שתהיינה לראשת

לכבוד הבחירות לרשויות המקומיות, בחר אבשלום קור לפרסם פוסט טרחני בפייסבוק שבו הוא מבהיר לנו שהנחה את עמיתיו בגלי צה"ל להקפיד על השימוש בביטוי ראש העיר ולא ראשת העיר. מהדברים שאמר בטלוויזיה עלתה בבירור העמדה לפיה יש אמת לשונית אחת והיא שלו, ושכל מי שמנסה להכניס את השימוש בראשת עושה את זה מטעמים אידיאולוגיים.
האקדמיה ללשון העברית, שדווקא מאשרת את השימוש בראשת (באותם כלים של קור עצמו), מיהרה להבהיר בפוסט שלה שהאמת הלשונית היא דווקא שלה ושאישור הצורה הזו ״לא נועדה להיענות לדרישה אידיאולוגית כלשהי״, כדברי האקדמיה.
לפוסט של קור הקליקו כאן
לפוסט של האקדמיה ללשון העברית הקליקו כאן

ואני אומרת ש…

זה וגם זאת יכוליםות לקפוץ לי. מה זה הקשקוש הזה על "כן אידיאולוגיה" או "לא אידיאולוגיה"? לא מצליחה להבין מתי הפכה אידיאולוגיה למילה גסה.
יש לי חדשות גם לקור וגם לאקדמיה – לכולןם יש אידיאולוגיה. כן, כן, גם לך אבשלום קור יש אידיאולוגיה. אני יודעת שזה יפתיע אותך, אבל זו המציאות.
האידיאולוגיה שלך היא השמירה על המסורת, ההיצמדות לתנ״ך, למקורות ולכל מה שהיה מאז ומבחינתך גם לתמיד.
האידיאולוגיה שלי, שלנו, היא יצירתיות, חדשנות והנכחת קיומן של נשים בשפה סקסיסטית שמדירה אותן מתוכה מאז ומתמיד, ומבחינתנו לא עוד.
כל ההבדל בינינו הוא שהאידיאולוגיה שלך שקופה ונתפסת טבעית ולכן קל לך יותר לצייר את עצמך כמי שהגיע להציל אותנו מעצמנו. לך קל יותר להציג אותנו כהזויות שבאות עם רעיונות אידיאולוגיים מוטעים שמאיימים על השפה ואת עצמך כמי שבא אך ורק עם האמת הלשונית. זה כל ההבדל בינינו.
אבל האמת? ורק האמת?
תכלס, זה יותר משעשע אותי ממרגיז אותי. למה?
כי אני סמוכה ובטוחה שההיאחזות הזו במקורות היא כל כך פתאטית, מנותקת וחסרת סיכוי שסופה להיעלם מהעולם.
כי הנשים (ומעט מעט מעט מדי הגברים) שמתעקשות לעשות שינוי גם דרך השפה נחושות מדי, חכמות מדי וצודקות מדי כדי שלא להצליח גם במאבק הזה.
ותזכרו ששמעתםן את זה ממני.
אגב, אחת המגיבות לפוסט של קור כתבה לו ״תודה לך. אכלו לנו את הראש עם ה״ראשת״ הזאת״.

ועל זה אני אומרת ש…

אויש, נו, תנוחי.

מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח

בימים האחרונים הוצף פיד הפייסבוק שלי בשיתופים של כתבה שזאת הכותרת ותת הכותרת שלה – "בת 18 מאושפזת עם שבר בגולגולת: "שוטר חשמל אותי באקדח טייזר". צעירה ללא עבר פלילי נעצרה בחשד להשתמטות מצה"ל, וניסתה להימלט. לטענת המשטרה, היא תקפה את השוטרים. אמה: "הם עבריינים, היא שכבה על הרצפה בעיניים פקוחות עם דם מהראש"".
אתמול, באחד מהשיתופים, התפתח ויכוח שלקחתי בו חלק, ולהלן הטיעונים המרכזיים שהועלו:
הטענה המרכזית שלי התבססה על מבחן התוצאה המזעזע. לטענתי, מאחר ולא מדובר בניסיון בריחה של רוצחת סדרתית שיש צורך לעצרה בכל מחיר בשל האיום שהיא מהווה על הציבור, אזי הכוח שהופעל על-ידי השוטר היה מופרז.
הטענה המרכזית הנגדית התבססה על כך שלפי החוק יש לשוטר סמכות להחליט על מידת הכוח שיש להפעיל. הטענה שהועלתה הייתה שאם אכן היה מדובר ברוצחת סדרתית אז בוודאי היו יורים בה, ובמקרה זה מדובר בהפעלת כוח סבירה לאור העובדה שמדובר באירוע חמור של ניסיון הימלטות ממעצר.
(למי שרוצה להתעמק בפרטי הסיפור ולגבש עמדה וטיעון עצמאי, הנה אחד מהדיווחים על המקרה:
http://news.walla.co.il/item/2964268 )

ואני אומרת ש…

מבחינתי, ההחלטה של השוטר לא לוותר, ולהתעקש על המעצר תוך שימוש בטייזר, מסמנת קצה אחד של הסקלה. מה שאני רוצה לעשות כאן, זה תרגיל מחשבתי שידחוף אותנו בדיוק לקצה השני של הסקלה ולראות מה יוצא.
הקצה השני של הסקלה היא החלטה של השוטר כן לוותר ולסגת מתוך מחשבה שניתן יהיה לנסות שוב, בהזדמנות אחרת, לעצור את הצעירה הנמלטת. מאחר ומדובר בצעירה בת 18 ללא עבר פלילי, ההיגיון (שלי) אומר שתימצא ההזדמנות לאתר אותה בהמשך (בבית הוריה, למשל) ולעצור אותה.
אבל לצורך התרגיל המחשבתי אדחוף ברשותכם את המקרה הזה עוד יותר לקצה.
בואו נניח שכתוצאה מכך שהשוטר החליט כן לוותר, לסגת ולא לעצור את הצעירה, היא נמלטת ומצליחה למצוא מחבוא שבו המשטרה לא מצליחה למצוא אותה.
מאחר ומצב כזה לא יכול כמובן להימשך לאורך זמן, בטח לא במדינה קטנה כמו ישראל, הבה נניח שהיא מצליחה להימלט מהארץ.
אם היא כבר נמלטת זה בוודאי יהיה למדינה שאין לנו איתה הסכם הסגרה.
סוף הסיפור הכי קיצוני לפי התרחיש בקצה הזה של הסקלה – מעתה ועד יום מותה חיה הצעירה במנותק ממשפחתה וחבריה, באותה מדינה אליה נמלטה, שהרי באם תנסה לשוב לארץ תיעצר מיד.
ובכן, ידידיי וידידותיי אני משאירה לכןם את ההחלטה מה לדעתכם עדיף:
שוטרים נחושים ודבקים במטרה שעוצרים, ויהי מה, משתמטת מצה"ל שמנסה לברוח ממעצר, והם עושים זאת גם במחיר שתישבר הגולגולת שלה.
או
שוטרים נחושים שמחליטים לוותר ולסגת ולא לעצור את המשתמטת, והם עושים זאת במחיר של בריחתה האפשרית מהארץ ללא יכולת לשוב לכאן עד יום מותה.
לא יודעת מה איתכםן, אבל אני כבר בחרתי מה עדיף בעיני.

