ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

ה"איך" כן קובע

בעקבות תחקיר של אורלי וגיא על פרשת קצב, הועלה לפייסבוק איוונט בשם ״פמיניסטיות לא מתראיינות אצל אורלי וגיא״.
(למי שהפסיד את "יצירת המופת", בתחקיר פתחו אורלי וגיא את פרשת קצב והעלו תהיות שונות ומשונות על הרשעתו כולל אמירות שהיו הרבה יותר מרמיזות ספקניות לגבי אמיתות העדויות של הנשים השונות בהן פגע ושאותן אנס קצב).
להלן האמירה המרכזית של יוצרות האיוונט:
״בעקבות ההתבטאויות של אורלי וגיא והתחקיר המדהים שלהם על קצב, מתבקשות הפמיניסטיות להדיר רגליהן מהתוכנית״.
ידידתי, ליאור אלפנט, שיתפה את האיוונט והוסיפה עליו את האמירה הבאה:
״אני כמובן מסכימה עם כל מילה, ורוצה להוסיף עוד כמה:
ההדרה העצמית שתעשה (במידה ואכן כך יקרה), תייצב את התוכנית של אורלי וגיא כחסם נוסף העומד בפני נשים וקידום הנושאים החשובים להן בתקשורת. גם אם נדמה כי אנו בחרנו לחסום את עצמינו מהתוכנית (כמו ש"בחרנו" שלא להגיע למקומות נוספים אשר משפילים ומבזים נשים), המצב הוא הפוך. התוכנית הזו, ורבות אחרות, לא מאפשרות לנשים להתקיים ולהתקדם בחופשיות, הן מבטלות את ההזדמנויות שלנו ולא מייצרות אותן, הן מקטינות את הסיכויים שלנו במקום להגדיל אותם. לא להתראיין אצלם אינה בחירה אמיתית, אלא שיקוף של המציאות בה אנו חיות. אורלי וגיא הם אלו הצריכים לבחור אחרת, להם יש בחירה.
לי, בדרך הפמיניסטית שלי, אין״.
אלו הם הדברים שכתב ידיד טוב של ליאור בשתי תגובות שונות על הפוסט:
״אבל לא כל הקטע הוא להציב את האג'נדה שלך, תהיה אשר תהיה, בכל מקום וזמן שרק מתאפשר? אגנ'דה אשר מוגדרת בתודעה הקולקטיבית כאנדרדוגית, לא יודע, לא נשמע כמו הצעד הנכון ביותר… דווקא כדי לתת קונטרה צריך לעשות ההפך מחרם. אבל מה אני יודע״.
״כן אבל להחרים פריים טיים כשאת מקדמת אג'נדה אזוטרית (*SIC), לא ייצר יותר מודעות לאותה אג'נדה. היא סתם לא תהיה שם פשוט. אלא אם כן זה יגרום לתכנית אחרת לרצות לדון בנושא, מה שאני בספק גדול. מן הסתם אג'נדה לא פופולארית תזכה להתנגדויות, זה כל הקטע של לקדם את אותה אג'נדה״.

