ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


תגובה אחת

האנסת וגם הופעת?

השנה: 1989
האירוע: יובל מסנר, מוזיקאי, משקה קטינה באלכוהול, קושר אותה למיטה שלו ואונס אותה פעמיים במהלך הלילה.
העונש: חצי שנת מאסר ושנת מאסר על תנאי.
מאז שהשתחרר:
״השתתף כנגן צ'לו בפסטיבל אישה בחולון. באותה שנה יצא במופע סולו שסיכם 20 שנה של פעילות מוזיקלית…״ ועוד ועוד. ״בספטמבר 2018, התעוררה מחאה עקב השתתפותו של מסנר בהופעת איחוד של להקת טאטו לצד ערן צור ואלונה דניאל, זאת על רקע הרשעתו באונס״ (המידע נלקח מויקיפדיה. אלא מאיפה?).
השנה: 2002
האירוע: אתי אלון נחקרת בחשד לגניבת מאות מיליוני שקלים מ״הבנק למסחר״ שבו עבדה.
העונש: ״17 שנות מאסר, 3 שנות מאסר על תנאי וקנס של 5 מיליון ש"ח״.
(נחשו לבד מאיפה המידע)
מאז שהשתחררה בתנאים מגבילים:
״… בנוסף, נדרשת אלון להסדיר תוך 90 יום את הקנס שהוטל עליה לשלם בהליך הפלילי. היא נדרשת להתייצב במשטרה אחת לשבועיים, נאסר עליה לצאת מהארץ, והיא נדרשת להיות במעצר בית בכל יום מהשעה עשר בלילה ועד שש בבוקר. בנוסף היא נדרשת לעבוד במשרה מלאה בחברה בשם call יכול ולהציג את תלושי השכר שלה ולקיים את המשך תכנית שיקומה עד למועד שבו יסתיים הפיקוח עליה באפריל 2019.״
(זה הגיע מכאן: https://www.haaretz.co.il/1.3028803)

ואני אומרת ש…

למרות הפיתוי לעשות השוואה של חומרת עונשים וניתוח מגדרי בין שני המקרים אני רוצה דווקא למנף אותם כדי להסביר לכןם איך עובדת תרבות האונס, ולעזור לכןם לדמיין איך ייראה עולם שבו מיגרנו אותה.
שאלה – נניח שאתםן מנהליםות בנק/סניף בנק או מנכ"ליםות של חברה גדולה. אתי אלון מגיעה אליכןם, לאחר שחרורה מהכלא, לראיון עבודה כמנהלת כספים. האם תעסיקו אותה כאחראית על כספי לקוחות? כסמנכלית כספים?
התשובה שלכןם לא רלבנטית.
למה? כי מאחר ואנחנו לא חיות וחיים בתרבות גניבת כסף (=תרבות שמקלה ראש בגניבת כסף) אז הדילמה הזו לא תונח לפתחכם מלכתחילה משום שאתי אלון לא תגיע לראיון כזה. הסיבה לכך היא כי ברור לה לחלוטין שזה נדון לכישלון ושאף אחד לא יעסיק אותה בתפקיד כזה.
שאלה – נניח שאתם מנהליםות מועדון שיש בו הופעות חיות/מארגניםות פסטיבל. יובל מסנר מגיע אליכןם ומציע להעלות הופעה או להשתתף בפסטיבל. האם תתנו לו את הבמה להופיע?
התשובה שלכןם במקרה הזה מאד רלבנטית, ולא רק בגלל התשובות המגוונות והשונות שיתקבלו מא.נשים שוניםות במקרה זה (בניגוד למקרה הקודם), אלא בעיקר בגלל תרבות האונס (=תרבות שמקלה ראש באונס). בתרבות האונס מוזיקאי שהוא אנס מורשע דווקא כן יגיע להציע את עצמו להופעות, והסיבה לכך היא שברור לו לחלוטין שזה יצליח. ברור לו שיאפשרו לו לחזור לפוזיציה שבה הוא בעמדת כוח מול מעריצות צעירות. מעריצות שהן בדיוק בגילה של מי שהוא אנס לפני כך וכך שנים.
וזה לב העניין.
כל הטיעונים של ״ריצה את עונשו״, ״עבר המון זמן״, "הוא אנס לשעבר", ״עשה את זה רק פעם אחת״ (תודה באמת), ״אפשר/אי אפשר/נכון/לא נכון/מידתי/לא מידתי לא לתת לו במות להופיע לשארית חייו״ – כל הטיעונים הללו א-י-נ-ם רלבנטיים.
מה שרלבנטי הוא באיזו חברה אנחנו רוצים ורוצות לחיות.
והחברה שבה אני רוצה לחיות היא לא זו של ״שחררו, שילם את חובו, תנו לו להופיע ותנו לקהל להחליט אם לבוא או לא לבוא להופעה שלו״.
ממש לא.
אני רוצה לחיות בחברה שבה הדילמה הזו בכלל לא תונח לפתחנו. חברה שבה חוסר הלגיטימציה החברתי כלפי אנסים הוא כל כך עמוק וכל כך מופנם שהאדם עצמו שאנס פעמיים באותו לילה קטינה שקשורה למיטה, מבין בעצמו שגם המארגניםות וגם הקהל ממש, אבל ממש לא רוציםות אותו בפוזיציה שבה הוא בעמדת כוח מול קורבנות פוטנציאליים וזוכה לתהילה. בדיוק כמו שאתי אלון מבינה את זה בהקשר אחר לגמרי.


