על (אחד) הדברים שלא תשמעו בתקשורת (היהודית)

בתחילת השבוע שעבר התכנסו כמעט 200 נערות מישובים יהודיים וערביים בביה"ס הדרוזי למדעים ומנהיגות בירכא. הכינוס היה חלק מפרויקט ״פרלמנט נערות״ הפועל במסגרת ארגון שאני חברת הנהלה בו – שין-שוויון ייצוג נשים.
הדוברת המצוינת של הארגון שלנו, לירון בן יעקב, עשתה מאמצים גדולים לעניין את התקשורת כדי שיגיעו לאירוע, אך בדיוק כמו באירועים קודמים מי שנענו לקריאה ופרסמו את התרשמותם מהאירוע היו רק אנשי ונשות התקשורת הערבית בישראל. מסתבר שאת התקשורת היהודית כינוס שכזה לא ממש מעניין.

ואני אומרת ש…

זוהי רק המחשה אחת מני רבות לדרך בה התקשורת משפיעה ומעצבת לנו את סדר היום הציבורי, ולמעשה משקפת לנו מציאות על פי הבחירות שהיא עושה.
מהמידע אליו אני חשופה, שלא מתקשורת המיינסטרים, אני יודעת, לשמחתי הרבה, שהמפגש הזה בין נערות יהודיות לערביות איננו אירוע בודד, איזוטרי ונקודתי. במדינת ישראל יש די הרבה א.נשים יהודים/ות וערבים/ות שפועלים ללא ליאות במסגרות כאלו ואחרות לארגון של פעילויות, חיבורים, שיחות, שותפות ויצירת חברויות ושיתופי פעולה. כל אותם דברים בסיסיים הנחוצים כל כך ליצירתה של חברה משותפת שפויה ומתפקדת.
אלא שעל אף קיומם של אירועים, פעילויות ומפגשים שכאלו, קוראי העברית בישראל, (כמעט) שאינם זוכים לקרוא דיווחים תקשורתיים על כך.
היכן הדיווחים האלו? מי מכןם יודע שבכלל מתקיימת פעילות שכזו? מי מאיתנו יודע באיזה היקף? ומה התכנים שלהם? ומה התגובות? ואיזה תוצאות הם מביאים?
דום שתיקה.
למעשה, מי שניזון רק מתקשורת המיינסטרים רואה את הערבים עולים לכותרות כאשר מי מהם יוצא לפגע עם סכין, כשאשה נרצחת על רקע ״כבוד המשפחה״, וכמובן, כשהם ״נוהרים לקלפיות״. בזה פחות או יותר זה מתמצה. אז מה הפלא שבעיני רבים ורבות כאלו הם הערבים – חברה אלימה של מחבלים ומחבלות בפועל ובפוטנציה, חברה נקמנית החורשת רעתנו והקמה להורגנו יום יום שעה שעה. שהרי זו בדיוק התמונה המצטיירת לנו מהדיווחים בתקשורת. או ליתר דיוק ממה שבוחרת לדווח לנו התקשורת.
אז אנשי ונשות תקשורת יקרים, אנא הרימו את הכפפה, תיענו לפניות של הדוברים והדוברות, שאין לי ספק שמגיעות אליכם, ותתרמו את תרומתכם ה(לא) צנועה (בכלל) לביטול השפעתה המזיקה של הנהגה אטומה מפצלת ומקטבת. הנהגה שמסיתה ומשסה בחוסר אחריות משווע אזרחים/ות כנגד עצמם.
אנא דאגו לחשוף, להראות ולספר גם על אירועים אחרים.
אירועים שמראים שאפשר גם אחרת.
אירועים של קרבה, של פיוס ושל תקווה.
אירועים שיכולים לעשות את השינוי.
ותבואו על הברכה.

מה ברל היה אומר?

ד"ר יופי תירוש, היא גם חוקרת מרתקת שאני אוהבת לקרוא את מאמריה, והיא גם הפמיניסטית שאת הפוסטים שלה בפייסבוק אני הכי אוהבת לקרוא.
לפני יומיים פורסמה ב"הארץ" כתבה שכותרתה "קיבוצים מתפשרים על אופיים החילוני כדי לשרוד ומנהלים קרב על צביונם", וכך כתבה יופי בהתייחסה לכתבה זאת:
"בעיניי זה מגניב שקיבוצים מקימים בתי כנסת וגם מכשירים את חדר האוכל. אני לא אומרת את זה בציניות. עידן ההתרסה נגד מנהגי ההורים הדתיים בגולה – עבר זמנו. בואו נודה על האמת: הצבר הבועט שבז לטקסים דתיים, אוכל חזיר ביום כיפור ולא מכיר כמעט את מסורת ישראל ומחשבתה – הוא די פאתט. אין סתירה מהותית בין ערכי הקיבוץ לערכי היהדות. הסינתזה אפשרית ומבורכת.
אלא שעכשיו האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם, ולסרב לייבא לקהילותיהם בתוך הסינתזה החדשה והמרתקת הזאת את הצדדים הלא שוויוניים, המפלים ובדלניים של היהדות (בגירסתה האורתודוקסית הישראלית). כשאני קוראת את דברי ארז ירדני, מרכז המשק בדימוס מקיבוץ שדה בוקר, אני מודה שאני מתחרפנת. הוא מספר שבבית הכנסת שנחנך לא מזמן, אמנם אין הפרדה בין נשים לגברים. אבל לדברי ירדני, "אם תבוא משפחה מסורתית שתבקש, תהיה הפרדה". על הערכים האלה הוקם שדה בוקר? זה לא היה מפריע לבן גוריון, הוא טוען עוד. הוא היה הרי מסורתי – היה לו חוג לתנ״ך".
(הנה הפוסט של יופי – https://www.facebook.com/dryofitirosh/posts/1105090869545911)
והנה הכתבה אליה מקושר ומתקשר הפוסט שלה – http://www.haaretz.co.il/news/local/.premium-1.2928727)

