הנספרסו תמיד טועה

מסיימת סאגה של שבוע מול חברת נספרסו סביב תאום החזרת מכונת הקפה שלנו שנלקחה על ידם לתיקון.

שורה תחתונה: המכונה שבה אתמול לביתנו, עובדת כחדשה ואפילו קיבלנו פיצוי (2 כוסות ו-3 שרוולי קפסולות).

הידד!

ואני אומרת ש…

המדד היחיד שבו אסור למדוד שרות, הוא מדד השורה התחתונה.

שרות הוא חוויית שרות. שירות הוא אוסף של אירועים שירותיים.

כשאני מדברת עם נציג ומבקשת לדחות את התיאום המקורי והוא מתאם איתי מועד חדש, מאוחר יותר.

כשבמועד התיאום המקורי (זה שהתקשרתי לדחות) אני מקבלת סמס שהגיעו ולא הייתי בבית (כאילו, דה).

כשאני מדברת עם נציג שמחזיק אותי 10 דקות על הקו בשביל לבדוק, ואז אומר לי שיתקשר מאוחר יותר כדי לתאם מחדש.

כשהנציג אכן מתקשר ומסביר לי שהנציג הראשון טעה ולא באמת הזיז את התאריך ומתאם איתי מועד חדש חדש.

כשלא מגיעים ביום התיאום החדש חדש.

כשאני מתקשרת והנציגה אומרת לי שגם הנציג השני לא שינה את התאריך (מה קורה לכם שם? מה יש בתאריך התיאום המקורי הזה שאף אחד לא מצליח לשנות אותו?).

כשהיא מבטיחה לבדוק ולהתקשר לתאום חדש חדש חדש.

כשאני דורשת ממנה שיגיעו היום.

כשכעבור 3 שעות אני מתקשרת והנציג שעונה כבר יודע שלא יגיעו היום (אז למה היא לא התקשרה להודיע?) ואז לא מבין למה אני כועסת שהרי רק פעם אחת לא הגיעו.

כשהוא משאיר אותי רבע שעה על הקו כדי לבדוק ואז אומר לי שהוא יצטרך לחזור אלי.

כשאני מתרגזת ומבקשת מנהל ומאותו הרגע הנציג לא מוכן לדבר איתי, ולא מוכן לחזור אלי ולא מוכן לתאם איתי ״כי ביקשת מנהל״ (מה זה? מן עונש כזה?) והמנהל יתקשר מחר.

כשלמחרת חוזרת הנציגה ומתאמת איתי מועד חדש חדש חדש.

כשמיד אחריה מתקשר המנהל, מקשיב, מתנצל, מבטיח ללמוד מה קרה, וממשיך ומבטיח לעקוב אישית ולוודא שהמכונה תגיע במועד החדש חדש חדש ומסיים ומבטיח להתקשר ולתת לנו מחווה שירותית.

כשאני מחכה בבית במועד החדש חדש חדש ומקבלת סמס שמודיע לי שאני לא בבית (ולכי תוכיחי שאין לך אחות).

כשלשמחתי יש בהודעה נייד של השליח.

כשאני מתקשרת לשליח אבל הוא לא עונה.

כשתוך כדי העצבים שלי על הנציגה מהשרות (שדווקא כן ענתה) אבל לא באמת מספיקה לעזור כי השליח מתקשר אלי חזרה.

כשהשליח אומר לי שרשום לו נייד אחר (אחרי שאמרתי בכל שיחה ושיחה, כולל למנהל, שיוודאו שהנייד שלי הוא זה שמעודכן ולא של הבנזוג שנמצא בחו״ל/בטיסה הביתה ולא יהיה זמין, וכולם אישרו שזה אכן כך).

כשהשליח מגיע בזמן ומחזיר את המכונה (השבח לאלה).

אז כשכל זה קורה זו לא חוויית שירות נעימה. זהו לא אוסף אירועים שירותיים נעימים.

כשכל זה קורה אז המנהל הנחמד והקשוב שאכן מתקשר אחר כך, והמחווה השירותית שנותן כמובטח (מחווה? מה דעתכם על פיצוי על טרטור, עצבים ועוגמת נפש?) מאבדים (כמעט) את כל המשמעות שלהם.

שרות לא נמדד בשורה התחתונה. שרות נמדד בחוויית השרות של הלקוחה.

והלקוחה הזו לא מרוצה (נראה לי שהמסר די עבר כאן), גם כשהשורה התחתונה סבבה.

שיתוף פעולה בין נשים, בין נשים וגברים על רקע פעילות פמיניסטית

נכתב על-ידי: ד"ר רבקה נרדי ומיכל זאבי

הקדמה משותפת:

הבחירות בפתח. נראה שאין זמן מתאים יותר מאשר לדון בכובד ראש על הצורך החיוני בשיתופי פעולה. הרוב יסכימו על כך, אך רק מעטים יצליחו ליישם זאת. במאמר המשותף שלנו, בו כל אחת מאתנו פרשה את מחשבותיה, אנחנו מנסות לפצח את "החידה", למה המובן מאליו לא מיושם. למה המובן מאליו לא מיושם גם בעתות משבר. לכאורה כל התנאים בשלים: מטרה משותפת (בוודאי לקבוצות רבות הדואגות לעתיד המדינה ולעתיד הדמוקרטיה), ולמרות זאת, סכסוכים וחלוקי דעות שיוצרים פילוגים ובעיקר רוח רעה.

נראה שבמאבק בין "אידאולוגיה" ל" פסיכולוגיה" ה"פסיכולוגיה" מנצחת, כלומר היצרים, מאבקי האגו, הדחפים, התודעה הנמוכה.

וממש כמו בטיפול זוגי, רק בעת משבר עמוק, רק כאשר סכנה מוחשית עומדת בפתח קורה לנו משהו. אנחנו מגייסים את הדלק הנפשי הדרוש ומתגברים "לפתע" על מחלוקות העבר. כן זה קורה גם לפרט וגם לקבוצות. לא תמיד. אך הפוטנציאל קיים.

ורבקה אומרת ש…

היוזמה לכתיבת מאמר זה נולדה על ידי מיכל שספרה לי על רצונה להבין איך עובדת אצלנו, נשים עם נשים, ונשים עם גברים הפסיכולוגיה של שיתוף פעולה מקצועי. ובמיוחד רצתה להבין איך זה עובד בין נשים פמיניסטיות אקטיביסטיות. היא ספרה לי סיפור עגום על כנס פמיניסטי גדול וחשוב שתוכנן במשך חודשים רבים וממש לפני קו הסיום כשכבר היו מוכנים תאריך, הזמנות ואולם, הוא בוטל בשל סכסוכים פנימיים בין קבוצות שונות. סיפור זה הזכיר לי מיד את סיפור התפרקותה של התנועה לשוויון ושלום בין המינים שהוקמה ביוזמתו של בן זוגי ד״ר חן נרדי בשנת 2004. היות והייתי שותפה פעילה להקמת התנועה וגם חברת הנהלה ראיתי מקרוב את ״עלייתה ונפילתה״ של התנועה. נכון, סכסוכים פנימיים, בעיות אגו, מאבקי כוח – כוחות רעים שהאפילו ובלעו את המטרות הנאצלות שהיו משותפות לכולנו. וגם נזכרתי במכון נורה שהקמתי עם שלוש שותפות נשים בשנת 1983 שהיה מוביל וחלוץ בתחום העצמת נשים. מכון שהיה יקר ללבי מאוד אותו עזבתי בעוגמת נפש גדולה בסוף 1989.

