ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


6 תגובות

האדם מחפש עצמאות

אחי כתב כל כך יפה על הסוגיה של "מהי עצמאות בעיני" (כלומר בעיניו), אז בחרתי עבורכם פסקה אחת מתוך הפוסט שלו:
"קראו לי נאיבי, הזוי ואוטופיסט חסר תקנה (ואם אני באמת כזה, אני מקווה שלא אשתנה אף פעם), אבל העולם שאני מדמיין ורוצה לחיות בו הוא עולם ללא גבולות, שבו אנשים יכולים לעבור בקלות ממקום למקום, לפגוש אנשים חדשים ולתקשר איתם ללא מחסומים וללא דעות קדומות.
במובנים מסוימים, העולם היה כזה פעם, טרם עידן הלאומיות – כך למשל הגיעו גלי ההגירה העצומים לאמריקה והתאפשרה תחילתה של נדידת היהודים לפלשתינה – אבל כיום נראה שבני אדם נוטים יותר ויותר להסתגר בטריטוריות מובחנות, להכריז על "עצמאות" (שכבר כתבתי פה למעלה את דעתי עליה) ואז להקיא מתוכם את הזרים והשונים, או לפחות להסתייג מנוכחותם. לפעמים נדמה שביום שבו יפסיקו מדינות להכריז על עצמאותן והתבדלותן, אז תתאפשר עצמאות אמיתית וחופש לבני האדם עצמם".
(את הפוסט המלא שלו תוכלו לקרוא כאן: http://bit.ly/1aVdaHI)

ואני אומרת ש…

ברצוני לחזק את דבריו אבל מזווית מעט אחרת.
הבעיה המרכזית, כפי שאני רואה אותה, היא עצם קיבועה של העצמאות כאידיאל וכשאיפה נשגבת של בני אדם ומדינות כאחד.
תחשבו כמה השאיפה לעצמאות מרגישה לנו טבעית ומובנת מאליה עד שאיננו עוצרים לחשוב על זה אפילו. מה? מי לא רוצה להיות עצמאי?
ועכשיו תעצרו רגע.
ותחשבו שוב.
תחשבו אחרת.
תחשבו האם לא הייתם שמחים (כמוני) לחיות בעולם שיישא על נס דווקא את התלות ההדדית במקום את העצמאות.
עולם שיגדיר את התלות ההדדית כאידיאל וכשאיפה נשגבת של בני אדם ומדינות כאחד וישתית את ערכיו ומדיניותו עליה.
עולם שבו תלות הדדית לא תהיה דבר שנבהלים ממנו, נלחצים ממנו, שבזים לו, שרואים אותו בתור חולשה, עול, מגבלה וחסם.
עולם שמבין שהאסוציאציות שתלות הדדית מייצרת ומקרינה על כולנו הן למשל שוויון, עזרה, אכפתיות, דאגה, שותפות גורל, סולידריות ושאר מילים יפות שתראו כמה קשה ליישם אותן בעולם של אינדיבידואליסטים עצמאיים בלתי נלאים. בעולם שמלא ב"אני ואפסי עוד".
איך כתב אחי? (לא, לא, אל תחפשו את זה בפסקה שהעתקתי. תטרחו ותקראו את הפוסט המלא)
"כנראה שהמרחב היחיד שאפשר לייחס לו עצמאות וחופש, הוא זה המשתרע בין אוזניי".
אז הנה, שיתפתי אתכם במחשבות, שאיפות ובחלומות שיש לי שם במרחב העצמאי שמשתרע בין אוזניי.
מי ייתן ויום אחד הם יתגשמו. לפעמים חלומות מתגשמים.
אתם יודעים.


