ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


2 תגובות

מה ברל היה אומר?

ד"ר יופי תירוש, היא גם חוקרת מרתקת שאני אוהבת לקרוא את מאמריה, והיא גם הפמיניסטית שאת הפוסטים שלה בפייסבוק אני הכי אוהבת לקרוא.
לפני יומיים פורסמה ב"הארץ" כתבה שכותרתה "קיבוצים מתפשרים על אופיים החילוני כדי לשרוד ומנהלים קרב על צביונם", וכך כתבה יופי בהתייחסה לכתבה זאת:
"בעיניי זה מגניב שקיבוצים מקימים בתי כנסת וגם מכשירים את חדר האוכל. אני לא אומרת את זה בציניות. עידן ההתרסה נגד מנהגי ההורים הדתיים בגולה – עבר זמנו. בואו נודה על האמת: הצבר הבועט שבז לטקסים דתיים, אוכל חזיר ביום כיפור ולא מכיר כמעט את מסורת ישראל ומחשבתה – הוא די פאתט. אין סתירה מהותית בין ערכי הקיבוץ לערכי היהדות. הסינתזה אפשרית ומבורכת.
אלא שעכשיו האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם, ולסרב לייבא לקהילותיהם בתוך הסינתזה החדשה והמרתקת הזאת את הצדדים הלא שוויוניים, המפלים ובדלניים של היהדות (בגירסתה האורתודוקסית הישראלית). כשאני קוראת את דברי ארז ירדני, מרכז המשק בדימוס מקיבוץ שדה בוקר, אני מודה שאני מתחרפנת. הוא מספר שבבית הכנסת שנחנך לא מזמן, אמנם אין הפרדה בין נשים לגברים. אבל לדברי ירדני, "אם תבוא משפחה מסורתית שתבקש, תהיה הפרדה". על הערכים האלה הוקם שדה בוקר? זה לא היה מפריע לבן גוריון, הוא טוען עוד. הוא היה הרי מסורתי – היה לו חוג לתנ״ך".
(הנה הפוסט של יופי – https://www.facebook.com/dryofitirosh/posts/1105090869545911)
והנה הכתבה אליה מקושר ומתקשר הפוסט שלה – http://www.haaretz.co.il/news/local/.premium-1.2928727)

ואני אומרת ש…

במקרה זה אני דווקא רוצה לחלוק על דבריה של יופי, או אולי בעצם לחדד ולדייק אותם, תלוי איך מסתכלות על זה.
— "הסינתזה אפשרית ומבורכת"
הצגת העבר בקיבוצים כ"עידן התרסה" והצגת הקיבוצניקים כ"צבר בועט שבז לטקסים דתיים, אוכל חזיר ביום כיפור ולא מכיר כמעט את מסורת ישראל ומחשבתה" היא הצגה מוטעית על-פי תפיסת עולמי ונקודת מבטי.
כמי שנולדה, גדלה והתחנכה בקיבוץ, מעולם לא חשתי שאנחנו מתריסים או בזים לטקסים דתיים. לשיטתי מה שעשינו היה ליצור את אותה "סינתזה אפשרית ומבורכת", כדבריה של יופי, תוך שאנחנו מעניקים ליהדות צביון חילוני חדש ומרענן שהתאים לאורחות חיינו ושם דגש על הערכים שהיו חשובים לנו.
נכון, בקיבוץ בו גדלתי לא ערכנו תפילות, לא קיימנו מצוות, לא ביערנו חמץ בפסח ולא צמנו ביום כיפור, אבל כן חגגנו את כל החגים (חלקם בצורה יותר "נאמנה למקור" וחלקם פחות), ובמערכת החינוך בה התחנכתי נחשפתי למסורת ישראל, מחשבתה וערכיה כמו כל בני ובנות הנוער בני גילי שגדלו בבית חילוני ולא נחשפו אליהם בבית הוריהם.
מעולם לא חשתי פאתטית. נהפוך הוא!
הייתי ונשארתי חילונית גאה שרואה בחילוניות שלי אמונה חזקה, מבוססת, מוסרית וערכית לא פחות מזאת של יהודים מאמינים המקיימים מצוות והולכים לבית הכנסת, ולעיתים אף יותר.
— "האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם"
מי שעוקב/ת או יעקוב אחרי פרסומיה של יופי (מומלץ, כאמור), יזהה בקלות את עמדותיה הנחרצות והמבורכות כנגד אפליה מכל סוג שהיא, ולכן לא הופתעתי כשקראתי את דברי הסיכום של הפוסט שלה:
"האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם, ולסרב לייבא לקהילותיהם … את הצדדים הלא שוויוניים, המפלים ובדלניים של היהדות".

