ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


תגובה אחת

האנסת וגם הופעת?

השנה: 1989
האירוע: יובל מסנר, מוזיקאי, משקה קטינה באלכוהול, קושר אותה למיטה שלו ואונס אותה פעמיים במהלך הלילה.
העונש: חצי שנת מאסר ושנת מאסר על תנאי.
מאז שהשתחרר:
״השתתף כנגן צ'לו בפסטיבל אישה בחולון. באותה שנה יצא במופע סולו שסיכם 20 שנה של פעילות מוזיקלית…״ ועוד ועוד. ״בספטמבר 2018, התעוררה מחאה עקב השתתפותו של מסנר בהופעת איחוד של להקת טאטו לצד ערן צור ואלונה דניאל, זאת על רקע הרשעתו באונס״ (המידע נלקח מויקיפדיה. אלא מאיפה?).
השנה: 2002
האירוע: אתי אלון נחקרת בחשד לגניבת מאות מיליוני שקלים מ״הבנק למסחר״ שבו עבדה.
העונש: ״17 שנות מאסר, 3 שנות מאסר על תנאי וקנס של 5 מיליון ש"ח״.
(נחשו לבד מאיפה המידע)
מאז שהשתחררה בתנאים מגבילים:
״… בנוסף, נדרשת אלון להסדיר תוך 90 יום את הקנס שהוטל עליה לשלם בהליך הפלילי. היא נדרשת להתייצב במשטרה אחת לשבועיים, נאסר עליה לצאת מהארץ, והיא נדרשת להיות במעצר בית בכל יום מהשעה עשר בלילה ועד שש בבוקר. בנוסף היא נדרשת לעבוד במשרה מלאה בחברה בשם call יכול ולהציג את תלושי השכר שלה ולקיים את המשך תכנית שיקומה עד למועד שבו יסתיים הפיקוח עליה באפריל 2019.״
(זה הגיע מכאן: https://www.haaretz.co.il/1.3028803)

ואני אומרת ש…

למרות הפיתוי לעשות השוואה של חומרת עונשים וניתוח מגדרי בין שני המקרים אני רוצה דווקא למנף אותם כדי להסביר לכןם איך עובדת תרבות האונס, ולעזור לכןם לדמיין איך ייראה עולם שבו מיגרנו אותה.
שאלה – נניח שאתםן מנהליםות בנק/סניף בנק או מנכ"ליםות של חברה גדולה. אתי אלון מגיעה אליכןם, לאחר שחרורה מהכלא, לראיון עבודה כמנהלת כספים. האם תעסיקו אותה כאחראית על כספי לקוחות? כסמנכלית כספים?
התשובה שלכןם לא רלבנטית.
למה? כי מאחר ואנחנו לא חיות וחיים בתרבות גניבת כסף (=תרבות שמקלה ראש בגניבת כסף) אז הדילמה הזו לא תונח לפתחכם מלכתחילה משום שאתי אלון לא תגיע לראיון כזה. הסיבה לכך היא כי ברור לה לחלוטין שזה נדון לכישלון ושאף אחד לא יעסיק אותה בתפקיד כזה.
שאלה – נניח שאתם מנהליםות מועדון שיש בו הופעות חיות/מארגניםות פסטיבל. יובל מסנר מגיע אליכןם ומציע להעלות הופעה או להשתתף בפסטיבל. האם תתנו לו את הבמה להופיע?
התשובה שלכןם במקרה הזה מאד רלבנטית, ולא רק בגלל התשובות המגוונות והשונות שיתקבלו מא.נשים שוניםות במקרה זה (בניגוד למקרה הקודם), אלא בעיקר בגלל תרבות האונס (=תרבות שמקלה ראש באונס). בתרבות האונס מוזיקאי שהוא אנס מורשע דווקא כן יגיע להציע את עצמו להופעות, והסיבה לכך היא שברור לו לחלוטין שזה יצליח. ברור לו שיאפשרו לו לחזור לפוזיציה שבה הוא בעמדת כוח מול מעריצות צעירות. מעריצות שהן בדיוק בגילה של מי שהוא אנס לפני כך וכך שנים.
וזה לב העניין.
כל הטיעונים של ״ריצה את עונשו״, ״עבר המון זמן״, "הוא אנס לשעבר", ״עשה את זה רק פעם אחת״ (תודה באמת), ״אפשר/אי אפשר/נכון/לא נכון/מידתי/לא מידתי לא לתת לו במות להופיע לשארית חייו״ – כל הטיעונים הללו א-י-נ-ם רלבנטיים.
מה שרלבנטי הוא באיזו חברה אנחנו רוצים ורוצות לחיות.
והחברה שבה אני רוצה לחיות היא לא זו של ״שחררו, שילם את חובו, תנו לו להופיע ותנו לקהל להחליט אם לבוא או לא לבוא להופעה שלו״.
ממש לא.
אני רוצה לחיות בחברה שבה הדילמה הזו בכלל לא תונח לפתחנו. חברה שבה חוסר הלגיטימציה החברתי כלפי אנסים הוא כל כך עמוק וכל כך מופנם שהאדם עצמו שאנס פעמיים באותו לילה קטינה שקשורה למיטה, מבין בעצמו שגם המארגניםות וגם הקהל ממש, אבל ממש לא רוציםות אותו בפוזיציה שבה הוא בעמדת כוח מול קורבנות פוטנציאליים וזוכה לתהילה. בדיוק כמו שאתי אלון מבינה את זה בהקשר אחר לגמרי.