ואני אומרת ש…

במקרה זה אני דווקא רוצה לחלוק על דבריה של יופי, או אולי בעצם לחדד ולדייק אותם, תלוי איך מסתכלות על זה.
— "הסינתזה אפשרית ומבורכת"
הצגת העבר בקיבוצים כ"עידן התרסה" והצגת הקיבוצניקים כ"צבר בועט שבז לטקסים דתיים, אוכל חזיר ביום כיפור ולא מכיר כמעט את מסורת ישראל ומחשבתה" היא הצגה מוטעית על-פי תפיסת עולמי ונקודת מבטי.
כמי שנולדה, גדלה והתחנכה בקיבוץ, מעולם לא חשתי שאנחנו מתריסים או בזים לטקסים דתיים. לשיטתי מה שעשינו היה ליצור את אותה "סינתזה אפשרית ומבורכת", כדבריה של יופי, תוך שאנחנו מעניקים ליהדות צביון חילוני חדש ומרענן שהתאים לאורחות חיינו ושם דגש על הערכים שהיו חשובים לנו.
נכון, בקיבוץ בו גדלתי לא ערכנו תפילות, לא קיימנו מצוות, לא ביערנו חמץ בפסח ולא צמנו ביום כיפור, אבל כן חגגנו את כל החגים (חלקם בצורה יותר "נאמנה למקור" וחלקם פחות), ובמערכת החינוך בה התחנכתי נחשפתי למסורת ישראל, מחשבתה וערכיה כמו כל בני ובנות הנוער בני גילי שגדלו בבית חילוני ולא נחשפו אליהם בבית הוריהם.
מעולם לא חשתי פאתטית. נהפוך הוא!
הייתי ונשארתי חילונית גאה שרואה בחילוניות שלי אמונה חזקה, מבוססת, מוסרית וערכית לא פחות מזאת של יהודים מאמינים המקיימים מצוות והולכים לבית הכנסת, ולעיתים אף יותר.
— "האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם"
מי שעוקב/ת או יעקוב אחרי פרסומיה של יופי (מומלץ, כאמור), יזהה בקלות את עמדותיה הנחרצות והמבורכות כנגד אפליה מכל סוג שהיא, ולכן לא הופתעתי כשקראתי את דברי הסיכום של הפוסט שלה:
"האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם, ולסרב לייבא לקהילותיהם … את הצדדים הלא שוויוניים, המפלים ובדלניים של היהדות".

אבל על זה אני אומרת ש…

עם כל הכבוד שיש לי לערכי היסוד השוויוניים ולרעיונות השוויון פורצי הדרך עליהם הושתתו הקיבוצים, אזי בתחום מיגור אי השוויון המגדרי נרשמה בהם הצלחה מועטה וחלקית ביותר, ולא מדובר רק בקביעה שלי אלא בדבר שקיבל תוקף במחקרים אקדמיים, כולל העובדה שנשים שילמו מחיר גבוה יותר על תהליכי ההפרטה של השנים האחרונות. אי לכך, אני, בניגוד ליופי, ממש לא מתחרפנת מדבריו של ירדני על כך שכרגע אין בשדה-בוקר הפרדה בין גברים לנשים אבל זה עשוי לקרות אם תהיה משפחה שתבקש, כדבריו.
מבחינתי, "מי שהולך לישון עם כלבים שלא יתפלא אם הוא קם עם פשפשים".
בעיני זאת תמימות לחשוב שאפשר להכניס למעוז חילוני מנהגים יהודיים דתיים, שחלקם מפלים ומדירים נשים מיסודם ובהגדרתם, מבלי לגלות פתאום שהופה! הפתעה! מי ששוב תשלמנה את מחיר האפליה וההדרה תהיינה הנשים, ככה סתם פשוט כי "באה משפחה שביקשה הפרדה".
אז לא, בעיני זה ממש לא מגניב בתי כנסת בקיבוצים, ובמקרים בהם מדובר על בתי כנסת עם עזרת נשים, או כאלו שיש בהם מנהגים מדירים אחרים (עליה לתורה רק של בנים וכד') זה אפילו משול מבחינתי ל"צלם בהיכל", וזה מסמל יותר מכל את העבודה הסיזיפית גם של הניסיון למסד חילוניות יהודית וגם של המאמץ לקדם שוויון מגדרי – על כל שני צעדים שנצעד קדימה תמיד יהיה מי שיחזיר אותנו צעד וחצי אחורה.
וחבל שכך 😦

ילדה הצניעי לכת! כי אם לא את, אז מי?

מתרגעת לי לקראת סוף השבוע, והנה אני קוראת כתבה על מופע סוף שנה של מתנ"ס בפתח תקווה.
מה כל כך מעניין במופע סוף שנה של מתנ"ס בפתח תקווה?
ובכן, במתנ"ס הזה שוקלים ברצינות את האפשרות שהופעת המחול של הילדות תתקיים רק מול נשים "כיוון שהבנות מופיעות בבגד גוף ומכנסונים צמודים" ומשום ש"חלק מהורי הבנות הם דתיים ואינם מעוניינים בנוכחות גברית בזמן המופע". למי שלא הבין אז מסבירים לנו ש"המשמעות היא כי האבות של אותן תלמידות ובני משפחה נוספים כמו אחים וסבים לא יוכלו לצפות בהופעה".
תקצרתי לכםן כאן את תגובות ההורים שצוינו בכתבה:
– מדובר בכפייה דתית. אנחנו לא במאה שערים או בבני ברק.
– ילדות רוצות שהאבות שלהן יגיעו למופע ויתגאו בהן.
– אי אפשר ככה לפני סוף השנה להנחית את זה עלינו, לפחות היו מכינים אותנו לזה מהתחלה.
– מה תעשה ילדה שאמה נפטרה ואין מי שיבוא לצפות בה?
– המון הורים נטרפו מזה, ויש אבות שממש חוששים שלא יוכלו לבוא ולצפות במופע.
(הפרסום המלא כאן: http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4791043,00.html)