6 תגובות

היא עשתה זאת מרצונה החופשי

קוראת וקוראת וקוראת על האונס באלנבי 40…
"חרפה במועדון בת"א: לעיני כל, קיימו יחסים עם צעירה שיכורה" זועקת הכותרת בנענע10.
"לאחר סרטון הסקס על הבר: דרישה לסגור את המועדון "אלנבי 40"" מספרים לנו במעריב.
"המשטרה השלימה בדיקת סרטון המתעד מין מול קהל עם צעירה שתויה במועדון בתל אביב" מעדכן אותנו עיתון הארץ.
"הצעירה טוענת כי עשתה זאת מרצונה החופשי" – חוזרים ואומרים ומדגישים וחוזרים ואומרים לנו בתקשורת.
(לא מביאה לכם קישורים הפעם. פשוט תגגלו "אלנבי 40" והחרא יצוף מעצמו).

ואני אומרת ש…

המילה הראשונה עליה אני רוצה להתעכב בהקשר הזה היא "יחסים".
למה?
כי היא הופיעה בכל הכתבות – "קיימו עמה יחסים", "קיימה יחסי מין" – והיא מילה חשובה להמשך דבריי.
אוי לנו, ואבוי לנו שכך מוגדרים אצלנו בחברה "יחסים", "יחסי מין".
עד כמה אפשר לזהם את המילה הנהדרת הזאת "יחסים", "יחסי מין"?
אז מסתבר שהרבה מאד.
מילים/מושגים שאמורים לייצג ולקפל בתוכם ערכים של הדדיות, כנות, כבוד, קירבה, חמלה, חום ואהבה אלא שאז לוקחים אותם ומשליכים אותם על האירוע המבחיל הזה ומטנפים אותם.
"אבל היא עשתה זאת מרצונה החופשי"
"הנערה הזאת קיבלה בדיוק את מה שרצתה"
"יש סבירות גבוהה יותר שהיא קיימה עם כל הגברים יחסי מין מרצונה החופשי"
"זכותה של אשה בגירה לעשות כרצונה עם גופה גם אם לנו יש סטנדרטים אחרים לחלוטין"
(ציטוטים נבחרים מתוך עשרות ומאות הדיונים שמתקיימים בימים אלו ברחבי הרשת החברתית).
מרוב דיבורים על הזכויות של הבחורה הזאת ועל הרצונות שלה והסטנדרטים שלה שכחנו ולגמרי התבלבלנו שלא היא מושא הדיון שצריך להתקיים.
הדיון שצריך להתקיים הוא על דמות החברה שבה אנחנו רוצות/ים או לא רוצים/ות לחיות.
"כשאני נוסע 160 קמ"ש בכביש ומזגזג בין המכוניות זה גורם לי לריגוש ולזקפה. אחחח… זה נהדר. זאת הבחירה שלי לאיך שצריך לחיות".
"אני ממש אוהב ללכת ברחוב, לשלוף את הזין שלי ולנפנף איתו לעוברים ושבים. או בעצם, לעוברות ושבות. שאז זה הרבה יותר כיף ומרגש. זה הסטנדרט לפיו אני חי".
"עישון זה העונג העילאי שלי. ועישון בקולנוע, באוטובוס, במטוס ובמסעדה זה משהו שאני עושה מתוך רצוני האישי, בחירתי הפרטית והכיף הגדול שלי".
(זיוני שכל דפוקים שהמצאתי הרגע מראשי הקודח).