תגובה אחת

יפות יפות שבא… לבכות? לצחוק?

ביום שיש האחרון, לראשונה בחיי, צפיתי בתצוגת האופנה ״יפה בכל גיל״, אירוע אחד מתוך מגוון אירועי הביוטי-סיטי 2017. ישבתי לי בשורה הראשונה, שורת המכובדות והמכובדים, כאשר בתפקיד אחת הדוגמניות הייתה אסתר הרצוג, חברתי הטובה, המוכשרת, החכמה והמדהימה או כהגדרתה – ״פמיניסטית פאנטית״.

הנה אחת הכתבות שנכתבו על האירוע, כולל תמונותיהן של הדוגמניות המרשימות: http://saloona.co.il/blog/יפות-בכל-גיל-ואין-זו-קלישאה/?utm_source=facebook_style&utm_medium=social&utm_campaign=ongoing

ואני אומרת ש…

המלחמה בפטריארכיה מעולם לא הרגישה לי כה מבלבלת ואמביוולנטית וכה משמחת ומדכאת בו זמנית:

מצד אחד, מוסיקה קצבית, בגדים יפים, התרגשות אדירה, אבק כוכבות של נשים מצוינות במיטב שנותיהן ותרומה כספית נדיבה וחשובה לעמותת ״רוח נשית״ שעוזרת לנשים נפגעות אלימות.

מצד שני, אירוע שמתקיים בתוך מתחם שלם שכל כולו סגידה למראה החיצוני והאדרה (ומכירה) של מוצרי איפור, טיפוח וקוסמטיקה שמושך אליו אלפי נערות ונשים. מיתוס היופי במלוא הדרו הממשטר והמדכא, שמעודד שאיפה למודל יופי בלתי אפשרי. היפר-קפיטליזם במירעו. מכבש לחצים על נשים להשקיע משאבי כסף וזמן בלתי נגמרים ובלתי נסבלים (״זה קרם נהדר, וחשוב מאד כל 45 דקות למרוח ממנו קצת על הפנים כדי להישאר רעננות כל היום״, מסביר המומחה בקולו שמהדהד בכל המתחם. נראה לך?????? לא רוצה להיות רעננה! מי אתה שתפריע לי להיות פמיניסטית ממורמרת?). ואפילו סדנת גבות. בחיי, שכה יהיה לי טוב. סדנת גבות. בא לי לבכות.

ועל זה אני אומרת ש…

קשים. קשים, מבלבלים ומאתגרים הם חייה של אישה פמיניסטית.


השארת תגובה

גברים רבותיי גברים

השבוע נחתה לי במייל הזמנה למפגש מסכם של תכנית שמאורגנת על-ידי "אסכולות. מפגשי תרבות ודעת".
המפגש הוגדר כדיון ביקורתי שכותרתו היא: "ראשי המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) מדברים", ואלו הם משתתפיו:
ראשי מל"ל לשעבר: האלוף (במיל) גיורא איילנד, האלוף (במיל) יעקב עמידרור, פרופ' עוזי ארד, האלוף (במיל) עוזי דיין.
דוברים נוספים: ח"כ עופר שלח, אמיר אורן.
הנחיה: טל לב רם.
רוצות/ים להשתכנע? ראו כאן:

http://www.publicators.com/app/dbrowse.asp?id=3405592634_169333134&action=

ואני אומרת ש…

הרכבו של המפגש המביך הזה עיצבן וקומם אותי משתי סיבות עיקריות, לא בלתי קשורות.
סיבה ראשונה – דברים שרואות משם
תיאוריית נקודת המבט גורסת שא.נשים שוניםות חוויםות את המציאות ומפרשים אותה באופן שונה, שכן שני הדברים הללו מושפעים מגורמים כמו גיל, גזע, מעמד חברתי, מעמד כלכלי, נטייה מינית, מגדר ועוד. טענה נוספת בבסיסה של התיאוריה הזו היא שעל אף שהפרשנות של המציאות שעושים אלו ששייכים לקבוצה הדומיננטית והפריבילגית מקבל עדיפות, אזי דווקא נקודת המבט של מי שנמצא/ת במעמד נמוך יותר, בשוליים החברתיים או הכלכליים וכד' מספקת תמונה שלמה יותר.
למה? ובכן, בעיקר משום שלקבוצה שמודרת או מושתקת במסגרת העיסוק בנושא מסוים אין כמעט סיבות להגן על התפיסות ההגמוניות הרווחות ולשמר אותן, והיא בעלת יכולת ומוטיבציה גבוהה יותר להציג ולהאיר נקודות מבט נוספות ושונות וכך מתרחבת היריעה.
קוראיי הנאמנים וקוראותיי הנאמנות בוודאי כבר מבינות/ים את ההקשר של התיאוריה הזו להחלטה הביזיונית של "אסכולות" שגברים יהודים ינחו דיון עם גברים יהודים שידונו עם גברים יהודים שידברו עם גברים יהודים שיבקרו מנקודת מבט של גברים יהודים נושאים (שהם לכאורה) בתחום עניינם, סמכותם ואחריותם הבלעדית של גברים יהודים.
אז זהו, שהביטחון הלאומי של המדינה הוא בתחום העניין של כולנו ולא רק של גברים יהודים.
הוא של נשים, הוא של ערבים וערביות אזרחי ואזרחיות המדינה, הוא של צעיריםות ומבוגריםות כאחד, הוא של אזרחים ואזרחיות שהיגרו לכאן מאתיופיה ומבריה"מ לשעבר ומכל קצוות תבל, הוא של כולנו.
האם יש למי מכןם ספק איזה דיון יהיה יותר מעניין, יותר מגוון, יותר ביקורתי והרבה יותר רלבנטי לכולםן, לכל מי שהביטחון הלאומי הוא שלו/שלה?
האם  יהיה זה הדיון שבו נציגי קבוצה אחת מדברים עם עצמם על עצמם בתוך עצמם ומתוך תפיסות עולמם?
או אולי יהיה זה הדיון שבו ייקחו חלק גם נציגי ונציגות קבוצות נוספות, שיביאו לדיון נקודות מבט שונות, שישאלו שאלות מנקודות מבט שונות ושיאפשרו לדיון להתפתח לאפיקים אחרים ולאתגר תפיסות קיימות?
ובכן, מסתבר שבמקרה זה "אסכולות" דבקים דווקא באופציה הראשונה, המדירה, המצמצמת והאנכרוניסטית, וחבל מאד שכך.
סיבה שניה – אז מי לא הייתה לנו שם ולמה?
חוקרות רבות וחשובות חקרו ותיעדו את תופעת ההדרה וההשתקה של נשים ואת ההשלכות שלה, אבל מאחר ובדיוק אתמול קראתי מאמר בנושא זה(*) אזי אציג בפניכןם כמה רעיונות שליקטתי ממנו, פשוט כי זה נגיש וקל לי:
לאורך ההיסטוריה גברים הם שכתבו, והם שדיברו על דברים שרלבנטיים לגברים שעסקו בגברים ושיועדו עבור גברים, ובה בעת נמנע מנשים לקחת חלק בתהליך זה ולייצר בעצמן תבניות חשיבה, דימויים וסמלים שבאמצעותם מבוטאים ומאורגנים רעיונות ושדרכם מוגדרים, נבנים ומעוצבים הידע, התרבות, ההיסטוריה והאמנות.
איך זה נמנע? די בקלות – מניעת השכלה מנשים, נישולן מרכוש (יתרה מזאת, אישה הייתה רכושו של אביה עד שהפכה לרכושו של בעלה), אי שיתופן במשאבים ואיסור על לקיחת חלק במוסדות השלטון ובמוקדי ההשפעה וקבלת ההחלטות.
זו הסיבה שעד לאחרונה לא הייתה לנשים היסטוריה כתובה, לא היה להן חלק ביצירה של דתות ובעיצוב רעיונותיהן, לא הייתה להן פילוסופיה פוליטית, לא ייצוגים של החברה מנקודת מבטן ולא מסורת פואטית ואמנותית. (הערה שלי: חלק מהדברים הללו עדיין חסרים ועדיין נמנעים מהן, מאיתנו, ברמה כזו או אחרת).
תהליך רב שנים זה קיבע שני דברים באשר להבדל בין מה שגברים אומרים וכותבים לבין מה שנשים אומרות וכותבות.
הדבר הראשון הוא שדבריהם של גברים נשמעים ונתפסים כסמכותיים, רציניים, כלליים ואוניברסליים ואלו של נשים נתפסים כאישיים, ככאלו ששייכים רק לנשים ומעניינים רק אותן ונדמים כדברים ספציפיים ולעיתים אפילו אנקדוטליים.
הדבר השני הוא שהמצב הזה נראה לרוב הא.נשים טבעי ומובן מאליו שאין סיבה (או יכולת) לשנותו.
עד כאן כמה רעיונות מהמאמר, וגם במקרה זה אני מניחה שכבר הבנתןם לאן כל זה חותר.
האדם הסביר היה רוצה להאמין שלמעלה ממאה שנה אחרי שנשים התחילו להסביר לגברים את העובדה הדי פשוטה וקלה להבנה שהן בני אדם, יתחיל סוף סוף "להבהב" להם משהו בראש הכל כך חד, רציונלי ואוניברסלי שלהם והם יפעלו בהתאם.
עוד היה רוצה האדם הסביר לקוות שתהליך הסברתי מהפכני זה שהובילו ועדיין מובילות נשים, תהליך ארוך, קשה, מורכב, סיזיפי, ותובעני שמטרתו להפוך את המציאות על פיה רק על בסיס תובנה פשוטה יחסית, כאמור, יחלחל וייתן את אותותיו בשלב זה בכל תחומי החיים, כן, גם עד אחרון הכנסים.
אבל לא.
מסתבר שעולם כמנהגו נוהג וגברים (ונשים!) ממשיכים להאמין שאפשר למשוך בכתפיים ולהגיד שאלו זוטות טפלות ולא חשובות, ואפשר להמשיך ולהתעלם מהפמיניסטיות האלו שקודחות בראש ובכך להשקות, לטפח ולשמר את ההדרה וההשתקה של נשים ושל קבוצות נוספות משיחים כדוגמת השיח הביטחוני, ואפשר אולי גם להמשיך ולהאמין שכך היה תמיד וכך יהיה תמיד.
אז לא.
גם אם כך היה תמיד אז…
ממש לא כך יהיה תמיד.
אנחנו נכתוב, ואנחנו נדבר, ואנחנו נצעק, ואנחנו נחוקק, ואנחנו נבעט ואנחנו לא נוותר עד שיום אחד מישהו ישלוף ממעמקי האינטרנט את המודעה הביזיונית הזו של "אסכולות" ודומותיה, מודעות שמזמינות את כולם ואת כולן לדיון ביקורתי רק של גברים עם גברים, והוא יחשוב שאולי הייתה זו סתם בדיחה בטעם רע או אולי סאטירה, וכשהוא יבין שזו הייתה המציאות ב-2017 אז הוא פשוט ישמח שהגל העכור והדוחה הזה חלף עבר לו בזכות אלו שכתבו ודיברו וצעקו וחוקקו ובעטו ולא ויתרו.