ואני אומרת ש…

מי שחושב שהסיפור כאן או שהבעיה כאן היא כפיה דתית, אבות מבואסים ו/או ילדות מאוכזבות מתבקש לחשוב שנית ומהר.
הסיפור כאן הוא חברה מעוותת וחולה שלא רק שלא עושה מספיק כדי להבריא את עצמה אלא גם מחמירה את מצבה בעזרת רעיונות מקוממים כמו זה של המתנ"ס הזה שממש לא "נולד" בוואקום.
לא סתם תקצרתי לכןם את התגובות. תקצרתי אותן בגלל כל מה שאין בהן.
אין בהן הלם, בוז, תדהמה וכעס מתפרץ על הקלות הבלתי נסבלת שבה מתקבלת אצלנו המחשבה על גברים מבוגרים שמתחרמנים ממופע של ילדות קטנות בבגד גוף ומכנסונים צמודים.
אין בהן זעם צרוף וחרון מתפרץ על כך שהפתרון המוצע להתמודדות עם אותם גברים מבוגרים שמתחרמנים ממופע של ילדות קטנות בבגד גוף ומכנסונים צמודים הוא פתרון שמונח על כתפיהן של הילדות. אלא על של מי?
מה נסגר אתכם, תגידו לי?
כפייה דתית זה מה שמדאיג אתכם? האכזבה של האבות היא שמדירה את שנתכם?
You got to be kidding.
האם אף אחד ואחת מכם לא מודאג, כועס, רותח, מתפוצץ, צורח מרוב ייאוש מהמסר שהחברה החולה והמעוותת שלנו מעבירה לילדות מגיל אפס? כי לאלו מכםן שלא זיהה אותו אז אני רק אניח אותו כאן לרגע:
דעו לכן, ילדות חמודות, נשים יקרות, שמרגע שנולדתן גופכן הפקר.
מרגע שבגד צמוד לגופכן, ולא משנה מה גילכן, מה גילנו, אתן מותרות לגברים בכל גיל. בכל עת. בכל מצב.
עליכן להבין מתוקות, שהאחריות על בגד גוף ומכנסונים צמודים שתלבשנה, ותהא הסיטואציה אשר תהא, מוטלת על כתפיכן ורק על כתפיכן כולל האחריות על התוצאות אליהן יובילו "מעשיכן" אלו ועל כל מה שיתפרץ כלפיכן כתוצאה מזה.
אתן הבנתן את זה ילדות חמודות, נשים יקרות?
אנחנו בטוחים ובטוחות שכן, שהרי המסרים האלו סביבכן כל הזמן כך שאין מצב שפספסתן אותם.
ולא. אל תספרו לי שהמסרים האלו מתקיימים רק במאה שערים ובבני ברק. בואו ניטול קורה מבין עינינו, המסרים האלו עוברים גם לבנות שלנו בבתי הספר החילוניים, הנאורים והמתקדמים אליהם אנחנו שולחים אותן. תשאלו את הנערות בקבוצת הפייסבוק "מפסיקות (רק) לשתוק ומתחילות לפעול" הן כבר תספרנה לכםן על זה.
אז מה עושים ועושות?
למזלנו לא הכל אבוד.
למזלנו יש ארגונים, נשים וגברים מסורות ומסורים שמנסים בכל כוחןם לעקור את תרבות האונס המחליאה הזאת מקרבנו, שמצביעים על תופעת האשמת הקורבן ומוקיעות אותה ובעיקר שעושות/ים כל אשר לאל ידם להניע מול בני ובנות הנוער תהליך של תיקון והבראה של החולי הזה בחברה שלנו. חולי שמתוחזק במשך דורות ארוכים מנשוא בעזרת שליטה, שיפוטיות, משטור ודיכוי מיניותן של נשים תוך הנחת האחריות לפתחן והאשמתן באחריות לפגיעה בהן.

ועל זה אני אומרת ש…

תודה לאל שהארגונים האלו קיימים, מה היינו עושים בלעדיכם. באמת. ורק חבל לי שלא אוכל למנות את כולם כאן, אבל למי שמחפש/ת אותם אז רובם מרוכזים בקטגוריית "הטרדה, תקיפה ואלימות" באתר שיזמתי והקמתי – "אתר משלך".

אז שטרסלר אמר

בעיתון "הארץ" של יום שישי האחרון כתב נחמיה שטרסלר כתבה שכותרתה "סוף סוף מכה לשכר המופרז". בכתבתו מתייחס שטרסלר להצעת החוק להגבלת שכר הבכירים בבנקאות ובביטוח, והוא פותח אותה במילים אלו:
"סוף סוף, לאחר שנים רבות של ביקורת ציבורית נוקבת, החליטה הכנסת להתערב בשכר הבכירים בבנקים, בחברות הביטוח ובבתי ההשקעות, מה שמלמד שבכל זאת ולמרות הכל, כאשר מישהו מפריז ועושה את זה ישירות מהמקפצה, בסוף הוא סופג מכה".
בהמשך, הוא מציין שני מרכיבים של הצעת החוק:
"חלקה הראשון [של ההצעה] קובע, שאם הבנק ישלם שכר שעולה על 2.5 מיליון שקל לשנה, התוספת לא תהיה מוכרת למס"
"הם [חברי הכנסת] הכניסו להצעת החוק עוד מרכיב אחד… לפי ההצעה, שכרו של המנכ"ל לא יוכל להיות גבוה יותר מפי 44 מהשכר הנמוך ביותר בחברה".
ולבסוף, כחלק מהניתוח של המרכיב השני, זה שמגדיר את המגבלה ביחס לשכר הנמוך ביותר, הוא קובע את הקביעות הבאות:
– "[מדובר במרכיב] מאוד בעייתי, שלא קיים בשום מדינה אחרת"
– "כאן כבר מדובר בהתערבות פופוליסטית, מיותרת ומזיקה של מי שלא מבינים הרבה בתורת הכלכלה".
– "אין קשר בין שכר המנכ"ל לשכר של העובד הזוטר ביותר".
– "לכן יש להוציא מהחוק את המגבלה שיוצרת קשר נטול היגיון עסקי בין שכר המנכ"ל לשכר העובד הזוטר. אסור להגביל את המנכ"ל בניהול כוח האדם שלו".
הכתבה המלאה כאן:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2886314

ואני אומרת ש…

אין כיף גדול מהכיף שבו אנו, כולנו, מעת לעת, לוקחים/ות לעצמנו את החופש לעשות ניתוח חד ממדי.
או… שבעצם דווקא יש כיף גדול מזה, וזוהי ההזדמנות שנקרית על דרכנו לחשוף את חד הממדיות שגלומה בניתוח של מישהו אחר. וכך אעשה הפעם.
שטרסלר הוא כתב ופרשן כלכלי ותיק ומנוסה, ולכן אך טבעי הוא שאת מרבית ניתוחיו הוא יעשה דרך "החור של הגרוש",  כלומר, דרך מה שלשיטתו טוב או רע לכלכלה.
אה-מה-מה? מה לעשות שספר החוקים של מדינה לא יכול לשקול רק שיקולים טהורים של תורת הכלכלה (נניח לרגע שיש אחת כזאת)? מה לעשות שחלק מהחקיקה טומנת בחובה גם שיקולים חברתיים, מוסריים, תרבותיים וערכיים? מה לעשות שחלק מתפקידיו של החוק הוא להוות סמן מוסרי ושופר להשמעתה של אמירה ערכית?
אין מה לעשות. ככה זה.
תורת הכלכלה היא חשובה מאד, אבל היא לא חזות הכל.
ניתוח בהסתכלות דרך הפריזמה של הניסיון לייצר אמירה ערכית, מוסרית, חברתית, מאפשר להצביע על יתרונות שהניתוח הכלכלי מטשטש ומעלים. יתרונות אלו הם למשל הגינות (עד כמה שזה יכול להיות הגון לשלם למישהו אחד בארגון 5,000 ₪ לחודש ואת האחר להגביל עד 220,000 ₪ לחודש "בלבד"), צדק חלוקתי, שכל ישר, ושאר מילים זרות לכאורה לכלכלה. רק לכאורה.
אנא שימו לב ששטרסלר לא מצביע על איזו "אפוקליפסה עכשיו" או "ליקוי מאורות" שיתחולל בחברה הישראלית כתוצאה מהגבלת שכר המנכ"ל ביחס לשכר העובדת הזוטרה ביותר (ברשותכםן, בואו ננכיח כאן גם את אי השוויון המגדרי, אחרת איך אצדיק את התואר שלי) אלא מתרעם על הדברים הבאים:
– אף מדינה לא עושה זאת (היי, ומה קרה ל"אור לגויים?". הפסקנו עם זה? לא סיפרו לי).
– אין בזה היגיון עסקי (שהרי חס וחלילה שלא נפעיל היגיון אחר בטעות בעסקים ובכלכלה, כי מי יודעת לאן נגיע ככה?).
– זה מגביל את המנכ"ל בניהול כוח האדם שלו (ברור!! הלא כולנו יודעות/ים שיותר קל להחליט על פיטורים, קיצוצים וייעול כשאתה מרוויח 9 מיליון ₪ לשנה מאשר כשאתה מרוויח רק 2.5 מיליון ₪ לשנה, רחמנא ליצלן).
– ולבסוף הוא גם מזהיר אותנו שמדובר בהחלטה "מיותרת ומזיקה", כדבריו, אך הוא עושה זאת מבלי לפרט לנו לא מהם אותם נזקים ולא מהי כמותם או היקפם.
אגב, הנה ההמשך של משפט חשוב שקודם קצצתי לכם את סופו:
"אין קשר בין שכר המנכ"ל לשכר של העובד הזוטר ביותר. כל אחד מהם מקבל לפי התרומה שלו לחברה, לפי המידה שבה הוא מבוקש, לפי ערך התפוקה שלו".

