ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


2 תגובות

מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח

בימים האחרונים הוצף פיד הפייסבוק שלי בשיתופים של כתבה שזאת הכותרת ותת הכותרת שלה – "בת 18 מאושפזת עם שבר בגולגולת: "שוטר חשמל אותי באקדח טייזר". צעירה ללא עבר פלילי נעצרה בחשד להשתמטות מצה"ל, וניסתה להימלט. לטענת המשטרה, היא תקפה את השוטרים. אמה: "הם עבריינים, היא שכבה על הרצפה בעיניים פקוחות עם דם מהראש"".
אתמול, באחד מהשיתופים, התפתח ויכוח שלקחתי בו חלק, ולהלן הטיעונים המרכזיים שהועלו:
הטענה המרכזית שלי התבססה על מבחן התוצאה המזעזע. לטענתי, מאחר ולא מדובר בניסיון בריחה של רוצחת סדרתית שיש צורך לעצרה בכל מחיר בשל האיום שהיא מהווה על הציבור, אזי הכוח שהופעל על-ידי השוטר היה מופרז.
הטענה המרכזית הנגדית התבססה על כך שלפי החוק יש לשוטר סמכות להחליט על מידת הכוח שיש להפעיל. הטענה שהועלתה הייתה שאם אכן היה מדובר ברוצחת סדרתית אז בוודאי היו יורים בה, ובמקרה זה מדובר בהפעלת כוח סבירה לאור העובדה שמדובר באירוע חמור של ניסיון הימלטות ממעצר.
(למי שרוצה להתעמק בפרטי הסיפור ולגבש עמדה וטיעון עצמאי, הנה אחד מהדיווחים על המקרה:

http://news.walla.co.il/item/2964268 )

ואני אומרת ש…

מבחינתי, ההחלטה של השוטר לא לוותר, ולהתעקש על המעצר תוך שימוש בטייזר, מסמנת קצה אחד של הסקלה. מה שאני רוצה לעשות כאן, זה תרגיל מחשבתי שידחוף אותנו בדיוק לקצה השני של הסקלה ולראות מה יוצא.
הקצה השני של הסקלה היא החלטה של השוטר כן לוותר ולסגת מתוך מחשבה שניתן יהיה לנסות שוב, בהזדמנות אחרת, לעצור את הצעירה הנמלטת. מאחר ומדובר בצעירה בת 18 ללא עבר פלילי, ההיגיון (שלי) אומר שתימצא ההזדמנות לאתר אותה בהמשך (בבית הוריה, למשל) ולעצור אותה.
אבל לצורך התרגיל המחשבתי אדחוף ברשותכם את המקרה הזה עוד יותר לקצה.
בואו נניח שכתוצאה מכך שהשוטר החליט כן לוותר, לסגת ולא לעצור את הצעירה, היא נמלטת ומצליחה למצוא מחבוא שבו המשטרה לא מצליחה למצוא אותה.
מאחר ומצב כזה לא יכול כמובן להימשך לאורך זמן, בטח לא במדינה קטנה כמו ישראל, הבה נניח שהיא מצליחה להימלט מהארץ.
אם היא כבר נמלטת זה בוודאי יהיה למדינה שאין לנו איתה הסכם הסגרה.
סוף הסיפור הכי קיצוני לפי התרחיש בקצה הזה של הסקלה – מעתה ועד יום מותה חיה הצעירה במנותק ממשפחתה וחבריה, באותה מדינה אליה נמלטה, שהרי באם תנסה לשוב לארץ תיעצר מיד.
ובכן, ידידיי וידידותיי אני משאירה לכןם את ההחלטה מה לדעתכם עדיף:
שוטרים נחושים ודבקים במטרה שעוצרים, ויהי מה, משתמטת מצה"ל שמנסה לברוח ממעצר, והם עושים זאת גם במחיר שתישבר הגולגולת שלה.
או
שוטרים נחושים שמחליטים לוותר ולסגת ולא לעצור את המשתמטת, והם עושים זאת במחיר של בריחתה האפשרית מהארץ ללא יכולת לשוב לכאן עד יום מותה.
לא יודעת מה איתכםן, אבל אני כבר בחרתי מה עדיף בעיני.


2 תגובות

אני רק שאלה

אתמול הזכיר לנו John Brown (המצוין) מקרה שקרה לפני 9 שנים כדי להמחיש לנו שבכל הקשור ליחס לערבים במדינת ישראל "זה לא רק מג"ב, ומח"ש, זו מערכת שלמה שמעודדת פגיעה בערבים אם במעשה והסתה ואם בהתעלמות", כדבריו.
אתחיל בכך שאאמ:לק לכם את הסיפור שהוא סיפר, עבור אלו מכםן שלא בפייסבוק (יש כאלה?):
לפני כ-9 שנים, בליל חורף קר, עוצרים שני מג"בניקים 3 ערבים (למה? ככה. בגלל שהם ערבים).
"לאחר סיום "הבדיקה", הם הונחו לקחת אותם למחסום ליד מודיעין בכדי לשחררם".
במקום לקחת אותם למחסום ולשחררם, המג"בניקים מורידים אותם, כל אחד מהם בנפרד, באמצע הדרך, וזאת אחרי שהם דורשים מהם להוריד את הז'קט והנעליים (לילה קר, זוכרים?) ותוך שאחד מהם מיידה בכל אחד מהם אבן כשהם מתרחקים.
הסיפור הסתיים כך:
"לפני שנתיים החליטה השופטת איטה נחמן… לא להרשיע את השניים וכתבה: "לאחר ששקלתי את כלל הנסיבות לחומרא ולקולא, תוך התחשבות בעברם הנקי של הנאשמים, תסקירי שירות המבחן בעניינם, וכן הפגיעה העלולה להיגרם מהרשעתם בדין, אני קובעת כי הנאשמים עברו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום מבלי להרשיעם בדין"."
הפוסט המלא כאן:
https://www.facebook.com/john.brown.3591/posts/1042894369130288