אבל על זה אני אומרת ש…

עם כל הכבוד שיש לי לערכי היסוד השוויוניים ולרעיונות השוויון פורצי הדרך עליהם הושתתו הקיבוצים, אזי בתחום מיגור אי השוויון המגדרי נרשמה בהם הצלחה מועטה וחלקית ביותר, ולא מדובר רק בקביעה שלי אלא בדבר שקיבל תוקף במחקרים אקדמיים, כולל העובדה שנשים שילמו מחיר גבוה יותר על תהליכי ההפרטה של השנים האחרונות. אי לכך, אני, בניגוד ליופי, ממש לא מתחרפנת מדבריו של ירדני על כך שכרגע אין בשדה-בוקר הפרדה בין גברים לנשים אבל זה עשוי לקרות אם תהיה משפחה שתבקש, כדבריו.
מבחינתי, "מי שהולך לישון עם כלבים שלא יתפלא אם הוא קם עם פשפשים".
בעיני זאת תמימות לחשוב שאפשר להכניס למעוז חילוני מנהגים יהודיים דתיים, שחלקם מפלים ומדירים נשים מיסודם ובהגדרתם, מבלי לגלות פתאום שהופה! הפתעה! מי ששוב תשלמנה את מחיר האפליה וההדרה תהיינה הנשים, ככה סתם פשוט כי "באה משפחה שביקשה הפרדה".
אז לא, בעיני זה ממש לא מגניב בתי כנסת בקיבוצים, ובמקרים בהם מדובר על בתי כנסת עם עזרת נשים, או כאלו שיש בהם מנהגים מדירים אחרים (עליה לתורה רק של בנים וכד') זה אפילו משול מבחינתי ל"צלם בהיכל", וזה מסמל יותר מכל את העבודה הסיזיפית גם של הניסיון למסד חילוניות יהודית וגם של המאמץ לקדם שוויון מגדרי – על כל שני צעדים שנצעד קדימה תמיד יהיה מי שיחזיר אותנו צעד וחצי אחורה.
וחבל שכך 😦


5 תגובות

אז שטרסלר אמר

בעיתון "הארץ" של יום שישי האחרון כתב נחמיה שטרסלר כתבה שכותרתה "סוף סוף מכה לשכר המופרז". בכתבתו מתייחס שטרסלר להצעת החוק להגבלת שכר הבכירים בבנקאות ובביטוח, והוא פותח אותה במילים אלו:
"סוף סוף, לאחר שנים רבות של ביקורת ציבורית נוקבת, החליטה הכנסת להתערב בשכר הבכירים בבנקים, בחברות הביטוח ובבתי ההשקעות, מה שמלמד שבכל זאת ולמרות הכל, כאשר מישהו מפריז ועושה את זה ישירות מהמקפצה, בסוף הוא סופג מכה".
בהמשך, הוא מציין שני מרכיבים של הצעת החוק:
"חלקה הראשון [של ההצעה] קובע, שאם הבנק ישלם שכר שעולה על 2.5 מיליון שקל לשנה, התוספת לא תהיה מוכרת למס"
"הם [חברי הכנסת] הכניסו להצעת החוק עוד מרכיב אחד… לפי ההצעה, שכרו של המנכ"ל לא יוכל להיות גבוה יותר מפי 44 מהשכר הנמוך ביותר בחברה".
ולבסוף, כחלק מהניתוח של המרכיב השני, זה שמגדיר את המגבלה ביחס לשכר הנמוך ביותר, הוא קובע את הקביעות הבאות:
– "[מדובר במרכיב] מאוד בעייתי, שלא קיים בשום מדינה אחרת"
– "כאן כבר מדובר בהתערבות פופוליסטית, מיותרת ומזיקה של מי שלא מבינים הרבה בתורת הכלכלה".
– "אין קשר בין שכר המנכ"ל לשכר של העובד הזוטר ביותר".
– "לכן יש להוציא מהחוק את המגבלה שיוצרת קשר נטול היגיון עסקי בין שכר המנכ"ל לשכר העובד הזוטר. אסור להגביל את המנכ"ל בניהול כוח האדם שלו".
הכתבה המלאה כאן:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2886314