שיתוף פעולה הוא מושג מוכר ופופולרי. היכן שקיימים בני אדם, היכן שמתרחשים חיים יש צורך בהפעלת שיתוף פעולה, בין אם מדובר בזירה הפרטית של חיינו בין אם מדובר בזירה הציבורית. עם זאת ולמרות ההכרח בקיומו יישומו לעתים נתקל בקשיים גדולים. אנחנו בני האדם נשים וגברים הבאים מרקעים שונים תופסים לעתים את הפרקטיקה של שיתוף פעולה באופנים שונים. אנחנו גם מונעים מצורכי אגו, אנחנו מושפעים מדעות קדומות, יש לנו מזג משלנו, וכול אלו משליכים על יכולותינו כמו גם על המוטיבציה שלנו לשתף פעולה. שיתוף פעולה מבקש מאתנו ״קורבנות": וויתור על בלעדיות של ההצלחה, התחשבות במזג ובקצב, ברגשות ובדעות של זולתנו, התמודדות עם "הפרעות התנהגותיות" של זולתנו, זאת למען טובת המטרה המשותפת.

לקראת הכנת המאמר נפגשנו כאמור מיכל ואנוכי, והקלטנו את שיחתנו ממנה אביא כמה מחשבות.

מוקשים בשיתוף פעולה בין נשים

תוכנה של הכותרת מכאיבה לי, היא מקפלת בתוכה סתירה בלתי אפשרית בין כמיהה לאחווה נשית, לבין מציאות שיש בה קנאה, תחרותיות והכשלה של נשים על ידי נשים. כמעט אמרתי פנטזיה מול מציאות, אך משהו בתוכי מסרב לקבוע ששיתוף פעולה בין נשים נועד לכישלון. בשיחותיי המוקלטות עם מיכל התבקשתי על ידה להביא דוגמא של הצלחה. בלי לחשוב הרבה נזכרתי בפרויקט הראשון שלי שהתקיים בין סוף 1978 עד אביב 1983 – הפרויקט לקידום האישה, בחסות עירית הרצליה המחלקה לשירותים חברתיים ומשרד העבודה והרווחה. זה היה פרויקט חלוצי בישראל, מודל ראשוני בהשראת המודל הצרפתי (1973) שעבר תכנון מחדש על ידי בשינויים מותאמים להוויה הישראלית. זו הייתה גם כניסתי לשער הרחב של הפמיניזם. חיפשתי ומצאתי אשת מקצוע, עובדת סוציאלית ויחד יצרנו את הפרויקט הזה. הוא הצליח מעל המשוער. היינו גאות ומאושרות וגם חברות טובות. מיכל דחקה בי שאגיע לגרעין של שיתוף הפעולה בינינו שאפשר לנו לעבוד יחד בהרמוניה מופלאה. אמרתי לה בלי לחשוב פעמיים: אמון ואהבה.

אמון ואהבה נובעים מעולם הרגש. הם מרחיבים את הלב להקשבה, לשיתוף, לפרגון, לנדיבות ולהכלה של השונות בין שניים. יכולות רגשיות אלו מאפשרות שותפות אמת. מנגד עומדים המוקשים: קנאה, צרות עין, תחרותיות, אינטרסים צרים המסיתים אותנו נגד עצמנו הרוצה להאמין – שחלילה לא נתפתה ל״נאיביות״ שניזהר שלא "ליפול בפח״, שנפקח עינינו ונזהה ״ניצול״. תארו לעצמכם שזולתנו מי שאמורים להיות השותפים שלנו נאבקים באותם כוחות, והרי לנו מצב בו החשדנות והפחד מניצול מנצחים. והשותפות נסדקת, מתפוררת, מתפוגגת.

הנה דוגמא להצלחה.

ייסודו של המרכז הראשון בישראל לקידום נשים, בחסות המחלקה לשירותים חברתיים בעירית הרצליה ומשרד העבודה והרווחה. סוף 1978. אני נבחרת לתכנן ולהוביל את המיזם ומצרפת אלי את הדסה, עובדת סוציאלית בשלה בגיל וצעירה בניסיון. אישה נעימה ונבונה ששמחה על ההזדמנות. אנחנו מקימות מיזם חלוצי בישראל בתחום החזרת נשים עקרות בית לעולם העבודה הלימודים והפעילות ההתנדבותית. זאת באורנטציה פמיניסטית, בהשראת מודל צרפתי שעובר תכנון מחודש על ידי. אנחנו נלהבות, מאמינות, משלבות כוחות יידע ותבונה. אהבתי אותה, רציתי בחברתה. הרצון הפרטי באהבה, בחברות יחד עם התשוקה להצליח מולידים שיתוף פעולה שכיום, אני יודעת זאת במפורש, אני הובלתי אותו. לא ראיתי אז את ניצני הקנאה שהוסתרו היטב, גם לא את צרות העין שהייתה מוסווית היטב על ידי התנהגות מעודנת וקורקטית. וכך הולך וצומח הפרויקט שלנו ובעקבותיו אנו מקימות עם עוד שתי שותפות את מכון נ.ו.ר.ה להעצמת נשים בעולם העבודה ובעולם הפוליטי.

לאחר שבע שנים טובות החלום קורס, בשל קנאה וצרות עין. אלו האויבים בהא הידיעה של עבודת נשים משותפת כתף אל כתף.

שיתופי פעולה טובים ומעשירים קיימים בשפע. בלעדיהם העולם לא יכול היה להתקיים, עסקים היו קורסים, משפחות היו מתפוררות, מלחמות היו והינן פורצות ואנשים היו והינם נמקים בבדידותם. 

אחת הדוגמאות המופלאות לשיתוף פעולה בין פעילות פמיניסטיות, מהעידן העכשווי  היא תנועת ME TOO  שעוררה בעקבותיה תנועת בת WHYIDIDNOTREPORT למה לא דיווחתי. התהודה העולמית הייתה עצומה. היא שינתה יסודות חשיבה עמוקים בתודעה החברתית והאישית של נשים וגברים. שום דבר לא יכול לחזור ולהיות כשהיה. הכוח הנשי להגיב, הכוח הנשי להבין ולקבל אחריות על העדר תגובה משך דורות הוא הרבה מעל ומעבר לסוגית הטרדות מיניות. את שיתוף הפעולה חובק עולם ומעמדות ניתן להסביר לא רק משום ש"הגיע הזמן" אלא בעיקר משום שקמה קבוצת נשים חזקה ופריווילגית והובילה מהלך שבדרך כלל נתפס כמסוכן וגם לא רציני – לבטא מחאה כנגד גברים נצלנים.

משום שהצורך לשיתוף פעולה הוא כה ברור וחיוני אי שתוף פעולה מעורר תמיהה (על פי חוקי השכל הישר) אך בעצם די צפוי אם מכירים בחולשות המין האנושי. הדוגמאות רבות מספור. מסקרנות במיוחד לצורך המאמר שלנו הן דוגמאות של אי שיתופי פעולה בין פעילות פמיניסטיות הנאבקות כתף אל כתף למען מטרות משותפות.

כשאני חושבת על ההיבט המגדרי בכול הקשור לשיתופי פעולה עולות בי אוטומטית דעות קדומות.

גברים – הם בעלי כישורים טבעיים במצבי תחרות ולכן יכולים להתמודד באופן עניני יותר עם קונפליקטים.

נשים – הן בעלות כישורים רגשיים גבוהים יותר ומצוידות בקוד נאמנות גבוה יותר ןלכן יתמודדו טוב יותר עם קונפליקטים. למען המטרה המשותפת הן יכילו תסכולים ויוותרו כדי לשמור על אווירה טובה. על אחת כמה וכמה שהן תנהגנה כך בקונטקסט פמיניסטי.

תוך כדי כתיבת שורות אלו אני יודעת שהמצב המציאות שונה. ניסיוני האישי לימדני שלעתים הכללות מגדריות מטעות. כישלון שיתוף הפעולה שחוויתי בעבודתי ההתנדבותית, עם עמיתה שאהבתי והערכתי, למען מטרה משותפת, חשף אותי לאכזבה. הציפיה המגדרית שהייתה בראשי לא התממשה. נהפוך הוא. חוויתי פער מכאיב בין מה שכה האמנתי בו – אחוות נשים – לבין מציאות שבה התחרותיות והקנאה הולידו מאבק מכוער על מנהיגות.