ואני אומרת ש…

כל הסיפור הזה מתחילתו ועד סופו, כל כך זועק, צועק, מרגיז ומקומם (וחס וחלילה לא מזכיר שום תהליכים מהעבר. חס וחלילה. אסור להשוות) שאתןם בטח לא צריכים את הפרשנות שלי עליו.
אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי הפעם רק להניח כאן שאלה רצינית מאד שלא ברורה לי בקשר להחלטת השופטת.
עפ"י השופטת, המג"בניקים עברו את העברות אך היא החליטה שלא להרשיע אותם "(מ)תוך התחשבות… (ב)פגיעה העלולה להיגרם מהרשעתם בדין".
מה? רגע.
סליחה.
מצטערת מאד.
לא הבנתי.
לפי הבנתי עריכת משפט וקביעת עונשו של מי שהורשע בדין משמשים כפתרון מעודן ומתורבת לשיטת ה"עין תחת עין". כלומר… עברת עבירה? פגעת במישהו? קבענו משפטית שאכן כך היה? ובכן זה בדיוק השלב שבו אנחנו פוגעים בך בחזרה ע"י הרשעתך וגזירת עונשך.
אז מה אני מפספסת כאן?
הרי הקביעה הזאת של השופטת חותרת תחת יסודותיו וזכות קיומו של בית המשפט, שכן לכל מי שמורשע בדין נגרמת פגיעה, וזה בסדר גמור משום שזאת כל המטרה מלכתחילה ברגע שהוחלט שהוא עבר עבירה.
נו נו. לשופטת (ולמדינת ישראל) הפתרונים.


5 תגובות

על (אחד) הדברים שלא תשמעו בתקשורת (היהודית)

בתחילת השבוע שעבר התכנסו כמעט 200 נערות מישובים יהודיים וערביים בביה"ס הדרוזי למדעים ומנהיגות בירכא. הכינוס היה חלק מפרויקט ״פרלמנט נערות״ הפועל במסגרת ארגון שאני חברת הנהלה בו – שין-שוויון ייצוג נשים.
הדוברת המצוינת של הארגון שלנו, לירון בן יעקב, עשתה מאמצים גדולים לעניין את התקשורת כדי שיגיעו לאירוע, אך בדיוק כמו באירועים קודמים מי שנענו לקריאה ופרסמו את התרשמותם מהאירוע היו רק אנשי ונשות התקשורת הערבית בישראל. מסתבר שאת התקשורת היהודית כינוס שכזה לא ממש מעניין.

ואני אומרת ש…

זוהי רק המחשה אחת מני רבות לדרך בה התקשורת משפיעה ומעצבת לנו את סדר היום הציבורי, ולמעשה משקפת לנו מציאות על פי הבחירות שהיא עושה.
מהמידע אליו אני חשופה, שלא מתקשורת המיינסטרים, אני יודעת, לשמחתי הרבה, שהמפגש הזה בין נערות יהודיות לערביות איננו אירוע בודד, איזוטרי ונקודתי. במדינת ישראל יש די הרבה א.נשים יהודים/ות וערבים/ות שפועלים ללא ליאות במסגרות כאלו ואחרות לארגון של פעילויות, חיבורים, שיחות, שותפות ויצירת חברויות ושיתופי פעולה. כל אותם דברים בסיסיים הנחוצים כל כך ליצירתה של חברה משותפת שפויה ומתפקדת.
אלא שעל אף קיומם של אירועים, פעילויות ומפגשים שכאלו, קוראי העברית בישראל, (כמעט) שאינם זוכים לקרוא דיווחים תקשורתיים על כך.
היכן הדיווחים האלו? מי מכןם יודע שבכלל מתקיימת פעילות שכזו? מי מאיתנו יודע באיזה היקף? ומה התכנים שלהם? ומה התגובות? ואיזה תוצאות הם מביאים?
דום שתיקה.
למעשה, מי שניזון רק מתקשורת המיינסטרים רואה את הערבים עולים לכותרות כאשר מי מהם יוצא לפגע עם סכין, כשאשה נרצחת על רקע ״כבוד המשפחה״, וכמובן, כשהם ״נוהרים לקלפיות״. בזה פחות או יותר זה מתמצה. אז מה הפלא שבעיני רבים ורבות כאלו הם הערבים – חברה אלימה של מחבלים ומחבלות בפועל ובפוטנציה, חברה נקמנית החורשת רעתנו והקמה להורגנו יום יום שעה שעה. שהרי זו בדיוק התמונה המצטיירת לנו מהדיווחים בתקשורת. או ליתר דיוק ממה שבוחרת לדווח לנו התקשורת.
אז אנשי ונשות תקשורת יקרים, אנא הרימו את הכפפה, תיענו לפניות של הדוברים והדוברות, שאין לי ספק שמגיעות אליכם, ותתרמו את תרומתכם ה(לא) צנועה (בכלל) לביטול השפעתה המזיקה של הנהגה אטומה מפצלת ומקטבת. הנהגה שמסיתה ומשסה בחוסר אחריות משווע אזרחים/ות כנגד עצמם.
אנא דאגו לחשוף, להראות ולספר גם על אירועים אחרים.
אירועים שמראים שאפשר גם אחרת.
אירועים של קרבה, של פיוס ושל תקווה.
אירועים שיכולים לעשות את השינוי.
ותבואו על הברכה.


2 תגובות

מה ברל היה אומר?

ד"ר יופי תירוש, היא גם חוקרת מרתקת שאני אוהבת לקרוא את מאמריה, והיא גם הפמיניסטית שאת הפוסטים שלה בפייסבוק אני הכי אוהבת לקרוא.
לפני יומיים פורסמה ב"הארץ" כתבה שכותרתה "קיבוצים מתפשרים על אופיים החילוני כדי לשרוד ומנהלים קרב על צביונם", וכך כתבה יופי בהתייחסה לכתבה זאת:
"בעיניי זה מגניב שקיבוצים מקימים בתי כנסת וגם מכשירים את חדר האוכל. אני לא אומרת את זה בציניות. עידן ההתרסה נגד מנהגי ההורים הדתיים בגולה – עבר זמנו. בואו נודה על האמת: הצבר הבועט שבז לטקסים דתיים, אוכל חזיר ביום כיפור ולא מכיר כמעט את מסורת ישראל ומחשבתה – הוא די פאתט. אין סתירה מהותית בין ערכי הקיבוץ לערכי היהדות. הסינתזה אפשרית ומבורכת.
אלא שעכשיו האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם, ולסרב לייבא לקהילותיהם בתוך הסינתזה החדשה והמרתקת הזאת את הצדדים הלא שוויוניים, המפלים ובדלניים של היהדות (בגירסתה האורתודוקסית הישראלית). כשאני קוראת את דברי ארז ירדני, מרכז המשק בדימוס מקיבוץ שדה בוקר, אני מודה שאני מתחרפנת. הוא מספר שבבית הכנסת שנחנך לא מזמן, אמנם אין הפרדה בין נשים לגברים. אבל לדברי ירדני, "אם תבוא משפחה מסורתית שתבקש, תהיה הפרדה". על הערכים האלה הוקם שדה בוקר? זה לא היה מפריע לבן גוריון, הוא טוען עוד. הוא היה הרי מסורתי – היה לו חוג לתנ״ך".
(הנה הפוסט של יופי – https://www.facebook.com/dryofitirosh/posts/1105090869545911)
והנה הכתבה אליה מקושר ומתקשר הפוסט שלה – http://www.haaretz.co.il/news/local/.premium-1.2928727)

