קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.
מיד הבנתי שעל בסיס הראיון הזה חייבות לנסח הוראות הפעלה לעם הסגולה: 1) הקשיבו לאיתי, אזרח שביתו נהרס מטיל לפני 5 חודשים. 2) שמעו שהמדינה מציעה לו 580,000 ש"ח (כן, ש"ח. לא דולר) שאיתם הוא צריך לפנות את הריסות ביתו הישן ולבנות אחד חדש. 3) שפשפו את אזניכם בתדהמה כשתבינו כמה זמן לקח לפצות אותו על רכבו שגם הוא נהרס (אמ;לק שבועות של טרטורים). 4) הבינו שהמדינה פה בשביל לעשות ממנו צחוק/לעשות עליו סיבוב/להוציא לו את הקרביים/להוציא אותו מדעתו (אין צורך למחוק. כלום לא מיותר) בתהליך שאולי יימשך שנה ואולי שלוש. 5) שמחו שזה הוא ולא אתם. 6) הצביעו ביבי. כי ביבי שומר על בטחוננו. כי ביבי הוא שקול והוא יודע מה הוא עושה (ככה לפחות אמר ברדיו אזרח אחר שביתו בשדרות נהרס אתמול מטיל, והוא בטוח יודע. שיהיה לו בהצלחה עם הפיצויים). כי לביבי חשובים רק האזרחים והאזרחיות והםן ורק הןם לנגד עיניו. כי ביבי כונן פה מדינה לתפארת אומות העולם. אור (חושך?) לגויים.
ועל זה אני אומרת ש…
בא לי להקיא על הממשלה הזו ועל העומד בראשה, אבל אני נמצאת עמוק מדי בדיכאון כדי להתפנות לזה. ביום שבו אני אבין את הא.נשים שמצביעים שוב ושוב לאותה מפלגה שמחזיקה אותנו בכאוס, בפחד ובסבבי אלימות אינסופיים שהפכו להיות מציאות טבעית, זה היום שבו אני אאבד את שפיותי. אז מעדיפה להמשיך שלא להבין אתכםן. אנא חסכו ממני את ההסברים שלכןם. הצביעו ביבי. #עםסגולהבתחתשלי
להלן שתי אמירות בהן נתקלתי בשבוע-שבועיים האחרונים (לא ציטוטים מדויקים, רק רוח הדברים). גבר א׳ (בהתייחסו למחאת הנשים החרדיות הקוראות לנשים לא לבחור במפלגות חרדיות כל עוד הן לא יכולות להיבחר למפלגות אלו).
זוהי מחאה פשוט מגוחכת. מינם של הנבחרים איננו רלבנטי. גברים לא רק יכולים לייצג נאמנה אינטרסים של נשים אלא עושים זאת כל הזמן. האם גפני שקידם נושאים הקשורים לתחבורה ציבורית לא פעל גם לטובתן של נשים? האם ליצמן כסגן שר הבריאות, כאשר דאג לטיפולי שיניים חינם לילדים, לא מייצג בכך אינטרסים של נשים?
אני עצמי הייתי שר והתייעצתי הרבה עם אשתי שתמיד אמרה לי שאת הייצוג היא משאירה לי.
זה פשוט שטויות לחשוב שגברים לא פועלים לקידום ענייניהן של נשים.
(דברים ברוח זו נאמרו ע״י שני גברים שונים שהוזמנו לראיונות שונים ששמעתי, ברדיו ובטלוויזיה, לשמש על תקן מגיני הפרקטיקה של הדרת נשים מהמפלגות חרדיות)
גבר ב׳ אני טוען כבר שנים שכל הפעולות וכל ב״בלגנים״ שעשו הפמיניסטיות עד היום רק הרעו את מצבן של הנשים.
(נאמר לי, בפעם המי יודע כמה, ע״י ידיד טוב. גילוי נאות: טענה זאת מושמעת באוזניי מעת לעת גם ע״י נשים, ידידות טובות שלי)
ואני אומרת ש…
יותר משאני אוהבת לייצר חיבורים בין שני דברים לכאורה לא קשורים, אני אוהבת לחלוק את חוכמתה של אמי היקרה ז״ל שמאפשרת לי יצירת חיבורים אלו.
וכך לימדה אותי אמי:
כאשר נטענים בפנייך טיעונים שהאינסטינקט שלך צועק לך שהם מקפלים בתוכם חוסר הגיון, חוסר צדק או אי שוויון, תעשי דבר פשוט – ״תבעטי את הכדור לתוך המגרש" של הדובר/ת, תסובבי את אותו טיעון כלפיו, ואז תבררי שוב את עמדתו כלפי הנושא.
אז הנה, אמא, אני בועטת: גבר א׳ יקר, טיעונך נגע לליבי ואני נוטה להניח שדיברת בכנות רבה ושאתה מאמין בכל לב שמינם/מגדרם של הנבחרים איננו חשוב ושגברים מייצגים נאמנה וללא משוא פנים את עמדותיהן, תחומי העניין, תפיסותיהן וגישותיהן של נשים.
אי לכך ובכפוף לאותה אמונה שלך בדיוק, אני מציעה לך את העסקה הבאה:
מה דעתך שהכנסת תורכב מ-120 נשים, שהרי לשיטתך המין לא משנה ומכאן שאותן נציגות ייצגו ממילא נאמנה את עמדותיהם, תחומי העניין, תפיסותיהם וגישותיהם של הגברים. לא ככה?