שיתוף פעולה מזמין מנהיגות משותפת, הצנעת האגו, התחשבות ושקיפות של דעות ומידע. לא כך היה. כמה שנים קודם לכך עזבתי בשל סיבות דומות שותפות עם שלוש נשים שאהבתי שחשבתי שהן חברותיי. המסקנה היא שאידיאולוגיה, גם זו הדוגלת בשוויון ושותפות, אינה מספיקה כדי להתמודד עם יצרים ופחדים אישיים. פעם אחר פעם כאשר נשים נוכחות במגבלות האנושיות שלהן ושל חברותיהן הן חשות תסכול, כי הציפיה לעתים גדולה מהחיים.

מה נדרש כדי לקיים שיתוף פעולה שיניב תוצאות:

(1) לשנן לעצמנו שעלינו לחזור ולראות את התמונה הגדולה, את המטרה.

(2) להתמודד עם המוקשים הפנימיים –

• "הסרדין" הפנימי המייצג את הפחד להשמיע קול אוטנטי, הדוחף אותנו לעמדה פאסיבית שיוצרת מצב פנימי של חוסר אונים, מה שמאפשר לזולתנו להפעיל אותנו.
• להתמודד עם "הכריש" הפנימי המסית אותנו להילחם, לנצח בכול מחיר, לעמוד לבד על הבמה הציבורית, לנקוט בכול האמצעים כדי להגיע למטרה.
• ההתמודדות מקבלת דלק ומוטיבציה מ"הדולפין" הפנימי שלנו ש"בית גידולו" בתודעה גבוהה יותר, ממצפן מוסרי, מאמפתיה ואומץ לב.

האם זה אפשרי? כן. עובדה שמתקיימים הרבה שיתופי פעולה פוריים בכול תחומי החיים, בין גברים לגברים, בין נשים לנשים ובין נשים לגברים. שאם לא כן עולמנו הפצוע כבר מזמן היה נכחד.

ומיכל אומרת ש…

בשנים האחרונות אני מקדישה מזמני לעשייה אקטיביסטית פמיניסטית, אך גם להתבוננות, ניתוח וחשיבה על הנעשה בזירה הפמיניסטית בישראל ובפרט בזו שמתקיימת ברשת האינטרנט. מתוך התבוננות זו התעוררה סקרנותי כלפי היכולת וחוסר היכולת של נשים פמיניסטיות לשתף ביניהן פעולה. את שיתוף הפעולה אני רואה כמנגנון חיוני להנעה של פעילות חברתית שלרוב סובלת ממחסור במשאבים ואשר מתבססת על התנדבות. ללא שיתוף פעולה נשארים הפעילים והפעילות כמו איים קטנים ומבודדים של פעילות שיכולת  ההשפעה שלהם מוגבלת בהרבה לו היו משתפים פעולה.

בשיחה עם רבקה סיפרתי לה על פרויקט שאחריו עקבתי בהקשרו של שיתוף פעולה נשי פמיניסטי. במסגרת פרויקט זה תוכנן כנס אקטיביסטי גדול שכותרתו הייתה "אקטיביסטה – כנס נשים אקטיביסטיות מכל גוני הקשת". הגישה שהנחתה את מארגנות הכנס הייתה שהוא יכלול ויכיל כל אישה אקטיביסטית ללא הבדל דת, גזע, לאום או השקפה פוליטית. ההנחה שגלומה בגישה זו היא שיש ביכולתנו להתחבר על בסיס זהותנו כנשים על אף רכיבי הזהות האחרים שלנו בהיותנו פלסטיניות או יהודיות, מזרחיות או אשכנזיות, עניות או עשירות, ימניות או שמאלניות. אלא ששיתוף פעולה מרגש זה שהתחיל עם המון אופטימיות ותקווה, התפרק בעצב, בכעס ובכאב.

אמון ואהבה: האם הכל אישי?

מסמך עקרונות הכנס שהגדיר את מטרותיו הזכיר את חשיבותו של האמון ההדדי כאחד המרכיבים שדרושים כדי לאפשר השתתפות ושותפות של נשים רבות ככל האפשר ביוזמה המתגבשת, וכך נכתב שם – "צוות הארגון רואה מחויבות להתכונן מראש ובצורה מתוכננת על מנת לייצר בסיס לשותפות, אמון הדדי והתגברות על חסמים אשר תאפשר השתתפות ושותפות". נושא האמון כחלק חשוב בבסיסו של שיתוף פעולה עלה גם בשיחתי עם רבקה, והשאלה המרכזית שעולה ממנו היא כמה אמון אנו יכולות לתת בנשים רק מתוקף היותן נשים תוך התעלות מעל פערים של דת, לאום, גזע ואפילו השקפה פוליטית? עד כמה אנחנו יכולות "להתרומם" מעל זהויות, מאפיינים ומרכיבים שונים של מי שאנחנו ולהתחבר על בסיס היותנו נשים.

הרצון שלנו כנשים פמיניסטיות לשנות את העולם קורא תיגר על מציאות מפלה ודכאנית תוך שאנו נדרשות לתפקד במסגרתה של מציאות זו ולשנות אותה מבפנים. הפעילה היהודית שמאלנית עלולה לראות בפעילה המתנחלת הימנית כמי שפוגעת בניסיון של יהודיות ופלסטיניות לסיים את הכיבוש, האפליה והדיכוי כלפי העם הפלסטיני. אולם עבור הפעילה הפלסטינית זו וגם זו הפעילה היהודייה משמאל וגם זו מימין שתיהן שייכות לקבוצה אחת שלוקחת חלק באפליה ובדיכוי של העם הפלסטיני. כך מושפעת פעילותנו מהחברה המשוסעת והמפולגת ומהתרבות המגוונת שבתוכן היא נטועה. הנושאים שמשסעים את החברה מקשים על הניסיונות לשתף פעולה ולעיתים "ממלכדים" אותם. כך, הרצון להתחבר על בסיס היותנו נשים מקבל לעיתים ביטוי בהחלטה "להזיז הצידה" את סלעי המחלוקת השונים אך הזזה זו עשויה להתפרש דווקא בתור מה שמונע מלכתחילה את היכולת לשתף פעולה. דבר זה ניתן לראות במה שכתבה איה זינאתי ("פעילה פמיניסטית פלסטינית, תושבת לוד וממובילות המאבק נגד אלימות כלפי נשים בעיר ובחברה הפלסטינית בתחומי 48"), לאחר ביטולו של כנס אקטיביסטה: "אני חייבת לציין כי חלקכן הזעיר אכן מוכנות לדבר על הכיבוש ובמיוחד הכיבוש של הגדה המערבית ועזה בשנת 1967, אך קול זה מתמוסס מול רובכן שלא רוצה לדבר על זה בכלל. איך מתנחלת בתוך בית ואדמה שהיא גזלה ממשפחה ואישה פלסטינית אחרת, יכולה לצפות מאיתנו לשבת על שולחן ולדבר על שותפות וזכויות נשים? זה בלתי אפשרי, נקודה. פלסטינית שמשתתפת בשיח כזה שמה עצמה מראש בעמדה צבועה, חלשה, ואולי אינה מודעת לסכנה שבשיח זה."

כדי לייצר תרבות, מבנים ותהליכים נעדרי שליטה שכוללים ערכים של כבוד כלפי מגדר שונה, זהויות שונות וצרכים וזכויות של מיעוטים נדרש שיתוף בכוח ונדרשת זהירות שלא להפעיל כוח. עבור זינאתי ההימנעות מלדון בכיבוש, כפרקטיקה לשיתוף פעולה, מהווה שימוש בכוח שיש ליהודיות על פני הפלסטיניות ובכך, לשיטתה, דווקא נמנעת היכולת לשתף פעולה.