2 תגובות

מי אני ומה שמי

לפני כמה ימים הואיל פייסבוק, ברוב טובו, להציף לי ("אולי יעניין אותך…") כתבה מתוך האתר "חורים ברשת" (ללא ספק אחד האתרים אם לא "ה") שכותרתה "17 תמונות מדהימות של נשים "לפני" ו"אחרי" איפור".
המוטו של הכתבה הוא מוטו עתיק ודוחה ש(לצערי הרב) עדיין לא נס ליחו והוא: "מה שלא עושה הטבע עושה הצבע".
מלבד התמונות המ-אא-מ-מ-ו-ת!!!1 (OMG), שאתם מוזמנים לשזוף בהן את עיניכם (או לא), יש שם גם מילים כדורבנות, מהסוג האהוב עלי במיוחד, כמו אלו למשל:
"איפור יכול לשנות חיים של בחורה"
"אין דבר רע בלהעביר את הפוקוס למקומות היפים יותר בפנים”
“מדובר בתעשייה המגלגלת מיליארדים רבים אשר ניזונה על החרדה, חוסר הביטחון והסגידה האינסופית שלנו לשלמות. קשה לחדול מהחתירה להיראות יותר יפה, ליהנות מעור רך יותר, עיניים מודגשות יותר ושפתיים לוהטות יותר”
(הטקסט והתמונות שידהימו אתכם' נמצאים כאן: http://www.holesinthenet.co.il/holesinthenet-media-story-38698)

