורא.
במספרים האלו קל הרבה יותר להבין שלא מדובר במשהו שמשפחת כהן צריכה להזדעק ולקרוא לעזרת ההורים.
במספרים האלו ברור הרבה יותר שמדובר במשהו שמשפחת כהן יכולה, וצריכה, להתמודד איתו בעצמה, בעזרת האמצעים והמקורות שעומדים לרשותה.

כשהתותחים רועמים

אתמול, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, שוחחו אורלי וגיא בתכנית הבוקר שלהם עם עומר בר-לב.
בתשובתו לשאלה של "איך מתפקדים בקרבות קשים כאשר סביבך נפגעים אנשים ומתים" הוא ענה משהו כזה (לא ציטוט מדויק, רק שחזור מהזיכרון המקרטע שלי):
"אין ספק שזה מכניס אותך להלם אבל לצערי או לשמחתי, לא יודע להגיד, אתה מוצא את הכוחות לצאת מזה ולהמשיך להילחם".

ואני אומרת ש…

רק מי שמאמין שמלחמות הן הכרח המציאות, אכן לא יודע להגיד אם היכולת למצוא את הכוחות ולהמשיך להילחם היא דבר מצער או משמח.
לי, למשל, כמי שלא מאמינה בזה, התשובה דווקא מאד ברורה. לי ברור, שמציאת הכוחות להמשיך ולהילחם זה דבר מצער מאד מאחר וזה חלק מהגורמים שמשמרים את תרבות הלחימה והאלימות של המין האנושי.
אילו אנשים (גברים?) לא היו מצליחים, במהלך ההיסטוריה, למצוא את הכוחות האלו, ולא היו מצליחים להמשיך להילחם, להרוג ולהיהרג אז יש סיכוי שהעולם שלנו היה מקום טוב בהרבה.