ואני אומרת ש…

במקרה זה אני דווקא רוצה לחלוק על דבריה של יופי, או אולי בעצם לחדד ולדייק אותם, תלוי איך מסתכלות על זה.
— "הסינתזה אפשרית ומבורכת"
הצגת העבר בקיבוצים כ"עידן התרסה" והצגת הקיבוצניקים כ"צבר בועט שבז לטקסים דתיים, אוכל חזיר ביום כיפור ולא מכיר כמעט את מסורת ישראל ומחשבתה" היא הצגה מוטעית על-פי תפיסת עולמי ונקודת מבטי.
כמי שנולדה, גדלה והתחנכה בקיבוץ, מעולם לא חשתי שאנחנו מתריסים או בזים לטקסים דתיים. לשיטתי מה שעשינו היה ליצור את אותה "סינתזה אפשרית ומבורכת", כדבריה של יופי, תוך שאנחנו מעניקים ליהדות צביון חילוני חדש ומרענן שהתאים לאורחות חיינו ושם דגש על הערכים שהיו חשובים לנו.
נכון, בקיבוץ בו גדלתי לא ערכנו תפילות, לא קיימנו מצוות, לא ביערנו חמץ בפסח ולא צמנו ביום כיפור, אבל כן חגגנו את כל החגים (חלקם בצורה יותר "נאמנה למקור" וחלקם פחות), ובמערכת החינוך בה התחנכתי נחשפתי למסורת ישראל, מחשבתה וערכיה כמו כל בני ובנות הנוער בני גילי שגדלו בבית חילוני ולא נחשפו אליהם בבית הוריהם.
מעולם לא חשתי פאתטית. נהפוך הוא!
הייתי ונשארתי חילונית גאה שרואה בחילוניות שלי אמונה חזקה, מבוססת, מוסרית וערכית לא פחות מזאת של יהודים מאמינים המקיימים מצוות והולכים לבית הכנסת, ולעיתים אף יותר.
— "האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם"
מי שעוקב/ת או יעקוב אחרי פרסומיה של יופי (מומלץ, כאמור), יזהה בקלות את עמדותיה הנחרצות והמבורכות כנגד אפליה מכל סוג שהיא, ולכן לא הופתעתי כשקראתי את דברי הסיכום של הפוסט שלה:
"האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם, ולסרב לייבא לקהילותיהם … את הצדדים הלא שוויוניים, המפלים ובדלניים של היהדות".

אבל על זה אני אומרת ש…

עם כל הכבוד שיש לי לערכי היסוד השוויוניים ולרעיונות השוויון פורצי הדרך עליהם הושתתו הקיבוצים, אזי בתחום מיגור אי השוויון המגדרי נרשמה בהם הצלחה מועטה וחלקית ביותר, ולא מדובר רק בקביעה שלי אלא בדבר שקיבל תוקף במחקרים אקדמיים, כולל העובדה שנשים שילמו מחיר גבוה יותר על תהליכי ההפרטה של השנים האחרונות. אי לכך, אני, בניגוד ליופי, ממש לא מתחרפנת מדבריו של ירדני על כך שכרגע אין בשדה-בוקר הפרדה בין גברים לנשים אבל זה עשוי לקרות אם תהיה משפחה שתבקש, כדבריו.
מבחינתי, "מי שהולך לישון עם כלבים שלא יתפלא אם הוא קם עם פשפשים".
בעיני זאת תמימות לחשוב שאפשר להכניס למעוז חילוני מנהגים יהודיים דתיים, שחלקם מפלים ומדירים נשים מיסודם ובהגדרתם, מבלי לגלות פתאום שהופה! הפתעה! מי ששוב תשלמנה את מחיר האפליה וההדרה תהיינה הנשים, ככה סתם פשוט כי "באה משפחה שביקשה הפרדה".
אז לא, בעיני זה ממש לא מגניב בתי כנסת בקיבוצים, ובמקרים בהם מדובר על בתי כנסת עם עזרת נשים, או כאלו שיש בהם מנהגים מדירים אחרים (עליה לתורה רק של בנים וכד') זה אפילו משול מבחינתי ל"צלם בהיכל", וזה מסמל יותר מכל את העבודה הסיזיפית גם של הניסיון למסד חילוניות יהודית וגם של המאמץ לקדם שוויון מגדרי – על כל שני צעדים שנצעד קדימה תמיד יהיה מי שיחזיר אותנו צעד וחצי אחורה.
וחבל שכך 😦


השארת תגובה

די כבר עם המגדר הזה שלכן

 

שוב מתקרב לו חג הפסח, חג החירות, ושוב אני מעלעלת לי באושר ובהנאה רבה בפיד הפייסבוק האביבי שלי, והנה אני נתקלת לי ב-3 טקסטים משובבי נפש לכבוד החג:
טקסט מס' 1 – סיום של כתבה ששופכת אור על היבטים פמיניסטיים של חג הפסח:
"מסורת משפחתית למדנו מאבי ז"ל שערך סדר פסח קיבוצי או משפחתי במשך יותר משישים שנה. תמיד בהשתתפות שלושים איש ויותר. בערב הסדר הוא ביקש לבטא את הערכתו הרבה לטרחתן של הנשים בהכנות לפסח. בשעות אחר הצהרים, בטרם כניסת החג, היה נוהג להיכנס לבדו לאולם או לחדר שבו נערך ליל הסדר ועל צלחתה של כל אישה שהשתתפה הניח מתנה אישית, הוקרה על 'עבודת הפרך' שטרחה ועמלה בה. מנהג מכבד ומכובד. חג שמח".
טקסט מס' 2 – פוסט חגיגי ועליז של חברה הכולל גם תמונת שולחן חג לתפארת:
"סבתא (…) החליטה להפתיע בדלקת ריאות קשה לכבוד החג, אז התגייסנו הבנות לבית משפחת (…) ובת אחת למשפחת (…) ובאנו לעזור (לערוך את שולחן החג)".
טקסט מס' 3 – ברכה מאחד מארגוני הנשים:
"אחרי שניקינו את כל החמץ וערכנו כבר את השולחן, והצלחנו לא לריב עם החמות/גיסה/אחות והזמנו חייל בודד/שכנה אלמנה וילדיה/התעניינו באמת היכן חברינו שלא יישארו לבד…
אנחנו יוצאות לחופש.
פורסות שמיכת פיקניק בגינה וקבלנו גם פרחים… כן כן קבלנו פרחים (רמז למי שלא שלח עדיין) כי חג החירות הוא גם החג להיזכר שמגיע לנו חירות אישית, להישען אחורה וליהנות.
חג שמח לכן ולכל אהוביכן!"
(הפעם אין קישורים!! מה תעשו לי??)

