ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

גברים רבותיי גברים

השבוע נחתה לי במייל הזמנה למפגש מסכם של תכנית שמאורגנת על-ידי "אסכולות. מפגשי תרבות ודעת".
המפגש הוגדר כדיון ביקורתי שכותרתו היא: "ראשי המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) מדברים", ואלו הם משתתפיו:
ראשי מל"ל לשעבר: האלוף (במיל) גיורא איילנד, האלוף (במיל) יעקב עמידרור, פרופ' עוזי ארד, האלוף (במיל) עוזי דיין.
דוברים נוספים: ח"כ עופר שלח, אמיר אורן.
הנחיה: טל לב רם.
רוצות/ים להשתכנע? ראו כאן:

http://www.publicators.com/app/dbrowse.asp?id=3405592634_169333134&action=

ואני אומרת ש…

הרכבו של המפגש המביך הזה עיצבן וקומם אותי משתי סיבות עיקריות, לא בלתי קשורות.
סיבה ראשונה – דברים שרואות משם
תיאוריית נקודת המבט גורסת שא.נשים שוניםות חוויםות את המציאות ומפרשים אותה באופן שונה, שכן שני הדברים הללו מושפעים מגורמים כמו גיל, גזע, מעמד חברתי, מעמד כלכלי, נטייה מינית, מגדר ועוד. טענה נוספת בבסיסה של התיאוריה הזו היא שעל אף שהפרשנות של המציאות שעושים אלו ששייכים לקבוצה הדומיננטית והפריבילגית מקבל עדיפות, אזי דווקא נקודת המבט של מי שנמצא/ת במעמד נמוך יותר, בשוליים החברתיים או הכלכליים וכד' מספקת תמונה שלמה יותר.
למה? ובכן, בעיקר משום שלקבוצה שמודרת או מושתקת במסגרת העיסוק בנושא מסוים אין כמעט סיבות להגן על התפיסות ההגמוניות הרווחות ולשמר אותן, והיא בעלת יכולת ומוטיבציה גבוהה יותר להציג ולהאיר נקודות מבט נוספות ושונות וכך מתרחבת היריעה.
קוראיי הנאמנים וקוראותיי הנאמנות בוודאי כבר מבינות/ים את ההקשר של התיאוריה הזו להחלטה הביזיונית של "אסכולות" שגברים יהודים ינחו דיון עם גברים יהודים שידונו עם גברים יהודים שידברו עם גברים יהודים שיבקרו מנקודת מבט של גברים יהודים נושאים (שהם לכאורה) בתחום עניינם, סמכותם ואחריותם הבלעדית של גברים יהודים.
אז זהו, שהביטחון הלאומי של המדינה הוא בתחום העניין של כולנו ולא רק של גברים יהודים.
הוא של נשים, הוא של ערבים וערביות אזרחי ואזרחיות המדינה, הוא של צעיריםות ומבוגריםות כאחד, הוא של אזרחים ואזרחיות שהיגרו לכאן מאתיופיה ומבריה"מ לשעבר ומכל קצוות תבל, הוא של כולנו.
האם יש למי מכןם ספק איזה דיון יהיה יותר מעניין, יותר מגוון, יותר ביקורתי והרבה יותר רלבנטי לכולםן, לכל מי שהביטחון הלאומי הוא שלו/שלה?
האם  יהיה זה הדיון שבו נציגי קבוצה אחת מדברים עם עצמם על עצמם בתוך עצמם ומתוך תפיסות עולמם?
או אולי יהיה זה הדיון שבו ייקחו חלק גם נציגי ונציגות קבוצות נוספות, שיביאו לדיון נקודות מבט שונות, שישאלו שאלות מנקודות מבט שונות ושיאפשרו לדיון להתפתח לאפיקים אחרים ולאתגר תפיסות קיימות?
ובכן, מסתבר שבמקרה זה "אסכולות" דבקים דווקא באופציה הראשונה, המדירה, המצמצמת והאנכרוניסטית, וחבל מאד שכך.
סיבה שניה – אז מי לא הייתה לנו שם ולמה?
חוקרות רבות וחשובות חקרו ותיעדו את תופעת ההדרה וההשתקה של נשים ואת ההשלכות שלה, אבל מאחר ובדיוק אתמול קראתי מאמר בנושא זה(*) אזי אציג בפניכןם כמה רעיונות שליקטתי ממנו, פשוט כי זה נגיש וקל לי:
לאורך ההיסטוריה גברים הם שכתבו, והם שדיברו על דברים שרלבנטיים לגברים שעסקו בגברים ושיועדו עבור גברים, ובה בעת נמנע מנשים לקחת חלק בתהליך זה ולייצר בעצמן תבניות חשיבה, דימויים וסמלים שבאמצעותם מבוטאים ומאורגנים רעיונות ושדרכם מוגדרים, נבנים ומעוצבים הידע, התרבות, ההיסטוריה והאמנות.
איך זה נמנע? די בקלות – מניעת השכלה מנשים, נישולן מרכוש (יתרה מזאת, אישה הייתה רכושו של אביה עד שהפכה לרכושו של בעלה), אי שיתופן במשאבים ואיסור על לקיחת חלק במוסדות השלטון ובמוקדי ההשפעה וקבלת ההחלטות.
זו הסיבה שעד לאחרונה לא הייתה לנשים היסטוריה כתובה, לא היה להן חלק ביצירה של דתות ובעיצוב רעיונותיהן, לא הייתה להן פילוסופיה פוליטית, לא ייצוגים של החברה מנקודת מבטן ולא מסורת פואטית ואמנותית. (הערה שלי: חלק מהדברים הללו עדיין חסרים ועדיין נמנעים מהן, מאיתנו, ברמה כזו או אחרת).
תהליך רב שנים זה קיבע שני דברים באשר להבדל בין מה שגברים אומרים וכותבים לבין מה שנשים אומרות וכותבות.
הדבר הראשון הוא שדבריהם של גברים נשמעים ונתפסים כסמכותיים, רציניים, כלליים ואוניברסליים ואלו של נשים נתפסים כאישיים, ככאלו ששייכים רק לנשים ומעניינים רק אותן ונדמים כדברים ספציפיים ולעיתים אפילו אנקדוטליים.
הדבר השני הוא שהמצב הזה נראה לרוב הא.נשים טבעי ומובן מאליו שאין סיבה (או יכולת) לשנותו.
עד כאן כמה רעיונות מהמאמר, וגם במקרה זה אני מניחה שכבר הבנתןם לאן כל זה חותר.
האדם הסביר היה רוצה להאמין שלמעלה ממאה שנה אחרי שנשים התחילו להסביר לגברים את העובדה הדי פשוטה וקלה להבנה שהן בני אדם, יתחיל סוף סוף "להבהב" להם משהו בראש הכל כך חד, רציונלי ואוניברסלי שלהם והם יפעלו בהתאם.
עוד היה רוצה האדם הסביר לקוות שתהליך הסברתי מהפכני זה שהובילו ועדיין מובילות נשים, תהליך ארוך, קשה, מורכב, סיזיפי, ותובעני שמטרתו להפוך את המציאות על פיה רק על בסיס תובנה פשוטה יחסית, כאמור, יחלחל וייתן את אותותיו בשלב זה בכל תחומי החיים, כן, גם עד אחרון הכנסים.
אבל לא.
מסתבר שעולם כמנהגו נוהג וגברים (ונשים!) ממשיכים להאמין שאפשר למשוך בכתפיים ולהגיד שאלו זוטות טפלות ולא חשובות, ואפשר להמשיך ולהתעלם מהפמיניסטיות האלו שקודחות בראש ובכך להשקות, לטפח ולשמר את ההדרה וההשתקה של נשים ושל קבוצות נוספות משיחים כדוגמת השיח הביטחוני, ואפשר אולי גם להמשיך ולהאמין שכך היה תמיד וכך יהיה תמיד.
אז לא.
גם אם כך היה תמיד אז…
ממש לא כך יהיה תמיד.
אנחנו נכתוב, ואנחנו נדבר, ואנחנו נצעק, ואנחנו נחוקק, ואנחנו נבעט ואנחנו לא נוותר עד שיום אחד מישהו ישלוף ממעמקי האינטרנט את המודעה הביזיונית הזו של "אסכולות" ודומותיה, מודעות שמזמינות את כולם ואת כולן לדיון ביקורתי רק של גברים עם גברים, והוא יחשוב שאולי הייתה זו סתם בדיחה בטעם רע או אולי סאטירה, וכשהוא יבין שזו הייתה המציאות ב-2017 אז הוא פשוט ישמח שהגל העכור והדוחה הזה חלף עבר לו בזכות אלו שכתבו ודיברו וצעקו וחוקקו ובעטו ולא ויתרו.