נו, קונה את העסקה?
מה? לא?
מוזר… תגיד, יש מצב שהטיעון האמיתי שלך הוא בעצם שגברים מייצגים נאמנה נשים אבל להיפך, אפעס, זה מסיבה כל שהיא לא עובד?
כן, אה? הבנתי… בהחלט טיעון מרתק, והייתי שמחה לשמוע ממך עליו עוד ועוד, אבל יש לי קצת עוויתות וגם בחילה קלה, אז נמשיך לשוחח על כך בהזדמנות אחרת. סבבה?
גבר ב׳ יקר, טיעונך נגע לליבי ובגלל שאני נחמדה אני אפילו אעזור לך לנסח אותו מעט אחרת: ״אני טוען כבר שנים שחייהן של נשים היו טובים יותר לפני שהפמיניסטיות התחילו עם הפעולות ועם ה״בלגנים״ שלהן״.
אי לכך ובכפוף לטענה זאת, שבה אני בטוחה שאתה מאמין בכל ליבך, גם לך אני מציעה עסקה מהחלומות.
אני אוחזת בידי כרטיס טיסה (שמימנתי במיטב כספי) והוא ייקח אותך למדינה שבה תחיה אתה בעצמך את החיים הטובים של נשים כפי שהן חיו אותם טרם דרדרו אותן הפמיניסטיות למצבן הנורא היום.
ובכן, כך ייראו חייך במדינה הזאת:
נולדת? מזל טוב! רק בריאות ונחת! יש לך כרומוזום y? סבבה. זה אומר שההשכלה היחידה שתרכוש היא בישול, ניקיון, תפירה, טיפול בילדים ושאר עבודות הבית. כל השכלה יסודית, תיכונית או אקדמית (ירחם השם) תימנע ממך משום שזה עלול להזיק לכרומוזום y באופן בלתי הפיך. אה, כן, גם נימוסים והליכות יהיו חלק מהשכלתך, כולל הבהרה חד משמעית לחייך רוב הזמן ולהשתדל לדבר רק כשפונים אליך. יאיי!
הוריך נפטרו? משתתפת בצערך. הבית, האדמות, הרכוש, הכסף, הכל מתחלק בין אחיותיך. מה זאת אומרת למה? כי כרומוזום ה-y מונע בעדך מלהיות בעל רכוש או חשבון בנק. מה לא ברור?
התחתנת? סימן טוב ומזל טוב! שמחה וששון! אך אם ברבות הימים תדעך השמחה וייעלם מביתכם הששון אז רק תדע שיש מצב שבת זוגתך, שתחיה, תחליט להעיף לך פה איזה פליק שם איזו סטירה ואולי גם בעיטה ל****.
מה לעשות אתה שואל? לא לעשות. פשוט קבל, תוריד ת'ראש ושתוק.
מה? סליחה? לא הבנתי. משטרה? לא. לא הבנת. זה לגמרי חוקי. לא הולכים למשטרה כשאין עבירה שנעברה.
אתה יודע מה, גבר ב׳ אני יכולה להמשיך עם עוד כמה וכמה וכמה דוגמאות אבל קוראיי הם אנשים משכילים ובעיקר עסוקים אז אשמח אם נוכל כבר עכשיו ללחוץ יד ולחתום על העסקה של הטסתך למדינת הכיף-כיף הזאת שממנה ומטה דרדרו הפמיניסטיות את מצבן של הנשים לתהומות שלא היו כמותן. סגרנו?
מה? לא? רגע רגע, אז לא הבנתי משהו. בתחילת שיחתנו טענת שמצבן של הנשים היה הרבה יותר טוב לפני שהפמיניסטיות התחילו עם השטויות שלהן, אז למה שלא תרצה לקחת את הכרטיס ולהכיל על עצמך את כל הטוב השופע הזה? הייתכן שהסיבה לכך קשורה לכך שהטיעון שלך לא רק צולע, ולא רק פוגעני ומקטין את הישגיהן של נשים אמיצות שראויות לכל שבח, אלא שהוא פשוט מופרך מיסודו? (רמז: כן!).
ועל זה אני אומרת ש…
אמא ללא ספק ידעה על מה היא מדברת.
בעטו, א/נשים, בעטו את הכדור למגרש של בן/בת השיח שלכםן. לכולנו קל יותר להבין את הדברים כאשר הם מופנים אלינו וכאשר אנחנו נדרשים/ות להגן על הטיעון שלנו כשהוא מנוסח ביחס לעצמנו ולא ביחס ל״אחר״.
חבל רק שלא זכתה לראות אותי מיישמת…
בעקבות גל הפיגועים האחרון עלו נושאים שונים לסדר היום, וביניהם הדיון בשאלה עד כמה יש להקל או להקשות על האפשרות של אזרחים לקבל רישיון לנשק.
הסיבה להעלאת הנושא, דווקא בהקשר זה, נובעת מכך שבגדול התפיסה המובילה היא שנוכחותם של יותר בעלי נשקים במרחב הציבורי יכולה להקטין את הנזק של פיגוע.
להלן דוגמה לשיחה אחת שהתקיימה בנושא בתכנית "מה בוער" של רזי ברקאי בגלי צה"ל.