ואני אומרת ש…

אחת השאלות שאני אוהבת במיוחד שמטיחים בי (בזעם בד"כ), היא השאלה "תגידי, אבל למה אתן מכניסות את המגדר הזה שלכן לכל מקום?"
ובכן, גבירותיי ורבותיי, יש לי חדשות בשבילכםן. זה לא אנחנו שמכניסות אותו, הוא פשוט נמצא שם כל הזמן, אבל מכיוון שאת רובכןם גידלו והרגילו שלא לראות אותו ושלא לשים לב אליו, אז אנחנו החלטנו שחשוב לנו מאד לשנות את המצב הזה, וזאת הסיבה שאנחנו חופרות לכםן על זה בטירוף.
אז מה היה לנו שם?
"שלושה טקסטים, ארבע קושיות ומגדור אחד": קווים לדמותו של חג ממוגדר בישראל (כל חג, אגב)
אנא קראו את שלושת הטקסטים לעיל וענו על ארבע השאלות להלן:
– עפ"י טקסט מס' 1 מי צריכה לטרוח ולעמול בעבודת פרך ומי יכול להסתפק בביטוי של הערכה? פרטו והביאו נימוקים!
– עפ"י טקסט מס' 2 מי הן אלו שמתגייסות, עוזרות ועובדות ומי… איך נאמר זאת… מי קצת פחות מתגייס עוזר ועובד? הסבירו והוכיחו בעזרת הטקסט!
– עפ"י טקסט מס' 3 מי הן אלו שעובדות ודואגות לכולם ולכולן (אבל בו בזמן הן גם רעות ולכן הן רבות אחת עם השניה תוך כדי כך) ומי הם אלו שיכולים להתרווח ולהסתפק בהזמנה מקוונת/טלפונית של פרחים? תנו דוגמאות!
– הסבירו איך בדיוק ניתן לממש את ההבטחה מטקסט מס' 3 "מגיע לנו חירות אישית"? בתשובתכם יש לעשות שימוש בכל המושגים להלן, שהוצאו מכל הטקסטים – "טורחות", "עושות עבודת פרך", "עומלות", "מתגייסות", "עוזרות", "מנקות", "עורכות", "לא רבות", "מזמינות" ו"מתעניינות בשלומם של חברים".
בין הפותרים והפותרות נכונה יוגרל פרס יקר ערך (נראה לכם?).
כל השאר יכולים ויכולות להמשיך לזעום, לקטר ולרטון על המגדריסטיות הנודניקיות האלו. הסירו דאגה! אנחנו כאן כדי להישאר.


השארת תגובה

ילדה הצניעי לכת! כי אם לא את, אז מי?

מתרגעת לי לקראת סוף השבוע, והנה אני קוראת כתבה על מופע סוף שנה של מתנ"ס בפתח תקווה.
מה כל כך מעניין במופע סוף שנה של מתנ"ס בפתח תקווה?
ובכן, במתנ"ס הזה שוקלים ברצינות את האפשרות שהופעת המחול של הילדות תתקיים רק מול נשים "כיוון שהבנות מופיעות בבגד גוף ומכנסונים צמודים" ומשום ש"חלק מהורי הבנות הם דתיים ואינם מעוניינים בנוכחות גברית בזמן המופע". למי שלא הבין אז מסבירים לנו ש"המשמעות היא כי האבות של אותן תלמידות ובני משפחה נוספים כמו אחים וסבים לא יוכלו לצפות בהופעה".
תקצרתי לכםן כאן את תגובות ההורים שצוינו בכתבה:
– מדובר בכפייה דתית. אנחנו לא במאה שערים או בבני ברק.
– ילדות רוצות שהאבות שלהן יגיעו למופע ויתגאו בהן.
– אי אפשר ככה לפני סוף השנה להנחית את זה עלינו, לפחות היו מכינים אותנו לזה מהתחלה.
– מה תעשה ילדה שאמה נפטרה ואין מי שיבוא לצפות בה?
– המון הורים נטרפו מזה, ויש אבות שממש חוששים שלא יוכלו לבוא ולצפות במופע.
(הפרסום המלא כאן: http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4791043,00.html)