(*) Smith, Dorothy E. "A Peculiar Eclipsing: Women's Exclusion from Man's Culture". Women's Studies International Quarterly 1.4 (1978): 281-295.‏


5 תגובות

על (אחד) הדברים שלא תשמעו בתקשורת (היהודית)

בתחילת השבוע שעבר התכנסו כמעט 200 נערות מישובים יהודיים וערביים בביה"ס הדרוזי למדעים ומנהיגות בירכא. הכינוס היה חלק מפרויקט ״פרלמנט נערות״ הפועל במסגרת ארגון שאני חברת הנהלה בו – שין-שוויון ייצוג נשים.
הדוברת המצוינת של הארגון שלנו, לירון בן יעקב, עשתה מאמצים גדולים לעניין את התקשורת כדי שיגיעו לאירוע, אך בדיוק כמו באירועים קודמים מי שנענו לקריאה ופרסמו את התרשמותם מהאירוע היו רק אנשי ונשות התקשורת הערבית בישראל. מסתבר שאת התקשורת היהודית כינוס שכזה לא ממש מעניין.

ואני אומרת ש…

זוהי רק המחשה אחת מני רבות לדרך בה התקשורת משפיעה ומעצבת לנו את סדר היום הציבורי, ולמעשה משקפת לנו מציאות על פי הבחירות שהיא עושה.
מהמידע אליו אני חשופה, שלא מתקשורת המיינסטרים, אני יודעת, לשמחתי הרבה, שהמפגש הזה בין נערות יהודיות לערביות איננו אירוע בודד, איזוטרי ונקודתי. במדינת ישראל יש די הרבה א.נשים יהודים/ות וערבים/ות שפועלים ללא ליאות במסגרות כאלו ואחרות לארגון של פעילויות, חיבורים, שיחות, שותפות ויצירת חברויות ושיתופי פעולה. כל אותם דברים בסיסיים הנחוצים כל כך ליצירתה של חברה משותפת שפויה ומתפקדת.
אלא שעל אף קיומם של אירועים, פעילויות ומפגשים שכאלו, קוראי העברית בישראל, (כמעט) שאינם זוכים לקרוא דיווחים תקשורתיים על כך.
היכן הדיווחים האלו? מי מכןם יודע שבכלל מתקיימת פעילות שכזו? מי מאיתנו יודע באיזה היקף? ומה התכנים שלהם? ומה התגובות? ואיזה תוצאות הם מביאים?
דום שתיקה.
למעשה, מי שניזון רק מתקשורת המיינסטרים רואה את הערבים עולים לכותרות כאשר מי מהם יוצא לפגע עם סכין, כשאשה נרצחת על רקע ״כבוד המשפחה״, וכמובן, כשהם ״נוהרים לקלפיות״. בזה פחות או יותר זה מתמצה. אז מה הפלא שבעיני רבים ורבות כאלו הם הערבים – חברה אלימה של מחבלים ומחבלות בפועל ובפוטנציה, חברה נקמנית החורשת רעתנו והקמה להורגנו יום יום שעה שעה. שהרי זו בדיוק התמונה המצטיירת לנו מהדיווחים בתקשורת. או ליתר דיוק ממה שבוחרת לדווח לנו התקשורת.
אז אנשי ונשות תקשורת יקרים, אנא הרימו את הכפפה, תיענו לפניות של הדוברים והדוברות, שאין לי ספק שמגיעות אליכם, ותתרמו את תרומתכם ה(לא) צנועה (בכלל) לביטול השפעתה המזיקה של הנהגה אטומה מפצלת ומקטבת. הנהגה שמסיתה ומשסה בחוסר אחריות משווע אזרחים/ות כנגד עצמם.
אנא דאגו לחשוף, להראות ולספר גם על אירועים אחרים.
אירועים שמראים שאפשר גם אחרת.
אירועים של קרבה, של פיוס ושל תקווה.
אירועים שיכולים לעשות את השינוי.
ותבואו על הברכה.