ואני אומרת ש…

לקחתי על עצמי אתגר גדול, דווקא לא לעסוק בתוכן שתי התגובות לעיל, אלא לנסות ולהאיר את הבעייתיות שיש בסוג כזה של תגובות, כמשהו שמייצג הלך רוח שמוכר לי (לצערי) היטב.
אז מה היה לנו שם?
יוזמות האיוונט, קראו לנשים פמיניסטיות לא להגיע עם אייטמים פמיניסטיים לתכנית של אורלי וגיא.
ליאור, לקחה את האמירה שלהן והרחיבה אותה.
היא הכלילה, ובצדק, את העובדה שכאשר באולפנים יושבים א/נשים שמפגינים/ות מוסר כפול, ספקנות, (צדקנות?) האשמה כלפי קורבנות ושאר מרעין בישין אז זאת בדיוק הדרך בה נבנים החסמים (השקופים לגמרי, אגב) שמייצרים מבלי משים את עמדת הנחיתות לנשים להשמיע את קולן בתקשורת הממוסדת ולהעלות את הנושאים החשובים להן על סדר היום.
אבל מה קרה אז?
בדיוק מה שקורה (כמעט) בכל פעם שמנסות להציג השלכות רחבות יותר שיש על כלל הנשים כתוצאה מאירועים שהם לכאורה, ״סתמיים״ או שנדמים כ״נייטרלים״ או סתם "לא מעניינים".
מיד מתייצב המגיב התורן, המה גם שהוא ידיד טוב של הכותבת כך שאיני חושדת בו לרגע בכוונות זדון (באמת!), וממהר לצמצם את זה חזרה, לא סתם לפמיניסטיות, אלא ל״קבוצת פמיניסטיות עם אג׳נדת שוליים אנדרדוגית איזוטרית״, זאת כאמור בניגוד מוחלט למהלך אותו הובילה ליאור.
אחד הדברים עליהם אני מצביעה מעת לעת, הוא שאסור לנו לשתוק נוכח פרקטיקת ״צמצום ההשלכות והקטנת האירועים״ הפוגעים בנשים.
למה אני מתכוונת? לכל האמירות המוכרות מהסוג להלן – ״אוף נו איתכן, זאת רק פרסומת. מה השלכות חברתיות עכשיו?״, ״נו אז סיפרו בדיחה שוביניסטית. מה קרה? גם נשים צחקו ממנה״, ״איזה תרבות אונס? מאיפה אתן ממציאות את הדברים האלו?״, "יאללה איתך. קיבלת מחמאה. תחייכי, תשמחי ותגידי תודה", ״נו, אז היא דוגמנית רזה. זאת אשמתה? מה הקשר לבעיות של דימוי גוף והפרעות אכילה?״, ״בסה"כ תחרות מלכת יופי. את סתם מקנאה ובגלל זה את מתנגדת״, ״יש גם גברים מוכים / יש גם נשים שאונסות״, ״פורנו? זנות? חשפנות? פגיעה בנשים? מה קשור? מה נסגר איתכן? כולה נשים עם זכות לחופש העיסוק בדיוק כמו כל אחת מכן, אז תנוחו״…
טוב יש לי עוד ועוד ועוד ועוד דוגמאות כאלו אבל זה לא העניין.
העניין הוא, שכל עוד ממשיכים לצמצם אותנו ואת ההשלכות שיש לפרקטיקות מסוימות עלינו, על כולנו, ואנחנו לא ״נותנות בראש״; כל עוד מנסים לדחוק אותנו לשוליים איזוטריים ואנחנו לא דוחפות בכל הכוח חזרה למרכז; כל עוד לא נמשיך ונתעקש לפרוש ולדחוף ולהציג את כל התמונה כולה, על כל המורכבות שלה, כדי להצליח אחת ולתמיד להביא להבנה שזה ממש לא משהו נישתי ואיזוטרי, אלא משהו בעל השלכות רחבות היקף, אז לעולם נישאר ״קבוצת פמיניסטיות עם אג׳נדת שוליים אנדרדוגית איזוטרית״.
אז יאללה בנות, לדחוף! מה נסגר איתכן?
אגב, לאלו מכםן שתוהים/ות מה עמדתי לגבי ״להחרים או לא להחרים״.

אז על זה אני אגיד ש…

אני עדיין לא סגורה על זה.
אני חושבת שבהחלט שווה לחשוב על חלופות נוספות, פרט להחרמה, כי יש משהו בדבריו של ה״ידיד המצמצם״.
פשוט הייתי שמחה לראות את זה נאמר בגישה מעט אחרת ובבחירה יותר מוקפדת של המילים תוך מתן לגיטימציה (וגיבוי?) למהלך ההרחבה שעשתה כותבת הפוסט.


2 תגובות

על זמרים, שחיינים ומה שביניהם

בימים האחרונים התחוללו כמה סערות שהרעידו את אמות הסיפים של הקבוצות הפמיניסטיות בהן אני שותפה ברשת.
מסיבה שאיננה ברורה לי, הצליח נושא אחד לחלוף מתחת לרדאר של הקבוצות האלו ועליו אני רוצה להתעכב הפעם.
הנושא עליו אני מדברת הוא קמפיין שיזמה חברת קסטרו להעלאת המודעות לענף השחייה בעקבות תכנית הבוקר של אורלי וגיא.
למי שפספס, הנה קטעים קצרים (וחלקיים מאד) מתוך הקישורים שהעלו לדף הפייסבוק שלהם אורלי וגיא הגאים והנרגשים מההצלחה הפנומנלית שלהם:
הפרסום בנענע10:
"חברת "קסטרו" רתמה את השחיינים האולימפיים של ישראל לקמפיין ולנטיינ'ס מיוחד שכולל גם דייט עם אחד השחיינים…"
(כאן: http://celebs.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1036161)
הפרסום בטמקא:
פרויקט השחיינים של קסטרו, נולד בעקבות תכנית הבוקר של אורלי וגיא בערוץ 10, שם התראיין השחיין גיא ברנע, על הצורך להעלות את המודעות לענף השחייה הזקוק לתמיכה…" (כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4485529,00.html)
הפרסום בוואלה:
"השמועה מספרת שניתן יהיה לצאת לדייט לוהט עם אחד מהם, אם תכתבו את שורת הפתיחה המוצלחת ביותר בעמוד הפייסבוק של חברת האופנה. מוכנות? 3…2…1… צאו!…" (כאן: http://celebs.walla.co.il/?w=%2F3601%2F2718765)