ואני אומרת ש…

מי שחושב שהסיפור כאן או שהבעיה כאן היא כפיה דתית, אבות מבואסים ו/או ילדות מאוכזבות מתבקש לחשוב שנית ומהר.
הסיפור כאן הוא חברה מעוותת וחולה שלא רק שלא עושה מספיק כדי להבריא את עצמה אלא גם מחמירה את מצבה בעזרת רעיונות מקוממים כמו זה של המתנ"ס הזה שממש לא "נולד" בוואקום.
לא סתם תקצרתי לכןם את התגובות. תקצרתי אותן בגלל כל מה שאין בהן.
אין בהן הלם, בוז, תדהמה וכעס מתפרץ על הקלות הבלתי נסבלת שבה מתקבלת אצלנו המחשבה על גברים מבוגרים שמתחרמנים ממופע של ילדות קטנות בבגד גוף ומכנסונים צמודים.
אין בהן זעם צרוף וחרון מתפרץ על כך שהפתרון המוצע להתמודדות עם אותם גברים מבוגרים שמתחרמנים ממופע של ילדות קטנות בבגד גוף ומכנסונים צמודים הוא פתרון שמונח על כתפיהן של הילדות. אלא על של מי?
מה נסגר אתכם, תגידו לי?
כפייה דתית זה מה שמדאיג אתכם? האכזבה של האבות היא שמדירה את שנתכם?
You got to be kidding.
האם אף אחד ואחת מכם לא מודאג, כועס, רותח, מתפוצץ, צורח מרוב ייאוש מהמסר שהחברה החולה והמעוותת שלנו מעבירה לילדות מגיל אפס? כי לאלו מכםן שלא זיהה אותו אז אני רק אניח אותו כאן לרגע:
דעו לכן, ילדות חמודות, נשים יקרות, שמרגע שנולדתן גופכן הפקר.
מרגע שבגד צמוד לגופכן, ולא משנה מה גילכן, מה גילנו, אתן מותרות לגברים בכל גיל. בכל עת. בכל מצב.
עליכן להבין מתוקות, שהאחריות על בגד גוף ומכנסונים צמודים שתלבשנה, ותהא הסיטואציה אשר תהא, מוטלת על כתפיכן ורק על כתפיכן כולל האחריות על התוצאות אליהן יובילו "מעשיכן" אלו ועל כל מה שיתפרץ כלפיכן כתוצאה מזה.
אתן הבנתן את זה ילדות חמודות, נשים יקרות?
אנחנו בטוחים ובטוחות שכן, שהרי המסרים האלו סביבכן כל הזמן כך שאין מצב שפספסתן אותם.
ולא. אל תספרו לי שהמסרים האלו מתקיימים רק במאה שערים ובבני ברק. בואו ניטול קורה מבין עינינו, המסרים האלו עוברים גם לבנות שלנו בבתי הספר החילוניים, הנאורים והמתקדמים אליהם אנחנו שולחים אותן. תשאלו את הנערות בקבוצת הפייסבוק "מפסיקות (רק) לשתוק ומתחילות לפעול" הן כבר תספרנה לכםן על זה.
אז מה עושים ועושות?
למזלנו לא הכל אבוד.
למזלנו יש ארגונים, נשים וגברים מסורות ומסורים שמנסים בכל כוחןם לעקור את תרבות האונס המחליאה הזאת מקרבנו, שמצביעים על תופעת האשמת הקורבן ומוקיעות אותה ובעיקר שעושות/ים כל אשר לאל ידם להניע מול בני ובנות הנוער תהליך של תיקון והבראה של החולי הזה בחברה שלנו. חולי שמתוחזק במשך דורות ארוכים מנשוא בעזרת שליטה, שיפוטיות, משטור ודיכוי מיניותן של נשים תוך הנחת האחריות לפתחן והאשמתן באחריות לפגיעה בהן.

ועל זה אני אומרת ש…

תודה לאל שהארגונים האלו קיימים, מה היינו עושים בלעדיכם. באמת. ורק חבל לי שלא אוכל למנות את כולם כאן, אבל למי שמחפש/ת אותם אז רובם מרוכזים בקטגוריית "הטרדה, תקיפה ואלימות" באתר שיזמתי והקמתי – "אתר משלך".


3 תגובות

אישה צנזרי הופעתך

לפני כ-3 שבועות פורסם פוסט בדף הפייסבוק של "פרלמנט נשים", ארגון שאני חברת הנהלה בו, ובפוסט הופיע תקציר של דיון שנערך בכנסת במסגרת עבודתה של ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים ובזנות. בין השאר צוטטה בפוסט עמדת "פרלמנט נשים", כפי שאני הצגתי אותה באותו דיון, וצורפו 3 תמונות כאשר אחת מהתמונות הייתה תמונת תקריב שלי בזמן שאני מדברת.
חברה שסימנה לייק על התמונה כתבה לי בנוסף, בהודעה נפרדת:
״יש תמונות שכדאי לצנזר״.
ואני אומרת ש…
ההערה הזאת מהווה עבורי הזדמנות פז לתת עצה למי שרוצה לנסות ולשנות את העולם.
אתחיל בשתי אמירות ברורות וחד משמעיות:
1) התמונה שפורסמה איננה תמונה מחמיאה שלי כלל ועיקר.
2) אינני מפקפקת לרגע שכוונתה של החברה הייתה טובה.
אבל…
שימו לב שאותה חברה שהתמקדה בתמונה הלא מחמיאה יכולה הייתה לכתוב לי באותה מידה ממש:
התרגשתי/שמחתי/הופתעתי לראות אותך מדברת בכנסת. איזה יופי.
או
שיהיה לך בהצלחה בצעדייך הפרלמנטריים הראשונים.
או
לנקוט עמדה בהתייחס לתוכן הדברים ולעמדה שצוטטה בפוסט.
או
לא להגיב כלל.
אבל…
הבחירה להעיר דווקא על איך שאני נראית בתמונה ובתוספת העצה לצנזרה נטועה לטענתי עמוק (מדי) בהרגל של (כמעט) כולנו, לשים את הדגש ואת החשיבות על המראה של נשים. לצערי, במקרים רבים (מדי) אנו עדיין עדים לסוג כזה של הערות אם לצד אזכור העשייה/האמירה של האישה שעל המראה שלה הגבנו, ואם בהתעלם מדברים אלו לגמרי.
אני מאמינה שתשומת הלב שלנו להרגל הזה ועשיית מאמץ מודע להתנגד לו ולשנות אותו הוא אחד מהדברים שיכול להצעיד אותנו צעד משמעותי לעברו של שוויון מגדרי, כמו גם להעלאת הביטחון של נשים ביכולתן להצליח ללא קשר למראה שלהן וללא צורך להתמודד (נפשית ופיזית) עם השיפוטיות המתמדת כלפיו. כי אין קשר למראה שלנו, למי שעדיין תוהה.
אז…
יאללה, בואו נתחיל לשנות את העולם.
מה אומרים/ות? סגרנו???
יופי. ידעתי שאפשר לסמוך עליכםן.