בשיחתנו דיברה רבקה גם על אהבה. אהבה איננה חייבת להיות רומנטית. אהבה עבורי מקפלת בתוכה אמון, כנות ותקשורת פתוחה שצריכים להיות הדדיים על-מנת שאהבה תפרח ושיתוף הפעולה יצלח. עבודת ה-MA שלי עסקה בגברים שלוקחים חלק באקטיביזם פמיניסטי בישראל. במסגרת עבודה זו ראיינתי פעילים בולטים ונושא מרכזי וחשוב שעלה אצל כולם היה שיתוף הפעולה שלהם עם נשים פמיניסטיות. כאשר בחנתי וניתחתי את שיתופי הפעולה שעליהם סיפרו לי צף ועלה הרובד האישי שגלום בהם. כך, גם כאשר כלפי חוץ שיתוף הפעולה הוצג ככזה שמתקיים בין שני ארגונים, איכותו ותוצאותיו נקבעו במרבית המקרים בהתאם לקשר האישי שנוצר, או שלא נוצר, בין פעיל לפעילה מסוימים באותם ארגונים. שיתופי הפעולה המוצלחים שנמשכו לאורך שנים היו מבוססים על כבוד, אמון ואהבה כפי שניתן לראות זאת במילותיו של אחד ממשתתפי המחקר על פעילה שהוא מרבה לשתף איתה פעולה – "אני מאד, מאד, מאד אוהב אותה. מאד אוהב אותה". אהבה זו איננה אהבה רומנטית, כאמור, אלא מושג שהבחירה בו מעידה על קיומו של קשר אישי של אמון ופתיחות שמאפשר את פעילותם המשותפת לאורך שנים.

שותף/ה "טבעי"/ת לכינון שיתוף פעולה

ההחלטה לשתף פעולה מצריכה חיפוש ואיתור של האדם או הארגון המתאים עמו אנו רוצים/ות לשתף פעולה. על פניו, כאשר שני א.נשים או ארגונים חותרים לאותו יעד, מכוונים לאותה מטרה יש פוטנציאל לשיתוף פעולה ביניהם. אולם לא פחות מהמטרה חשובה גם ההסכמה על הדרך ושיטות הפעולה. אחת הדוגמאות הבולטות לשותפות שאיננה "טבעית" בהקשרם של מאבקים פמיניסטים הוא החיבור בין פמיניסטיות לבין גורמים דתיים ושמרניים שעמדותיהם ומטרותיהם לעיתים קרובות סותרות ומוציאות זו את זו. שיתוף פעולה כזה מוכר גם במקומות שונים בעולם וגם בישראל, והוא זוכה לעיתים לביקורת שיוצאת כנגד ההתחברות למי שבפעולותיו האחרות חותר כנגד מטרות פמיניסטיות לשינוי העולם ואף מציגה חיבור זה כבלתי ראוי או בלתי מוסרי.

שתי דוגמאות בולטות לכך בישראל הן המאבק לסגירת ערוצי הפורנוגרפיה שהתקיים בתחילת שנות האלפיים; והמאבק שמתנהל כיום כנגד הופעותיו הציבוריות של אליעזר ברלנד שהורשע וישב בכלא בגין עבירות של תקיפה ומעשים מגונים. בשני המקרים חברו פעילות פמיניסטיות לגברים חרדים למאבק חברתי משותף. במאבק על ערוצי הפורנוגרפיה חברו ארגוני נשים לחברי כנסת דתיים וחרדים ונעזרו בכוחם ובהשפעתם הפוליטית כדי לחוקק חוק לסגירת הערוצים. על אף האידיאולוגיה השונה באופן מהותי מאחורי המוטיבציה של כל אחד מהגורמים, פמיניסטיות וחרדים, ההסכמה על המטרה ועל הדרך להשיגה היא שחיברה בין הצדדים. סלע המחלוקת במאבק זה היה דווקא בין פמיניסטיות שעל אף ההסכמה האידיאולוגית לפיה מתקיימת פגיעה בנשים מקיומם של ערוצים פורנוגרפיים לא הייתה הסכמה על הדרך שבה יש לפעול כנגדם.

במאבק נגד הופעותיו הציבוריות של אליעזר ברלנד ניתן לומר שקיימת תמימות דעים בין פמיניסטיות על כך שמי שהורשע וישב בכלא על תקיפה ומעשים מגונים איננו יכול להמשיך ולשמש כדמות ציבורית, אולם במקרה זה כמו במאבק על הפורנוגרפיה, הדבר המעניין הוא שיתוף הפעולה בין נשים פמיניסטיות לגברים חרדים. שיתוף פעולה כזה הוא מעניין שכן כדי שיצליח נדרשים שני הצדדים לשים בצד לא רק את המחלוקות האידיאולוגיות שפעורות ביניהם בנושאים רבים שאינם בליבת המאבק המשותף, אלא גם את מה שהם חושבים שהם יודעים על הצד השני. כל עוד לא מתקיים שיתוף פעולה, ניזונים שני הצדדים מסטריאוטיפים ומדעות קדומות אלו על אלו, דבר היוצר השפעה מעגלית. אין שיתוף פעולה כי לכאורה אין נקודת חיבור, כתוצאה מכך אין היכרות ולכן יש הסתמכות על סטריאוטיפים, והסטריאוטיפים הם שמחזקים את הדעה שאין נקודת חיבור ולכן לא ניתן לפעול במשותף וחוזר חלילה.

בכתבה באתר "המקום הכי חם בגיהנום" שתיארה את שיתוף הפעולה הייחודי שבין פמיניסטיות לחרדים חסידי ברסלב צוטט אחד החסידים שאמר: "גם עם פעילות פמיניסטיות, גם בין חברי הכנסת יש תמימות דעים. … כולם מבינים שזה עבריין מין שפל שצריך להילחם נגדו בכל דרך…. יש במאבק [הזה] מחרדים שמרנים בני המשפחות הטובות של ירושלים ועד לתל אביביות פמיניסטיות – ויש לי רק מילים טובות לומר על הפמיניסטיות, הן קשובות מאוד." אין ספק שההישגים של מאבק משותף זה בביטול חלק מהופעותיו של ברלנד הוא הדבר החשוב, אך הדברים שצוטטו לעיל מדגישים גם את החשיבות הרבה שיש בהיכרות שביכולתו של שיתוף פעולה לייצר.

אז מה נדרש כדי לקיים שיתוף פעולה שיניב תוצאות:

(1) כניסה לשיתוף פעולה דורשת מחויבות, לב פתוח, אמון ותקשורת פתוחה. דברים אלו הופכים את שיתוף הפעולה למורכב ליישום, אך התועלות הרבות שעשויות לצמוח ממנו הופכות את המאמץ ליישומו למשתלם.

(2) חיפוש אחר שותפים ושותפות לשיתוף פעולה יכול להיעשות באזור הנוחות שלנו, אבל חשוב לא לפסול חיפוש של שותפים/ות פחות טבעיים לנו. כך לצד התוצאות הצפויות משיתוף הפעולה נרוויח גם היכרות עם צדדים שלא הכרנו בשותף/ה שבחרנו.