אני רק שאלה

אתמול הזכיר לנו John Brown (המצוין) מקרה שקרה לפני 9 שנים כדי להמחיש לנו שבכל הקשור ליחס לערבים במדינת ישראל "זה לא רק מג"ב, ומח"ש, זו מערכת שלמה שמעודדת פגיעה בערבים אם במעשה והסתה ואם בהתעלמות", כדבריו.
אתחיל בכך שאאמ:לק לכם את הסיפור שהוא סיפר, עבור אלו מכםן שלא בפייסבוק (יש כאלה?):
לפני כ-9 שנים, בליל חורף קר, עוצרים שני מג"בניקים 3 ערבים (למה? ככה. בגלל שהם ערבים).
"לאחר סיום "הבדיקה", הם הונחו לקחת אותם למחסום ליד מודיעין בכדי לשחררם".
במקום לקחת אותם למחסום ולשחררם, המג"בניקים מורידים אותם, כל אחד מהם בנפרד, באמצע הדרך, וזאת אחרי שהם דורשים מהם להוריד את הז'קט והנעליים (לילה קר, זוכרים?) ותוך שאחד מהם מיידה בכל אחד מהם אבן כשהם מתרחקים.
הסיפור הסתיים כך:
"לפני שנתיים החליטה השופטת איטה נחמן… לא להרשיע את השניים וכתבה: "לאחר ששקלתי את כלל הנסיבות לחומרא ולקולא, תוך התחשבות בעברם הנקי של הנאשמים, תסקירי שירות המבחן בעניינם, וכן הפגיעה העלולה להיגרם מהרשעתם בדין, אני קובעת כי הנאשמים עברו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום מבלי להרשיעם בדין"."
הפוסט המלא כאן:
https://www.facebook.com/john.brown.3591/posts/1042894369130288

ואני אומרת ש…

כל הסיפור הזה מתחילתו ועד סופו, כל כך זועק, צועק, מרגיז ומקומם (וחס וחלילה לא מזכיר שום תהליכים מהעבר. חס וחלילה. אסור להשוות) שאתןם בטח לא צריכים את הפרשנות שלי עליו.
אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי הפעם רק להניח כאן שאלה רצינית מאד שלא ברורה לי בקשר להחלטת השופטת.
עפ"י השופטת, המג"בניקים עברו את העברות אך היא החליטה שלא להרשיע אותם "(מ)תוך התחשבות… (ב)פגיעה העלולה להיגרם מהרשעתם בדין".
מה? רגע.
סליחה.
מצטערת מאד.
לא הבנתי.
לפי הבנתי עריכת משפט וקביעת עונשו של מי שהורשע בדין משמשים כפתרון מעודן ומתורבת לשיטת ה"עין תחת עין". כלומר… עברת עבירה? פגעת במישהו? קבענו משפטית שאכן כך היה? ובכן זה בדיוק השלב שבו אנחנו פוגעים בך בחזרה ע"י הרשעתך וגזירת עונשך.
אז מה אני מפספסת כאן?
הרי הקביעה הזאת של השופטת חותרת תחת יסודותיו וזכות קיומו של בית המשפט, שכן לכל מי שמורשע בדין נגרמת פגיעה, וזה בסדר גמור משום שזאת כל המטרה מלכתחילה ברגע שהוחלט שהוא עבר עבירה.
נו נו. לשופטת (ולמדינת ישראל) הפתרונים.

מה ברל היה אומר?

ד"ר יופי תירוש, היא גם חוקרת מרתקת שאני אוהבת לקרוא את מאמריה, והיא גם הפמיניסטית שאת הפוסטים שלה בפייסבוק אני הכי אוהבת לקרוא.
לפני יומיים פורסמה ב"הארץ" כתבה שכותרתה "קיבוצים מתפשרים על אופיים החילוני כדי לשרוד ומנהלים קרב על צביונם", וכך כתבה יופי בהתייחסה לכתבה זאת:
"בעיניי זה מגניב שקיבוצים מקימים בתי כנסת וגם מכשירים את חדר האוכל. אני לא אומרת את זה בציניות. עידן ההתרסה נגד מנהגי ההורים הדתיים בגולה – עבר זמנו. בואו נודה על האמת: הצבר הבועט שבז לטקסים דתיים, אוכל חזיר ביום כיפור ולא מכיר כמעט את מסורת ישראל ומחשבתה – הוא די פאתט. אין סתירה מהותית בין ערכי הקיבוץ לערכי היהדות. הסינתזה אפשרית ומבורכת.
אלא שעכשיו האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם, ולסרב לייבא לקהילותיהם בתוך הסינתזה החדשה והמרתקת הזאת את הצדדים הלא שוויוניים, המפלים ובדלניים של היהדות (בגירסתה האורתודוקסית הישראלית). כשאני קוראת את דברי ארז ירדני, מרכז המשק בדימוס מקיבוץ שדה בוקר, אני מודה שאני מתחרפנת. הוא מספר שבבית הכנסת שנחנך לא מזמן, אמנם אין הפרדה בין נשים לגברים. אבל לדברי ירדני, "אם תבוא משפחה מסורתית שתבקש, תהיה הפרדה". על הערכים האלה הוקם שדה בוקר? זה לא היה מפריע לבן גוריון, הוא טוען עוד. הוא היה הרי מסורתי – היה לו חוג לתנ״ך".
(הנה הפוסט של יופי – https://www.facebook.com/dryofitirosh/posts/1105090869545911)
והנה הכתבה אליה מקושר ומתקשר הפוסט שלה – http://www.haaretz.co.il/news/local/.premium-1.2928727)