ואני אומרת ש…

אין לי אלא להצטער שאורלי וגיא לא הצליחו לראות את סולם הערכים המשותף לסיפור אייל גולן (שבעקבותיו הם ביטלו השתתפותם בכנס העצמת נשים בו הוא גם הוזמן להשתתף) ולקמפיין הזה (קמפיין שאותו בחרו לקדם ולפאר) ולו רק בהיבט אחד מסוים. שזה מספיק בעיני.
אסביר…
בואו נחשוב רגע על היבט אחד ספציפי בפרשת אייל גולן.
מה היה לנו שם (לכאורה, כמובן)?
נערות שרואות אליל (שלא לומר אל), שמואיל בטובו לרדת מהאולימפוס ולתת להן (כן, כן להן!!) את הזכות לענג אותו, וכל הנאתן כולה נובעת מעצם תשומת הלב שהוא מעניק להן ממרום מעמדו וחשיבותו העצמית.
ועכשיו בואו נחשוב על היבט אחד ספציפי בקמפיין של קסטרו.
מה היה לנו שם (ממש לא לכאורה)?
נערות/נשים שיעשו כל שביכולתן כדי שאחד מהאלים המדהימים, המפוסלים ביד אמן, עם התחתונים של קסטרו והקוביות בבטן, יואיל בטובו לרדת מהאולימפוס ולתת להן (כן, כן להן!!) את הזכות לשהות בדייט במחיצתו. וגו'.
נשמע לכם מוכר? מזהים את סולם הערכים המשותף?
אני כן. אורלי וגיא כנראה שלא.
עניין נוסף לגבי הקמפיין הזה…
כפמיניסטית, אני מודעת להשלכות החמורות של החפצת נשים. השלכות שמתבטאות בדיכוי, אפליה, יחסי כוח ואי שוויון בכל תחומי החיים (כמעט?). השלכות שאנו משלמות עליהן יום יום מחירים יקרים, יקרים מדי. אז בדיוק מהמקום הזה אינני מוכנה שגברים יוחפצו, חתיכים ככל שיהיו (והם מה זה חתיכים הורסים. תיכנסו לקישורים ותודו).
אז בבקשה מכם, קסטרו, באמת תודה רבה שגרמתם לי לריגושים מיניים עזים בהציגכם בפניי את הפלא השביעי של העולם, אבל ברשותכם הרשו לי להסתדר בעצמי עם העניין הזה, לא צריכה את התיווך שלכם, בוודאי שלא בשביל להגביר את המודעות שלי לענף השחייה.
(אגב, מה הם בדיוק מצפים שאעשה עם המודעות הזאת שלי שעלתה פתאום? שאצא להפגין? שאכתוב מכתב לשרת הספורט ואבקש ממנה להגדיל להם את התקציבים?).
ואחרון ודי, מבטיחה…
כמי שמנהלת, מזה למעלה משני עשורים, חיי זוגיות המושתתים על אהבה, אמון הדדי, כנות, כבוד, חום, הכרה, הוקרה, תקשורת, פתיחות וקירבה הייתי מאד שמחה אם התקשורת, המפרסמים וגם התרבות הפופולארית היו מוצאים (עזבו מוצאים, בואו נתחיל בזה שהם יחפשו) את הדרך לשדר את המסרים והערכים האלו (בין השאר לילד שלי) בכל הקשור לחשיבות ולמורכבות של מערכות יחסים וקשר בינאישי בין בני אדם.
הצגת הקשר הזה כ"מוצר מדף" (הושט היד וגע בם), שלא רק שהוא דורש שלפחות אחד ממרכיביו יהיה בדרגת אל, אלא שכל מה שצריך לעשות זה לפלוט איזו שטות, להעלות אותה לרשת, להיכנס להגרלה ואולי לזכות ב"מוצר הנכסף", היא עיוות ממוסחר וכל כך ציני והזוי בעיני של תפיסת מערכות יחסים, שהייתי שמחה, קסטרו היקרים, אם גם את זה הייתם חוסכים ממני (ומהילד שלי כאמור).
הגזמתי הפעם לגמרי, הא?


2 תגובות

דמגודנוניה

היום בבוקר ראיתי בתכנית של אורלי וגיא ראיון עם דני דנון.
סגן השר הביא נימוקים מלומדים נגד הקיצוץ בתקציב הביטחון ובין השאר אמר משהו כזה (לא ציטוט מדויק, רק שחזור מהזיכרון המקרטע שלי): "אני הייתי במפעל מנועי בית שמש ונפגשתי עם העובדים שחלקם הגדול יפוטרו כאשר המפעל ייסגר בעקבות הקיצוצים".