נשים עוינות לציביליזציה

שומעת וקוראת היום הרבה על הפלא השמיני של העולם במסגרתו נכנסו מעט מאד נשים לרשימת הליכוד. ממש הלם ותדהמה.
ענת סרגוסטי למשל כתבה על זה, והיא פתחה כך:
"אפילו בטרם סיימו לספור את כל קולות המצביעים בפריימריז של הליכוד, כבר אפשר לומר בוודאות: ליכוד ונשים לא הולכים ביחד. וזו אינה הפעם הראשונה."
וסיכמה כך:
"כך או כך, מגדר כנראה אינו דגל שהליכוד רוצה להניף. גם בשנת 2019, הליכודניקים – ישנים או חדשים, ותיקים או טריים – לא חושבים שצריך לקדם נשים, לשלב נשים בממשלה או חלילה בקבינט, גם כשהעניין המגדרי הוא אחד הנושאים החשובים במדינה. כמה חבל שהם משאירים את השדה הזה נטוש."
הכתבה המלאה כאן: https://www.onlife.co.il/news/society/181584

ואני אומרת ש…

בימים אלו של חגיגות הדמוקרטיה והמפלגות ש"מקוששות נשים" לרשימותיהן (או לא), כדאי להיזכר על איזה אדנים יצוקים של מיזוגיניה (שנאת נשים) נבנו התרבות והחברה המערבית, הליברלית, הנאורה והמפוארת שלנו ככלל, ובכל הקשור להשתתפותן של נשים בתפקידי הובלה והנהגה בפרט.
אז הנה ככה ממש בקטנה, דברים שנכתבו על-ידי שני הוגים חשובים שעסקו בהנחת האדנים הללו:
"פרויד טוען שנשים עוינות לציביליזציה והן עומדות בניגוד אליה. ברוח דומה כותב הגל שנשים הן אירוניה נצחית בחיי הקהילה וכאשר הן אוחזות בתפקידי הנהגה המדינה בסכנה." או במילותיה המדויקות של המחברת:

“Freud […] argues in chapter 4 of Civilization and Its Discontents that women are "hostile to" and "in opposition to" civilization. In a similar vein, Hegel writes that the community "creates its enemy for itself within its own gates" in "womankind in general." Women are "the everlasting irony in the life of the community," and when "women hold the helm of government, the state is at once in jeopardy.” (p. 20)

(Pateman, Carole. ""The Disorder of Women": Women, Love, and the Sense of Justice." Ethics 91.1 (1980): 20-34.‏)

אמירות כאלו, כך לפי המחברת, מושתתות על תפיסתן של נשים כחסרות חוש צדק וככאלו שאינן יכולות לפתח אותו.

ועל זה אני אומרת ש…

מי שחושב.ת שזה דברים ישנים מפעם ושאין לתפיסות האלו אחיזה במציאות גם היום בשנת 2019 מוזמן.ת לחשוב שוב. ואחרי שחשבתםן שוב אז תסתכלו סביב ותראו כמה מעט נשים מצליחות להתמקם בתפקידים בכירים בפוליטיקה, כמה מעט מובילות מפלגות, וכמה מעט מגיעות לעמוד בראש רשויות ותבינו כמה עבודה עוד יש לנו בשביל לעקור את האדנים היצוקים הללו שההוגים החשובים האלו הניחו עבורנו.
עבור מי?

על הדרת והאדרת גברים

לו רק גברים היו מוקיעים פגיעה ואונס של נשים על ידי גברים כמו שהם מוקיעים אונס (לשיטתם) של השפה על ידי נשים, מי יודעת? אולי היינו מגיעות רחוק יותר בכל הקשור למאבק באלימות כלפי נשים.

דורון קורן – הארץ – 5.4.2016: ״לכו לראות את חנן גולדבלט בהצגתו החדשה, כי ההחרמה המאורגנת שלו גם לאחר שריצה את עונשו היא לא צודקת ולא חוקית״.

דורון קורן – הארץ – 6.11.2018: ״יש לפחות מניירה בולטת אחת שנוימרק אימצה לעצמה, וזו נטייתה לפנות אל צופיה בלשון נקבה ("שלום לכן", "מתחילות" וכיו"ב). פה ושם כשנתקלתי בזה זפזפתי הלאה מהתוכנית. אני יודע מתי אני לא מוזמן, גם אם זוהי בסך הכל הדרה לשונית קטנה ומשעשעת״.

ובהמשך הכתבה, בהתייחסות לחוזה שנכתב בנקבה וכלל ״סעיף פתיחה שלפיו "מלים המתייחסות למין נקבה, כוונתן גם למין זכר וכך להיפך"״ כותב קורן: ״לעברית […] יש חוקי יסוד משלה וספק אם אפשר לאנוס אותה ככה, כלאחר יד״.

(לא מביאה הפעם קישורים. רוצים להקיא? זכותכםן, אבל תצטרכו לגגל בעצמכןם).

ואני אומרת ש…

זה נשמע לי כמו אוי אוי אוי דורוני מרגיש הדרה לשונית. דורוני מרגיש לא מוזמן וזיפזפ מהתכנית.

אבוי! מה נעשההה עכשיו???

אני אגיד לכן מה נעשה – אחרי שדורוני יירגע מההיסטריה שלו אולי נוכל לשבת כמו בנות אדם ולדבר, אבל עד אז יש לי בקשה מעיתון הארץ – אם אפשר לדאוג לקצת פחות אדי גבריות רעילה, מרעילה ומקופחת בעיתון שלכןם (אוי ואבוי! אנסתי את השפה), וגם לקצת פחות כתבות תמיכה בגברים שפגעו בנשים, אנחנו ממש נשמח.

זה מטריד אותי

להלן כותרת ותת כותרת של כתבה שהתפרסמה ב-18.10.18 ב"מקום הכי חם בגיהנום":
"סמנכ"ל המכללה הטכנולוגית תל חי: אם לא תלבשו גופיה, לא יטרידו אתכן.
הסמנכ"ל הופיע היום בפני סטודנטים לרגל פתיחת שנת הלימודים. תוך כדי הצגת תקנון המכללה הסביר כי אם הסטודנטיות יקפידו על לבוש צנוע, לא יהיו הטרדות מיניות בקמפוס. סטודנטית שנכחה במקום: הייתי בהלם".
הכתבה המלאה כאן.

ואני אומרת ש…

אנחנו עובדות, מתאמצות, חוקרות, מסבירות, מפרסמות, כותבות, מופיעות בתקשורת, ו… מה מסתבר? מסתבר שאנחנו מדברות ללמפות.
הנה מגיע לו מר סמנכ"ל המכללה הטכנולוגית תל חי וקבל עם וסטודנטיות/ים מסביר שלבוש צנוע מונע הטרדות מיניות.
לא! יצחקי. לא! מה לא היה ברור בשיעורים, ובכתבות, ובמחקרים, ובפוסטים ובתכניות הטלוויזיה והרדיו שבהם דיברנו וחזרנו והסברנו על האשמת הקורבן ועל עד כמה היא נטועה עמוק בתרבות האונס?
הייתכן שלא הקשבת?
למי שתהתה, יצחקי ממש לא מכחיש את הדברים שמיוחסים לו, וגם בכלל לא מבין מה הבעיה, וחבל שכך – "בשיחה עם המקום הכי חם אמר יצחקי: "הקראתי מהתקנון. לפני ההרצאה שלי הייתה הרצאה על מניעת הטרדה מינית, אז אמרתי שלבוש צנוע יכול למנוע הטרדות. גם לבנים אסור להופיע ללימודים עם גופיות, לא רק לבנות. לבוש צנוע מונע תופעות של דברים כאלה".
נו באמת. מחיאות כפיים, יצחקי, על ההקפדה על שוויון מגדרי. אין ספק (יש ויש) שהעובדה שסטודנטים גברים לא ילבשו גופיות תגן עליהם מפני הטרדות מצד סטודנטיות ומרצות. וגם אין ספק (יש ויש) שבחברות ומגזרים שבהם מתלבשות צנוע אין הטרדות מיניות(*).
מספיק!! ודי!! נשים מוטרדות, מותקפות, נאנסות ונרצחות מסיבה אחת בלבד והיא שגברים מטרידים, מתקיפים, אונסים ורוצחים אותן.
לא בגלל מה שהן לובשות, או אומרות או עושות או לא עושות. וההבנה הזו חייבת לחלחל בדחיפות למוח ולהבנה של כולנו כולל כולנו.
כן. גם של סמנכ"לים של מכללות.