השארת תגובה

אישה השמיעי קול

הלכתי שלשום לאירוע באוניברסיטת תל אביב, שהוגדר כדיבייט בין פמיניזם ליברלי לפמיניזם רדיקלי.
בפועל, זה היה פאנל ולא דיבייט, אבל לא אהיה קטנונית כי ממילא אין לי כוונה להיכנס לכל מה שהיה שם אלא למקד, כהרגלי, את המבט לאמירה אחת ספציפית שנאמרה שם.
אחת משתי נציגות הפמיניזם הליברלי, הייתה העיתונאית טלי חרותי סובר, והיא הדגימה את ההבדל בין נשים לבין גברים, מנקודת מבטה כעיתונאית שמחפשת מרואיין/ת, וכך היא אמרה (לא ציטוט מדויק, רק שחזור מהזיכרון המקרטע שלי):
כשאני מתקשרת לגבר ואומרת לו שאני רוצה לראיין אותו, הוא מיד מסכים. הוא מסכים עוד לפני שאני אומרת לו על מה הראיון. לעומת זאת, כשאני מתקשרת לאישה היא מבררת לפרטי פרטים על מה הראיון ובד״כ תגובתה היא ״תראי, זה לא בדיוק בדיוק הנושא של הדוקטורט שלי וזה גם לא בדיוק בדיוק מה שאני עוסקת בו יום יום ב 15 שנה האחרונות…״, ובסוף היא מוותרת ולא מתראיינת.
לאחר הדגמת ההבדל פנתה חרותי סובר בקריאה נרגשת לנשים ואמרה:
אני מבקשת מכן, לא לוותר, אל תפנו את הבמה לאחרים, כי אחרים יעלו לבמה וישמיעו את קולם, אז השמיעו אתן את קולכן.