ואני אומרת ש…

אין כיף גדול מהכיף שבו אנו, כולנו, מעת לעת, לוקחים/ות לעצמנו את החופש לעשות ניתוח חד ממדי.
או… שבעצם דווקא יש כיף גדול מזה, וזוהי ההזדמנות שנקרית על דרכנו לחשוף את חד הממדיות שגלומה בניתוח של מישהו אחר. וכך אעשה הפעם.
שטרסלר הוא כתב ופרשן כלכלי ותיק ומנוסה, ולכן אך טבעי הוא שאת מרבית ניתוחיו הוא יעשה דרך "החור של הגרוש",  כלומר, דרך מה שלשיטתו טוב או רע לכלכלה.
אה-מה-מה? מה לעשות שספר החוקים של מדינה לא יכול לשקול רק שיקולים טהורים של תורת הכלכלה (נניח לרגע שיש אחת כזאת)? מה לעשות שחלק מהחקיקה טומנת בחובה גם שיקולים חברתיים, מוסריים, תרבותיים וערכיים? מה לעשות שחלק מתפקידיו של החוק הוא להוות סמן מוסרי ושופר להשמעתה של אמירה ערכית?
אין מה לעשות. ככה זה.
תורת הכלכלה היא חשובה מאד, אבל היא לא חזות הכל.
ניתוח בהסתכלות דרך הפריזמה של הניסיון לייצר אמירה ערכית, מוסרית, חברתית, מאפשר להצביע על יתרונות שהניתוח הכלכלי מטשטש ומעלים. יתרונות אלו הם למשל הגינות (עד כמה שזה יכול להיות הגון לשלם למישהו אחד בארגון 5,000 ₪ לחודש ואת האחר להגביל עד 220,000 ₪ לחודש "בלבד"), צדק חלוקתי, שכל ישר, ושאר מילים זרות לכאורה לכלכלה. רק לכאורה.
אנא שימו לב ששטרסלר לא מצביע על איזו "אפוקליפסה עכשיו" או "ליקוי מאורות" שיתחולל בחברה הישראלית כתוצאה מהגבלת שכר המנכ"ל ביחס לשכר העובדת הזוטרה ביותר (ברשותכםן, בואו ננכיח כאן גם את אי השוויון המגדרי, אחרת איך אצדיק את התואר שלי) אלא מתרעם על הדברים הבאים:
– אף מדינה לא עושה זאת (היי, ומה קרה ל"אור לגויים?". הפסקנו עם זה? לא סיפרו לי).
– אין בזה היגיון עסקי (שהרי חס וחלילה שלא נפעיל היגיון אחר בטעות בעסקים ובכלכלה, כי מי יודעת לאן נגיע ככה?).
– זה מגביל את המנכ"ל בניהול כוח האדם שלו (ברור!! הלא כולנו יודעות/ים שיותר קל להחליט על פיטורים, קיצוצים וייעול כשאתה מרוויח 9 מיליון ₪ לשנה מאשר כשאתה מרוויח רק 2.5 מיליון ₪ לשנה, רחמנא ליצלן).
– ולבסוף הוא גם מזהיר אותנו שמדובר בהחלטה "מיותרת ומזיקה", כדבריו, אך הוא עושה זאת מבלי לפרט לנו לא מהם אותם נזקים ולא מהי כמותם או היקפם.
אגב, הנה ההמשך של משפט חשוב שקודם קצצתי לכם את סופו:
"אין קשר בין שכר המנכ"ל לשכר של העובד הזוטר ביותר. כל אחד מהם מקבל לפי התרומה שלו לחברה, לפי המידה שבה הוא מבוקש, לפי ערך התפוקה שלו".

ועל זה אני אומרת ש…

שטרסלר, עשה לנו טובה. שחרר.
צא מהעולם האוטופי, הפאתטי והמעייף של שוק חופשי ושל אמירות על שכר מבוסס תרומה ביקוש ותפוקה. פחחח…
נראה לך שיש בין קוראי "הארץ" כאלו שלא יודעים שהשכר המנופח הזה מחולק לחברי מועדון מפונק, מרופד וסגור, ולחבריו בלבד, ללא שום קשר לתרומה, ביקוש או תפוקה?
אז זהו, שאין כאלו קוראים.


2 תגובות

Gender discrimination, how does it start?