ואני אומרת ש…

צריך לקצר את ההגדרה של ויקיפדיה לדמגוגיה,
מ…
"דמגוגיה היא שיטה לשכנוע והשגת כוח פוליטי המתבססת על פנייה לדעות קדומות, פחדים, אמונות תפלות וציפיות הציבור הרחב – לרוב באמצעות שימוש ברטוריקה ותעמולה מתלהמות ורגשניות, ולעתים קרובות תוך שימוש במוטיבים לאומיים או פופוליסטיים, ואזכור סלקטיבי של עובדות".
ל…
"כל משפט שני של דני דנון".
בעיני, זאת הגדרה הרבה יותר פשוטה, קצרה, ממצה וקולעת.
לא ברור לי איך סגן שר הביטחון המכובד כבר יודע את תעודת הזהות של העובד שיפוטר?
השעה בה זה נאמר לא הייתה שעה בה "טרם יבש הדיו" על רשימת הקיצוצים במערכת הביטחון, אלא כשעוד אפילו לא הסכימו ולא החליטו אם יקצצו, כמה יקצצו ומה יקצצו.
מפחידנים (סדרתיים), נמאסתם!


השארת תגובה

כשהתותחים רועמים

אתמול, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, שוחחו אורלי וגיא בתכנית הבוקר שלהם עם עומר בר-לב.
בתשובתו לשאלה של "איך מתפקדים בקרבות קשים כאשר סביבך נפגעים אנשים ומתים" הוא ענה משהו כזה (לא ציטוט מדויק, רק שחזור מהזיכרון המקרטע שלי):
"אין ספק שזה מכניס אותך להלם אבל לצערי או לשמחתי, לא יודע להגיד, אתה מוצא את הכוחות לצאת מזה ולהמשיך להילחם".

ואני אומרת ש…

רק מי שמאמין שמלחמות הן הכרח המציאות, אכן לא יודע להגיד אם היכולת למצוא את הכוחות ולהמשיך להילחם היא דבר מצער או משמח.
לי, למשל, כמי שלא מאמינה בזה, התשובה דווקא מאד ברורה. לי ברור, שמציאת הכוחות להמשיך ולהילחם זה דבר מצער מאד מאחר וזה חלק מהגורמים שמשמרים את תרבות הלחימה והאלימות של המין האנושי.
אילו אנשים (גברים?) לא היו מצליחים, במהלך ההיסטוריה, למצוא את הכוחות האלו, ולא היו מצליחים להמשיך להילחם, להרוג ולהיהרג אז יש סיכוי שהעולם שלנו היה מקום טוב בהרבה.


השארת תגובה

שכל בלי זכרון הוא כמו מבצר בלי חיילים (נפוליאון בונפרטה)

שמעתי היום את נדב אייל בטלוויזיה ("אורלי וגיא") ואת בן כספית ברדיו ("מה בוער" עם רזי ברקאי) מדברים על אמנון דנקנר, שנפטר אתמול:

שניהם ציינו שהיה לו שילוב מדהים של סקרנות גדולה עם זכרון פנומנלי.
נדב אייל אמר עליו שהוא היה זוכר כל פרט מכל דבר שהוא קרא אי פעם כולל מס' העמוד בספר בו זה היה כתוב.
בן כספית אמר עליו שהוא היה מסוגל לקרוא בלילה אחד שני ספרים ולזכור אותם בכזו רמת פירוט שרק מי שבאמת התעמק בקריאה מסוגל לזכור.

ואני אומרת ש…

אני לא יודעת את מי אני שונאת יותר, את בעלי הזכרון הפנומנלי או את אלו שנשארים רזים בלי שום מאמץ מצידם.
אתמול סיפרתי לאופק איך אני, להבדיל מאמנון דנקנר מסתבר, קוראת ספרים. אני קוראת רק לפני השינה. אני מצליחה לקרוא "גג" עמוד או שניים לפני שאני נרדמת. מאחר ואני לא כל כך זוכרת מה קראתי אתמול אז העמוד שניים שאני קוראת כוללים גם חזרה לאחור של כחצי עמוד מתוך מה שקראתי אתמול.
אז איך לא אתבאס ואשנא את אותם "זוכרי כל" מרגיזים?
ואלו שנשארים רזים בלי שום מאמץ מצידם? טוב, נו, הם תמיד מעצבנים אותי, לא משנה איפה, מתי ובאיזה הקשר.