5 תגובות

אז שטרסלר אמר

בעיתון "הארץ" של יום שישי האחרון כתב נחמיה שטרסלר כתבה שכותרתה "סוף סוף מכה לשכר המופרז". בכתבתו מתייחס שטרסלר להצעת החוק להגבלת שכר הבכירים בבנקאות ובביטוח, והוא פותח אותה במילים אלו:
"סוף סוף, לאחר שנים רבות של ביקורת ציבורית נוקבת, החליטה הכנסת להתערב בשכר הבכירים בבנקים, בחברות הביטוח ובבתי ההשקעות, מה שמלמד שבכל זאת ולמרות הכל, כאשר מישהו מפריז ועושה את זה ישירות מהמקפצה, בסוף הוא סופג מכה".
בהמשך, הוא מציין שני מרכיבים של הצעת החוק:
"חלקה הראשון [של ההצעה] קובע, שאם הבנק ישלם שכר שעולה על 2.5 מיליון שקל לשנה, התוספת לא תהיה מוכרת למס"
"הם [חברי הכנסת] הכניסו להצעת החוק עוד מרכיב אחד… לפי ההצעה, שכרו של המנכ"ל לא יוכל להיות גבוה יותר מפי 44 מהשכר הנמוך ביותר בחברה".
ולבסוף, כחלק מהניתוח של המרכיב השני, זה שמגדיר את המגבלה ביחס לשכר הנמוך ביותר, הוא קובע את הקביעות הבאות:
– "[מדובר במרכיב] מאוד בעייתי, שלא קיים בשום מדינה אחרת"
– "כאן כבר מדובר בהתערבות פופוליסטית, מיותרת ומזיקה של מי שלא מבינים הרבה בתורת הכלכלה".
– "אין קשר בין שכר המנכ"ל לשכר של העובד הזוטר ביותר".
– "לכן יש להוציא מהחוק את המגבלה שיוצרת קשר נטול היגיון עסקי בין שכר המנכ"ל לשכר העובד הזוטר. אסור להגביל את המנכ"ל בניהול כוח האדם שלו".
הכתבה המלאה כאן:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2886314

ואני אומרת ש…

אין כיף גדול מהכיף שבו אנו, כולנו, מעת לעת, לוקחים/ות לעצמנו את החופש לעשות ניתוח חד ממדי.
או… שבעצם דווקא יש כיף גדול מזה, וזוהי ההזדמנות שנקרית על דרכנו לחשוף את חד הממדיות שגלומה בניתוח של מישהו אחר. וכך אעשה הפעם.
שטרסלר הוא כתב ופרשן כלכלי ותיק ומנוסה, ולכן אך טבעי הוא שאת מרבית ניתוחיו הוא יעשה דרך "החור של הגרוש",  כלומר, דרך מה שלשיטתו טוב או רע לכלכלה.
אה-מה-מה? מה לעשות שספר החוקים של מדינה לא יכול לשקול רק שיקולים טהורים של תורת הכלכלה (נניח לרגע שיש אחת כזאת)? מה לעשות שחלק מהחקיקה טומנת בחובה גם שיקולים חברתיים, מוסריים, תרבותיים וערכיים? מה לעשות שחלק מתפקידיו של החוק הוא להוות סמן מוסרי ושופר להשמעתה של אמירה ערכית?
אין מה לעשות. ככה זה.
תורת הכלכלה היא חשובה מאד, אבל היא לא חזות הכל.
ניתוח בהסתכלות דרך הפריזמה של הניסיון לייצר אמירה ערכית, מוסרית, חברתית, מאפשר להצביע על יתרונות שהניתוח הכלכלי מטשטש ומעלים. יתרונות אלו הם למשל הגינות (עד כמה שזה יכול להיות הגון לשלם למישהו אחד בארגון 5,000 ₪ לחודש ואת האחר להגביל עד 220,000 ₪ לחודש "בלבד"), צדק חלוקתי, שכל ישר, ושאר מילים זרות לכאורה לכלכלה. רק לכאורה.
אנא שימו לב ששטרסלר לא מצביע על איזו "אפוקליפסה עכשיו" או "ליקוי מאורות" שיתחולל בחברה הישראלית כתוצאה מהגבלת שכר המנכ"ל ביחס לשכר העובדת הזוטרה ביותר (ברשותכםן, בואו ננכיח כאן גם את אי השוויון המגדרי, אחרת איך אצדיק את התואר שלי) אלא מתרעם על הדברים הבאים:
– אף מדינה לא עושה זאת (היי, ומה קרה ל"אור לגויים?". הפסקנו עם זה? לא סיפרו לי).
– אין בזה היגיון עסקי (שהרי חס וחלילה שלא נפעיל היגיון אחר בטעות בעסקים ובכלכלה, כי מי יודעת לאן נגיע ככה?).
– זה מגביל את המנכ"ל בניהול כוח האדם שלו (ברור!! הלא כולנו יודעות/ים שיותר קל להחליט על פיטורים, קיצוצים וייעול כשאתה מרוויח 9 מיליון ₪ לשנה מאשר כשאתה מרוויח רק 2.5 מיליון ₪ לשנה, רחמנא ליצלן).
– ולבסוף הוא גם מזהיר אותנו שמדובר בהחלטה "מיותרת ומזיקה", כדבריו, אך הוא עושה זאת מבלי לפרט לנו לא מהם אותם נזקים ולא מהי כמותם או היקפם.
אגב, הנה ההמשך של משפט חשוב שקודם קצצתי לכם את סופו:
"אין קשר בין שכר המנכ"ל לשכר של העובד הזוטר ביותר. כל אחד מהם מקבל לפי התרומה שלו לחברה, לפי המידה שבה הוא מבוקש, לפי ערך התפוקה שלו".

ועל זה אני אומרת ש…

שטרסלר, עשה לנו טובה. שחרר.
צא מהעולם האוטופי, הפאתטי והמעייף של שוק חופשי ושל אמירות על שכר מבוסס תרומה ביקוש ותפוקה. פחחח…
נראה לך שיש בין קוראי "הארץ" כאלו שלא יודעים שהשכר המנופח הזה מחולק לחברי מועדון מפונק, מרופד וסגור, ולחבריו בלבד, ללא שום קשר לתרומה, ביקוש או תפוקה?
אז זהו, שאין כאלו קוראים.


השארת תגובה

לאן נגיע עם סתימת הפיות הזאת? (רמז: רחוק(?))

אמות הסיפים של הפייסבוק הפמיניסטי רעדו לפני כמה ימים בשל חיקוי והתבטאות שיצאה מפיו של אראל סג״ל בתכנית ״הפטריוטים״ בערוץ 20. להלן קטע קצר מטמקא שמסביר על מה מדובר, לאלו מכןם שעסקו בעניינים יותר חשובים במהלך השבוע החולף:
""כשאין לך יותר דברים ענייניים לומר, אתה מתחיל להטריד מינית חברות כנסת, בשידור". כך כתבה הבוקר (יום ד') בפייסבוק ח"כ סתיו שפיר שהתייחסה לקטע ששודר השבוע בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ המורשת (ערוץ 20) ובו חיקה אותה אראל סג"ל כשחבש פאה ג'ינג'ית ואמר: "אני רוצה לרכוב על אופניים, בלי כיסא". סג"ל לעג לשפיר בעקבות טור שכתבה ובו סיפרה, בין היתר, שהיא נהנית לרכוב על אופניים…".
(http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4773493,00.html)