מכירות/ים את פרויקט "נשק וסע"?
כן? דלגו על הפסקה הבאה.
לא? להלן הסבר קצר שהעתקתי עבורכןם מאחד האתרים ברשת:
"במסגרת פרויקט נשק וסע מורדים תלמידי בית הספר מרכביהם של הוריהם בצורה בטוחה ונכונה: הורי התלמידים עוצרים את רכביהם במפרץ המיועד לעצירה, הורה שהוא תורן אחראי פותח את דלת המכונית ועוזר לתלמיד לצאת מהרכב אל המדרכה בבטחה. באופן זה נחסך זמן להורים בחניית הרכב, יציאה ממנו והורדת הילד ונמנעים פקקי תנועה גדולים שהיו נוצרים בשעות הבוקר בסביבת בית הספר".
אז אלו פרטי הפרויקט שמוטמע לאט לאט ביותר ויותר בתי ספר.
והנה לאחרונה קיבלתי מחברה את המייל שמחנכת הכיתה של בנה שלחה להורים, ובו היא מסבירה על הפרויקט, מיידעת שהורי הכיתה נדרשים להירתם אליו, מצרפת טבלת שיבוצי הורים לשבוע הקרוב ומסכמת כך:
"הפעם אני שיבצתי את ההורים בגלל הדחיפות שבעניין, אם יש הורים שלא יכולים להגיע אנא החליפו עם הורה אחר ועדכנו אותי".

ואני אומרת ש…

הפעם אפתח בחידה (לא) נושאת פרסים:
נחשו כיצד שיבצה המחנכת את ההורים לתורנות אליה הם התבקשו להירתם?
א) ע"י רישום שמות האמהות בלבד
ב) ע"י רישום שמות האבות בלבד
ג) ע"י רישום שם הילד/ה שמי מהוריו צריך/ה להירתם לתורנות באותו יום
מי שלא ניחש/ה שהתשובה היא א', מתבקש/ת להפסיק לקרוא כעת, לחזור ולקרוא את הפוסטים מתחילת הבלוג הזה ורק אז לחזור לכאן אחרי שהשלים/ה את פערי הידע הנדרשים.
מי שלא נפל/ה בפח לפיו כאשר המחנכת כותבת במכתב "הורי הכיתה נדרשים להירתם" אז היא בעצם מתכוונת ל"אמהות הכיתה נדרשות להירתם"? כנראה שיש לו ילדים/ות במערכת החינוך, והעובדה שהדבר הזה מתרחש במסגרת מערכת החינוך היא בדיוק הסיבה שהמקרה הזה מצער אותי במיוחד.
מחנכת שלא מסוגלת לדמיין אבות שנרתמים למשימה הזאת, היא מחנכת שתסליל ותמגדר את הדרכים, את האפשרויות ואת ההזדמנויות העתידיות אליהן היא תכוון את תלמידי ותלמידות הכיתה.
מחנכת שרואה באמהות כאחראיות בלעדיות על ילדיהן תשקף תפיסה זאת לילדים/ות תסגור בפניהןם את האפשרות אפילו לדמיין מצב בו הנשיאה והחלוקה בנטל הטיפול בילדים/ות היא משותפת, ובכך תתרום את חלקה לחסימת האופציה ליישום של זה בחייהם ביום מן הימים.
אינני זקוקה למחקרים, הוכחות אותות או מופתים כדי לדעת זאת. מדובר בהגיון פשוט.
הלוואי והייתי יודעת מה הייתה תגובת האבות למייל הזה והלוואי והם מחו על כך (Yeah right).
אבל עד שאשמע שהם מחו בתוקף אז הרשו לי להניח שלא התעוררה אצלם סערת רגשות, כעס ותסכול והם לא יצאו בקריאות נרגשות הקוראות לשוויון מיידי ולהפסקה בהולה של האפליה הזאת.
ולמה אני מציינת זאת?
כי משום מה הפרקטיקה הזאת של סערת הרגשות ושל הצעקות למען שוויון בהורות, מאד מקובלת בקרב קבוצות של אבות גרושים שלא רק שהם מקימים קול זעקה רמה על "חזקת הגיל הרך" ועל "העדפות" שונות (במירכאות כפולות ומכופלות) שמקבלות נשים בכל הקשור לטיפול בילדים בעת הגירושים, אלא אף נוקטים בגסות ובאלימות כלפי פמיניסטיות שנאבקות לשמר "העדפות" אלו עד להשגת שוויון במכלול רחב מאד של דברים.
ואיך שהוא, באופן (לא) מפתיע הזעקה הזאת לשוויון איננה מושמעת כל עוד נשים וגברים חיים בזוגיות, ויש מישהי אחת שנרתמת לכל המשימות ונושאת בכל הנטל.
ממש מצב ששווה מחקר (אז זהו שלא).
לסיום…
להלן שאלה שחברתי הפנתה למחנכת במייל חוזר, מיד עם הגעתו של המייל מהמחנכת:
"ערב טוב, אני מבינה שאין אבות בכיתה?"
תשובתה של המחנכת לא איחרה להגיע:
"הנשים יכולות לשלוח את הבעל במקומן! אין שום בעיה"

ועל זה אני אומרת ש…

אני מצטערת, אני יודעת שזה לא קורה לי לעיתים קרובות, אבל הפעם אין מילים בפי.