ועל זה אני אומרת ש…

שטרסלר, עשה לנו טובה. שחרר.
צא מהעולם האוטופי, הפאתטי והמעייף של שוק חופשי ושל אמירות על שכר מבוסס תרומה ביקוש ותפוקה. פחחח…
נראה לך שיש בין קוראי "הארץ" כאלו שלא יודעים שהשכר המנופח הזה מחולק לחברי מועדון מפונק, מרופד וסגור, ולחבריו בלבד, ללא שום קשר לתרומה, ביקוש או תפוקה?
אז זהו, שאין כאלו קוראים.

שלא תבלבלו אותו חלילה עם העובדות

כדי להיכנס הפעם לעניינים אנא וודאו שקראתם לפחות את אחת הכתבות שעסקו במשפט שנוהל נגד קרן מיכאלי ואילן בן דב בגין העסקת עובדת זרה בביתם.
למשל כאן:
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3673416,00.html
את אחת ההתייחסויות למקרה הזה פרסם אלון עידן בטור שלו במוסף "הארץ" (מתאריך 20.11.15) ולהלן הדברים שכתב:
"מתברר שיש דבר כזה "אלימות כלכלית". קרן מיכאלי, שהתגרשה מאיש העסקים אילן בן דב והעידה נגדו בבית המשפט, הגדירה את המושג כך: "לא היה לי סכום בלתי מוגבל או חירות בלתי מוגבלת. הכל היה מותנה בגחמותיו של אילן".
נדמה לי שככל שפוחתת האלימות המקורית – זאת שכרוכה בפגיעה פיזית, במכות ממשיות על גוף – כך מתרבות צורות לשוניות אחרות של "אלימות" (אלימות מילולית, אלימות תרבותית וכו').
יש בכך היגיון: אדם שחוטף מכות רצח, שגופו כואב ונפשו מושפלת, יסרב להגדיר בעזרת אותה מילה (״אלימות") מצב שבו כרטיס האשראי שלו מוגבל. הוא יראה בכך זילות של הכאב הממשי שלו (כמו היחס של ניצולי שואה לשימוש במילה "שואה").
אבל בגלל שחבל לבזבז את ההון הסמלי העצום שצברה המילה "אלימות", הופכים אותה למטאפורה: כעת היא תשמש בת לוויה לתופעות שאינן פיזיות, אבל שיש בצדן תסכול מסוים. לא היה במהלך כזה נזק גדול במיוחד, אלמלא לאנשים היתה נטייה לשכוח את המקור, להתמסר למטאפורה ולדווח בשלב מסוים על כאב ממשי ("מה את חושבת, שזה לא כואב לי לראות את כולן הולכות לטיב טעם, בזמן שאני אמורה לקנות ברמי לוי?")."

ואני אומרת ש…

כל עוד ניתן לגברים להמשיך לספר, להגדיר ולהבנות את מציאות חייהן של נשים דרך העיניים שלהם, אזי נמשיך לתת את ידנו לשימור ולקיבוע של תפיסות מעוותות שאינן מחוברות למציאות החיים שלנו, ובהתאמה נמשיך גם לסבול מהיחס אלינו שנגזר מתוך אותן תפיסות.
לאלו מכםן שלא ירדו לסוף דעתי הנחרצת אני אסביר…
אנא מקדו מבטכםן במשפט הבא שכותב עידן:
"[המילה אלימות] תשמש בת לוויה לתופעות שאינן פיזיות אבל שיש בצדן תסכול מסוים…".
וואו!!
שימו לב מה היה לנו פה:
יושב לו עיתונאי במשרדו, ובהינף מקלדת מספק לנו הגדרה מדויקת בשתי מילים ("תסכול מסוים") של מה שמרגישה מי שמספרת לנו ש"לא הייתי רשאית לצאת כל כך הרבה", ומסבירה גם שהיא הייתה "צריכה לקבל אישור… להוציא כסף, אישור לצאת מהבית. פחדתי ממנו…" ומוסיפה ואומרת שהשימוש בכרטיס אשראי היה "מלווה בחרדה".
שימו לב כמה קל לעיתונאי, בעזרת שתי מילים בלבד, להשתיק, למחוק, להקטין ולזלזל במציאות חיים (שתרשו לי להניח הנחה סבירה) שהוא לא חווה אותה.
מאיפה התעוזה הזאת להגדיר עבור מישהי איך ומה היא מרגישה במציאות חייה?
איפה הצניעות? איפה יראת הכבוד?
לאן נעלם כל מה שמחייב אותך להקשיב ולהבין שמאחר ואתה עצמך לא חווית מציאות חיים שכזאת, אז עליך לקבל כמות שהיא את העדות של מי שכן חוותה אותה ושמגדירה אותה עבורך, עבורנו?
אני אגיד לכןם בדיוק לאן כל זה נעלם.
זה קבור מתחת לאלפי שנים בהן מספרים גברים את ההיסטוריה (וגם את ההווה) מנקודת מבטם כאילו הייתה זאת מציאות אבסולוטית ואוניברסלית שאין עליה עוררין.
אלפי שנים של ביטול, הדחקה והשתקה של חוויות של נשים כאילו שמדובר באיזו שהיא "איזוטריה" או "פיקנטריה" או "האשמות שווא".
אלפי שנים של לעג וזלזול בנקודת המבט של נשים על האירועים ועל המציאויות השונות והמורכבות כפי שהן חוות אותן, בטענה שנקודת המבט הזאת משקפת במקרה הטוב את "היום הזה שלנו בחודש" ובמקרה הרע מדובר פשוט בהיסטריה ו/או ברגשנות יתר.
אל תתבלבלו, זאת לא אמירה קטנה של עיתונאי יחיד, זה עוד חלק אחד מתוך מנגנון חברתי שלם ש"מתקתק" סביבנו ללא הרף שעל אף שאין לו לא יד מכוונת ולא כוונת זדון הוא עדיין משפיע על כולנו כל הזמן, ולא במובן הטוב של המילה.
ההשלכות של התמשכותו של המצב בו גברים תובעים ולוקחים לעצמם את הזכות והחירות להגדיר את המציאות מנקודת מבטם בלבד, הן השלכות מרחיקות לכת, והן נוגעות בכל(!) תחומי החיים של נשים בבית, במשפחה, בשוק העבודה, בפוליטיקה, באקדמיה, בתקשורת, בבתי המשפט – ואיפה לא? בכל מקום.
אסור לנו לקבל את המצב הזה.
חייבות לשנות אותו.
עלינו להיות כל הזמן על המשמר, ולבער את הנגע הזה ע"י פעולה משולבת של השמעת קולנו, סיפור חוויותינו והגדרת המציאות שלנו בעצמנו מנקודת מבטנו, ובה בעת להשתיק את אלו שממשיכים להתעקש להגדיר עבורנו את החוויות שלנו ואת המציאויות שלנו.
ויפה שעה אחת קודם.