בפתיח לשיחה ציטט רזי ברקאי את ניצב בדימוס אריה עמית, מי שהיה מפקד מחוז ירושלים, שהתראיין אצלו קודם ואמר ש"המצאות של נשק אישי בידיים שלנו [האזרחים] במקומות האלה יכולה גם להרתיע וגם לנסות ולהתגבר על אירועים כפי שהיו הבוקר" (הפיגוע בבית הכנסת בשכונת הר נוף).
מתוך ניסיון להקיף ולהציג את הנושא מכל הכיוונים, זומנו לשיחה שלושת הדוברים להלן, כאשר כל אחד מהם תרם כמובן את זווית הראיה שלו.
להלן רוח הדברים של כל אחד מהדוברים:
תת ניצב בדימוס מאיר בן שי, בעבר ראש אגף האבטחה באגף המבצעים במשטרה, הסביר איזה מוסדות ציבור מחויבים להציב אבטחה (בתי כנסת לא מחויבים) והבהיר שתקנות שמאפשרות ליותר אנשים להסתובב עם נשק לא משנים מהיום למחר כי "צריך שאנשים ירצו וצריך שהם יעברו הכשרה יותר ארוכה ממה שהם עוברים היום".
יעקב עמית, הממונה על רישוי כלי ירייה במשרד לביטחון פנים, נתן מידע על כמות הרישיונות שמאושרים מדי שנה וסיפר על התהליך, השיקולים והקריטריונים לקבלת רישיון נשק ועל השינויים שחלים בהם כל הזמן. כמו כן עדכן שלאור המצב יצאה יום קודם הנחיה מהשר לביטחון פנים, שקובעת ששומרים בחברות אבטחה, שמחויבים כיום להפקיד את הנשק לפני הליכתם הביתה, יחזרו לשאת אותו בתקופה הקרובה.
ליאור נדיבי, בעבר קצין משטרה ובהווה מזכיר העמותה לקידום תרבות הנשק, הביע את מורת רוחו מהעובדה שהמדיניות היא "לצמצם לצמצם לצמצם" (כדבריו) את מתן הרישיונות לנשק לאזרחים וטען שהאגף לרישוי כלי ירייה מערים קשיים מכוונים בפני אזרחים שמסיבה כל שהיא מאחרים בחידוש רישיון הנשק שלהם או שיש בעיה כל שהיא עם הנשק שלהם. הבעיה המרכזית מבחינתו היא ש"הם [האגף לרישוי כלי ירייה] לא רוצים שיהיה נשק בידי אזרחים".
ולמי שמתעקש/ת לוודא שהכל אמת לאמיתה ו/או שחלילה לא הוצאתי את הדברים מהקשרם מוזמן/ת להאזין לזה כאן: http://bit.ly/1uhnpZf (שעה שניה של "מה בוער" מתאריך 18.11.14 החל מדקה: 32:00)
ואני אומרת ש…
אני מברכת על השיחה הזאת שזימנה עבורי את ההזדמנות להמחיש לכם את משמעותה של "הטמעת חשיבה מגדרית", או במקרה זה את תוצאותיה והשלכותיה של "אי הטמעת חשיבה מגדרית".
ובכן, כאשר אני, כמי שהחשיבה המגדרית כבר מוטמעת בה, מקשיבה לשיחה כזאת, אז מעבר לעניין שמעורר בי התוכן שלה, אני מתעניינת בנוסף ובעיקר גם בתוכן שנעדר ממנה.
האם מי מכם יודע לנחש, לשער לחשוב איזה תוכן נעדר מהשיחה הזאת? איזו זווית משמעותית לא כיסה רזי ברקאי בהעלותו לדיון נושא כה חשוב של מתן יותר/פחות רישיונות נשק לאזרחים?
יש ניחושים?
רמז: קשור למגדר.
נו?
עדיין מחכה.
מישהו?
מישהי?
טוב, אעזור לכם.
אנא קראו בעיון את הפסקה הבאה מתוך "דו"ח זכויות האדם בישראל – תמונת מצב 2013" שהוציאה "האגודה לזכויות האזרח בישראל":
"…בתוך הבית, נשק אבטחה ונשק קל בכלל, מאיים במיוחד על נשים. על פי קואליציית "האקדח על שולחן המטבח", מבין קורבנות כלי הירייה במרחב הביתי, לנשים יש ייצוג-יתר; בכל מרחב אחר, גברים מהווים רוב עצום בין נפגעי הנשק הקל וקורבנותיו. מחקרים מהעולם מצביעים על כך שתדירות מקרי הרצח של נשים עולה מאוד בבתים שיש בהם כלי ירייה, וכי במקומות שבהם הוחמרו החקיקה והאכיפה בנושא רישוי הנשק, פחת משמעותית מספר מקרי הירי בנשים…". (ההדגשות הן שלי)
(כאן: http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2013/12/State2013he-ch9.pdf)
אוקיי. כולי תקווה שכעת אתם כבר יודעים את התשובה.
התשובה היא ש"אופס (שוב ושוב ושוב) שכחנו לכסות בדיון (הגברי שלנו. כי כלי ירייה זה הרי נושא של גברים) קבוצה מסוימת באוכלוסייה שמושפעת גם היא מהעובדה שמישהו נושא נשק בקרבתן, לא פחות (ואולי אף יותר(?)) מעוברי ועוברות האורח שנקלעים/ות לפיגועים ואין או יש בסביבתם נושא נשק".