(*) Smith, Dorothy E. "A Peculiar Eclipsing: Women's Exclusion from Man's Culture". Women's Studies International Quarterly 1.4 (1978): 281-295.‏


תגובה אחת

מה שקורה ביוון ממש לא נשאר ביוון

לפני 4 ימים נחתנו ביוון. פעם ראשונה ביוון.

ואני אומרת ש…

זה זמן טוב ל-10 סיפורים קטנים עם נגיעות של מידע, תובנות והרהורים.

(1) Taxi vs. Uber

אומרות שבאתונה יש תחבורה ציבורית משובחת אבל אנחנו, כמו נובורישים מצויים, התניידנו באתונה רק במוניות/Uber. ובכן, נהגי המוניות שם הם גברים מבוגרים גדולי גוף עם אנגלית רצוצה שמתעקשים לנסוע בלי מזגן בחום הכבד, ונהגי האובר הם גברים צעירים, חתיכים ושרמנטים, דוברי אנגלית רהוטה ותמיד מקפידים לנסוע עם מזגן לנוחיות הנוסעות/ים. 1:0 לאובר.

(2) ״הקולות של פיראוס מזכירים את חיפה״

אז לפיראוס לא הגענו כי הזמן קצר ואתונה עצומה בשטחה, ומהממת ביופיה ובפשטותה, ומאחד מהנהגים שהסיע אותנו למדנו ששמה של העיר ביוונית הוא ״אתינה״ (במלעיל) בעוד ששמה של האלה על שמה היא קרויה הוא ״אתינה״ (במלרע). כל יום לומדות דברים חדשים.

(3) מי אמרה ״תרבות פאלוצנטרית״ וצדקה?

דוכני המזכרות באזורי התיירות של אתונה מציגים לראווה מתלה עמוס בפאלוסים מגולפים בעץ בכל הגדלים והצבעים. ועל זה אני אומרת ש… נראה אותכם גיבורים גדולים מציגים לראווה מתלה עמוס בוואגינות בכל הגדלים והצבעים.

(4) הפטריארכיה עשתה את שלה הפטריארכיה חייבת ללכת

הביקור באקרופוליס טרח להזכיר לנו שהפטריארכיה תמיד כללה השפלה של נשים ופגיעה אלימה בהן, לעיתים (קרובות?) בשל מלחמות שגברים מנהלים בינם לבין עצמם. מלחמות של כבוד. מלחמות של שליטה. מלחמות של #שקרכלשהוא. וזה מה שכתוב בויקיפדיה על הארכתאון שהוא מבנה יפהפה שנתמך על ידי 6 עמודים בדמות נשים (=קריאטידות) והוא חלק ממתחם האקרופוליס:

״בעת מלחמותיה של אתונה עם פרס, בראשית המאה החמישית לפסה"נ, עשתה העיר קאריה יד אחת עם הפרסים כנגד אתונה. לאחר ניצחונה של אתונה על הפרסים היא נלחמה באנשי קאריה, ניצחה אותם, המיתה את הגברים ושיעבדה את הנשים. פסלי הקאריאטידות נועדו להנציח את ההשפלה של נשות קאריה בכך שהן נושאות על ראשן את קורות המבנה ומשועבדות לנצח, הן מזכירות לדורות הבאים את דבר בגידתם של אנשי קאריה ואת עונשם״.

(5) איך הפכנו ללוחמי צדק?

קודם כל תשובה לשאלתה של חברה שתהתה כיצד אנחנו מסוגלות/ים לארוז לטיול של שבוע וחצי רק 2-3 חולצות ומה עושות/ים כשמתלכלך? ובכן, התלכלך ו… תארו לכםן!! נכנסנו לחנות ותמורת 6 יורו (מחיר מופקע לתיירות/ים) קנינו חולצה חדשה. מממ.. אז איך בכלל קשור למלחמות הצדק??

ובכן, בערב גילינו שהפכנו לפעילים חברתיים וללוחמים למען צדק ליוון משום שרק אז שמנו לב  שעל החולצה שקנינו יש כיתוב גדול וברור שמייצג את מאבקם של היוונים לקבל חזרה את הפסלים והמונומנטים שהאנגלים ״העבירו״ לרשותם – Bring the Marbles Back

(להכניס תזכורת לא לארוז את החולצה הזאת בנסיעתנו הבאה ללונדון)

(6) אורקל השמיעי קול! קוקוריקו תרנגול!