(*) לאלו מכםן, כמו יצחקי, שגם לא הקשיבו, רק שתדעו שכבר מזמן הפסקנו לספור את המחקרים שהוכיחו שזו ממש לא המציאות.

שלושים שנה בלעדייך, אמא

את אמא שלי האהובה איבדתי לפני שלושים שנה, וכיום אני כבר יותר מבוגרת מהגיל שבו הייתה כשנפטרה.

ואני אומרת ש…

אני מזדקנת ואמא נשארת צעירה לנצח.
אמא השאירה אחריה ארכיון כתבים עשיר שמזה שנים רבות אני חושבת מה אפשר לעשות איתו ואיך אפשר להנציח בעזרתו את זכרה.
לפני חודשיים שמעתי בגלי-צה"ל את טלי ליפקין שחק מזמינה א.נשים לבוא ולספר על הזיכרונות שלהםן ממלחמת יום הכיפורים לכבוד תכנית שתוקדש לכך בערב יום כיפור. מיד חשבתי על ערימת המכתבים שאמא כתבה לאבא בחודשים הארוכים שהיה בחזית וכשהגעתי הביתה שלחתי מייל לעורכת התכנית והצעתי לה את זה.
לשמחתי ולהתרגשותי הרבה, טלי ליפקין שחק, עיתונאית ושדרנית רדיו משכמה ומעלה, אכן הזמינה אותי להשתתף בתכנית, ואני מודה לה על השיחה הרגישה והמרגשת ועל הבמה שהעניקה לי להנציח את אמא ואת מילותיה החכמות.
אינני רוצה להרחיב בדברים, כי בקישור למטה תוכלו לשמוע את השיחה במלואה, אבל אני כן רוצה לשתף אתכןם בציטוט אחד מתוך המכתבים של אמא שלא נכנס לתכנית. בקטע הזה היא מתייחסת לכך שהיא חוזרת לעבודתה כמורה למלאכה בביה"ס היסודי ברמת הכובש:
"מחר מתחילים הלימודים ואולי זה טוב לילדים, אך לי קשה קצת לרכז את המחשבות לקראת המשימה. מאידך אין ספק שזה יעזור להעביר את הימים הארוכים וצריך לעשות משהו כי יש להחזיק את חיי העורף כתיקנם. זו התרומה היחידה שאני יכולה לשאת למאמץ המלחמתי, מה לעשות כי כה דלה תרומתי"

ועל זה אני אומרת ש…

אני חייבת להעביר לאמא מסר ממש ממש חשוב:
אמי האהובה, תרומתך למאמץ המלחמתי לא תסולא בפז. תרומתך שלך ושל כל הנשים באשר הן. הנשים שנשאו בעול הילדים, עול הבית, עול הטיפול במבוגריםות, בחוליםות ובפצועיםות, ובדאגה ליקרים הרחוקים. אתן הנשים שנשאתן כולכן בעול הכלכלה כולה והחזקתן אותה איתנה ובכך אפשרתן לחיים לחזור למסלולם כשהסתיימה האלימות המלחמתית. תודה. כולכן תרמתן תרומה משמעותית וחשובה. ואל תתנו לאף אחד לומר לכן אחרת.

הקליקו כאן לתכנית המלאה (השיחה איתי החל מדקה 0:30:00 למשך רבע שעה):

הקליקו כאן לווידאו הקצר שהועלה לדף הפייסבוק של גלצ

האנסת וגם הופעת?

השנה: 1989
האירוע: יובל מסנר, מוזיקאי, משקה קטינה באלכוהול, קושר אותה למיטה שלו ואונס אותה פעמיים במהלך הלילה.
העונש: חצי שנת מאסר ושנת מאסר על תנאי.
מאז שהשתחרר:
״השתתף כנגן צ'לו בפסטיבל אישה בחולון. באותה שנה יצא במופע סולו שסיכם 20 שנה של פעילות מוזיקלית…״ ועוד ועוד. ״בספטמבר 2018, התעוררה מחאה עקב השתתפותו של מסנר בהופעת איחוד של להקת טאטו לצד ערן צור ואלונה דניאל, זאת על רקע הרשעתו באונס״ (המידע נלקח מויקיפדיה. אלא מאיפה?).
השנה: 2002
האירוע: אתי אלון נחקרת בחשד לגניבת מאות מיליוני שקלים מ״הבנק למסחר״ שבו עבדה.
העונש: ״17 שנות מאסר, 3 שנות מאסר על תנאי וקנס של 5 מיליון ש"ח״.
(נחשו לבד מאיפה המידע)
מאז שהשתחררה בתנאים מגבילים:
״… בנוסף, נדרשת אלון להסדיר תוך 90 יום את הקנס שהוטל עליה לשלם בהליך הפלילי. היא נדרשת להתייצב במשטרה אחת לשבועיים, נאסר עליה לצאת מהארץ, והיא נדרשת להיות במעצר בית בכל יום מהשעה עשר בלילה ועד שש בבוקר. בנוסף היא נדרשת לעבוד במשרה מלאה בחברה בשם call יכול ולהציג את תלושי השכר שלה ולקיים את המשך תכנית שיקומה עד למועד שבו יסתיים הפיקוח עליה באפריל 2019.״
(זה הגיע מכאן: https://www.haaretz.co.il/1.3028803)

ואני אומרת ש…

למרות הפיתוי לעשות השוואה של חומרת עונשים וניתוח מגדרי בין שני המקרים אני רוצה דווקא למנף אותם כדי להסביר לכןם איך עובדת תרבות האונס, ולעזור לכןם לדמיין איך ייראה עולם שבו מיגרנו אותה.
שאלה – נניח שאתםן מנהליםות בנק/סניף בנק או מנכ"ליםות של חברה גדולה. אתי אלון מגיעה אליכןם, לאחר שחרורה מהכלא, לראיון עבודה כמנהלת כספים. האם תעסיקו אותה כאחראית על כספי לקוחות? כסמנכלית כספים?
התשובה שלכןם לא רלבנטית.
למה? כי מאחר ואנחנו לא חיות וחיים בתרבות גניבת כסף (=תרבות שמקלה ראש בגניבת כסף) אז הדילמה הזו לא תונח לפתחכם מלכתחילה משום שאתי אלון לא תגיע לראיון כזה. הסיבה לכך היא כי ברור לה לחלוטין שזה נדון לכישלון ושאף אחד לא יעסיק אותה בתפקיד כזה.
שאלה – נניח שאתם מנהליםות מועדון שיש בו הופעות חיות/מארגניםות פסטיבל. יובל מסנר מגיע אליכןם ומציע להעלות הופעה או להשתתף בפסטיבל. האם תתנו לו את הבמה להופיע?
התשובה שלכןם במקרה הזה מאד רלבנטית, ולא רק בגלל התשובות המגוונות והשונות שיתקבלו מא.נשים שוניםות במקרה זה (בניגוד למקרה הקודם), אלא בעיקר בגלל תרבות האונס (=תרבות שמקלה ראש באונס). בתרבות האונס מוזיקאי שהוא אנס מורשע דווקא כן יגיע להציע את עצמו להופעות, והסיבה לכך היא שברור לו לחלוטין שזה יצליח. ברור לו שיאפשרו לו לחזור לפוזיציה שבה הוא בעמדת כוח מול מעריצות צעירות. מעריצות שהן בדיוק בגילה של מי שהוא אנס לפני כך וכך שנים.
וזה לב העניין.
כל הטיעונים של ״ריצה את עונשו״, ״עבר המון זמן״, "הוא אנס לשעבר", ״עשה את זה רק פעם אחת״ (תודה באמת), ״אפשר/אי אפשר/נכון/לא נכון/מידתי/לא מידתי לא לתת לו במות להופיע לשארית חייו״ – כל הטיעונים הללו א-י-נ-ם רלבנטיים.
מה שרלבנטי הוא באיזו חברה אנחנו רוצים ורוצות לחיות.
והחברה שבה אני רוצה לחיות היא לא זו של ״שחררו, שילם את חובו, תנו לו להופיע ותנו לקהל להחליט אם לבוא או לא לבוא להופעה שלו״.
ממש לא.
אני רוצה לחיות בחברה שבה הדילמה הזו בכלל לא תונח לפתחנו. חברה שבה חוסר הלגיטימציה החברתי כלפי אנסים הוא כל כך עמוק וכל כך מופנם שהאדם עצמו שאנס פעמיים באותו לילה קטינה שקשורה למיטה, מבין בעצמו שגם המארגניםות וגם הקהל ממש, אבל ממש לא רוציםות אותו בפוזיציה שבה הוא בעמדת כוח מול קורבנות פוטנציאליים וזוכה לתהילה. בדיוק כמו שאתי אלון מבינה את זה בהקשר אחר לגמרי.