4 תגובות

תהיי לוחמת מתוקה ותצטייני

השבוע גיליתי שבעמק חפר גרים חיילת וחייל שזכו ביום העצמאות להיכלל ברשימת 120 מצטיינות ומצטייני הנשיא.
להלן התיאור שלה ושלו בעיתון המקומי ״עלי חפר״ (*):
״סמלת מ היא לוחמת ל.א (לוחמה אלקטרונית)… מאחורי החשאיות הנדרשת עומדת בחורה מתוקה… שרק רצתה שירות משמעותי״
״סגן ע הוא מפקד מחלקת חימוש גדודי… אחראי על חיילי חימוש שנמצאים בגדוד, אחראי על אמצעי חימוש, החל מרכבים, נגמ״שים, טנקים וכלה בנשק ואמצעי לחימה״

ואני אומרת ש…

כשאנחנו מדברות על אליס מילר שהדליקה משואה ביום העצמאות אני לרגע לא שוכחת את החיים עצמם.
האתגר הגדול ביותר לחיינו זה לדאוג שחלילה לא יעבור יום שבו לא יזכיר לנו מישהו שנשים הן מתוקות וגברים הם אחראיים.
ותודו שבניגוד לאתגרים אחרים אז בזה אנחנו דווקא עומדים יפה מאד.
אז כל מי שחושב/ת שהתפיסות השתנו מאז שהמיידלע גררה את צה״ל לבג״ץ והכריחה אותו לשלב לוחמות בשורותיו (1995), ועד שהלוחמת המתוקה התארחה בבית הנשיא (2015).
וכל מי שחושב/ת ששפה לא מייצרת מציאות ולא עוזרת לקבע תפיסות רווחות.
מוזמן/ת בזאת לחשוב על זה שוב.
(*) לאלו מכםן החוששים/ות שהקיצורים שעשיתי לעיל הוציאו את הדברים מהקשרם הנה הציטוטים המלאים.
מתוקה ואחראי


השארת תגובה

מנעול מנעול הפתח

אז הייתה לפני זמן מה כתבה (שלא קראתי) בליידי גלובס, ושנאמר בה על אישה בשם יונית ורבר, ״לא, היא לא מיליונרית…״.
ליונית ורבר זה צבט בלב כי להבנתה היא כן מיליונרית והיא הבהירה לקוראי ולקוראות ליידי גלובס למה המשפט שהם כתבו הוא לא נכון ולמה חשוב לה לדייק בעניין ואני מעתיקה לכם רק קטע אחד מתוך דבריה (ההדגשות והצבע האדום במקור):

"ולמה אני מדייקת את זה?
– קודם כל כי זו האמת (ואני אדם שדוגל באמת).
– שנית – כי לא הייתי מעזה ללמד אנשים איך לשחרר את המליונר שנמצא בתוכם,
אם אני בעצמי לא הייתי במקום הזה ויודעת בוודאות
שהכלים שאני מלמדת עובדים ללא ספק.
– ושלישית – כי יש איזשהו קונצנזוס שלדבר על כסף זה לא מכובד,
וחס וחלילה שאף אחד לא יידע כמה יש לך או אין לך,
ואם יש לך כסף אז אתה …. (כל אחד מוזמן להשלים את מה שלימדו אותו בבית…)
וכי כסף זה לא באמת חשוב, כי מה שחשוב זה ה….
ועוד משפטים מהסוג הזה.
והמשפטים האלה שגדלנו עליהם,
הם בדיוק המנעולים שיש לנו על המליונר שבפנים
שמונעים מאיתנו להגיע לחופש כלכלי".