ואני אומרת ש…

במקרה זה אני דווקא רוצה לחלוק על דבריה של יופי, או אולי בעצם לחדד ולדייק אותם, תלוי איך מסתכלות על זה.
— "הסינתזה אפשרית ומבורכת"
הצגת העבר בקיבוצים כ"עידן התרסה" והצגת הקיבוצניקים כ"צבר בועט שבז לטקסים דתיים, אוכל חזיר ביום כיפור ולא מכיר כמעט את מסורת ישראל ומחשבתה" היא הצגה מוטעית על-פי תפיסת עולמי ונקודת מבטי.
כמי שנולדה, גדלה והתחנכה בקיבוץ, מעולם לא חשתי שאנחנו מתריסים או בזים לטקסים דתיים. לשיטתי מה שעשינו היה ליצור את אותה "סינתזה אפשרית ומבורכת", כדבריה של יופי, תוך שאנחנו מעניקים ליהדות צביון חילוני חדש ומרענן שהתאים לאורחות חיינו ושם דגש על הערכים שהיו חשובים לנו.
נכון, בקיבוץ בו גדלתי לא ערכנו תפילות, לא קיימנו מצוות, לא ביערנו חמץ בפסח ולא צמנו ביום כיפור, אבל כן חגגנו את כל החגים (חלקם בצורה יותר "נאמנה למקור" וחלקם פחות), ובמערכת החינוך בה התחנכתי נחשפתי למסורת ישראל, מחשבתה וערכיה כמו כל בני ובנות הנוער בני גילי שגדלו בבית חילוני ולא נחשפו אליהם בבית הוריהם.
מעולם לא חשתי פאתטית. נהפוך הוא!
הייתי ונשארתי חילונית גאה שרואה בחילוניות שלי אמונה חזקה, מבוססת, מוסרית וערכית לא פחות מזאת של יהודים מאמינים המקיימים מצוות והולכים לבית הכנסת, ולעיתים אף יותר.
— "האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם"
מי שעוקב/ת או יעקוב אחרי פרסומיה של יופי (מומלץ, כאמור), יזהה בקלות את עמדותיה הנחרצות והמבורכות כנגד אפליה מכל סוג שהיא, ולכן לא הופתעתי כשקראתי את דברי הסיכום של הפוסט שלה:
"האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם, ולסרב לייבא לקהילותיהם … את הצדדים הלא שוויוניים, המפלים ובדלניים של היהדות".

אבל על זה אני אומרת ש…

עם כל הכבוד שיש לי לערכי היסוד השוויוניים ולרעיונות השוויון פורצי הדרך עליהם הושתתו הקיבוצים, אזי בתחום מיגור אי השוויון המגדרי נרשמה בהם הצלחה מועטה וחלקית ביותר, ולא מדובר רק בקביעה שלי אלא בדבר שקיבל תוקף במחקרים אקדמיים, כולל העובדה שנשים שילמו מחיר גבוה יותר על תהליכי ההפרטה של השנים האחרונות. אי לכך, אני, בניגוד ליופי, ממש לא מתחרפנת מדבריו של ירדני על כך שכרגע אין בשדה-בוקר הפרדה בין גברים לנשים אבל זה עשוי לקרות אם תהיה משפחה שתבקש, כדבריו.
מבחינתי, "מי שהולך לישון עם כלבים שלא יתפלא אם הוא קם עם פשפשים".
בעיני זאת תמימות לחשוב שאפשר להכניס למעוז חילוני מנהגים יהודיים דתיים, שחלקם מפלים ומדירים נשים מיסודם ובהגדרתם, מבלי לגלות פתאום שהופה! הפתעה! מי ששוב תשלמנה את מחיר האפליה וההדרה תהיינה הנשים, ככה סתם פשוט כי "באה משפחה שביקשה הפרדה".
אז לא, בעיני זה ממש לא מגניב בתי כנסת בקיבוצים, ובמקרים בהם מדובר על בתי כנסת עם עזרת נשים, או כאלו שיש בהם מנהגים מדירים אחרים (עליה לתורה רק של בנים וכד') זה אפילו משול מבחינתי ל"צלם בהיכל", וזה מסמל יותר מכל את העבודה הסיזיפית גם של הניסיון למסד חילוניות יהודית וגם של המאמץ לקדם שוויון מגדרי – על כל שני צעדים שנצעד קדימה תמיד יהיה מי שיחזיר אותנו צעד וחצי אחורה.
וחבל שכך 😦

די כבר עם המגדר הזה שלכן

 

שוב מתקרב לו חג הפסח, חג החירות, ושוב אני מעלעלת לי באושר ובהנאה רבה בפיד הפייסבוק האביבי שלי, והנה אני נתקלת לי ב-3 טקסטים משובבי נפש לכבוד החג:
טקסט מס' 1 – סיום של כתבה ששופכת אור על היבטים פמיניסטיים של חג הפסח:
"מסורת משפחתית למדנו מאבי ז"ל שערך סדר פסח קיבוצי או משפחתי במשך יותר משישים שנה. תמיד בהשתתפות שלושים איש ויותר. בערב הסדר הוא ביקש לבטא את הערכתו הרבה לטרחתן של הנשים בהכנות לפסח. בשעות אחר הצהרים, בטרם כניסת החג, היה נוהג להיכנס לבדו לאולם או לחדר שבו נערך ליל הסדר ועל צלחתה של כל אישה שהשתתפה הניח מתנה אישית, הוקרה על 'עבודת הפרך' שטרחה ועמלה בה. מנהג מכבד ומכובד. חג שמח".
טקסט מס' 2 – פוסט חגיגי ועליז של חברה הכולל גם תמונת שולחן חג לתפארת:
"סבתא (…) החליטה להפתיע בדלקת ריאות קשה לכבוד החג, אז התגייסנו הבנות לבית משפחת (…) ובת אחת למשפחת (…) ובאנו לעזור (לערוך את שולחן החג)".
טקסט מס' 3 – ברכה מאחד מארגוני הנשים:
"אחרי שניקינו את כל החמץ וערכנו כבר את השולחן, והצלחנו לא לריב עם החמות/גיסה/אחות והזמנו חייל בודד/שכנה אלמנה וילדיה/התעניינו באמת היכן חברינו שלא יישארו לבד…
אנחנו יוצאות לחופש.
פורסות שמיכת פיקניק בגינה וקבלנו גם פרחים… כן כן קבלנו פרחים (רמז למי שלא שלח עדיין) כי חג החירות הוא גם החג להיזכר שמגיע לנו חירות אישית, להישען אחורה וליהנות.
חג שמח לכן ולכל אהוביכן!"
(הפעם אין קישורים!! מה תעשו לי??)