רגע! עצרו! לפני שאתם מנסחים את עמדתכם הנחרצת "מי ומה יותר חשוב" – ביטחונן האישי של אותן נשים המאוימות בביתן או הביטחון האישי של כלל הציבור ברחוב – תנסו לא לפספס את הטיעון שלי, שאיננו עוסק כלל ועיקר בעמדה כל שהיא כלפי הנושא הנדון.
הטיעון שלי עוסק בבעיה אקוטית הרבה יותר רחבה שללא חשיבה מגדרית מושארים, פעם אחר פעם כאמור, נושאים חשובים ועקרוניים מאד מחוץ לשיח הציבורי, ואיך שהוא הנושאים האלו, לעיתים קרובות (מדי), הם דווקא אותם נושאים שקשורים / שייכים / מזוהים / משפיעים על נשים. ולמה זאת בעיה אקוטית?
כי הקו המחבר בין תופעה של אי השמעת הקולות של נושאים שקשורים / שייכים / מזוהים / משפיעים על נשים לבין גיבוש מדיניות והקצאת תקציבים ש"לא רואה ממטר" נושאים שקשורים / שייכים / מזוהים / משפיעים על נשים הוא כל כך קצר, כל כך ברור וכל כך בעייתי שאני מאד מקווה שהצלחתי לשרטט אותו עבור אלו מכם שלא הבחינו בו קודם.
ובנימה מעט אופטימית לסיום…
למזלנו לא הכל שחור ויש תקווה, כי אלו שכבר אימצו חשיבה מגדרית ונמצאים, ובעיקר נמצאות, בעמדות השפעה כן משמיעות את הקולות החשובים האלו, כמו למשל מה שכתבה ח"כ תמר זנדברג בפוסט שהעלתה לפייסבוק כאן: http://on.fb.me/1xwpKW8
שמעתי לפני כמה ימים את עירית לינור וקובי אריאלי ב"מילה האחרונה" בגל"צ, מדברים על שני אירועים שעלו השבוע לכותרות. אחד מהם הוא החייל שדרך את נשקו לעבר ראשו של נער פלסטיני כבן 15 שהתגרה בו, והשני הוא פעולת "תג מחיר" בפורידיס.
אדגיש שהשיח של השניים היה סביב השאלה האם אלו הן אכן חדשות שצריכות לעלות לכותרות, כמו גם על נטייתה של התקשורת שמאלה או ימינה בהקשרם של אירועים כאלו.
להלן כמה ציטוטים מהשיחה (ההדגשות הן שלי): עירית לינור על החייל שדרך את נשקו:
"אני רוצה להגיד משהו מכיוון אחר לגמרי… אין צורך לתת לערס הפנימי שלך להבקיע… אתה נדרש להטיל מרות… אבל לא צריך להגיב בחמימות מוח רק בגלל שמישהו עיצבן אותך במשך דקות ארוכות…"
"…ועכשיו לענייני [מגבירה את קולה] אז דרך נשק וקילל. וואלה, זה באמת כותרות ראשיות. לא פתח באש, לא ירה, לא הרביץ אפילו. אז הייתה התפרצות עצבים והתנהגות שאיננו מעודדים אותה, אבל [מגבירה את קולה] לא קרה כלום, ראבאק!…"
"… אני בתור מפקדת שלו, אגב, הייתי מטפלת בזה כפי שמפקד צריך לטפל בהתנהגות כזאת, אבל בתור חדשות?…" "אני רוצה גם להגיד שאני לא כל כך התרגשתי, אבל זה בינינו ולא בתור מפקדת ולא בתור כלום [לוחשת] אז הוא דרך נשק, אז זה הבהיל אותם, זה בסדר גמור" קובי אריאלי על האירוע בפורידיס:
"אני לא יודע איך לומר את זה בזהירות… אולי תסבירו לי מה ההתרגשות? מה אתם מדברים? זה סכסוך שמתמשך כבר הרבה הרבה זמן… זה דבר טבעי ומתבקש ותפסיקו את הזעזוע המזויף והמרושע הזה. בוא נאמר את האמת, מדובר ברוב המקרים בגרפיטי ובהטרדות ובמקרים הקיצוניים מאד בפגיעות ברכוש". עירית לינור על האירוע בפורידיס:
"ההתלהבות הזאת מהדבר הזה הכי נורא שקרה היום שצריך עכשיו לדון בזה… וכולם גם עוסקים בטיפשות הזאת בפורידיס… זה מקבל תהודה משל היה ליל הבדולח מס' 2…"
"… אז באמת… מה עוד מעצבן אותי? אנחנו יודעים שיש ימין קיצוני. למה? כי כל פעם שהוא מוציא צבע פנדה ומקשקש על איזה קיר אז זה אנחנו כבר גרמניה 1936…"
(השידור המלא כאן – http://bit.ly/1iXj4tp – השיחה בנושא, החל מדקה 2:42)
ואני אומרת ש…
על אף שהדגשתי שהקשר הדברים היה באם מדובר בכותרות חדשותיות או לא, ועל אף שאני, במובן מסוים, הולכת להוציא את דבריהם מהקשרם אז אני עדיין מרגישה צורך להתחיל בדברי ברכה לכבוד הלהג המתנשא והמזלזל הזה:
אשריכם, עירית וקובי, שבניכם ובנותיכם זוכים להסתובב במקומות בהם אין חיילים ש"מטילים מרות ונותנים לערס הפנימי שלהם לצאת".