ואני אומרת ש…

מי שעוקב אחרי הדברים שאני כותבת, כבר מכיר את אהבתי לצייר תמונת עתיד של החברה בה אשמח לחיות.
אני עושה זאת, בין השאר, בתור סוג של תגובה לביקורת המוטחת חדשות לבקרים בפמיניסטיות ככאלו שיודעות בעיקר להתלונן, להצביע על הפגמים ולהעיד כמה הן לא אוהבות את החברה הקיימת, אבל לא בהכרח להסביר באיזה חברה הן כן היו שמחות לחיות (ביקורת מוטעית מיסודה, אבל נעזוב זה).
אז הנה לכם, החברה בה אשמח לחיות:
אני רוצה לחיות בחברה שנותנת לנו להיות נוכחות כאן שם ובכל מקום שבא לנו בלי לשפוט, למדוד, להעיר, להגיב, להחמיא, להלל, לקלס, לפאר, לקטול, לבקר, להתלהב ולהתייחס לצורתנו החיצונית.
פשוט חברה ש"מרגיעה את עצמה" בכל הקשור לדיונים, הערות, קביעות והתייחסויות לגבי צורתן החיצונית של נשים בכל מקום ובכל זמן (בתקשורת, בפוליטיקה, במקומות העבודה, בתחבורה הציבורית, במסעדות, ברחוב, בפרסום, בקולנוע… (איפה לא?)).
חברה שעוזבת את הנושא הזה לנפשו.
חברה שלא סוגדת מחד ושלא מכפישה, מסתירה או מביישת מאידך את כל הקשור לצורתן החיצונית של נשים.
חברה שבה חיצוניותה של אישה לא מהווה את הבסיס האחד והיחיד לדברים היחידים שנשים (יפות, ואך ורק יפות) יכולות לעשות ולהרוויח בהם יותר מגברים.
אוקיי? סבבה?
אז אחרי שהבנתם איך נראית החברה בה אשמח לחיות, אני מתפנה מיד לענות לחובבי טיעוני ה"זה טבעי" "ככה זה תמיד היה" ("זה טבעי שנשים יפות ומצודדות ימשכו תשומת לב, הערות, התייחסויות ותגובות. ככה זה תמיד היה. לכל אורך ההיסטוריה"):
ובכן, בין מה ש"טבעי" לעין ולעיבודים השונים שרצים לכם במוח לבין מה שנפלט לכם מהפה ומהמקלדת בשילוב המכבש המטורף הפרוש מאופק לאופק בחברה שלנו בכל הקשור לחיצוניות של נשים פעורה תהום עמוקה (שקוראים לה תרבות, אבל אל תגלו לאף אחד).
ברגע שנמלא את התהום הזאת בדברים אחרים לחלוטין, ובתנאי שהם יהיו באותו סדר גודל והקף נרחב של פומביות שיש היום על איך אנחנו נראות, אז יוכלו להנץ להם ניצני השינוי שהייתי שמחה לראות.
אז מה זה ה"דברים האחרים לחלוטין", אתם שואלים?
שמחה מאד ששאלתם. במקרה הכינותי מראש:
מה דעתכם על התחליף הזה?
"מה שלא עושה הצבע עושה ניסיון החיים, ההשכלה, ההתנסויות, ההתבגרות ו… כן, כן… עושים גם הקמטים, הכתמים והשיער האפור (כן ירבו!)".
או שמא אפשר לחשוב על דברים אחרים משני חיים?
"ניסיון החיים והתובנות שמגיעות איתו יכולים לשנות חיים של בחורה".
או לפקס את עצמנו על דברים אחרים אצל נשים?
"אין דבר רע בלשים את הפוקוס על הישגיה, הצלחותיה, דבריה, התייחסויותיה ודעותיה של כל אישה בכל זמן ובכל מקום".
או אפילו לדמיין את המצב (ההזוי? לא בעיני!) הבא:
"מדובר בתעשייה שהתחילה להפסיד מיליונים אחרי שהניסיון שלה להיזון על החרדה, חוסר הביטחון והסגידה האינסופית לשלמות, נכשלה כישלון חרוץ. זה ממש פשוט, מתבקש ובוודאי משתלם לא לעסוק בחתירה להיראות יותר יפה, לא להתענות ולבזבז זמן יקר רק כדי ליהנות מעור רך יותר ולא להשחית זמן יקר וכסף רק לצורך עיניים מודגשות יותר או שפתיים לוהטות יותר. יש המון דברים הרבה יותר חשובים, מועילים, מהנים ורלבנטיים מזה שאפשר לעשות עם הזמן והכסף שיתפנה לנו כתוצאה מזה”.
לא שכנעתי אתכם? באסה 😦 אך לא תיפול רוחי.
מה דעתכם על קונספט ה"לפני" ו"אחרי" בגרסה שפיתחתי במיוחד עבור החברה בה אשמח לחיות?
10 עובדות מדהימות על אישה "לפני" ו"אחרי" התבגרותה והתפתחותה
מיכל זאבי "לפני" (30 שנה) – נערה צעירה, תלמידת תיכון, מצטיינת בלימודים, חביבת המורים, פמיניסטית מתחילה, ביישנית מחד ודעתנית מאידך, אוהבת לאכול ונהנית לעזור לאימה לבשל, לא כל כך אוהבת לקרוא, גרועה ושונאת ספורט ובעלת תסמיני נערה מתבגרת אופייניים, לטוב ולרע.
מיכל זאבי "אחרי" (30 שנה) – אישה בוגרת ומנוסה, פמיניסטית ותיקה, דעתנית וכבר הרבה פחות ביישנית, אוהבת לאכול ובשלנית בחסד, מקצוענית ומומחית במערכות מידע, נשואה, אימא, בעלת שני תארים אקדמיים ושוקדת כעת על תואר שני נוסף (אף אחד מהם לא קשור למערכות מידע, אגב), הצטיינה בשני התארים שסיימה, לא כל כך אוהבת לקרוא, גרועה ושונאת ספורט, בעלת בלוג בשם "ואני אומרת ש…", מתנדבת ועוסקת בעשייה חברתית.
ללא ספק, מה שלא עשה אצל מיכל הצבע ולא עשו בשבילה ה"חיטובים" וה"עיצובים" עשו המון דברים אחרים, חשובים לא פחות ואולי אף יותר.

ועל זה אני אומרת ש…

אופס, "על הדרך" חשפתי והצגתי את עצמי לאלו מכם שאינם מכירים אותי.
אז, נעים מאד! מיכל, אישה. אישה שהיא המון דברים חוץ מ"צבע", "חיטוב" ו"עיצוב".
כן, יש כאלו נשים.
כולנו נשים כאלו!! (כן, כן, גם אלו בעלות ה"צבע", ה"חיטוב" וה"עיצוב")
ומבחינתי, הגיע הזמן שזה ייאמר וידובר בכל מקום ובכל עת.
ויפה שעה אחת קודם.