בפעם האחרונה שבדקתי, ראיתי שיש לנו הגבלת מהירות נסיעה (למרות שיש כאלו שנסיעה מהירה זה הכיף שלהם), ויש לנו כללי לבוש ברחוב (למרות שיש אנשים שהבחירה החופשית שלהם זה ללכת ערומים) ואפילו באמסטרדם כבר לא מעשנים במסעדות ובתחבורה הציבורית. זה הסטנדרט. מי היה מאמין.
בפעם האחרונה שבדקתי אז להתארגנות שלנו בחיים חברתיים יש מחירים ומגבלות על חופש הפרט, על רצונותיו וביטויי תשוקותיו.
ה-פ-ת-ע-ה!!
בטח לא שמתם לב לזה לפני שקראתם את זה כאן, נכון? בטח נפלתם ברצפה מהגילוי הזה. אני צודקת?
אי לכך ובהתאם לזאת, הדיון כאן, כאמור, איננו הבחורה הזאת, ואיננו ההנאה שלה מגברים זרים שמזיינים אותה בפומבי במשך שעות, ואיננו קשור לבחירה שלה בזה או לרצון החופשי שלה שזה יופץ ברשת ותחת כל ווטסאפ רענן.
זהו איננו הדיון כלל ועיקר.
הדיון כאמור הוא הדיון על דמות החברה שבה אנחנו רוצים/ות או לא רוצות/ים לחיות.
למשל…
מי שרוצה יכול/ה לקנות לעצמו אי, להקים בו מדינה ולחרוט על מגילת העצמאות שלה משפט אחד בלבד – "איש/ה הישר בעיניו יעשה" – וזה יהיה החוק הראשון והאחרון שיחוקק שם. מוזמנים להסתופף באי הזה כל אלו שמאשימים אותי בפטרונות כי אני קובעת "מה כיף ומה לא כיף לנשים אחרות, ואיך הגברים צריכים או לא צריכים לנהוג בהן כשהן שיכורות ומתפשטות", כי שם הם יוכלו לקבוע בעצמם, איש איש לעצמו כמובן, מה בכיף שלו לעשות ומה שבא לו לעשות עם הבחירות והרצונות והתשוקות והסטנדרטים שלו.
אז שיהיה להם בהצלחה עם זה.
(לפחות הם ישחררו אותנו מהנוכחות שלהם כאן).
אבל באיזו חברה אני, נניח, סתם לדוגמה, רוצה לחיות?
חברה כזאת שמלכתחילה אין בה את מועדוני הטינופת כמו אלנבי 40.
חברה כזאת שאם כבר יש בה מועדוני טינופת כאלו אז שכשיאנסו בהם אישה שיכורה יהיה צדיק/ה אחד/ת בסדום שיעשה עם זה משהו בזמן אמת כדי שזה ייפסק ושכל הפושעים יובאו לדין.
חברה כזאת שאם כבר יש בה מועדוני טינופת כאלו אז שכשיאנסו בהם אישה שיכורה ויקראו למשטרה לא יקראו לזה למחרת בעיתון "קיום יחסי מין".
חברה כזאת שאם כבר יש בה מועדוני טינופת כאלו אז שכשיאנסו בהם אישה שיכורה ויקראו למשטרה ובעיתון יכתבו שהיה אונס במועדון טינופת אז אני לא אצטרך להתגונן ולהסביר ולהיות מואשמת בפטרונות ובאליטיזם, ובשמרנות, בגלל שקראתי לזה אונס ובגלל שאמרתי שאני לא רוצה לחיות בחברה שמתקיימים בה אירועים כאלו ובכך (אוי לחוצפה!!) שללתי את החוויה ואת הבחירה של אותה "אישה בגירה בעלת הזכות על גופה".
זהו. זה כל מה שאני רוצה.
מזמינה כל אחד ואחת מכם לחשוב, לדון ולהחליט באיזו חברה אתםן רוציםות לחיות.