ואני אומרת ש…

אחת השאלות שאני אוהבת במיוחד שמטיחים בי (בזעם בד"כ), היא השאלה "תגידי, אבל למה אתן מכניסות את המגדר הזה שלכן לכל מקום?"
ובכן, גבירותיי ורבותיי, יש לי חדשות בשבילכםן. זה לא אנחנו שמכניסות אותו, הוא פשוט נמצא שם כל הזמן, אבל מכיוון שאת רובכןם גידלו והרגילו שלא לראות אותו ושלא לשים לב אליו, אז אנחנו החלטנו שחשוב לנו מאד לשנות את המצב הזה, וזאת הסיבה שאנחנו חופרות לכםן על זה בטירוף.
אז מה היה לנו שם?
"שלושה טקסטים, ארבע קושיות ומגדור אחד": קווים לדמותו של חג ממוגדר בישראל (כל חג, אגב)
אנא קראו את שלושת הטקסטים לעיל וענו על ארבע השאלות להלן:
– עפ"י טקסט מס' 1 מי צריכה לטרוח ולעמול בעבודת פרך ומי יכול להסתפק בביטוי של הערכה? פרטו והביאו נימוקים!
– עפ"י טקסט מס' 2 מי הן אלו שמתגייסות, עוזרות ועובדות ומי… איך נאמר זאת… מי קצת פחות מתגייס עוזר ועובד? הסבירו והוכיחו בעזרת הטקסט!
– עפ"י טקסט מס' 3 מי הן אלו שעובדות ודואגות לכולם ולכולן (אבל בו בזמן הן גם רעות ולכן הן רבות אחת עם השניה תוך כדי כך) ומי הם אלו שיכולים להתרווח ולהסתפק בהזמנה מקוונת/טלפונית של פרחים? תנו דוגמאות!
– הסבירו איך בדיוק ניתן לממש את ההבטחה מטקסט מס' 3 "מגיע לנו חירות אישית"? בתשובתכם יש לעשות שימוש בכל המושגים להלן, שהוצאו מכל הטקסטים – "טורחות", "עושות עבודת פרך", "עומלות", "מתגייסות", "עוזרות", "מנקות", "עורכות", "לא רבות", "מזמינות" ו"מתעניינות בשלומם של חברים".
בין הפותרים והפותרות נכונה יוגרל פרס יקר ערך (נראה לכם?).
כל השאר יכולים ויכולות להמשיך לזעום, לקטר ולרטון על המגדריסטיות הנודניקיות האלו. הסירו דאגה! אנחנו כאן כדי להישאר.

היא עשתה זאת מרצונה החופשי

קוראת וקוראת וקוראת על האונס באלנבי 40…
"חרפה במועדון בת"א: לעיני כל, קיימו יחסים עם צעירה שיכורה" זועקת הכותרת בנענע10.
"לאחר סרטון הסקס על הבר: דרישה לסגור את המועדון "אלנבי 40"" מספרים לנו במעריב.
"המשטרה השלימה בדיקת סרטון המתעד מין מול קהל עם צעירה שתויה במועדון בתל אביב" מעדכן אותנו עיתון הארץ.
"הצעירה טוענת כי עשתה זאת מרצונה החופשי" – חוזרים ואומרים ומדגישים וחוזרים ואומרים לנו בתקשורת.
(לא מביאה לכם קישורים הפעם. פשוט תגגלו "אלנבי 40" והחרא יצוף מעצמו).

ואני אומרת ש…

המילה הראשונה עליה אני רוצה להתעכב בהקשר הזה היא "יחסים".
למה?
כי היא הופיעה בכל הכתבות – "קיימו עמה יחסים", "קיימה יחסי מין" – והיא מילה חשובה להמשך דבריי.
אוי לנו, ואבוי לנו שכך מוגדרים אצלנו בחברה "יחסים", "יחסי מין".
עד כמה אפשר לזהם את המילה הנהדרת הזאת "יחסים", "יחסי מין"?
אז מסתבר שהרבה מאד.
מילים/מושגים שאמורים לייצג ולקפל בתוכם ערכים של הדדיות, כנות, כבוד, קירבה, חמלה, חום ואהבה אלא שאז לוקחים אותם ומשליכים אותם על האירוע המבחיל הזה ומטנפים אותם.
"אבל היא עשתה זאת מרצונה החופשי"
"הנערה הזאת קיבלה בדיוק את מה שרצתה"
"יש סבירות גבוהה יותר שהיא קיימה עם כל הגברים יחסי מין מרצונה החופשי"
"זכותה של אשה בגירה לעשות כרצונה עם גופה גם אם לנו יש סטנדרטים אחרים לחלוטין"
(ציטוטים נבחרים מתוך עשרות ומאות הדיונים שמתקיימים בימים אלו ברחבי הרשת החברתית).
מרוב דיבורים על הזכויות של הבחורה הזאת ועל הרצונות שלה והסטנדרטים שלה שכחנו ולגמרי התבלבלנו שלא היא מושא הדיון שצריך להתקיים.
הדיון שצריך להתקיים הוא על דמות החברה שבה אנחנו רוצות/ים או לא רוצים/ות לחיות.
"כשאני נוסע 160 קמ"ש בכביש ומזגזג בין המכוניות זה גורם לי לריגוש ולזקפה. אחחח… זה נהדר. זאת הבחירה שלי לאיך שצריך לחיות".
"אני ממש אוהב ללכת ברחוב, לשלוף את הזין שלי ולנפנף איתו לעוברים ושבים. או בעצם, לעוברות ושבות. שאז זה הרבה יותר כיף ומרגש. זה הסטנדרט לפיו אני חי".
"עישון זה העונג העילאי שלי. ועישון בקולנוע, באוטובוס, במטוס ובמסעדה זה משהו שאני עושה מתוך רצוני האישי, בחירתי הפרטית והכיף הגדול שלי".
(זיוני שכל דפוקים שהמצאתי הרגע מראשי הקודח).
בפעם האחרונה שבדקתי, ראיתי שיש לנו הגבלת מהירות נסיעה (למרות שיש כאלו שנסיעה מהירה זה הכיף שלהם), ויש לנו כללי לבוש ברחוב (למרות שיש אנשים שהבחירה החופשית שלהם זה ללכת ערומים) ואפילו באמסטרדם כבר לא מעשנים במסעדות ובתחבורה הציבורית. זה הסטנדרט. מי היה מאמין.
בפעם האחרונה שבדקתי אז להתארגנות שלנו בחיים חברתיים יש מחירים ומגבלות על חופש הפרט, על רצונותיו וביטויי תשוקותיו.
ה-פ-ת-ע-ה!!
בטח לא שמתם לב לזה לפני שקראתם את זה כאן, נכון? בטח נפלתם ברצפה מהגילוי הזה. אני צודקת?
אי לכך ובהתאם לזאת, הדיון כאן, כאמור, איננו הבחורה הזאת, ואיננו ההנאה שלה מגברים זרים שמזיינים אותה בפומבי במשך שעות, ואיננו קשור לבחירה שלה בזה או לרצון החופשי שלה שזה יופץ ברשת ותחת כל ווטסאפ רענן.
זהו איננו הדיון כלל ועיקר.
הדיון כאמור הוא הדיון על דמות החברה שבה אנחנו רוצים/ות או לא רוצות/ים לחיות.
למשל…
מי שרוצה יכול/ה לקנות לעצמו אי, להקים בו מדינה ולחרוט על מגילת העצמאות שלה משפט אחד בלבד – "איש/ה הישר בעיניו יעשה" – וזה יהיה החוק הראשון והאחרון שיחוקק שם. מוזמנים להסתופף באי הזה כל אלו שמאשימים אותי בפטרונות כי אני קובעת "מה כיף ומה לא כיף לנשים אחרות, ואיך הגברים צריכים או לא צריכים לנהוג בהן כשהן שיכורות ומתפשטות", כי שם הם יוכלו לקבוע בעצמם, איש איש לעצמו כמובן, מה בכיף שלו לעשות ומה שבא לו לעשות עם הבחירות והרצונות והתשוקות והסטנדרטים שלו.
אז שיהיה להם בהצלחה עם זה.
(לפחות הם ישחררו אותנו מהנוכחות שלהם כאן).
אבל באיזו חברה אני, נניח, סתם לדוגמה, רוצה לחיות?
חברה כזאת שמלכתחילה אין בה את מועדוני הטינופת כמו אלנבי 40.
חברה כזאת שאם כבר יש בה מועדוני טינופת כאלו אז שכשיאנסו בהם אישה שיכורה יהיה צדיק/ה אחד/ת בסדום שיעשה עם זה משהו בזמן אמת כדי שזה ייפסק ושכל הפושעים יובאו לדין.
חברה כזאת שאם כבר יש בה מועדוני טינופת כאלו אז שכשיאנסו בהם אישה שיכורה ויקראו למשטרה לא יקראו לזה למחרת בעיתון "קיום יחסי מין".
חברה כזאת שאם כבר יש בה מועדוני טינופת כאלו אז שכשיאנסו בהם אישה שיכורה ויקראו למשטרה ובעיתון יכתבו שהיה אונס במועדון טינופת אז אני לא אצטרך להתגונן ולהסביר ולהיות מואשמת בפטרונות ובאליטיזם, ובשמרנות, בגלל שקראתי לזה אונס ובגלל שאמרתי שאני לא רוצה לחיות בחברה שמתקיימים בה אירועים כאלו ובכך (אוי לחוצפה!!) שללתי את החוויה ואת הבחירה של אותה "אישה בגירה בעלת הזכות על גופה".
זהו. זה כל מה שאני רוצה.
מזמינה כל אחד ואחת מכם לחשוב, לדון ולהחליט באיזו חברה אתםן רוציםות לחיות.