במרחק שעתיים נסיעה מאתונה מגיעות לאחד האתרים המרכזיים המוכרים והמתוירים ביותר ביוון הלא הוא מקדש אפולו בעיר דלפי שלא רק שאיננו משולט כלל ועיקר וקל מאד לפספס אותו (אפילו כשמחפשות), אז גם חניה מסודרת אין שם. גם מקדש זה טרח להזכיר לנו את אחת השיטות בהן הפטריארכיה שולטטטתתת!!!1 דרך סיפורה של האורקל מדלפי שהייתה אישה שהביאה את דברי האל ורבים רבים עלו לשמוע בעצתה אך בפועל מי שדיברר אותה היו גברים:

״אנשים, לרוב מנהיגים חשובים מרחבי העולם היווני, הגיעו לשאול את הפיתיה שאלות שנועדו לעזור להם לקבל החלטות. תוכן השאלה הופקד בידי הכהנים של המקדש והם אלו שניהלו את המעמד. הכהנים היו מביאים את השאלה לפיתיה וזאת הייתה עונה תשובות מקוטעות וקשות להבנה. את התשובה קיבל השואל מפי הכהנים אשר פירשו את תשובת הפיתיה, הכניסו אותה למשקל שירי או ניסחוה בחרוזים בניסוח תמציתי וסתום (ייתכן שרוב התשובות הגיעו מהכהנים עצמם)״ (וויקיפדיה)

(7) המשבר הכלכלי ביוון הוא לא רק כותרת בעיתונות הפיננסית

שמענו שהפגנות על רקע המצב הכלכלי הן עניין יומיומי ואכן היינו עדות/ים לאחת, אם כי רק ראינו את חסימת הכביש ושמענו את הצעקות ולא ראינו ממש את המפגינות/ים.

(8) אנשים טובים באמצע הדרך

דוגמה מצוינת עד כמה נחמדות ונחמדים כאן אנשי ונשות הכפרים מגולמת בסיפור הבא – אנחנו נוסעות/ים ומתברברים/ות לנו בכפר קטן בחיפוש אחרי מסעדה שהמארח שלנו בצימר המליץ עליה בחום. אחרי כמה א.נשים מלאי רצון לעזור אך לא דוברי אנגלית, אנחנו כמעט על סף ייאוש, עוצרים ליד בחור צעיר שיושב ברכבו. הוא מדבר רק יוונית אבל מבין את כוונתנו (ואולי גם מזהה את מצוקתנו), מניע את רכבו, מסמן לנו לנסוע אחריו, מוביל אותנו בבטחה עד לפתח המסעדה מנופף לשלום ונעלם מעבר לפינה בנסיעה פרועה.

(9) ט.ל.ח

אז מה קורה כשהמלצר במסעדה לא יודע מילה באנגלית? ובכן, האמת היא שכיום כאשר פלא טכנולוגי מונח בכף ידנו הבעיה הזו היא די קטנה משום ש… Google translate to the rescue

הידד!

מממ… אלא אם כן בן הזוג האהוב עושה טעות הקלדה קטנה ומזמין מנה של ״לעלות״ (rise) במקום מנה של ״אורז״ (rice) ומותיר את המלצר המום נבוך ומבולבל.

(10) אישה, שפרי את כושרך!

הרגעים האלו בהם הכושר הירוד (שלא לומר הלא קיים) שלך והאי סיבולת לב ריאה שאת מטפחת מזה שנים גורמים לך להתנשמויות ולהתנשפויות מטורפות בכל מסלול הליכה הררי קצר, אבל הי!! את מזכירה לעצמך שהנה הנה תחזרי הביתה ו…. 

את מתחילה להתעמל/לרוץ/לשחות/לרכב על אופניים!

פחחח… 

נראה לכןם?

התשובה הנכונה היא:

שהנה הנה תחזרי הביתה ואת מיד נרגעת ומבטיחה לעצמך שאין שום סיכוי בעולם שתיכנסי לכושר.  

למה מה קרה? התהפוך עצלנית כרונית עורה וחסרת כושר תמידית חברבורותיה? 

לא ולא. הסירו חשש.


תגובה אחת

"אני הכבוד של כולם ואני לא יכולה לקבל החלטות משיקולים שלי"

את המשפט בכותרת של הפוסט אומרת אחת הדוברות בסרט "נשות החופש" שבו צפיתי אתמול בסינמטק ת"א בחברתן של חברותיי הטובות אסתר הרצוג, אילנה שמאי ואירית דלומי ואשר בסיומו נפגשנו ארבעתנו ושוחחנו עם יוצרת הסרט עביר זייבק חדאד.
עפ"י האתר של פסטיבל חיפה, שבו הוקרן לראשונה "נשות החופש", מספר הסרט "את סיפורן של נשים שנרצחו בשם המושג המפוקפק "כבוד המשפחה", את סיפורן של נשים שחיות תחת איום לרצח, נשים ששרדו רצח, ואפילו את סיפורו של רוצח שהביע חרטה. לאורך הסרט מלקטת [עביר, יוצרת הסרט] סיפורים, שיחות, וידויים, ואימג´ים קולנועיים, אוספת ראיות ושמועות ונוסעת בעקבותיהם".