ואני אומרת ש…

כבר ציינתי כאן בעבר שאני קוראת אדוקה של טלי חרותי סובר, ואוסיף ואציין שברוב המקרים אני מתחברת לדבריה, אבל כאז כן עתה אני חשה חובה לתקן ולחדד את מסריה לכיוון הראוי והרצוי בעיני.
על תיאור הסיטואציה אין עוררין. ברור שחרותי סובר יודעת על מה היא מדברת, ואני כאישה שבתוך עמה היא חיה יודעת בדיוק איך החברה והתרבות שלנו יוצקת בגברים את הביטחון לענות את התשובה לעיל, ואיך היא לא בונה מספיק את הביטחון של נשים לעשות כן.
אלא מה?
את קריאתה הנרגשת של חרותי סובר לנשים, הטומנת בחובה מידה קטנה של "האשמת_נשים_שכל_חטאן_מתמצה_בהפנמת_מכבש_ מסרים_חברתיים_ תרבותיים_רב_רבדים_וארוך_דורות_ושנים״, הייתי דווקא ממירה בקריאה נרגשת לעיתונאים/ות ואנשי/נשות התקשורת.
להלן קריאתי:
פניתם לראיין אישה? היא נמנעת מלהתראיין מתוך חשש שאיננה ה-ה-מומחית בתחום?
ובכן – אתם ואתן תשנו את העולם.
אימרו לה שהיא כן ה-מומחית (שהרי בגלל זה פניתם אליה, לא?). הסבירו לה ששמעתם עליה, שראיתם אותה ואת מה שעשתה, שקראתם מה שהיא כתבה ושהיא מתאימה לכם בול לראיון ושיש לה בדיוק את כל מה שצריך עבור הראיון הזה (שהרי אתם המראיינים אז אתם יודעים, לא?).
אנא מכם, השקיעו את הזמן והאקסטרה מאמץ הנדרש להבהיר לה למה דווקא היא צריכה להתראיין וכמה זה חשוב לכם להשמיע דווקא את קולה.
מספיק עיתונאים/ות מחוייבים/ות שישקיעו את המאמץ הזה יכולים לעשות שינוי.
טוב, טוב, טוב…
לכל המצקצקים שם בשורה האחרונה, אתם חושבים שאני לא שומעת אתכם? שומעת גם שומעת.
שומעת ומבינה שאתםן שואלים/ות את עצמכם ״מה הפמיניסטית הזאת חושבת (עוד פעם) לעצמה״?
"איך היא באה (עוד פעם) עם הדרישות האלו שלה לאקסטרה מאמץ, הפעם מהעיתונאים/ות שממילא עובדים/ות קשה ולא מתוגמלים/ות כיאות"?
ובכן, אנחנו חיים בחברה, למען השם!! בחברה.
ב-ח-ב-ר-ה.
חברה!!! מה לא ברור כאן?
אנחנו לא אוסף של פרטים, אנחנו לא אוסף של אישה ועוד אישה שצריך לפנות אליה אחת אחת ולבקש ממנה לשנות את התנהגותה. לא יקרה כלום (כלומר, יקרה הרבה מאד, דברים טובים) אם קבוצת אנשים בעמדת כוח (ועיתונאי שמחפש/ת מרואיין/ת הוא לגמרי בעמדת כוח) יכירו ביכולת הקבוצה שלהם לעשות שינוי, ויתגייסו לשיפור ולתיקון של החברה בה הם חיים.
כאילו, מה יקרה? ממה אתם/הם פוחדים כל כך? שחלילה תהיה לנו כאן לפתע חברה שוויונית יותר? הו, האימה.
ואולי זה תמצית הליברליזם והרדיקליזם (לפחות בהקשר הנקודתי הזה).
ההבדל בין תפיסת האדם כפרט בפני עצמו שאין בלתו שהרי כל אחד הוא פרט חופשי שיכול/ה לעשות את הבחירות וההחלטות הנכונות לו (להתראיין או לא להתראיין) לבין הבנת אחריותנו כחברה כלפי החברה. כבעלי כוח כלפי מושתקי הקול. ההבנה שאנו נדרשים ומצופים לזהות בכל הזדמנות את המצבים והמקרים בהם אנחנו כבעלי הכוח במצב מסוים, יכולים להצעיד אותנו עוד צעד אחד קטן לכיוון הנכסף של שוויון (נניח שיש דבר כזה).
אגב, חרותי סובר אמרה יפה ונכון באותו פאנל, שכאשר אישה, מנהלת, עומדת בפני הכרעה בין מועמד למועמדת לתפקיד, ששניהם טובים באותה מידה, אז לדעתה היא צריכה לבחור את האישה כאקט של העדפה מתקנת.

ועל זה אני אומרת ש…

אני לגמרי מסכימה איתה, וזאת אכן קריאה חשובה כלפי נשים מנהלות, אך אני רק מבקשת ״טלי קורה מבין עינייך״ והפני את הציפייה והקריאה לקחת יוזמה ולהעדיף העדפה מתקנת בהבאת קולותיהן של נשים והנכחתם בתקשורת, גם לעמיתייך עמיתותייך במוסד בו אתם עובדים ולא רק לנשים עצמן כפרטים.
הערה לסיום: באמת שאין לי מושג, אך כולי תקווה שחרותי סובר עצמה, כפמיניסטית, דווקא עושה את האקסטרה מאמץ הנדרש לשכנע מרואיינות להתראיין, אבל אם אכן כך הוא הדבר אז הייתי מאד שמחה לו דבר זה היה בא לידי ביטוי באותו פאנל גם במסר ובקריאה הגלויה והפומבית שלה.