(הערה קטנה לסיום:
חיפוש בגוגל של משפט הסיום של עידן – "מה את חושבת, שזה לא כואב לי לראות את כולן הולכות לטיב טעם, בזמן שאני אמורה לקנות ברמי לוי?" – מוביל אך ורק למאמר שלו.
מאחר והוא לא מציין מהיכן צוטט המשפט הזה, אני בחורת להשלות את עצמי שלא מדובר במן "בדיחה נורא מצחיקה שכזאת" בבחינת "יאללה, צוחקים איתך, תנוחי כבר" כי אם זאת כן מן בדיחה שכזאת, אז המצב, במקרה הספציפי הזה, הרבה יותר חמור ממה שחשבתי וממה שכתבתי).

היא עשתה זאת מרצונה החופשי

קוראת וקוראת וקוראת על האונס באלנבי 40…
"חרפה במועדון בת"א: לעיני כל, קיימו יחסים עם צעירה שיכורה" זועקת הכותרת בנענע10.
"לאחר סרטון הסקס על הבר: דרישה לסגור את המועדון "אלנבי 40"" מספרים לנו במעריב.
"המשטרה השלימה בדיקת סרטון המתעד מין מול קהל עם צעירה שתויה במועדון בתל אביב" מעדכן אותנו עיתון הארץ.
"הצעירה טוענת כי עשתה זאת מרצונה החופשי" – חוזרים ואומרים ומדגישים וחוזרים ואומרים לנו בתקשורת.
(לא מביאה לכם קישורים הפעם. פשוט תגגלו "אלנבי 40" והחרא יצוף מעצמו).

ואני אומרת ש…

המילה הראשונה עליה אני רוצה להתעכב בהקשר הזה היא "יחסים".
למה?
כי היא הופיעה בכל הכתבות – "קיימו עמה יחסים", "קיימה יחסי מין" – והיא מילה חשובה להמשך דבריי.
אוי לנו, ואבוי לנו שכך מוגדרים אצלנו בחברה "יחסים", "יחסי מין".
עד כמה אפשר לזהם את המילה הנהדרת הזאת "יחסים", "יחסי מין"?
אז מסתבר שהרבה מאד.
מילים/מושגים שאמורים לייצג ולקפל בתוכם ערכים של הדדיות, כנות, כבוד, קירבה, חמלה, חום ואהבה אלא שאז לוקחים אותם ומשליכים אותם על האירוע המבחיל הזה ומטנפים אותם.
"אבל היא עשתה זאת מרצונה החופשי"
"הנערה הזאת קיבלה בדיוק את מה שרצתה"
"יש סבירות גבוהה יותר שהיא קיימה עם כל הגברים יחסי מין מרצונה החופשי"
"זכותה של אשה בגירה לעשות כרצונה עם גופה גם אם לנו יש סטנדרטים אחרים לחלוטין"
(ציטוטים נבחרים מתוך עשרות ומאות הדיונים שמתקיימים בימים אלו ברחבי הרשת החברתית).
מרוב דיבורים על הזכויות של הבחורה הזאת ועל הרצונות שלה והסטנדרטים שלה שכחנו ולגמרי התבלבלנו שלא היא מושא הדיון שצריך להתקיים.
הדיון שצריך להתקיים הוא על דמות החברה שבה אנחנו רוצות/ים או לא רוצים/ות לחיות.
"כשאני נוסע 160 קמ"ש בכביש ומזגזג בין המכוניות זה גורם לי לריגוש ולזקפה. אחחח… זה נהדר. זאת הבחירה שלי לאיך שצריך לחיות".
"אני ממש אוהב ללכת ברחוב, לשלוף את הזין שלי ולנפנף איתו לעוברים ושבים. או בעצם, לעוברות ושבות. שאז זה הרבה יותר כיף ומרגש. זה הסטנדרט לפיו אני חי".
"עישון זה העונג העילאי שלי. ועישון בקולנוע, באוטובוס, במטוס ובמסעדה זה משהו שאני עושה מתוך רצוני האישי, בחירתי הפרטית והכיף הגדול שלי".
(זיוני שכל דפוקים שהמצאתי הרגע מראשי הקודח).
בפעם האחרונה שבדקתי, ראיתי שיש לנו הגבלת מהירות נסיעה (למרות שיש כאלו שנסיעה מהירה זה הכיף שלהם), ויש לנו כללי לבוש ברחוב (למרות שיש אנשים שהבחירה החופשית שלהם זה ללכת ערומים) ואפילו באמסטרדם כבר לא מעשנים במסעדות ובתחבורה הציבורית. זה הסטנדרט. מי היה מאמין.
בפעם האחרונה שבדקתי אז להתארגנות שלנו בחיים חברתיים יש מחירים ומגבלות על חופש הפרט, על רצונותיו וביטויי תשוקותיו.
ה-פ-ת-ע-ה!!
בטח לא שמתם לב לזה לפני שקראתם את זה כאן, נכון? בטח נפלתם ברצפה מהגילוי הזה. אני צודקת?
אי לכך ובהתאם לזאת, הדיון כאן, כאמור, איננו הבחורה הזאת, ואיננו ההנאה שלה מגברים זרים שמזיינים אותה בפומבי במשך שעות, ואיננו קשור לבחירה שלה בזה או לרצון החופשי שלה שזה יופץ ברשת ותחת כל ווטסאפ רענן.
זהו איננו הדיון כלל ועיקר.
הדיון כאמור הוא הדיון על דמות החברה שבה אנחנו רוצים/ות או לא רוצות/ים לחיות.
למשל…
מי שרוצה יכול/ה לקנות לעצמו אי, להקים בו מדינה ולחרוט על מגילת העצמאות שלה משפט אחד בלבד – "איש/ה הישר בעיניו יעשה" – וזה יהיה החוק הראשון והאחרון שיחוקק שם. מוזמנים להסתופף באי הזה כל אלו שמאשימים אותי בפטרונות כי אני קובעת "מה כיף ומה לא כיף לנשים אחרות, ואיך הגברים צריכים או לא צריכים לנהוג בהן כשהן שיכורות ומתפשטות", כי שם הם יוכלו לקבוע בעצמם, איש איש לעצמו כמובן, מה בכיף שלו לעשות ומה שבא לו לעשות עם הבחירות והרצונות והתשוקות והסטנדרטים שלו.
אז שיהיה להם בהצלחה עם זה.
(לפחות הם ישחררו אותנו מהנוכחות שלהם כאן).
אבל באיזו חברה אני, נניח, סתם לדוגמה, רוצה לחיות?
חברה כזאת שמלכתחילה אין בה את מועדוני הטינופת כמו אלנבי 40.
חברה כזאת שאם כבר יש בה מועדוני טינופת כאלו אז שכשיאנסו בהם אישה שיכורה יהיה צדיק/ה אחד/ת בסדום שיעשה עם זה משהו בזמן אמת כדי שזה ייפסק ושכל הפושעים יובאו לדין.
חברה כזאת שאם כבר יש בה מועדוני טינופת כאלו אז שכשיאנסו בהם אישה שיכורה ויקראו למשטרה לא יקראו לזה למחרת בעיתון "קיום יחסי מין".
חברה כזאת שאם כבר יש בה מועדוני טינופת כאלו אז שכשיאנסו בהם אישה שיכורה ויקראו למשטרה ובעיתון יכתבו שהיה אונס במועדון טינופת אז אני לא אצטרך להתגונן ולהסביר ולהיות מואשמת בפטרונות ובאליטיזם, ובשמרנות, בגלל שקראתי לזה אונס ובגלל שאמרתי שאני לא רוצה לחיות בחברה שמתקיימים בה אירועים כאלו ובכך (אוי לחוצפה!!) שללתי את החוויה ואת הבחירה של אותה "אישה בגירה בעלת הזכות על גופה".
זהו. זה כל מה שאני רוצה.
מזמינה כל אחד ואחת מכם לחשוב, לדון ולהחליט באיזו חברה אתםן רוציםות לחיות.