ואני אומרת ש…

קשה מאד להעביר את תחושות העצב, המחנק, הכאב, חוסר האונים, הזעם וההתקוממות שמעורר הסרט, וקשה מאד בפוסט קצר בבלוג למצות את הדיון על ההשלכות והמשמעויות שיש למצב חברתי שבו מתירה הדת, ומתירים המנהגים והמסורת, רצח של נשים. רצח של נשים רק משום שהן נשים ולא משום סיבה אחרת, ולא משנה באיזה מילים או "ערכים" ינסו "לעטוף" או "לכבס" או "להסביר" או "להצדיק" את זה.
מתוך כל הדברים הקשים והופכי הקרביים שנאמרו בסרט, אחת הסצנות ש"הלכה איתי הלאה", היא זו שבה מתארת אחת המרואיינות את העול שיש עליה מעצם כך שהיא נאלצת לשאת על עצמה את הכבוד של עשרות בני משפחתה המורחבת, עד כדי כך ש"אני לא יכולה לקבל החלטות מהשיקולים שלי", כדבריה. האמירה הכאילו קטנה הזו, היא היא שמבטאת בעיני את השלילה של החופש שמונחת בבסיס הפרקטיקה הרצחנית הזו. שלילת חופש שלא מתבטאת רק באופן הסופי והמוחלט של שלילת החיים, אלא גם ביצירתו ובשימורו של עולם אלים ומעוות, עולם שבו החופש של נשים הוא דבר שאיננו מובן מאליו. עולם שבו נשים כלואות בתוך הידיעה שפעולותיהן, שיקוליהן, החלטותיהן, בחירותיהן וגם טעויותיהן, כל אחד ואחד מהדברים הבסיסיים והיום-יומיים הללו, עלול ברגע אחד להפוך לבושה ולכתם על עשרות א.נשים שהם (במקרה) בני משפחתה, ולסכנה מוחשית לחייה. פעולה אחת שאת, אישה אחת, עושה, משליכה על משהו שמישהו הגדיר וקישר ל"כבודם" של הרבה מאד אנשים, בעיקר של גברים כמובן, ומכאן נובעת ההצדקה לשלילת החופש שלך. שלילת החופש של מה שמותר לך להחליט לבחור או לעשות. מכאן נובע המחיר הטוטאלי שאת עלולה לשלם על טעות או על מעשה בודד שעשית (ואולי אפילו רק חשבו שעשית). מכאן נובע שהרצונות שלך, השאיפות שלך והשיקולים שלך, כל אלו נדחקים לתחתית סדר העדיפויות, אם מישהו בכלל יודע אותם או מקשיב להם, כאשר מעל כל אלו מתנוסס לו "כבוד המשפחה".

הנקודה המעודדת עמה יצאתי מהסרט היא שיותר ויותר נשים (ואליהן מצטרפים אט אט גם הגברים) מסרבות להשלים עם המציאות הזו, מסרבות לקבל את ערך "כבוד המשפחה" עד כדי השימוש בו להכשרתו של רצח מתועב ומסרבות לשתוק. כולי תקווה שיילכו ויתרבו ויתגברו הקולות המתנגדים הללו והזעקה הזו גם של אלו שכבר לא יכולות לזעוק וגם של אלו שהאיום הנורא הזה עדיין מרחף מעל ראשן, ומי תיתן שאת השינוי שתשיג המחאה הזו נראה כולנו במהרה.

יכולתי לסיים כאן את הפוסט, והתלבטתי ארוכות האם אכן לעשות זאת, אבל החלטתי שהדבר הנכון יותר לעשות הוא להשמיע את קולה של החוקרת ד"ר מנאר חסן מתוך מאמרה "הפוליטיקה של הכבוד – הפטריארכיה, המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה"(*), על-ידי כך שאביא לכאן רק כמה מהנקודות שסיכמתי לעצמי מתוך המאמר הזה שלה.

כולי תקווה שכל קוראי שורות אלו לא יפטרו את הנושא הזה ב"נו, טוב, זה שם, זה אצלם, זו התרבות שלהם, זה לא קשור אלינו", אלא שנבין כולנו שזו רק דרך אחת, קיצונית מאד, אולי הכי קיצונית ואכזרית שיש, אבל רק דרך אחת מני רבות שבאמצעותן נשלל החופש הבסיסי של נשים בחברה פטריארכלית, החברה שגם אנחנו, כולנו, עדיין חיים וחיות בה.

אז הנה, במילותיי שלי, חלק קטן מתוך הניתוח הנרחב ומאיר העיניים שעושה ד"ר מנאר חסן במאמרה:

הגדרות הכבוד הגברי והכבוד הנשי שונות שכן הכבוד של הגבר מושג בפעולה אקטיבית של הגנה של הגבר על משפחתו בעוד שכבודה של אישה נקבע באמצעות פעולה פסיבית של שמירה על צניעותה. משמעותו של ההבדל הזה הוא שהפסיביות של האישה היא ששומרת על "כבוד המשפחה" מה שהופך את הפסיביות של נשים לערך חברתי בפני עצמו.

האבסורד בתפיסה לפיה האישה מחזיקה בגופה את "כבוד המשפחה", הוא שבאפשרותה רק לדרדר אותו. לאישה אין את האפשרות לעשות פעילות מסוימת כדי להוסיף לכבודה, בעוד שהגבר, לעומתה, יכול להגדיל את כבודו למשל על-ידי התעשרות ופעולות נוספות.

לפי חוקי גאולת הדם בני משפחה אחת זכאים לרצוח בני משפחה שנייה על כך שפגעו ב"כבוד משפחתם", אולם רצח זה יוצר עילה של פגיעה ב"כבוד המשפחה" השנייה, כך שחוקים אלו מובילים למעגל דמים בלתי פוסק. לטענתה של חסן הסיבה לכך שפחות גברים נרצחים על רקע "כבוד המשפחה" היא משום שרצח של נשים הוא רצח "זול חברתית". רצח נשים הוא "עניין פרטי" של המשפחה, אשר מאפשר למנוע את מעגל הדמים, ולטענתה זו הסיבה העקרונית לרצח נשים בחברה שבטית. האישה היא השעיר לעזאזל, היא הקורבן החלופי למיצוי הדין, האישה מוקרבת על-ידי בני משפחתה שלה אשר בכך פוטרת את עצמה מלרצוח את הגבר מהמשפחה השנייה, רצח שיפתח מעגל דמים.