אני מאד שמחה בשבילכם שהם חיים ללא החשש שחייל "וואלה, בסה"כ ידרוך לראשם את הנשק. לא ירה בהם, ראבאק, לא ירביץ להם ואפילו לא יתפרץ עליהם בעצבים" (בהתנהגות שאיננו מעודדים, כמובן).
אשריכם, עירית וקובי, שכאשר אתם, ובני ובנות משפחתכם, ישנים במיטותיכם אז ביתכם איננו כלול בסטטיסטיקה של "הטיפשות הזאת של הגרפיטי ושל ההטרדות".
אני מאד שמחה בשבילכם שאף אחד "לא מוציא צבע פנדה ומקשקש על קירות ביתכם" וש"במקרים קיצוניים בלבד גם לא פוגע לכם ברכוש".
אשריכם וטוב לכם על כי זכיתם בפריבילגיה לשבת באולפן גל"צ (הממוזג?) ולהתנתק לרגע לחלוטין מהיכולת להזדהות עם מי שמציאות חייו כה שונה משלכם, משלנו.
אינני רוצה להיכנס לדיון הפוליטי, מדיני, צבאי הקשור בסוגיות המורכבות של שני האירועים האלו, וגם לא להיכנס לסוגיה שעלתה שם בשידור, האם זה כן חדשות או לא חדשות, והאם התקשורת שמאלנית או ימנית או מאוזנת או לא ומה היא בוחרת ולא בוחרת להביא לידיעתנו.
אלו נושאים גדולים וכבדי משקל מדי עבורי. קטונתי מקטון.
אני רק רוצה לכוון פנס קטן ולהאיר התנהגות שבה מבטלים בפומבי, בקלות כה רבה, ובזלזול מופגן את הפחד והבהלה של מישהו אחר ואף נותנים אישור שזה "בסדר גמור" להיבהל כשדורכים מולך נשק.
התנהגות שבה בשמה של "בדיחות (וזחיחות) הדעת" בוחרים לא להישיר מבט לעומק המשמעות של החיים של מישהו אחר החי במציאות כה שונה משלנו. אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם לקלות הבלתי נסבלת של הציניות ושל ההתנתקות מתחושות אמפתיה, הבנה והזדהות (שוב אני עם הדרישות המוגזמות שלי).
אינני יודעת מה איתכם, אבל כשאני מאזינה לרדיו, חשוב לי מאד לשמוע שיח שיכיל (גם) את הדברים (הנאיביים) שציינתי, ועל אף ששיח כזה בהחלט מתקיים, יש לציין, אזי בכל פעם שזה מרחיק לכדי אמירות גסות, ציניות ומזלזלות שכאלו, זה מרגיז ומקומם אותי מאד.
ואולי זאת רק אני. אני באמת כבר לא יודעת.
השבוע (14.1.14) שמעתי בגל"צ, ב"מילה האחרונה", את הדיון שקיימו אברי גלעד וג'קי לוי בעקבות הידיעה על פטירתו של מיכאיל קלשניקוב, הלא הוא ממציא רובה הקלשניקוב (הידוע גם בשמו הישראלי – קלצ'ניקוב).
כך אמר אברי גלעד (ציטוט מדויק. כן, כן, טרחתי ותמללתי עבורכם):
"… אי שם במלחמת העולם השנייה הוא המציא את כלי המשחית הזה… והוא עשה עבודה טובה, והנה הוא היום בגיל 95, לפני שהוא הלך לעולמו, הוא דיווח שהוא עסק הרבה בסוגיה הזאת האם הכלי שלו הביא יותר טוב לעולם או רע לעולם… זה מעניין להשתמש בדוגמה הזאת, כדי שכל אחד ואחד מאתנו יחשוב האם המעשים שלנו יביאו לנו כסף או תהילת דמים. שבסוף בסוף זה יתפשט ויגיע ויפרוץ למקום שלא חשבנו, וזה מכוון בדיוק לתעשיות הביטחוניות שלנו…"
זאת הייתה תגובתו של ג'קי לוי (ציטוט מדויק. טרחתי וגו'):
"נכון, אבל צריך לזכור שלצד זה קורה דבר שהוא קרוב קרבה ממש הדוקה לנבואה המשיחית של ישעיהו "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים". כי התעשייה הביטחונית בישראל, מייצרת תעשיות בת שמשתמשות באותן טכנולוגיות ששימשו לפיתוח כלי משחית כדי לבנות תכשירים רפואיים, תכשירי עזר חקלאיים, כל מיני דברים… ויש בזה יסוד מסוים של כפרה… התחליף שלהם לקולונוסקופיה הוא מדהים… הם בראו, כתוצאה מפיתוח לוחמני די מזעזע, מצלמה קטנטנה שאתה יכול לבלוע אותה כמו קפסולה של כדור אנטיביוטיקה…"
(כאן: http://bit.ly/RMehAB החל מדקה 35:15)
ואני אומרת ש…
אני מאד אוהבת את חדות האבחנה של ג'קי לוי, שלא לדבר על השנינות המקסימה שלו שקורעת אותי מצחוק, אבל הפעם, הוא לפי דעתי התבלבל קמעא, ואני בטוחה שאתם יותר משמחים על כך שאני כאן כדי להאיר זאת עבורכם.