ואני אומרת ש…

מאחר ורוב ההצדקות למערכון השולי, האווילי והמביך הזה עסקו בחופש הביטוי אז כנראה שאין לי ברירה והגיע הזמן שאדרש לביטוי הקסם הזה ולשאלה שמעלים כל המודאגים – "לאן נגיע עם סתימת הפיות הזאת?".
ובכן, נקודת המוצא שלי היא שאין וויכוח על כך שחופש הביטוי הוא חופש בסיסי, חשוב ומרכזי לקיומה ולתפקודה של חברה דמוקרטית.
אה-מה-מה?
ה״טוויסט״ שלדעתי מתפקשש בדיוני חופש הביטוי במקרים שכאלו, הוא העובדה ש… אופס!! שכחנו לציין או לשים לב שיש עוד כמה דברים בסיסיים, חשובים ומרכזיים (לא פחות ואולי יותר) לקיומה של חברה דמוקרטית שכאשר הם אינם מתקיימים נוצרים עיוותים, וכאשר נוצרים עיוותים, נוצר גם הצורך לתקנם, לעיתים ע״י הגבלת חלק מחופש כזה או אחר לאוכלוסייה כזאת או אחרת.
על מה אני מדברת??? אני אסביר…
אחד מאותם דברים בסיסיים, חשובים ומרכזיים שאיננו מתקיים כיום בחברה הדמוקרטית שלנו, הוא שוויון מגדרי. מה לעשות שרצה הגורל ורצו בני האדם ליצור חברה בלתי שוויונית מגדרית בעליל בכל מיני הקשרים ובתוכם גם בהקשר מיניותם של גברים ונשים?
לטענתן של חוקרות רבות, מיניותן של נשים הופקעה מידיהן משחר ההיסטוריה, ומאז ועד היום היא מוגדרת ו"מנוהלת" בעיקרה ע"י גברים ומתוך נקודת מבטם. גברים (כקבוצה. לא בהכרח כל פרט ופרט כל הזמן) מסתובבים להם בעולם בתחושה (שמקבלת אשרור כל הזמן) שמיניות של נשים זמינה כאן עבורם וצריכה להיות זמינה כאן עבורם (בכל עת?) למתן מענה לצרכיהם, בין אם ברצון ובהסכמה ובין אם בכוח, בכפייה, במרות ובשררה. אין בכוונתי להרחיב בנושא זה, כי מי שלא מכיר/ה טענות אלו ואת סימוכיהן מוזמן/ת להתעדכן בהן בזמנו החופשי. מבחינתי מדובר בעובדה קיימת.
בחברה לא שוויונית שכזו, שבה מין נלקח מנשים ע״י גברים בכוח ובאלימות מדי יום, בחברה לא שוויונית שבה מיניות של נשים, והמיניות שלהן בלבד, ממושטרת, מפוקחת, נמדדת ומבוקרת ללא הפסקה, בחברה לא שוויונית שבה נשים נדרשות לשלוט במיניות שלהן כדי לא לבזות, להשפיל או לפגוע חלילה בכבודם של הגברים שהן נמצאות בבעלותם (אבות, אחים ובעלים), בחברה כזאת, גבירותיי ורבותיי, אי אפשר להקל ראש כאשר מיניותה של אישה מוגחכת, נרמסת או מבוזה ואי אפשר לגלגל עיניים, לצקצק ולצווח ככרוכיות על חופש הביטוי ועל "לאן נגיע…" וגו', משום שבחברה לא שוויונית שכזו, אמירה כמו זאת של סג״ל איננה (רק) הומור סר טעם. זוהי עוד אמירה אחת מני רבות שיוצאת מפי אחד מהנציגים של אלו שאי השוויון שתואר לעיל נוטה לטובתם, כך שכל הטיה נוספת שלו לטובתם לא רק שאיננה מזיקה להם אלא אף מועילה.
אך היא כן מזיקה לנו!
היא כן מזיקה לאלו שנמצאות בצד השני של אי השוויון הזה.
אלו שמשלמות מחיר כבד מאד על כך שאי השוויון הזה ממשיך להיאחז ביסודות החברה והתרבות שלנו, והוא עושה זאת בצורות רבות ומגוונות, בין השאר בעזרתו של אותו הומור, שמפניו הכי קשה להתגונן.
אלא שלא רק בהגחכת מיניותן של נשים עסקינן במקרה זה.
ביטוי אחר של אי השוויון המגדרי נמצא בהתמקמות של גברים ונשים בעמדות הכוח וההשפעה, במקרה זה בהתמקמות כחברי וחברות כנסת.
על אף הגידול בכמות חברות הכנסת בשנים האחרונות, עדיין דרכן של נשים אל הכנסת קשה משל גברים. עדיין ההתנסות וההתנהלות כחברות כנסת בבית הנבחרים שלנו שונה מהותית (וקשה) מזאת של גברים, וגם לאי השוויון הזה יש תוצאות והשלכות. התוצאות הן גם הקושי של ילדות, נערות ונשים לדמיין עצמן סוללות את דרכן לכנסת, וגם חוסר האמונה שלהן ביכולתן להתנהל ולהצליח שם. אי לכך ובהתאם לזאת, כל הומור שמגחיך נשים שהגיעו לעמדה כזאת, שלועג להן, שמציג אותן או רומז עליהן כמי שאולי לא ראויות או אולי לא רצויות שם, גורם, במצב אי השוויון הקיים, לעוד כמה נשים להוריד את הראש, להתכווץ, לוותר ולהזכיר לעצמן למה הן לא רוצות להיות שם. וכשזו פרקטיקה יומיומית התוצאות ניכרות בשטח.
ולא!!!
אל תנסו אפילו לחפש דמיון, שוויון והקבלה ולטעון שיש גם הומור על גברים בעמדות כוח, כי בתוך מציאות כה לא שוויונית זאת טענה מופרכת ומגוחכת. אין דומה הומור על אישה שהגיעה לעמדה בכירה ושעשתה את זה (כמעט) כנגד כל הסיכויים, להומור על גבר שנמצא שם מראש בפוזיציה שונה לגמרי שבבסיסה עומדת ההנחה שלו ש״ברור שאני יכול להגיע לשם״, וש״מגיע לי להיות שם״ וש״זה מקום טבעי עבורי להיות בו״.
אז חופש ביטוי זאת אחלה זכות, וזה סבבה חופש שבעולם אבל מה לעשות שכל עוד מתקיימות בחברה בנות אדם שנשללות מהן זכויות בסיסיות בהרבה (החופש לא להיות מוטרדות מינית ולא להיאנס והחופש לדמיין את עצמנו מנהלות את המדינה בלי שילעגו ויזכירו לנו כל הזמן שאנחנו לא מתאימות) אז יצטרכו להתקיים לצידן בני אדם שייאלצו (בינתיים) לוותר על טיפ טיפה מחופש הביטוי האינסופי שלהם ו… לסתום! כן, כן, קצת לסתום מדי פעם!
למה מה קרה??? אתם מפחדים שפתאום יפרוץ פה שוויון מגדרי?? תרגיעו, הוא לא.