יפות יפות שבא… לבכות? לצחוק?

ביום שיש האחרון, לראשונה בחיי, צפיתי בתצוגת האופנה ״יפה בכל גיל״, אירוע אחד מתוך מגוון אירועי הביוטי-סיטי 2017. ישבתי לי בשורה הראשונה, שורת המכובדות והמכובדים, כאשר בתפקיד אחת הדוגמניות הייתה אסתר הרצוג, חברתי הטובה, המוכשרת, החכמה והמדהימה או כהגדרתה – ״פמיניסטית פאנטית״.

הנה אחת הכתבות שנכתבו על האירוע, כולל תמונותיהן של הדוגמניות המרשימות: http://saloona.co.il/blog/יפות-בכל-גיל-ואין-זו-קלישאה/?utm_source=facebook_style&utm_medium=social&utm_campaign=ongoing

ואני אומרת ש…

המלחמה בפטריארכיה מעולם לא הרגישה לי כה מבלבלת ואמביוולנטית וכה משמחת ומדכאת בו זמנית:

מצד אחד, מוסיקה קצבית, בגדים יפים, התרגשות אדירה, אבק כוכבות של נשים מצוינות במיטב שנותיהן ותרומה כספית נדיבה וחשובה לעמותת ״רוח נשית״ שעוזרת לנשים נפגעות אלימות.

מצד שני, אירוע שמתקיים בתוך מתחם שלם שכל כולו סגידה למראה החיצוני והאדרה (ומכירה) של מוצרי איפור, טיפוח וקוסמטיקה שמושך אליו אלפי נערות ונשים. מיתוס היופי במלוא הדרו הממשטר והמדכא, שמעודד שאיפה למודל יופי בלתי אפשרי. היפר-קפיטליזם במירעו. מכבש לחצים על נשים להשקיע משאבי כסף וזמן בלתי נגמרים ובלתי נסבלים (״זה קרם נהדר, וחשוב מאד כל 45 דקות למרוח ממנו קצת על הפנים כדי להישאר רעננות כל היום״, מסביר המומחה בקולו שמהדהד בכל המתחם. נראה לך?????? לא רוצה להיות רעננה! מי אתה שתפריע לי להיות פמיניסטית ממורמרת?). ואפילו סדנת גבות. בחיי, שכה יהיה לי טוב. סדנת גבות. בא לי לבכות.

ועל זה אני אומרת ש…

קשים. קשים, מבלבלים ומאתגרים הם חייה של אישה פמיניסטית.

מה שקורה ביוון ממש לא נשאר ביוון

לפני 4 ימים נחתנו ביוון. פעם ראשונה ביוון.

ואני אומרת ש…

זה זמן טוב ל-10 סיפורים קטנים עם נגיעות של מידע, תובנות והרהורים.

(1) Taxi vs. Uber

אומרות שבאתונה יש תחבורה ציבורית משובחת אבל אנחנו, כמו נובורישים מצויים, התניידנו באתונה רק במוניות/Uber. ובכן, נהגי המוניות שם הם גברים מבוגרים גדולי גוף עם אנגלית רצוצה שמתעקשים לנסוע בלי מזגן בחום הכבד, ונהגי האובר הם גברים צעירים, חתיכים ושרמנטים, דוברי אנגלית רהוטה ותמיד מקפידים לנסוע עם מזגן לנוחיות הנוסעות/ים. 1:0 לאובר.

(2) ״הקולות של פיראוס מזכירים את חיפה״

אז לפיראוס לא הגענו כי הזמן קצר ואתונה עצומה בשטחה, ומהממת ביופיה ובפשטותה, ומאחד מהנהגים שהסיע אותנו למדנו ששמה של העיר ביוונית הוא ״אתינה״ (במלעיל) בעוד ששמה של האלה על שמה היא קרויה הוא ״אתינה״ (במלרע). כל יום לומדות דברים חדשים.

(3) מי אמרה ״תרבות פאלוצנטרית״ וצדקה?

דוכני המזכרות באזורי התיירות של אתונה מציגים לראווה מתלה עמוס בפאלוסים מגולפים בעץ בכל הגדלים והצבעים. ועל זה אני אומרת ש… נראה אותכם גיבורים גדולים מציגים לראווה מתלה עמוס בוואגינות בכל הגדלים והצבעים.

(4) הפטריארכיה עשתה את שלה הפטריארכיה חייבת ללכת

הביקור באקרופוליס טרח להזכיר לנו שהפטריארכיה תמיד כללה השפלה של נשים ופגיעה אלימה בהן, לעיתים (קרובות?) בשל מלחמות שגברים מנהלים בינם לבין עצמם. מלחמות של כבוד. מלחמות של שליטה. מלחמות של #שקרכלשהוא. וזה מה שכתוב בויקיפדיה על הארכתאון שהוא מבנה יפהפה שנתמך על ידי 6 עמודים בדמות נשים (=קריאטידות) והוא חלק ממתחם האקרופוליס:

״בעת מלחמותיה של אתונה עם פרס, בראשית המאה החמישית לפסה"נ, עשתה העיר קאריה יד אחת עם הפרסים כנגד אתונה. לאחר ניצחונה של אתונה על הפרסים היא נלחמה באנשי קאריה, ניצחה אותם, המיתה את הגברים ושיעבדה את הנשים. פסלי הקאריאטידות נועדו להנציח את ההשפלה של נשות קאריה בכך שהן נושאות על ראשן את קורות המבנה ומשועבדות לנצח, הן מזכירות לדורות הבאים את דבר בגידתם של אנשי קאריה ואת עונשם״.

(5) איך הפכנו ללוחמי צדק?

קודם כל תשובה לשאלתה של חברה שתהתה כיצד אנחנו מסוגלות/ים לארוז לטיול של שבוע וחצי רק 2-3 חולצות ומה עושות/ים כשמתלכלך? ובכן, התלכלך ו… תארו לכםן!! נכנסנו לחנות ותמורת 6 יורו (מחיר מופקע לתיירות/ים) קנינו חולצה חדשה. מממ.. אז איך בכלל קשור למלחמות הצדק??

ובכן, בערב גילינו שהפכנו לפעילים חברתיים וללוחמים למען צדק ליוון משום שרק אז שמנו לב  שעל החולצה שקנינו יש כיתוב גדול וברור שמייצג את מאבקם של היוונים לקבל חזרה את הפסלים והמונומנטים שהאנגלים ״העבירו״ לרשותם – Bring the Marbles Back

(להכניס תזכורת לא לארוז את החולצה הזאת בנסיעתנו הבאה ללונדון)

(6) אורקל השמיעי קול! קוקוריקו תרנגול!