לפני זמן מה, קראתי כתבה על המצאות בתחום אחד, שהמקור שלהם היה דווקא תחום אחר, לכאורה בלתי צפוי.
אחד הגופים ש"הצטיינו" בכתבה הזאת הייתה, איך לא, נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית.
גם גוגל, שולחת בשנים האחרונות את "זרועותיה הארוכות" לפיתוח פיתוחים שונים ומשונים בתחומים שמזמן כבר חרגו מגבולות כלי החיפוש באינטרנט.
ולמה אני מספרת לכם את זה?
ובכן, כי כל בר דעת שיתבקש לציין מהו לדעתו הנושא המרכזי המשותף לנאס"א, לגוגל ולתעשיות הביטחוניות בישראל יענה את התשובה הנכונה שהיא, כסף, כסף והרבה מאד כסף.
(טוב. נו. בנאס"א הרבה יותר מאשר ברפאל נניח, אבל אל תהיו קטנוניים).
ובכן, ג'קי, יש לי סקופ היסטרי עבורך היום.
Surprise!!
בכל(!!) מקום, ללא יוצא מן הכלל, שבו ישפכו כסף בלי חשבון ושבו יעמידו את חזית הטכנולוגיה, והתנאים הכי טובים שיש, לצורך תכנון ופיתוח, שם גם יעבדו מיטב המוחות.
ובכל(!!) מקום שבו יעבדו מיטב המוחות, לפתע, באורח (ממש לא) פלא, על הדרך, יתפתחו ויצמחו להם רעיונות יפים שמהם ייגזרו פתרונות יצירתיים שאינם בהכרח למטרה שלשמה הוקם אותו מקום (ע"ע גוגל).
אי לכך ובהתאם לזאת, אוי ואבוי לנו אם המצב היה שונה בתעשיות הביטחוניות שלנו.
מבחינתי, ההמצאות הנלוות לתעשיות הביטחוניות הן "לא כפרה ולא נעליים", זה בסה"כ תוצר לוואי הכרחי ומתבקש בהינתן כמות הכסף שנשפכת שם, במקום במקומות אחרים, חשובים לא פחות (כן, כן, אין ברירה, אנחנו "עם לבדד ישכון…", ו"בכל דור ודור…". יודעת. יודעת).
אני אישית, הייתי רוצה לקוות שאזכה בחיי לשמוע על כך שהתחליף לקולונוסקופיה פותח, ככה במקרה, תוך כדי פיתוח של "תכשירי עזר חקלאיים" חדשניים, ולא תוך כדי פיתוח של "משהו לוחמני מזעזע" (שתכליתו לפגוע, לפצוע או להרוג מישהו), אבל יש לי תחושה עמומה שבשלב זה אצטרך כנראה להסתפק בתקווה בלבד.
לפני כיומיים (שלושה?) שמעתי בתוכניתה של יעל דן שיחה על נושא רוכבי האופניים ופגיעותם בכביש.
בין השאר הועלו לשידור אורלי לוי אבקסיס (ח״כית ויו״ר הועדה לזכויות הילד) ושמואל אבואב (מנכ"ל עמותת אור ירוק).
אחד הנושאים בו הרחיבו הדוברים, היה שקידתם על שינוי ה"לקונה" הבאה בחוק:
מסתבר שעפ״י חוק אחד, רכיבה על אופניים אסורה על מדרכות, וכאשר רוכבים בשטח בנוי יש הכרח לרכב רק על הכביש.
בחוק אחר נקבע, כי לילדים עד גיל 9 אסור לחצות לבד כביש.
איפה כאן ה"לקונה"? לילד בן 8, למשל, אסור עפ״י חוק, לחצות את הכביש אך הוא מחויב, עפ״י חוק אחר, לנסוע על הכביש (מבלי שיש לו לא את הידע ולא את היכולת לעשות זאת מבלי לסכן את עצמו).
כאמור, שני הדוברים שיתפו אותנו בפעילותם לקידום שינוי החקיקה וזאת ע״י התרת רכיבת ילדים עד גיל 14 באופניהם על המדרכה.
ואני אומרת ש…
אחרי שתרגעו עם מחיאות הכפיים הסוערות שלכם לחוק החשוב הזה, אנא תשומת ליבכם לשאלה שעולה בראשי כשאני שומעת על חוקים שכאלו:
נבחריי, חברי הכנסת, עם כל הערכתי לפועלכם הרב, האם באמת חשוב לבזבז את זמנכם (=כספנו) על חוקי נישה שאף בר דעת לא יעלה בדעתו לאכוף אותם? התמו עניינים חשובים והרי גורל שחקיקתם תיקח אותנו למקומות טובים יותר שנשאר לכם זמן פנוי לעסוק בנושאים איזוטריים?
כדי להמחיש לכם את האבסורד, כפי שאני רואה אותו, אנא נסו לדמיין את ההתרחשות הבאה:
ילד בן 10 נוסע על אופניו לביה״ס על המדרכה.
שוטר עוצר אותו, נותן לו קנס ומכריח אותו לרדת במיידי לרכיבה על הכביש.
נו, באמת? מצב כזה הרי לא יתקיים עם החוק ובלעדיו.
זה אולי יפתיע אתכם ו\או את הנבחרים שלנו, אבל לפעמים, לאוכפי החוק יש קצת היגיון בריא שהוא מעל ל"לקונה" כזאת או אחרת שמחוקקים הכניסו לחוק, ולכן אני אישית הייתי מעדיפה שההתעסקות של נבחרי הציבור תהיה בנושאים מהותיים, משמעותיים וחשובים הרבה יותר.