כן לא שחור לבן

לפני שבוע בערך שיתף בפייסבוק אחד מחבריי, את הפוסט להלן שכתב יאיר לפיד (ההדגשות הן שלי. מ"ז):
"הנה עוד הוכחה – למי שצריך – לכך שיש בשמאל הישראלי כאלה שירדו מהפסים:
בכל שנה מקיימת התנועה הקיבוצית אירוע בשם "הרפסודיה" שאליו מגיעים מאות בני נוער.
השנה החליטו שם להזמין תוכנית אמנותית מיוחדת – את אנשי ארגון "שוברים שתיקה" שמסתובבים ברחבי העולם בסיוע מימון זר, ומכפישים את מדינת ישראל בעזרת עדויות אנונימיות.
כי זה התפריט שמציע הארגון המשמיץ הזה לצעירים לפני גיוס – עדויות שאין דרך לאמתן, שמאשימות את צה"ל בפשעי מלחמה שלא היו ולא נבראו.
אחרי תלונות רבות של צעירים שהזדעזעו מהשקרים של ״שוברים שתיקה״, החליטו ב״רפסודיה״ שגם לאמת מגיע שישמעו אותה לא רק לשקרים. הם הזמינו לשם גם את חברינו מ"האמת שלי" – תנועה ציונית של קצינים וחיילים שמביאה מהשטח את העובדות האמיתיות על חיילי צה"ל. החברים מ״האמת שלי״ יגיעו לרפסודיה לספר לצעירים האלה על המציאות כפי שהיא, דרך הסיפורים האישיים שלהם, מלבנון ויו"ש, משכונת סג'עייה בעזה ומהקסבות של שכם וג'נין. מהעדויות שלהם, הנאמרות בגאווה ובפנים גלויות, יוצאת האמת ש"שוברים שתיקה" וארגוני שמאל אחרים מנסים להסתיר:
צה"ל היה ונשאר הצבא המוסרי ביותר בעולם. הוא שומר על סטנדרטים שאין שום צבא אחר בעולם שמצליח לשמור עליהם בתנאי קרב מורכבים. קציניו וחייליו ראויים להצדעה ולא להכפשות אנונימיות".
(ה"הוכחה" נמצאת כאן: https://www.facebook.com/YairLapid/posts/980497662008585)