במרחק שעתיים נסיעה מאתונה מגיעות לאחד האתרים המרכזיים המוכרים והמתוירים ביותר ביוון הלא הוא מקדש אפולו בעיר דלפי שלא רק שאיננו משולט כלל ועיקר וקל מאד לפספס אותו (אפילו כשמחפשות), אז גם חניה מסודרת אין שם. גם מקדש זה טרח להזכיר לנו את אחת השיטות בהן הפטריארכיה שולטטטתתת!!!1 דרך סיפורה של האורקל מדלפי שהייתה אישה שהביאה את דברי האל ורבים רבים עלו לשמוע בעצתה אך בפועל מי שדיברר אותה היו גברים:

״אנשים, לרוב מנהיגים חשובים מרחבי העולם היווני, הגיעו לשאול את הפיתיה שאלות שנועדו לעזור להם לקבל החלטות. תוכן השאלה הופקד בידי הכהנים של המקדש והם אלו שניהלו את המעמד. הכהנים היו מביאים את השאלה לפיתיה וזאת הייתה עונה תשובות מקוטעות וקשות להבנה. את התשובה קיבל השואל מפי הכהנים אשר פירשו את תשובת הפיתיה, הכניסו אותה למשקל שירי או ניסחוה בחרוזים בניסוח תמציתי וסתום (ייתכן שרוב התשובות הגיעו מהכהנים עצמם)״ (וויקיפדיה)

(7) המשבר הכלכלי ביוון הוא לא רק כותרת בעיתונות הפיננסית

שמענו שהפגנות על רקע המצב הכלכלי הן עניין יומיומי ואכן היינו עדות/ים לאחת, אם כי רק ראינו את חסימת הכביש ושמענו את הצעקות ולא ראינו ממש את המפגינות/ים.

(8) אנשים טובים באמצע הדרך

דוגמה מצוינת עד כמה נחמדות ונחמדים כאן אנשי ונשות הכפרים מגולמת בסיפור הבא – אנחנו נוסעות/ים ומתברברים/ות לנו בכפר קטן בחיפוש אחרי מסעדה שהמארח שלנו בצימר המליץ עליה בחום. אחרי כמה א.נשים מלאי רצון לעזור אך לא דוברי אנגלית, אנחנו כמעט על סף ייאוש, עוצרים ליד בחור צעיר שיושב ברכבו. הוא מדבר רק יוונית אבל מבין את כוונתנו (ואולי גם מזהה את מצוקתנו), מניע את רכבו, מסמן לנו לנסוע אחריו, מוביל אותנו בבטחה עד לפתח המסעדה מנופף לשלום ונעלם מעבר לפינה בנסיעה פרועה.

(9) ט.ל.ח

אז מה קורה כשהמלצר במסעדה לא יודע מילה באנגלית? ובכן, האמת היא שכיום כאשר פלא טכנולוגי מונח בכף ידנו הבעיה הזו היא די קטנה משום ש… Google translate to the rescue

הידד!

מממ… אלא אם כן בן הזוג האהוב עושה טעות הקלדה קטנה ומזמין מנה של ״לעלות״ (rise) במקום מנה של ״אורז״ (rice) ומותיר את המלצר המום נבוך ומבולבל.

(10) אישה, שפרי את כושרך!

הרגעים האלו בהם הכושר הירוד (שלא לומר הלא קיים) שלך והאי סיבולת לב ריאה שאת מטפחת מזה שנים גורמים לך להתנשמויות ולהתנשפויות מטורפות בכל מסלול הליכה הררי קצר, אבל הי!! את מזכירה לעצמך שהנה הנה תחזרי הביתה ו…. 

את מתחילה להתעמל/לרוץ/לשחות/לרכב על אופניים!

פחחח… 

נראה לכןם?

התשובה הנכונה היא:

שהנה הנה תחזרי הביתה ואת מיד נרגעת ומבטיחה לעצמך שאין שום סיכוי בעולם שתיכנסי לכושר.  

למה מה קרה? התהפוך עצלנית כרונית עורה וחסרת כושר תמידית חברבורותיה? 

לא ולא. הסירו חשש.

האדם שבטנק ינצח – אלא אם כן נושיב לידו אישה

אלוף (במיל') יפתח רון טל פולט דברי שטות מסיתים ומיזוגיניים ומצוטט ב"ישראל היום":
http://www.israelhayom.co.il/article/429311
"בראיון לרדיו "גלי ישראל" אמר האלוף במיל' כי היוזמה לשלב נשים כלוחמות בחיל השריון היא "שערורייה", ש"תפגע בכל מה שרק ניתן להעלות על הדעת, כולל היכולת של צה"ל". לדבריו, שילובן של נשים בתפקידים מסוג זה ישפיע על יכולתו המבצעית של הצבא.
"מי שמוביל את הקו הזה, סליחה על הביטוי, הוא פשוט מטורלל", אמר. "מה, ירדנו מהפסים? השלב הבא זה לא טנקים, השלב הבא זה חטיבה 35 (הצנחנים), חטיבת גולני, חטיבת גבעתי וחטיבת הנח"ל".
רון־טל ציין עוד כי לדעתו, גופים בעלי אינטרס מובילים את היוזמה להרחבת תפקידי הלחימה לנשים בצבא, במטרה להחליש את צה"ל, וכי הוא קרא מחקר בנושא שלפיו "מי שעומד מאחורי זה, זה לא ארגוני נשים, זה ארגוני שמאל".
וגם בטמקא הוא מצוטט (ואיפה לא?):
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4881845,00.html
"אני מתנגד לכך התנגדות נמרצת. אני חושב שזה טעות, לא רק טעות אלא גם תקלה, זה לא רק תקלה – זו גם שערורייה שתפגע בכל מה שרק ניתן להעלות על הדעת ובסוף בדבר הכי חשוב וזה ביכולת של צה"ל". לדבריו, "צה"ל הוא צבא העם וככזה נכון שכולם צריכים לשרת, וצריך גם לאפשר שירות בו לכל המגזרים ותהיה בעיניי פגיעה מאוד קשה ביכולת של החייל הדתי לשרת ולשמור על האמונות שלו הכי בסיסיות ועל הערכים שלו הכי בסיסיים. להכניס בנים ובנות ביחד לתוך טנק זה נראה לי טירוף מערכות קולוסאלי, אין לי ביטוי עדין יותר"

ואני אומרת ש…

יש לי הרבה ביטויים לא עדינים לומר על השטויות המיזוגיניות האלו אבל האמת?
האמת היא שבעיקר נמאס לי!
נמאס לי מהדברים הפוגעניים והבלתי נסבלים שמרשים לעצמם גברים נפוחים מחשיבות עצמית להמשיך ולומר כלפינו הנשים, תוך התייחסות אלינו כאילו אנחנו מזיקות ל"חברה" ולו רק מעצם קיומנו בה.
נמאס לי מהמשך קיבוע התפיסה כאילו יש את ה-חברה שהיא הגברים, מעשיהם והחלטותיהם ויש אותנו ה"סרח החברתי העודף" הזה שמחייב את הגברים לשלוט במעשינו, למתן את התנהגותנו, למשטר את לבושנו, להחליט עבורנו מה יהיו תפקידינו (ומה לא) ולקבוע מה מותר לנו לעשות (ומה אסור לנו).
נמאס לי לשמוע השכם והערב את דברי ההבל ורעות הרוח על כך שאנחנו עלולות לפגוע חלילה בזכותם של גברים "לשמור על האמונות … הכי בסיסיות ועל הערכים … הכי בסיסיים" שלהם, כדברי רון-טל, ואת דברי ההסתה כלפינו כאילו אם נעשה כך או אם נתלבש אחרת אזי נדרדר חלילה את החברה כולה לאלימות, לכאוס, ולמוסר ירוד כפי שעולה מאמירות והתבטאויות כמעט יום-יומיות, כל פעם של אידיוט תורן אחר.
נמאס לי מכל ההתבטאויות הללו ששואבות את הלגיטימיות שלהם מתוך מסורת עתיקה של גבריות שוביניסטית, מתנשאת ופטרנליסטית שחושבת שהיא יכולה להמשיך ולייחס לנו הנשים את דרדור החברה והחלשתה רק מעצם קיומנו בה.
אז זהו שהיא לא יכולה יותר. די! נמאסתם! סתמו!