שלשום, שמעתי ברדיו אישה בת 71 שהתראיינה אצל רזי ברקאי לקראת הגעתו של הזמר שארל אזנבור להופעה בישראל.
בין השאר היא סיפרה, איך לה ולאחיה הייתה מחברת שבה הם היו כותבים ("מהר מהר" כפי שהיא אמרה), תוך כדי האזנה, את המילים של השירים שלו.
ואני אומרת ש…
נוסטלגיה, זה להבין שיש דברים ש"הדור הצעיר" לא יכיר ולא יבין והוצאת מילים של שירים תוך כדי האזנה להם זה בהחלט אחד מהדברים האלו.
אני אמנם לא בגילה של הדוברת 🙂 אך זוכרת גם זוכרת איך היינו יושבים עם הרדיו-טייפ שבתוכו קלטת (שנקראה אז קסטה) מאזינים, עוצרים, (מריצים אחורה אם לא קלטנו את המילים במדויק), רושמים, מאזינים, עוצרים וחוזר חלילה.
כיף גדול (כן? לא?) היה פה. תלוי איך מסתכלים על זה.
לפני כמה ימים שמעתי אצל יעל דן שיחה עם מועמדת (לשעבר) למועצת העיר ירושלים (רחלי איבנבוים) מטעם מפלגת הבית היהודי.
המועמדת (לשעבר) הינה אישה חרדית המתגוררת במאה שערים ואת הסיבה מדוע היא מועמדת לשעבר תוכלו להבין מהתמליל הבא של דבריה:
״איימו עלי באיומים קשים מאד…איימו עלי שהילדים שלי לא יוכלו להמשיך ללמוד במוסדות הלימוד (החרדיים) בהם הם לומדים…(קיבלנו איומים) מבית הכנסת של בעלי, מהקהילה שאנחנו שייכים אליה…אפילו מקום העבודה של בעלי קיבל איומים קשים במידה והם ימשיכו להעסיק אותו כל עוד אני מועמדת למועצת העיר… בהתחלה לא נבהלתי…מה שהם עשו זה שהם פשוט ארגו יחדיו את כל מסכת האיומים בסל אחד ואמרו לי… שאני מתחילה את חיי מנקודת האפס בלי משפחה, בלי קהילה, בלי חברה, בלי מוסדות בלי שום דבר״.
(כאן (החל מדקה 44:30) – http://bit.ly/1qMOEMa)
ואני אומרת ש…
זה לא יאומן איך במדינת חוק דמוקרטית ו(כאילו) נאורה ניתן להפעיל כזאת אלימות ברוטאלית וגסה נגד מועמדת, והארץ לא גועשת ולא רועשת.
העובדה שאירוע כזה התקיים, אמורה להטריד כל אדם נאור שמאמין בדמוקרטיה ודוגל בחירותו של כל אדם באשר הוא אדם לבחור ולהיבחר. שלא לדבר על הרצון והזכות לחיות במדינה חופשית ולא במדינת מאפיה שקובעת מי יעשה מה מתי וכמה, בכוח הזרוע.
אז נכון, אני מבינה שלאף אחד לא באמת אכפת כי זה סתם בחירות מקומיות וזה רק למועצת העיר, אבל לי זה אכפת מאד כי זה עניין עקרוני בעיני.
היום מונעים (באיומים קשים) מאישה להיות חברת מועצת העיר, סתם ככה רק בגלל היותה אישה, ומחר ימנעו מאישה אחרת, באותה הדרך ומאותה הסיבה, להיות ראשת ממשלה.
ומה בדיוק המרחק בין למנוע מנשים להעמיד עצמן לבחירות דמוקרטיות לבין למנוע מהן לבחור בבחירות דמוקרטיות?
בעיני, המרחק הוא קצר מאד, קצר מדי.
למי שלא זוכר, או לא יודע, אז היינו שם ממש לא מזמן (ראו בוויקיפדיה: "בצרפת ניתנה לנשים זכות בחירה רק בשנת 1944 ובשווייץ רק בשנת 1971. עם מתן זכויות הצבעה לנשים בסעודיה בשנת 2011, בכל המדינות בעולם (שנערכות בהן בחירות) ניתנת זכות הצבעה לנשים").
ולמי שעוד לא הבין, או שאולי חושב אחרת, אז שיחשוב שוב כי אין לנו שום כוונה לחזור לשם.
כל כך מקומם אותי, שאין לי מה לומר מעבר לזה, אז פשוט אמשיך להתעצבן לי כאן לבד בחושך.
קראתי אתמול בפייסבוק של בת חפר את שאלות האנשים (המבוהלים, דואגים ומקטרים משהו) באשר לכוונה לפתוח ביישוב עמדה לחלוקת ערכות מגן. (נראה שזה לא יקרה).
חוץ מזה, שמעתי עכשיו ברדיו דיווח על 5000 האנשים שהגיעו (חלקם כבר ב 5 בבוקר) לאיצטדיון חיפה, להחליף ערכות מגן (מקום אחד מתוך 6 בסה"כ שפתוחים בכל הארץ).
האנשים שם, באופן לא מפתיע, עוברים חוויה מבאסת של צפיפות, דוחק ושעות המתנה רבות לתור שלהם להחלפת הערכה.