חסן מתנגדת לטענה כי רצח נשים על "כבוד המשפחה" הוא אינהרנטי בתוך החברה באופן בלתי משתנה, והיא טוענת שרצח של נשים הוא לא רק מסורת מתמשכת, אלא הוא דבר שמקבל (עד היום) עידוד מהשלטון ומוסדותיו. אחת הדוגמאות שנותנת חסן לאופן בו משומרת פרקטיקה זו בישראל הם אותם מקרים של נשים שביקשו מהמשטרה הגנה משום שחששו לחייהן עקב מעשה שעשו ושעלול להיחשב כפוגע ב"כבוד המשפחה", אך המשטרה החזירה אותן למשפחתן והן נרצחו. כמו כן, מציינת חסן את הפרקטיקה שבה המשטרה נוהגת במקרים רבים להפעיל "נכבדים" כדי לפשר בין האישה למשפחתה, ובכך מתנערת המשטרה ומתנערת המדינה מהאחריות לחייה של אותה אישה.

(*) חסן, מנאר. 1999, "הפוליטיקה של הכבוד – הפטריארכיה, המדינה ורצח בשם כבוד המשפחה" בתוך יזרעאלי ואחרות מין מיגדר פוליטיקה, תל אביב: קו אדום, הקיבוץ המאוחד, עמ' 267- 305.


3 תגובות

האדם שבטנק ינצח – אלא אם כן נושיב לידו אישה

אלוף (במיל') יפתח רון טל פולט דברי שטות מסיתים ומיזוגיניים ומצוטט ב"ישראל היום":
http://www.israelhayom.co.il/article/429311
"בראיון לרדיו "גלי ישראל" אמר האלוף במיל' כי היוזמה לשלב נשים כלוחמות בחיל השריון היא "שערורייה", ש"תפגע בכל מה שרק ניתן להעלות על הדעת, כולל היכולת של צה"ל". לדבריו, שילובן של נשים בתפקידים מסוג זה ישפיע על יכולתו המבצעית של הצבא.
"מי שמוביל את הקו הזה, סליחה על הביטוי, הוא פשוט מטורלל", אמר. "מה, ירדנו מהפסים? השלב הבא זה לא טנקים, השלב הבא זה חטיבה 35 (הצנחנים), חטיבת גולני, חטיבת גבעתי וחטיבת הנח"ל".
רון־טל ציין עוד כי לדעתו, גופים בעלי אינטרס מובילים את היוזמה להרחבת תפקידי הלחימה לנשים בצבא, במטרה להחליש את צה"ל, וכי הוא קרא מחקר בנושא שלפיו "מי שעומד מאחורי זה, זה לא ארגוני נשים, זה ארגוני שמאל".
וגם בטמקא הוא מצוטט (ואיפה לא?):
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4881845,00.html
"אני מתנגד לכך התנגדות נמרצת. אני חושב שזה טעות, לא רק טעות אלא גם תקלה, זה לא רק תקלה – זו גם שערורייה שתפגע בכל מה שרק ניתן להעלות על הדעת ובסוף בדבר הכי חשוב וזה ביכולת של צה"ל". לדבריו, "צה"ל הוא צבא העם וככזה נכון שכולם צריכים לשרת, וצריך גם לאפשר שירות בו לכל המגזרים ותהיה בעיניי פגיעה מאוד קשה ביכולת של החייל הדתי לשרת ולשמור על האמונות שלו הכי בסיסיות ועל הערכים שלו הכי בסיסיים. להכניס בנים ובנות ביחד לתוך טנק זה נראה לי טירוף מערכות קולוסאלי, אין לי ביטוי עדין יותר"

ואני אומרת ש…

יש לי הרבה ביטויים לא עדינים לומר על השטויות המיזוגיניות האלו אבל האמת?
האמת היא שבעיקר נמאס לי!
נמאס לי מהדברים הפוגעניים והבלתי נסבלים שמרשים לעצמם גברים נפוחים מחשיבות עצמית להמשיך ולומר כלפינו הנשים, תוך התייחסות אלינו כאילו אנחנו מזיקות ל"חברה" ולו רק מעצם קיומנו בה.
נמאס לי מהמשך קיבוע התפיסה כאילו יש את ה-חברה שהיא הגברים, מעשיהם והחלטותיהם ויש אותנו ה"סרח החברתי העודף" הזה שמחייב את הגברים לשלוט במעשינו, למתן את התנהגותנו, למשטר את לבושנו, להחליט עבורנו מה יהיו תפקידינו (ומה לא) ולקבוע מה מותר לנו לעשות (ומה אסור לנו).
נמאס לי לשמוע השכם והערב את דברי ההבל ורעות הרוח על כך שאנחנו עלולות לפגוע חלילה בזכותם של גברים "לשמור על האמונות … הכי בסיסיות ועל הערכים … הכי בסיסיים" שלהם, כדברי רון-טל, ואת דברי ההסתה כלפינו כאילו אם נעשה כך או אם נתלבש אחרת אזי נדרדר חלילה את החברה כולה לאלימות, לכאוס, ולמוסר ירוד כפי שעולה מאמירות והתבטאויות כמעט יום-יומיות, כל פעם של אידיוט תורן אחר.
נמאס לי מכל ההתבטאויות הללו ששואבות את הלגיטימיות שלהם מתוך מסורת עתיקה של גבריות שוביניסטית, מתנשאת ופטרנליסטית שחושבת שהיא יכולה להמשיך ולייחס לנו הנשים את דרדור החברה והחלשתה רק מעצם קיומנו בה.
אז זהו שהיא לא יכולה יותר. די! נמאסתם! סתמו!