4 תגובות

השפה כמייצגת וכיוצרת מציאות

שלשום קראתי בטמקא את הידיעה על שבעת הנערים שאנסו ילדה בת 13.
למי ש"פספס" את הידיעה להלן מס' ציטוטים ממה שפורסם שם:
"חשד לאונס קבוצתי: שבעה נערים מבית ספר יוקרתי בתל אביב חשודים באונס נערה בת 13 מבית ספר אחר בעיר”.
"מחומר החקירה עולה כי החשודים, בני 13 עד 17, נהגו להיפגש בחודשים האחרונים עם הנערה במקומות שונים, ושם קיימו עמה יחסי מין, תוך שהם מבצעים בה לפי החשד גם מעשים מגונים".
"לאחר שהנערים שוחררו למעצר בית, אמר קרוב משפחה של אחד מהם: "עדיין אין הקלה, וזה לא נגמר. עבר עלינו סיוט. הנערים אמרו שהם יפחדו להתקרב לבנות”.
(כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4502967,00.html)

ואני אומרת ש…

ידיעות אלו מופיעות, לצערנו הרב, לעיתים תכופות מדי, ונדמה כי חושינו קהו מעט. על מנת לחדד חושים אלו מחדש, הייתי רוצה לא לעסוק בעצם המעשה המתועב אלא דווקא בטרמינולוגיה הרווחת סביבו כמייצגת וכמייצרת מציאות. ייתכן וזה יישמע למי מכם כעיסוק איזוטרי משהו, אך אני מייחסת לכך חשיבות רבה.
שימו לב לאמירה הבאה:
״אמר קרוב משפחה של אחד מהם: "…הנערים אמרו שהם יפחדו להתקרב לבנות".
למי שלא מזהה, אז אמירה זאת שייכת ל״משפחת״ האמירות הבאות (הנאמרות, חשוב לציין, בעיקר סביב מקרי פגיעה מינית פחות ברוטאלית):
״הרסתן את הרומנטיקה״, ״בסוף, בגללכן, גברים יפסיקו לחזר אחרי נשים״ וכד׳.
כשאמירות כאלו נופלות על אוזניי, זה הפירוש שלהן מבחינתי:
״טוב, תקשיבו, בנות. אי אפשר ככה. מצטערים. או שאתן משחקות בכללים ובחוקים שלנו או שאנחנו שוברים את הכלים ולא משחקים״.
ובכן, יש לי מסר חשוב לכל אלו שאומרים את האמירות האלו.
אני מבינה שמזה אלפי שנים כללי המשחק התקפים והמחייבים, היו אלו שאתם קבעתם.
גם למדתי ושמעתי, שאלו מאתנו שלא צייתו לחוקים האלו לאורך ההיסטוריה, הוקעו, נשרפו, נתלו ונרצחו (טוב, מה אני מיתממת, עונשים כבדים כאלו עדיין מתקיימים בעולמנו כנגד נשים "סוררות" שלא מצייתות לחוקים, אבל תנו לי לטמון ראשי בחול הפריבילגי של עולמי הצר ולדמיין שזה כבר עבר מן העולם).
אבל אני גם יודעת, וחשוב לי להגיד לכם את זה, שהיום גם אנחנו רוצות להגדיר כללים.
גם אנחנו רוצות לסמן גבולות.
גם אנחנו רוצות להבהיר מה מותר ומה אסור, למי מותר ולמי אסור.
אין לנו שום כוונה לשבור ת׳כלים וגם לא להפסיק את המשחק. אנחנו רק לוקחות עליו אחריות וגורמות לכך שהחוקים שלו יתאימו לכל השחקנים על המגרש, מכל המינים ובכל הגילאים (כי אתם לא לבד שם, אתם יודעים) ומצפות שגם אתם, מצדכם, תיקחו את אותה אחריות.
הלוואי וזה יקרה יום אחד.
אבל הייתה שם גם עוד אמירה, שאולי לא הבחנתם בה:
״ושם קיימו עמה יחסי מין, תוך שהם מבצעים בה לפי החשד גם מעשים מגונים״
זה פשוט הדהים אותי. מה זה הדבר הזה?
אף אחד לא ״מקיים יחסי מין״ עם ילדה (כן, ילדה) בת 13. אף אחד! ובשום מצב, ואגב, הוא גם לא ״עושה בה מעשים מגונים״.
בואו נפסיק לכבס ולהלבין מילים ונגיד בקול רם וצלול שמי שעושה מה שעושה עם ילדה בת 13, מבצע עבירה פלילית חמורה. נקודה. לכאורה. עוד נקודה. סימן קריאה.