הכתב גם טרח לאזכר את אנשי הדואר (הרשות שאחראית על החלוקה) שמחלקים מים לאנשים, ואת עשרות לוחמי היס״מ שגויסו לשמירה על הסדר כתגבור לחברות האבטחה הפרטיות שנשכרו לצורך זה.
ואני אומרת ש…
אחת לכמה זמן יש לי את ההזדמנות להגיד לעצמי ״ברוך שעשני אזרחית יקית צייתנית ושומרת חוק״.
לפני כשנתיים קיבלנו הביתה מכתב המזמין אותנו להחליף את ערכות המגן הישנות שלנו.
במכתב צויין מיקומה של העמדה בישוב (!) כמו גם מועדי הפתיחה שלה שהיו נוחים הן לאנשים שנמצאים/עובדים בישוב והן לאנשים היוצאים ממנו לעבודה וחוזרים רק בערב.
הימים היו ימי שקט ושלום (סתאאאם! לא זוכרת שהיו כאן לאחרונה ימי שקט ושלום) ולמרות זאת, באחד הימים, העמסתי עלי את הערכות הישנות שלנו. צעדתי 3 דקות לעמדה. התהליך בעמדה (הריקה) ארך 2 דקות וחזרתי הביתה.
אזרחית צייתנית כבר אמרנו?
בזמן הקצר שהייתי בעמדה, שאלתי את אלו שעבדו שם, מה רמת היענות הציבור ונעניתי שמגיעים בקצב של אדם לשעה (הישוב שלנו מונה 1300 משפחות כך שאם כולם היו טורחים להגיע זה היה אמור להיות בקצב של עשרות בשעה).
אז אפשר להיבהל, לקטר ולהתבאס מזה שעוד מעט אולי ינחתו כאן טילים ושאין עמדה בישוב וצריך לנסוע לתל אביב.
ואפשר גם לקום ב 5 בבוקר ולהידחק בתור של ישראלים עצבניים, דוחפים ומזיעים.
חייבת לצטט לכם מילה במילה את שרת הבריאות, יעל גרמן, בעניין חיסון הפוליו. שמעתי אותה היום אצל רזי ברקאי, ואתם צריכים להבטיח לי שתתרכזו טוב טוב בזמן שאתם קוראים את זה.
כה אמרה השרה:
״אם אנחנו באמת רוצים למגר את הנגיף, אז מצד אחד אין שום סיכון… אם הילד מחוסן אין לו סיכון לחלות במחלה אבל יש לו סיכון לסביבה שהוא ידביק ויעביר את הנגיף הלאה.
אז בין חוסר סיכון כמעט שואף לאפס לבין סיכון כזה או אחר של הפצת הנגיף אני חושבת שכולם צריכים להירתם, לבוא ולהתחסן״.
ואני אומרת ש…
כבר הרבה זמן לא הזדמן לי להיות טרחנית מאוסה ולנתח פיסקה (הזויה משהו) שעמוסה בכל כך הרבה אי דיוקים הן לשוניים והן אחרים.
לצערכם\שמחתכם (מחקו את המיותר) לא אעסוק בעצם עניין החיסונים שכבר מאסתי בו לחלוטין. הפעם רק חפירות גרידא על כושר הביטוי של נבחרינו.
נתחיל בעניינים הלשוניים:
מה זה אומר ״יש לו סיכון לסביבה״? אמרי מעתה ״הוא מהווה סיכון לסביבה״.
כשאומרים ״מצד אחד״, אז מתי שהוא צריך להגיע גם ה״צד השני״. במקרה זה הוא משום מה לא הגיע, וחבל שכך.
גם את המשפט ״ידביק ויעביר את הנגיף״ אפשר ורצוי לנסח אחרת (כדי שלא נחשוב בטעות ש״הוא ידביק את הנגיף״). אפשר למשל לומר ״שהוא יעביר את הנגיף וידביק את מי שאיננו מחוסן״.
לסיום החלק הלשוני, שימו לב לביטוי – ״חוסר סיכון כמעט שואף לאפס״. אני לא חושבת שזה מה שהתכוונה השרה לומר. יותר סביר שהיא התכוונה ל״סיכון כמעט שואף לאפס״. לא ככה?
ועכשיו לתהיות נוספות בהתייחס לאותה פיסקה:
נתחיל במה שסגר את החלק הלשוני. אני לא בטוחה שאני מבינה לכמה בדיוק שואף משהו ש״כמעט שואף לאפס״.
חוץ מזה, האם זה לא סותר את המשפט שבו נאמר ש״אין שום סיכון״? בפעם האחרונה שבדקתי אז ״אין שום סיכון״ משמעותו ״סיכון אפס״. לא "שואף" ולא "כמעט".
השלב שבו נשברתי סופית הוא שלב ההשוואה שניסתה השרה לעשות על מנת לשכנע אותנו לקחת את ילדינו להתחסן. שימו לב למשפט הבא:
״בין חוסר סיכון כמעט שואף לאפס… לבין סיכון כזה או אחר״.
מה? בין מה למה? מה זה הבלה בלה הזה?
מי שיודע להכריע בין משהו שהסתברותו כמעט שואפת לאפס לבין משהו שהסתברותו היא כזאת או אחרת, שיקום.
אני, באופן אישי, התקשיתי מאד להבין מה היא רוצה ממני.
ואני אומרת ש... 