הם יורים גם במארינס

קוראת בעיתון ידיעות אחרונות (19.7.15) ש״בסוף השבוע עלה לחמישה מספר ההרוגים בפיגוע בלשכת הגיוס של המארינס והצי האמריקאי״.

עוד נכתב שם שאל-עזיז, הצעיר היורה, נסע בשנה שעברה לירדן, שהה שם שבעה חודשים וכנראה שנסע גם לתימן והתאמן אצל ארגוני איסלם קיצוני, ועם שובו מירדן לארה״ב, רכש רובים אוטומטיים והחל להתאמן בירי.

(קראתי את זה במהדורת העיתון המודפסת אז הפעם אין קישור. תיאלצו להאמין לי)

ואני אומרת ש…

אני חייבת לנצל את ההזדמנות כדי לחלוק עמכם פיסת מידע מרתקת אליה התוודעתי בזמן ביקורי האחרון בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

ובכן, מסתבר שהאפשרויות שם בכל זאת מוגבלות, וילדי האומה האמריקאית אינם יכולים להנות מהאושר הגדול ממנו נהנים ילדי העולם כולו, והקרוי ״ביצת הפתעה״ של קינדר (קשור כנראה ל״שקר כל שהוא״ באשר לשילוב של אוכל עם חלקים קטנים ו״בליעים״).

וכך סיפרה לי גיסתי הניו יורקרית:

״באחת הפעמים בהן חזרנו מביקור בארץ, ניגשנו לפקיד ההגירה כשהילדים אוחזים בידם בהתרגשות רבה ״ביצי הפתעה״ אותן קיבלו מתנה מסבא וסבתא טרם יציאתנו לשדה התעופה. הפקיד הסתכל עליהם ואמר ביובש ״גברתי, את יודעת שאסור להכניס את זה למדינה?״, אחרי שהבנתי שהוא לגמרי רציני מסרתי לו את ״ביצי ההפתעה״ ואלו הושלכו אחר כבוד לאשפה״.

אחחחח.. אומת פאר!! בחיי.

מה אני אגיד לכם?

רובים ואקדחים מכל הסוגים, המינים והגדלים מוכרים שם לכל דיכפין ללא אבחנה וללא הבדלי דת גזע ומין (ונראה אתכם מגייסים לובי בשביל להעביר חוק שיגביל את זה. שיהיה לכם בהצלחה) אבל ״ביצת הפתעה״???

עד כאן!!!

נגד סכנת החיים הזאת טורחים וגם מצליחים לחוקק חוק.

כנגד סכנת החיים הזאת נכנס המבוגר האחראי לפעולה ומגן בגופו (של פקיד ההגירה) על חיי הילדים הרכים של האומה.

אומת פאר!! בחיי.

להביט בעיניים כלות ולהתקנא.

תהיי לוחמת מתוקה ותצטייני

השבוע גיליתי שבעמק חפר גרים חיילת וחייל שזכו ביום העצמאות להיכלל ברשימת 120 מצטיינות ומצטייני הנשיא.

להלן התיאור שלה ושלו בעיתון המקומי ״עלי חפר״ (*):

״סמלת מ היא לוחמת ל.א (לוחמה אלקטרונית)… מאחורי החשאיות הנדרשת עומדת בחורה מתוקה… שרק רצתה שירות משמעותי״

״סגן ע הוא מפקד מחלקת חימוש גדודי… אחראי על חיילי חימוש שנמצאים בגדוד, אחראי על אמצעי חימוש, החל מרכבים, נגמ״שים, טנקים וכלה בנשק ואמצעי לחימה״

ואני אומרת ש…

כשאנחנו מדברות על אליס מילר שהדליקה משואה ביום העצמאות אני לרגע לא שוכחת את החיים עצמם.

האתגר הגדול ביותר לחיינו זה לדאוג שחלילה לא יעבור יום שבו לא יזכיר לנו מישהו שנשים הן מתוקות וגברים הם אחראיים.

ותודו שבניגוד לאתגרים אחרים אז בזה אנחנו דווקא עומדים יפה מאד.

אז כל מי שחושב/ת שהתפיסות השתנו מאז שהמיידלע גררה את צה״ל לבג״ץ והכריחה אותו לשלב לוחמות בשורותיו (1995), ועד שהלוחמת המתוקה התארחה בבית הנשיא (2015).