4 תגובות

על אופטימיות פסימיות ומה שביניהן

השבוע מרבית האמריקאים והאמריקאיות שיצאו להצביע רצו שתנהיג אותןם הילרי קלינטון, אבל בפועל (בשל שיטת הבחירות) ינהיג אותםן דונלד טראמפ ב-4 השנים הבאות לפחות.
השבוע לא נבחרה אישה להיות אישה נשיאת ארצות הברית.

ואני אומרת ש…

מאחר והרבה שואלים/ות אותי "נו, אז מה את אומרת על זה שטראמפ נבחר?" החלטתי לענות על זה בפוסט, ואני אתחיל בסיפור קטן:
לפני כ-3 שנים הלכתי לכנס הפמיניסטי הראשון בחיי. אחת הדוברות בכנס הייתה ד"ר היידה גוטנר-אבנדרות' מגרמניה, שחקרה חברות מטריארכאליות בעבר ובהווה, והרצאתה עסקה באופציה ובמודלים של חברות שכאלו בעתיד.
בהפסקה ניגשתי אליה ושאלתי אותה האם היא באמת אופטימית באשר לאפשרות ליישם את המודל שהיא מציעה.
היא הסתכלה עלי בפליאה ואמרה: "אופטימית? בוודאי שאני אופטימית. אני אקטיביסטית חברתית כבר כמה עשרות שנים אז אינני יכולה שלא להיות אופטימית".
את האמירה הזו לקחתי איתי כשנכנסתי לעשייה אקטיביסטית חברתית, וגם כיום אני עדיין עסוקה בלעשות את התהליך הארוך והמורכב עם עצמי ועם אישיותי הפסימית מטבעה, כדי לאמץ לעצמי השקפת עולם אופטימית שכוללת, בין השאר, את בניית הביטחון שכשרוצות מספיק חזק לעשות שינוי, ופועלות מספיק בנמרצות כדי לעשותו אז בסוף הוא יקרה.
ובכן, בהמשך לשאלה לעיל ששאלתי ונשאלתי, אז הדבר הראשון והאישי שיש לי לומר על כך שטראמפ נבחר, זה שמדובר באירוע שפשוט רמס לי ברגל גסה ואלימה את האופטימיות הקטנה והשברירית שלי אותה אני מטפחת ומשקה ושעליה אני מגוננת מזה 3 שנים. במשך יום וחצי לאחר שהתוודעתי לתוצאות הבחירות פשוט התרוקנתי לחלוטין מאנרגיה, שקעתי לתוך עצב קיומי ועסקתי בעיקר בשאלות כמו – איך אמשיך? מאיפה אשאב כוחות להמשיך? ומה בכלל הטעם להמשיך?
בחצי היום לאחר מכן, נשמתי עמוק, ניערתי את האבק מבגדיי, סילקתי את השאלות הטורדניות ממוחי, שתלתי גרעין אופטימיות חדש והגדרתי לי את הנושא הבא אותו אני הולכת לקדם ולשנות (פרטים יבואו).
תשובתי השנייה והכללית יותר לשאלה הנדונה, היא שמדובר בנושא מאד מורכב בעל היבטים, נדבכים, שכבות, דעות, עמדות, תפיסות עולם ועוד ועוד ועוד.
אבל!!
אחרי שמפשטים את הדברים, אחרי שמתעלמים מכל ההיבטים, מקלפים את כל הנדבכים והשכבות, משתיקים את הדעות, העמדות ותפיסות העולם, ובעיקר אחרי שסותמות את האף מצחנת השוביניזם הבוטה, הסקסיזם הדוחה, הגזענות וההפקרות המופגנת כלפי ביטחונן של נשים שעלו כולם מדרגה, בסוף בסוף בסוף אחרי כל זה, נשארות ונשארים עם עובדה אחת פשוטה ובסיסית ביותר:
הייתה לנו הזדמנות להיכנס למסלול שבו בשנת 2024 יחיו בעולמנו ילדות בנות 8 שזה לא יהיה להן מוזר כלל ועיקר שאישה יכולה להנהיג את האומה הגדולה הזו ששמה ארצות הברית של אמריקה.
הייתה לנו הזדמנות והיא לא צלחה.
ועכשיו אפשר להסביר ולנמק ולהצטדק ולטעון ולהתווכח אבל על העובדה הפשוטה והבסיסית הזו אי אפשר לחלוק.
וזה מה שכואב לי כל כך.
כי הדבר הכל-כך בסיסי הזה מגיע לכל ילדה בכל מקום, אבל שוב זה החליק מהידיים של כולנו ושוב זה התרחק מהן למשך 4 שנים לפחות, וכנראה אפילו יותר.
אבל!!
כאמור, הסירו דאגה (או התחילו לדאוג) כי לא תשקוט ולא תנוח פמיניסטית ישראל.
אנחנו רוצות לראות שינוי, אנחנו פועלות בנמרצות להשיגו, והוא יקרה. מילה שלי. הוא יקרה.
אשרי המאמינה ואשרי המשנה.