5 תגובות

משתינים עלינו ואנחנו בטוחות/ים שזה גשם

שמעתי אתמול בערוץ הכנסת את ח"כ איציק שמולי מדבר על משהו שהמם אותי כל כך, עד שבדקתי ומצאתי שמדובר בנושא שנדון מזה זמן, והנה מה שאמר ח"כ שמולי על כך לפני כחצי שנה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות (דיון מתאריך 24.6.15), ושהעתקתי עבורכם מהאתר של הוועדה (ההדגשה היא שלי. מ"ז):
"… אנשים הצטרפו להסדרים הקולקטיביים [של ביטוח סיעודי] במשך שנים ארוכות דרך מקומות העבודה, הצטרפו ואמרו להם דבר פשוט: בואו תקנו ביטוח סיעודי. אומרים לאנשים "ביטוח סיעודי", מה הם חושבים? בואו נבטח את עצמנו מכאן ואילך עד לזיקנה כדי שנהיה מוגנים. רק מה שכחו לספר לאנשים? שיש סעיף קטן וקטלני באותיות הקטנות, שאומר דבר פשוט: לחברות הביטוח מותר לבטל את ההסכמים, או לשנות אותם, אחת לשלוש שנים או אחת לחמש שנים.
מה יצא מזה? בזמן שאני באתי והצטרפתי להסדר בגיל 30… ושילמתי במשך שנים רבות, כל חודש, 300-400 שקל, כל חודש, חמש שנים ועשר שנים, ו-15 וגם 25 שנה, פתאום כשהגעתי לגיל 60, ובמקרה נזקקתי לשירותי חברת הביטוח, קרה דבר מופלא: באה חברת הביטוח ואמרה: אני לא מעוניינת להמשיך את הפוליסה, אני לא מעוניינת להמשיך את הכיסוי הביטוחי...
מיליון ישראלים חתמו על הדבר הזה ואתם מעזים להגיד שכל הסיפור הזה, תכליתו שאנשים לא ידעו לקרוא את מה שהם חתמו עליו? אז אני אגיד לכם מה הסיפור. הסיפור הזה לא על אנשים שלא יודעים לקרוא. הסיפור הוא על חברות ביטוח שחומדות, כי הן יכולות להרוויח פי עשרה… והסיפור היותר-חמור הוא על רגולטור שנרדם בשמירה, במקרה הטוב, או מעל בתפקידו במקרה היותר גרוע".
(הפרוטוקול המלא כאן: https://oknesset.org/committee/meeting/10042/)

ואני אומרת ש…

לפעמים אני חושבת לעצמי שהעובדה שאני יושבת לי פה מול המקלדת ואתםן בוהים/ות במסך, במקום להיות במחאה חברתית המונית ברחוב, היא פשוט מעוררת פלצות.
הקלות הבלתי נסבלת שבה בעלי הכוח (במקרה זה חברות הביטוח) עושים שימוש מ-ז-ע-ז-ע(!!) בכוח שלהם.
הקלות הבלתי נסבלת שבה חסרי הכוח (במקרה הזה כולנו) מופקרים לחלוטין ע"י מי שצריך לשמור עלינו (במקרה הזה המפקח/ת על הביטוח שמעל בתפקידו. לא, שמולי, הוא לא נרדם. הוא מעל).
הקלות הבלתי נסבלת הזאת, מעוררת אצלי תימהון כל פעם מחדש.
אני פשוט לא מבינה איך אנחנו ישנים/ות בשקט בלילה. בחיי.
קריאת המציאות שלי אומרת שהעתיד שלנו, הביטחון העתידי שלנו, הבריאותי והכלכלי, כל אלו מונחים על שברירי שברירים זעירים.
כל ה"ביטחון" הזה יכול להימחץ ולהיעלם בשנייה אחת של שרירות לב ושל חוסר אכפתיות של א.נשים שהמושג הקפיטליסטי "שורת הרווח" עבורם היא לא ה"שורה התחתונה בניהול העסק שלהם" אלא ערך עליון שמבטל ומחליף כל ערך אחר.
במצב כזה, כאמור, ההמשך הרגוע שלנו בשגרת יומנו הוא פשוט פלא בעיני.
ההתעלמות שלנו מהכוחנות, מהדורסנות, מההפקרות ומההסתכלות הצרה הזאת של בעלי ההון שלא רואה א.נשים ממטר, היא חוסר אחריות אזרחית (של כולנו) מן הדרגה הראשונה.
ומה התוצאה של ההתעלמות הזאת?
התוצאה היא אלימות לכל דבר ועניין. אלימות שמופעלת כלפי כולנו.
כי לזרוק מבוטחים מהפוליסה, בדיוק כשמתקרב המועד בו מתקיימת האפשרות שהם יזדקקו לה.
לזרוק מבוטחים ששילמו במהלך השנים עשרות אלפי שקלים מתוך דאגה אמיתית לעתידם, זאת בדיוק אלימות (למרות מה שמר עידן קבע בעניין – ראו פוסט קודם שלי כאן).
וכל זה עוד לפני שדיברנו מה הסיכוי של אלו שזכו להישאר בפוליסה לממש את זכויותיהםן (רמז: נמוך מאד), וכמה קשיים יערימו עליהןם חברות הביטוח (רמז: המון) וכמה חזק ידרכו עליהם (רמז: חזק מאד), ובאיזה עומק של בוץ וטינופת הם יגררו אותם (עדיף לא לחשוב על זה) עד שיואילו, אם יואילו למלא את ההתחייבות מצדם ולתת למי שזכאי את מה שהוא/היא זכאי/ת לו.
אז למה זה ככה?
כי ככה. כי אפשר. כי אנחנו טיפשים/ות, ועסוקות/ים, ועצלנים/ות ושותקות/ים. אז אנחנו חוטפות/ים. ובגדול.