וכל מי שחושב/ת ששפה לא מייצרת מציאות ולא עוזרת לקבע תפיסות רווחות.

מוזמן/ת בזאת לחשוב על זה שוב.

(*) לאלו מכםן החוששים/ות שהקיצורים שעשיתי לעיל הוציאו את הדברים מהקשרם הנה הציטוטים המלאים.

מי צריך לימודי מגדר?

אז דף הפייסבוק האהוב עלי ביותר, ״פוליטיקלי קוראת״, שיתף כתבה של ירדן סקופ מהאתר של ״הארץ״ שעוסקת בהיעדרם של לימודי מגדר, ובמיעוט המורות (7 במספר) שמלמדות מגדר.
הנה הציטוט שהן בחרו מתוך הכתבה:
״בסמינר הקיבוצים נערך בחודש שעבר בפעם הראשונה טקס יוצא דופן שבו הוענקו תעודות הוקרה – "אות החלוצה" – לשבע המורות היחידות המלמדות מגדר כמקצוע מסודר בישראל. למרות ריבוי ההטרדות והפגיעות המיניות בבתי הספר, למרות שכל תלמידה שואלת את עצמה איך משפיע לבושה על הדרך שבה היא נתפסת ונערים ונערות נדרשים לברר עם עצמם מהי בעצם הסכמה ולמרות התעוררות הדיון בנושא שוויון מגדרי והיחס לנשים בכלי התקשורת — כיום ניתן ללמוד מגדר רק בארבעה בתי ספר, שלושה מהם ממלכתיים ציבוריים ואחד בית ספר דמוקרטי ייחודי״.
הנה הקישור לפרסום של ״פוליטיקלי״ שמכיל בתוכו את הקישור לכתבה ב״הארץ״:

ואני אומרת ש…

לא צריך לימודי מגדר.
בום טראח! היקום קורס לתוך עצמו!
טוב, אל דאגה (או אל תמהרו לשמוח), אינני כופרת במשנתי הסדורה. אני רק מנסה להבהיר משהו.
אני שמחה, מעריכה ונרגשת מהעובדה שיש כמה נשים יקרות (באמת) שעושות, מבחינתי לפחות, עבודת שירות חברתי יוצאת מגדר הרגיל בכך שהן מלמדות מגדר. זה חשוב, זה יקר ערך וזה נפלא 🙂 אבל יש עם זה בעיה 😦
בעיה מערכתית שלא קשורה להתגייסותן האישית המבורכת למען המטרה הזאת.
מסגור של נושא המגדר כ״שיעור״, כ״מגמה״ וכד׳ הופך את זה לנושא שקל (מדי!) להפוך אותו למשהו צדדי, זניח ושולי. משהו שרק כמה משוגעים, או בעיקר משוגעות לדבר, עוסקים ועוסקות בו.
מגדר איננו נושא.
מגדר הוא החברה שלנו.
מגדר הוא תפיסה, חשיבה, ביקורת.
מגדר הוא כל כך שקוף, כל כך טריוויאלי ומובן לנו מאליו שכדי שהוא לא יהיה כזה הוא חייב לבוא לידי ביטוי בכל(!) שיעור ושיעור.
כשלומדים ולומדות היסטוריה ולא מוזכרות שם (כמעט) נשים ופועלן.
כשלומדים ולומדות ספרות ויצירתן של נשים (כמעט) ולא מובאת שם לידי ביטוי.
כשלומדים ולומדות מחשבים ולא יודעים שזה תחום שפותח וקודם ע״י נשים.
כשלומדים ולומדות אמנות בלי לדעת שהיו (ועדיין יש) ציירות ופסלות ויוצרות.
כשלומדים ולומדות פילוסופיה בלי לדעת שהיו (ועדיין יש) הוגות.
אז כמה טוב יכול לצאת מזה? מעט מאד.
טוב, טוב, די, תעשו לי טובה, כל אלו מכם שאין להם שמץ קמצוצו של מושג (ולא באשמתכם. פשוט למדתם במערכות חינוך מעוותות מיסודן), שחררו אותי מהקשקושים של ״לא היו נשים ב…וב… וב…״ וגו׳.
יש לי חדשות (מסעירות) לספר לכם – היינו שם, עודנו כאן ונמשיך להיות.
תאמינו או לא, אבל נשים עשו היסטוריה, נשים כתבו ספרים, פיתחו את המדע ואת הטכנולוגיה, ציירו, פיסלו, יצרו ואפילו ״התפלספו״ ופיתחו רעיונות מדהימים. כן, כן. ממש ככה.
ולא רק שהן עשו את כל זה הן עשו את זה כנגד כל הסיכויים. הן עשו את זה מול כוחות אדירים של הדרה, של השתקה, של דחיקה הצידה ושל התעלמות. הן עשו את זה במחיר של ביטויי כעס, זלזול וביזוי ואפילו השפלה. אבל הן עשו את זה.
נכון. היום הדברים השתנו מעט. אבל מעט מדי. והעובדה שכל הדברים האלו שעשו ועושות נשים לא שזורים בתכניות הלימודים היא אך ורק, ואני מדגישה, אך ורק תוצאה של המשך תהליך ההדרה וההתעלמות ארוך השנים והדורות, ולא שום דבר אחר.
אז לא, לא צריך שיעורי מגדר, צריך להנכיח את פועלה של החברה כולה בכל תחומי הלימוד. מה זה צריך? חייבים!
חייבים להנכיח את ההדרה וההשתקה הזאת כדי שהיא תיפסק.
וצריך גם צריך לדבר על אי השוויון ועל האפליה ועל חוסר הצדק ועל המוסר הכפול שאת כל זה, לפי מה שאני מבינה, עושות (לפחות במוצהר ובשיעור ייעודי לכך) אך ורק 7 מורות מתוך למעלה מ-100,000.
וחבל מאד שכך.
אגב, הקטע שהכי אהבתי בכתבה זה את הסיכום שלה:
״קודיש וייכרט (מורה למגדר וספרות שרואיינה בכתבה. מ״ז) מצביעה גם היא על הפער המגדרי המובנה במערכת: "דפדפנו עם התלמידים בספר היסטוריה של המאה ה–20, ומצאנו רק שניים־שלושה שמות של נשים. בספרי מתמטיקה תמיד הגברים הם אלה שנוהגים מחיפה לתל אביב והנשים הן אלה שמוציאות כסף על בגדים. אם באמת יכניסו מגדר למערכת החינוך יצטרכו לשנות את כולה, וזה יעשה מהפכה. יכול להיות שזה קצת מפחיד את המאובן הזה".

ועל זה אני אומרת ש…

לא ״יכול להיות שזה קצת מפחיד את המאובן הזה״ אלא ״בוודאות שזה הרבה מאד מפחיד את המאובן הזה״ וזה חלק גדול ומהותי של הבעיה.