ואני אומרת ש…

מאחר והתמהמהתי בפרסום הפוסט שלי, אזי במהלך הימים האחרונים נתקלתי בכמה התייחסויות נוספות שנכתבו בהקשר הפוסט הזה של לפיד (נראה לכםן שאביא קישורים?? תמצאו לבד). יחד עם זאת, אני כאן כדי להבהיר נקודה או שתיים שלא הועלו בהתייחסויות שאני קראתי, ואתחיל בלקרוא לפוסט של לפיד בשמו הלא הוא "פוסט שכל מטרתו היא שימור ותחזוקה של נרטיבים ע"י נבחרי הציבור".
נרטיבים זה טוב לנבחרי הציבור ולהנהגה. נרטיבים מרגיעים, מחברים ומלכדים את העם (או מפלגים אותו, תלוי איך מסתכלות על זה).
נרטיבים זה משהו שההנהגה משקה אותנו בהם בשמחה ובלהיטות רבה, וכאשר אנו שותים ושותות אותם בצמא אנו חוסכים/ות מעצמנו המון דברים מעיקים ומתישים.
אנחנו חוסכים/ות מעצמנו את הצורך להתעמק, להתלבט, לשאול שאלות, לקרוא תיגר (חס וחלילה), לבקר (חלילה וחס), לחשוב על המורכבות של הדברים (הנה, כבר התעייפתי) ולחשוף אותם (למי יש זמן לזה), להתעמת עם הדילמות (איכס! דילמות) ובגדול להפנים ולהבין שלמרות שההנהגה רוצה שנחשוב שהכל מתחלק לכן ולא, שחור ולבן, רע וטוב, אמת ושקר אז זה ממש לא המצב.
החלק האחרון של הפסקה לעיל, הוא אחד המאפיינים הבולטים ביותר של נרטיבים – חלוקה דיכוטומית של העולם לטובים ולרעים. טובים ורעים שמשתנים, אגב, מנרטיב לנרטיב.
זה דבר נהדר. זה קל, זה נוח וזה תמיד עובד מצוין.
הכל כל כך ברור וסגור, עד כדי כך שכל שאלה, תהיה, הרהור או ערעור הופכים למיותרים לחלוטין וכך, כאמור, אנו מתפנים/ות למצוא לנו עיסוקים אחרים.
בואו נראה למשל מי הם ומה עושים הרעים בנרטיב הנוכחי של יאיר?
משקרים ומסתירים את האמת, מכפישים ומשמיצים, לא ציונים, מספרים סיפורים בצורה אנונימית, אין דרך לאמת את דבריהם, מאשימים את צה"ל בפשעי מלחמה שלא היו ולא נבראו.
ולעומתם מי הם ומה עושים הטובים?
מדברים אמת, מספרים עובדות אמיתיות על המציאות כפי שהיא, ציונים, מזדהים ומדברים בגאווה ובפנים גלויות, מספרים סיפורים אישיים, יש (כנראה) דרך לאמת את דבריהם (כך משתמע לפחות), מוכיחים שצה"ל היה ונשאר הצבא המוסרי ביותר בעולם.
נו, תגידו ת'אמת?
אנ'לא צודקת? זה לא הרבה יותר קל ככה? יותר ברור? יותר נוח? יותר משחרר?
למי יש כוח להתחיל ולדון בהשלכות שיהיו על מי שיזדהה בפנים גלויות כאשר הוא מערער על מוסריותו של הצבא שלנו? למי בא לקיים שיחה מעמיקה על "מיהו ציוני"? מי מוכן להצטרף אלי לעסוק בהגדרות של פשעי מלחמה? מי רוצה לשאול שאלות פילוסופיות על מהי האמת ועל מהי "המציאות כפי שהיא" והאם היא בכלל קיימת?
התשובה: מספר קטן יחסית של א.נשים. כל השאר מסתפקים/ות בנרטיבים. וטוב להנהגה שכך.
ודבר שני, אפרופו "הצבא המוסרי ביותר בעולם".
אני, באופן אישי, עייפתי מאד מהאוקסימורון המאוס והבלתי נסבל הזה של "צבא מוסרי".
עבורי צבא, בהגדרה, זה דבר לא מוסרי. נקודה. סימן קריאה. טוב, עוד סימן קריאה.
אתם יכולים/ות להתווכח איתי שאנחנו חייבים צבא, ושאין לנו ברירה, ושככה זה ושאני לא מבינה, ושאגדל אבין. הכל בסדר. לכו על זה, אולי תשכנעו אותי, אבל לא תשכנעו אותי, לא שיש בכלל דבר כזה צבא מוסרי, ולא ש"[צה"ל] שומר על סטנדרטים שאין שום צבא אחר בעולם שמצליח לשמור עליהם בתנאי קרב מורכבים".
למה לא תשכנעו אותי?
ככה!
כי מה זה החרטה הזה? על איזה מוסר מדובר פה? מי מגדיר אותו? איפה המחקרים שמוכיחים את העליונות המוסרית הזאת? מי ערך אותם? מה הם הסטנדרטים שהוצבו במחקרים האלו? מי קבע את הסטנדרטים האלו? מי ישב והשווה אותם בין הצבאות השונים? עם מה הוא השווה אותם? על בסיס מה הוא עשה את זה?…
יאללה, יאללה, שחרר, יאיר.
אתה רוצה להאמין שיש לנו צבא מוסרי, סבבה לגמרי, לך על זה, אבל לפחות תשאיר את זה בגדר אמונה שלך ואמירה בעלמא ולא בגדר טענה (כאילו מוכחת) מחקרית.

למה לי חינוך עכשיו?

הארגון הכל כך חשוב אסל"י (ארגון סרט לבן ישראלי), שהוא חלק מתנועה כלל-עולמית של גברים הפועלים למיגור תופעת האלימות נגד נשים, פרסם פוסט חשוב מאד של בחור בשם טל זגורי, שבו הוא מסביר מדוע איננו מצטרף למסיבות רווקים שיש בהן חשפנית.
הנה ציטוט אחד מהפוסט:
"בתיאוריה, מדובר על אתנחתא קומית, על בחורה צעירה שמגיעה לוילה, מצוידת בחיוך יותר מזויף מהקשר של נטלי עטיה ואיציק זוהר, שכל מטרתה בחיים היא לשמח/להביך/לחרמן את החתן לעתיד ולדאוג לצחוקים לכולם על הדרך. בפועל מדובר לרוב בנשים שנקלעו לעבודה הזאת, ובדיוק באותה מידה יכלו להגיע לזנות. יש להן בוס שלא משלם להן במקרה הטוב, ושוכב איתן במקרה הרע. גם אם ישנו אחוז קטנטן של נשים שעושה את זה מבחירה מלאה ומדרך לגיטימית להתפרנס, הרוב הגדול עושה את זה מתוך מצוקה כלכלית קשה והיעדר אפשרויות העסקה".
(הפוסט המלא כאן: http://bit.ly/1HzxWur
מתנצלת על הפרסומת המטריפה שיש שם. אם יש לכםן קשרים באונלייף תמסרו להן בבקשה שזה בלתי נסבל(!!)).

ואני אומרת ש…

מי מכםן שרוצה להפסיק לטמון ראשו/ראשה בחול, ובאותה הזדמנות גם להפסיק לתת יד לתעשיית הפשע האלימה והמתועבת הזאת, מוזמן/ת לחנך, באופן פעיל ויזום, את בנו/בניו לקבל וליישם את אותה החלטה בדיוק שקיבל זגורי.
לא! אי אפשר להניח ש"הוא מבין לבד". זה מחייב ממש שיחה איתו.
לא! אי אפשר לזרוק לו את זה באגביות בין לבין. זה מחייב ממש שיחה איתו.
לא! אי אפשר בווטסאפ. זה מחייב ממש שיחה איתו.
כבר אמרתי שזה מחייב ממש שיחה איתו?
מה קרה? מה נלחצתםן? מישהו שכח לספר לכםן שלהיות הורה זה ממש לא קל.
בקיצור… יאללה, תעשו טובה לעצמכם ולחברה שאנחנו חיים בה, וגשו לעבודה.
אה, עוד משהו קטן אבל חשוב.
באשר לציטוט לעיל, יש לי שני תיקונים לדבריו של זגורי:
במקום
"יש להן בוס שלא משלם להן במקרה הטוב, ושוכב איתן במקרה הרע"
צריך להיות
יש להן בוס שלא משלם להן במקרה הטוב, **ואונס** אותן במקרה הרע"
ובמקום
"הרוב הגדול עושה את זה מתוך מצוקה כלכלית קשה והיעדר אפשרויות העסקה"
צריך להיות
"הרוב הגדול עושה את זה מתוך מצוקה כלכלית קשה, **תקיפות מיניות שעברו (וממשיכות לעבור)** והיעדר אפשרויות העסקה".

מי צריך לימודי מגדר?

אז דף הפייסבוק האהוב עלי ביותר, ״פוליטיקלי קוראת״, שיתף כתבה של ירדן סקופ מהאתר של ״הארץ״ שעוסקת בהיעדרם של לימודי מגדר, ובמיעוט המורות (7 במספר) שמלמדות מגדר.
הנה הציטוט שהן בחרו מתוך הכתבה:
״בסמינר הקיבוצים נערך בחודש שעבר בפעם הראשונה טקס יוצא דופן שבו הוענקו תעודות הוקרה – "אות החלוצה" – לשבע המורות היחידות המלמדות מגדר כמקצוע מסודר בישראל. למרות ריבוי ההטרדות והפגיעות המיניות בבתי הספר, למרות שכל תלמידה שואלת את עצמה איך משפיע לבושה על הדרך שבה היא נתפסת ונערים ונערות נדרשים לברר עם עצמם מהי בעצם הסכמה ולמרות התעוררות הדיון בנושא שוויון מגדרי והיחס לנשים בכלי התקשורת — כיום ניתן ללמוד מגדר רק בארבעה בתי ספר, שלושה מהם ממלכתיים ציבוריים ואחד בית ספר דמוקרטי ייחודי״.
הנה הקישור לפרסום של ״פוליטיקלי״ שמכיל בתוכו את הקישור לכתבה ב״הארץ״:

ואני אומרת ש…

לא צריך לימודי מגדר.
בום טראח! היקום קורס לתוך עצמו!
טוב, אל דאגה (או אל תמהרו לשמוח), אינני כופרת במשנתי הסדורה. אני רק מנסה להבהיר משהו.
אני שמחה, מעריכה ונרגשת מהעובדה שיש כמה נשים יקרות (באמת) שעושות, מבחינתי לפחות, עבודת שירות חברתי יוצאת מגדר הרגיל בכך שהן מלמדות מגדר. זה חשוב, זה יקר ערך וזה נפלא 🙂 אבל יש עם זה בעיה 😦
בעיה מערכתית שלא קשורה להתגייסותן האישית המבורכת למען המטרה הזאת.
מסגור של נושא המגדר כ״שיעור״, כ״מגמה״ וכד׳ הופך את זה לנושא שקל (מדי!) להפוך אותו למשהו צדדי, זניח ושולי. משהו שרק כמה משוגעים, או בעיקר משוגעות לדבר, עוסקים ועוסקות בו.
מגדר איננו נושא.
מגדר הוא החברה שלנו.
מגדר הוא תפיסה, חשיבה, ביקורת.
מגדר הוא כל כך שקוף, כל כך טריוויאלי ומובן לנו מאליו שכדי שהוא לא יהיה כזה הוא חייב לבוא לידי ביטוי בכל(!) שיעור ושיעור.
כשלומדים ולומדות היסטוריה ולא מוזכרות שם (כמעט) נשים ופועלן.
כשלומדים ולומדות ספרות ויצירתן של נשים (כמעט) ולא מובאת שם לידי ביטוי.
כשלומדים ולומדות מחשבים ולא יודעים שזה תחום שפותח וקודם ע״י נשים.
כשלומדים ולומדות אמנות בלי לדעת שהיו (ועדיין יש) ציירות ופסלות ויוצרות.
כשלומדים ולומדות פילוסופיה בלי לדעת שהיו (ועדיין יש) הוגות.
אז כמה טוב יכול לצאת מזה? מעט מאד.
טוב, טוב, די, תעשו לי טובה, כל אלו מכם שאין להם שמץ קמצוצו של מושג (ולא באשמתכם. פשוט למדתם במערכות חינוך מעוותות מיסודן), שחררו אותי מהקשקושים של ״לא היו נשים ב…וב… וב…״ וגו׳.
יש לי חדשות (מסעירות) לספר לכם – היינו שם, עודנו כאן ונמשיך להיות.
תאמינו או לא, אבל נשים עשו היסטוריה, נשים כתבו ספרים, פיתחו את המדע ואת הטכנולוגיה, ציירו, פיסלו, יצרו ואפילו ״התפלספו״ ופיתחו רעיונות מדהימים. כן, כן. ממש ככה.
ולא רק שהן עשו את כל זה הן עשו את זה כנגד כל הסיכויים. הן עשו את זה מול כוחות אדירים של הדרה, של השתקה, של דחיקה הצידה ושל התעלמות. הן עשו את זה במחיר של ביטויי כעס, זלזול וביזוי ואפילו השפלה. אבל הן עשו את זה.
נכון. היום הדברים השתנו מעט. אבל מעט מדי. והעובדה שכל הדברים האלו שעשו ועושות נשים לא שזורים בתכניות הלימודים היא אך ורק, ואני מדגישה, אך ורק תוצאה של המשך תהליך ההדרה וההתעלמות ארוך השנים והדורות, ולא שום דבר אחר.
אז לא, לא צריך שיעורי מגדר, צריך להנכיח את פועלה של החברה כולה בכל תחומי הלימוד. מה זה צריך? חייבים!
חייבים להנכיח את ההדרה וההשתקה הזאת כדי שהיא תיפסק.
וצריך גם צריך לדבר על אי השוויון ועל האפליה ועל חוסר הצדק ועל המוסר הכפול שאת כל זה, לפי מה שאני מבינה, עושות (לפחות במוצהר ובשיעור ייעודי לכך) אך ורק 7 מורות מתוך למעלה מ-100,000.
וחבל מאד שכך.
אגב, הקטע שהכי אהבתי בכתבה זה את הסיכום שלה:
״קודיש וייכרט (מורה למגדר וספרות שרואיינה בכתבה. מ״ז) מצביעה גם היא על הפער המגדרי המובנה במערכת: "דפדפנו עם התלמידים בספר היסטוריה של המאה ה–20, ומצאנו רק שניים־שלושה שמות של נשים. בספרי מתמטיקה תמיד הגברים הם אלה שנוהגים מחיפה לתל אביב והנשים הן אלה שמוציאות כסף על בגדים. אם באמת יכניסו מגדר למערכת החינוך יצטרכו לשנות את כולה, וזה יעשה מהפכה. יכול להיות שזה קצת מפחיד את המאובן הזה".

ועל זה אני אומרת ש…

לא ״יכול להיות שזה קצת מפחיד את המאובן הזה״ אלא ״בוודאות שזה הרבה מאד מפחיד את המאובן הזה״ וזה חלק גדול ומהותי של הבעיה.