מנעול מנעול הפתח

אז הייתה לפני זמן מה כתבה (שלא קראתי) בליידי גלובס, ושנאמר בה על אישה בשם יונית ורבר, ״לא, היא לא מיליונרית…״.
ליונית ורבר זה צבט בלב כי להבנתה היא כן מיליונרית והיא הבהירה לקוראי ולקוראות ליידי גלובס למה המשפט שהם כתבו הוא לא נכון ולמה חשוב לה לדייק בעניין ואני מעתיקה לכם רק קטע אחד מתוך דבריה (ההדגשות והצבע האדום במקור):

"ולמה אני מדייקת את זה?
– קודם כל כי זו האמת (ואני אדם שדוגל באמת).
– שנית – כי לא הייתי מעזה ללמד אנשים איך לשחרר את המליונר שנמצא בתוכם,
אם אני בעצמי לא הייתי במקום הזה ויודעת בוודאות
שהכלים שאני מלמדת עובדים ללא ספק.
– ושלישית – כי יש איזשהו קונצנזוס שלדבר על כסף זה לא מכובד,
וחס וחלילה שאף אחד לא יידע כמה יש לך או אין לך,
ואם יש לך כסף אז אתה …. (כל אחד מוזמן להשלים את מה שלימדו אותו בבית…)
וכי כסף זה לא באמת חשוב, כי מה שחשוב זה ה….
ועוד משפטים מהסוג הזה.
והמשפטים האלה שגדלנו עליהם,
הם בדיוק המנעולים שיש לנו על המליונר שבפנים
שמונעים מאיתנו להגיע לחופש כלכלי".

(אני קראתי את זה בליידי גלובס המודפס אבל מצאתי את זה עבורכם גם באתר של יונית ורבר כאן:
http://www.op2grow.com/6447/lady-globes/)

ואני אומרת ש…

הקוראים המתמידים שלי מכירים את אהבתי הרבה לליידי גלובס (לא!) ולכן הם גם ינחשו נכונה שיש לי המון מה להגיד על המסרים הקפיטליסטיים ואחרים שחבויים (וגלויים) בדבריה של ורבר, אבל הפעם החלטתי למקד את דבריי רק בפסקה האדומה מתוך הקטע שהעתקתי לכם לעיל.
ובכן, מי שחושב ש"המשפטים האלה שגדלנו עליהם" הם אכן "המנעולים שיש לנו" שירים את ידו?
סבבה.
כל מי שהרים את היד שיעבור בבקשה לצד ימין של החדר, כל השאר שיתרכזו באזור השמאלי ועכשיו שאלה נוספת:
לאן להבנתכם מכוון הזרקור של האמירה הזאת בהקשר של מה שעוצר אותנו מלהתקדם, להצליח ולהרוויח?
נכון מאד, למשפחה ולפרט.
אך האמנם זהו המצב? האם האמירות של הורינו הן, הן מה שנועל ועוצר אותנו?
או שמא יש מצב שדווקא מי ששם לנו את ״המנעולים שיש לנו על המיליונר שבפנים״ הם קודם כל ובעיקר החברה, והתרבות, והמגדר, והמגזר, והדת, והמוצא האתני, והפוליטיקה, והכלכלה, והאינטרסים, ומאבקי הכוח ו… ו… ו… שאר כוחות שקופים אך עצומים ועתירי משאבים?
אני רואה את אלו שבצדו השמאלי של החדר מהנהנים בראשם שאכן יש מצב.
אבל ההבנה והזיהוי של מי ששם את המנעולים איננה מספיקה.
חשוב גם להבין שאותם כוחות שקופים אך עצומים ועתירי משאבים לא רק שמים את המנעולים, אלא שהם גם אלו שמספקים את המפתחות למנעולים האלו ו״פה קבור הכלב״, כי המפתחות האלו מחולקים בצורה ממש, אבל ממש לא שוויונית.
אלו מאיתנו שזכו ליותר מפתחות (כן, כן, גם אני ביניהם) זכינו בהם כמעט בלי לעשות כלום. זכינו בהם סתם כי אנחנו מהמוצא הנכון, ו/או במגדר הנכון, ו/או חיים בתרבות מסוימת ו/או שייכים לדת כזאת או אחרת. מחקרים על גבי מחקרים מראים שכמעט כמעט אפשר לומר ש״שום דבר״ כאן לא קשור בפרט. הכל עניין של נסיבות חיים ושזהו המנבא הכי טוב של עתידנו. בטח שהרבה יותר מאשר המשפטים ששמענו בבית.
אז נכון, ברמה האישית אפשר כנראה לעבוד עם אלו שיש להם ביד הרבה מפתחות ולשפר להם את היכולת להשתמש בהם ביתר חוכמה, אבל את מי לעזאזל זה מעניין? אותי ממש לא.
אותי מעניין לקרוא ולשמוע שיח שמודע ומנכיח את הבעייתיות הזאת. שיח שמעלה על סדר היום את השאלות, התהיות, התובנות והרעיונות של איך ומה צריכה המדינה לעשות על מנת לדאוג לחלוקה שוויונית של מפתחות.
ביום שנגיע לחלוקה שוויונית של מפתחות (ימות המשיח) אז סבבה, או אז נוכל לעבור בכיף לשיח על האינדיבידואל.
עד אז, כל אמירה מהסוג שמטיל את כל האחריות על הפרט והוריו היא אמירה שלמעשה משחררת את המדינה מאחריותה לכלל אזרחיה.
היא אמירה שלא רק מתעלמת מהממד החברתי המגביל והחוסם חלק מאיתנו אלא שהיא גם שולחת את הממסד לישון שנת ישרים. וכל כך למה?
כי הכי טוב למדינה זה שיהיו לה כמה שיותר אזרחים שיאמינו שהכל מתחיל ונגמר בהם, ברצון שלהם, במוטיבציה שלהם ובמה שההורים אמרו להם או לא אמרו להם בבית, תוך שהם מתעלמים או, חמור מכך, כלל לא מודעים לכוחות העצומים והשקופים האלו שחוסמים את דרכם.
אגב, הגישה האינדיבידואליסטית הזאת עושה עוד דברים רעים – היא מפרקת סולידריות, היא פוגעת במרקם החברתי המאפשר ומעודד ערבות הדדית והיא חוסמת את הניסיונות לשינוי חברתי וליישום מדיניות חברתית שימקסמו את המצב עבור כולם, ולא רק עבור המיליונרים שהמנעולים שלהם כבר פתוחים ממילא.
לטובת הקוראים הפחות מתמידים שלי, הנה שני הפוסטים הקודמים שלי על הכתבות שאני כל כך אוהבת (לא!) בליידי גלובס:
http://bit.ly/1zWXpd7
http://bit.ly/1L1r2NU