ה"איך" כן קובע

בעקבות תחקיר של אורלי וגיא על פרשת קצב, הועלה לפייסבוק איוונט בשם ״פמיניסטיות לא מתראיינות אצל אורלי וגיא״.
(למי שהפסיד את "יצירת המופת", בתחקיר פתחו אורלי וגיא את פרשת קצב והעלו תהיות שונות ומשונות על הרשעתו כולל אמירות שהיו הרבה יותר מרמיזות ספקניות לגבי אמיתות העדויות של הנשים השונות בהן פגע ושאותן אנס קצב).
להלן האמירה המרכזית של יוצרות האיוונט:
״בעקבות ההתבטאויות של אורלי וגיא והתחקיר המדהים שלהם על קצב, מתבקשות הפמיניסטיות להדיר רגליהן מהתוכנית״.
ידידתי, ליאור אלפנט, שיתפה את האיוונט והוסיפה עליו את האמירה הבאה:
״אני כמובן מסכימה עם כל מילה, ורוצה להוסיף עוד כמה:
ההדרה העצמית שתעשה (במידה ואכן כך יקרה), תייצב את התוכנית של אורלי וגיא כחסם נוסף העומד בפני נשים וקידום הנושאים החשובים להן בתקשורת. גם אם נדמה כי אנו בחרנו לחסום את עצמינו מהתוכנית (כמו ש"בחרנו" שלא להגיע למקומות נוספים אשר משפילים ומבזים נשים), המצב הוא הפוך. התוכנית הזו, ורבות אחרות, לא מאפשרות לנשים להתקיים ולהתקדם בחופשיות, הן מבטלות את ההזדמנויות שלנו ולא מייצרות אותן, הן מקטינות את הסיכויים שלנו במקום להגדיל אותם. לא להתראיין אצלם אינה בחירה אמיתית, אלא שיקוף של המציאות בה אנו חיות. אורלי וגיא הם אלו הצריכים לבחור אחרת, להם יש בחירה.
לי, בדרך הפמיניסטית שלי, אין״.
אלו הם הדברים שכתב ידיד טוב של ליאור בשתי תגובות שונות על הפוסט:
״אבל לא כל הקטע הוא להציב את האג'נדה שלך, תהיה אשר תהיה, בכל מקום וזמן שרק מתאפשר? אגנ'דה אשר מוגדרת בתודעה הקולקטיבית כאנדרדוגית, לא יודע, לא נשמע כמו הצעד הנכון ביותר… דווקא כדי לתת קונטרה צריך לעשות ההפך מחרם. אבל מה אני יודע״.
״כן אבל להחרים פריים טיים כשאת מקדמת אג'נדה אזוטרית (*SIC), לא ייצר יותר מודעות לאותה אג'נדה. היא סתם לא תהיה שם פשוט. אלא אם כן זה יגרום לתכנית אחרת לרצות לדון בנושא, מה שאני בספק גדול. מן הסתם אג'נדה לא פופולארית תזכה להתנגדויות, זה כל הקטע של לקדם את אותה אג'נדה״.

ואני אומרת ש…

לקחתי על עצמי אתגר גדול, דווקא לא לעסוק בתוכן שתי התגובות לעיל, אלא לנסות ולהאיר את הבעייתיות שיש בסוג כזה של תגובות, כמשהו שמייצג הלך רוח שמוכר לי (לצערי) היטב.
אז מה היה לנו שם?
יוזמות האיוונט, קראו לנשים פמיניסטיות לא להגיע עם אייטמים פמיניסטיים לתכנית של אורלי וגיא.
ליאור, לקחה את האמירה שלהן והרחיבה אותה.
היא הכלילה, ובצדק, את העובדה שכאשר באולפנים יושבים א/נשים שמפגינים/ות מוסר כפול, ספקנות, (צדקנות?) האשמה כלפי קורבנות ושאר מרעין בישין אז זאת בדיוק הדרך בה נבנים החסמים (השקופים לגמרי, אגב) שמייצרים מבלי משים את עמדת הנחיתות לנשים להשמיע את קולן בתקשורת הממוסדת ולהעלות את הנושאים החשובים להן על סדר היום.
אבל מה קרה אז?
בדיוק מה שקורה (כמעט) בכל פעם שמנסות להציג השלכות רחבות יותר שיש על כלל הנשים כתוצאה מאירועים שהם לכאורה, ״סתמיים״ או שנדמים כ״נייטרלים״ או סתם "לא מעניינים".
מיד מתייצב המגיב התורן, המה גם שהוא ידיד טוב של הכותבת כך שאיני חושדת בו לרגע בכוונות זדון (באמת!), וממהר לצמצם את זה חזרה, לא סתם לפמיניסטיות, אלא ל״קבוצת פמיניסטיות עם אג׳נדת שוליים אנדרדוגית איזוטרית״, זאת כאמור בניגוד מוחלט למהלך אותו הובילה ליאור.
אחד הדברים עליהם אני מצביעה מעת לעת, הוא שאסור לנו לשתוק נוכח פרקטיקת ״צמצום ההשלכות והקטנת האירועים״ הפוגעים בנשים.
למה אני מתכוונת? לכל האמירות המוכרות מהסוג להלן – ״אוף נו איתכן, זאת רק פרסומת. מה השלכות חברתיות עכשיו?״, ״נו אז סיפרו בדיחה שוביניסטית. מה קרה? גם נשים צחקו ממנה״, ״איזה תרבות אונס? מאיפה אתן ממציאות את הדברים האלו?״, "יאללה איתך. קיבלת מחמאה. תחייכי, תשמחי ותגידי תודה", ״נו, אז היא דוגמנית רזה. זאת אשמתה? מה הקשר לבעיות של דימוי גוף והפרעות אכילה?״, ״בסה"כ תחרות מלכת יופי. את סתם מקנאה ובגלל זה את מתנגדת״, ״יש גם גברים מוכים / יש גם נשים שאונסות״, ״פורנו? זנות? חשפנות? פגיעה בנשים? מה קשור? מה נסגר איתכן? כולה נשים עם זכות לחופש העיסוק בדיוק כמו כל אחת מכן, אז תנוחו״…
טוב יש לי עוד ועוד ועוד ועוד דוגמאות כאלו אבל זה לא העניין.
העניין הוא, שכל עוד ממשיכים לצמצם אותנו ואת ההשלכות שיש לפרקטיקות מסוימות עלינו, על כולנו, ואנחנו לא ״נותנות בראש״; כל עוד מנסים לדחוק אותנו לשוליים איזוטריים ואנחנו לא דוחפות בכל הכוח חזרה למרכז; כל עוד לא נמשיך ונתעקש לפרוש ולדחוף ולהציג את כל התמונה כולה, על כל המורכבות שלה, כדי להצליח אחת ולתמיד להביא להבנה שזה ממש לא משהו נישתי ואיזוטרי, אלא משהו בעל השלכות רחבות היקף, אז לעולם נישאר ״קבוצת פמיניסטיות עם אג׳נדת שוליים אנדרדוגית איזוטרית״.
אז יאללה בנות, לדחוף! מה נסגר איתכן?
אגב, לאלו מכםן שתוהים/ות מה עמדתי לגבי ״להחרים או לא להחרים״.

אז על זה אני אגיד ש…

אני עדיין לא סגורה על זה.
אני חושבת שבהחלט שווה לחשוב על חלופות נוספות, פרט להחרמה, כי יש משהו בדבריו של ה״ידיד המצמצם״.
פשוט הייתי שמחה לראות את זה נאמר בגישה מעט אחרת ובבחירה יותר מוקפדת של המילים תוך מתן לגיטימציה (וגיבוי?) למהלך ההרחבה שעשתה כותבת הפוסט.