(אני קראתי את זה בליידי גלובס המודפס אבל מצאתי את זה עבורכם גם באתר של יונית ורבר כאן:
http://www.op2grow.com/6447/lady-globes/)

ואני אומרת ש…

הקוראים המתמידים שלי מכירים את אהבתי הרבה לליידי גלובס (לא!) ולכן הם גם ינחשו נכונה שיש לי המון מה להגיד על המסרים הקפיטליסטיים ואחרים שחבויים (וגלויים) בדבריה של ורבר, אבל הפעם החלטתי למקד את דבריי רק בפסקה האדומה מתוך הקטע שהעתקתי לכם לעיל.
ובכן, מי שחושב ש"המשפטים האלה שגדלנו עליהם" הם אכן "המנעולים שיש לנו" שירים את ידו?
סבבה.
כל מי שהרים את היד שיעבור בבקשה לצד ימין של החדר, כל השאר שיתרכזו באזור השמאלי ועכשיו שאלה נוספת:
לאן להבנתכם מכוון הזרקור של האמירה הזאת בהקשר של מה שעוצר אותנו מלהתקדם, להצליח ולהרוויח?
נכון מאד, למשפחה ולפרט.
אך האמנם זהו המצב? האם האמירות של הורינו הן, הן מה שנועל ועוצר אותנו?
או שמא יש מצב שדווקא מי ששם לנו את ״המנעולים שיש לנו על המיליונר שבפנים״ הם קודם כל ובעיקר החברה, והתרבות, והמגדר, והמגזר, והדת, והמוצא האתני, והפוליטיקה, והכלכלה, והאינטרסים, ומאבקי הכוח ו… ו… ו… שאר כוחות שקופים אך עצומים ועתירי משאבים?
אני רואה את אלו שבצדו השמאלי של החדר מהנהנים בראשם שאכן יש מצב.
אבל ההבנה והזיהוי של מי ששם את המנעולים איננה מספיקה.
חשוב גם להבין שאותם כוחות שקופים אך עצומים ועתירי משאבים לא רק שמים את המנעולים, אלא שהם גם אלו שמספקים את המפתחות למנעולים האלו ו״פה קבור הכלב״, כי המפתחות האלו מחולקים בצורה ממש, אבל ממש לא שוויונית.
אלו מאיתנו שזכו ליותר מפתחות (כן, כן, גם אני ביניהם) זכינו בהם כמעט בלי לעשות כלום. זכינו בהם סתם כי אנחנו מהמוצא הנכון, ו/או במגדר הנכון, ו/או חיים בתרבות מסוימת ו/או שייכים לדת כזאת או אחרת. מחקרים על גבי מחקרים מראים שכמעט כמעט אפשר לומר ש״שום דבר״ כאן לא קשור בפרט. הכל עניין של נסיבות חיים ושזהו המנבא הכי טוב של עתידנו. בטח שהרבה יותר מאשר המשפטים ששמענו בבית.
אז נכון, ברמה האישית אפשר כנראה לעבוד עם אלו שיש להם ביד הרבה מפתחות ולשפר להם את היכולת להשתמש בהם ביתר חוכמה, אבל את מי לעזאזל זה מעניין? אותי ממש לא.
אותי מעניין לקרוא ולשמוע שיח שמודע ומנכיח את הבעייתיות הזאת. שיח שמעלה על סדר היום את השאלות, התהיות, התובנות והרעיונות של איך ומה צריכה המדינה לעשות על מנת לדאוג לחלוקה שוויונית של מפתחות.
ביום שנגיע לחלוקה שוויונית של מפתחות (ימות המשיח) אז סבבה, או אז נוכל לעבור בכיף לשיח על האינדיבידואל.
עד אז, כל אמירה מהסוג שמטיל את כל האחריות על הפרט והוריו היא אמירה שלמעשה משחררת את המדינה מאחריותה לכלל אזרחיה.
היא אמירה שלא רק מתעלמת מהממד החברתי המגביל והחוסם חלק מאיתנו אלא שהיא גם שולחת את הממסד לישון שנת ישרים. וכל כך למה?
כי הכי טוב למדינה זה שיהיו לה כמה שיותר אזרחים שיאמינו שהכל מתחיל ונגמר בהם, ברצון שלהם, במוטיבציה שלהם ובמה שההורים אמרו להם או לא אמרו להם בבית, תוך שהם מתעלמים או, חמור מכך, כלל לא מודעים לכוחות העצומים והשקופים האלו שחוסמים את דרכם.
אגב, הגישה האינדיבידואליסטית הזאת עושה עוד דברים רעים – היא מפרקת סולידריות, היא פוגעת במרקם החברתי המאפשר ומעודד ערבות הדדית והיא חוסמת את הניסיונות לשינוי חברתי וליישום מדיניות חברתית שימקסמו את המצב עבור כולם, ולא רק עבור המיליונרים שהמנעולים שלהם כבר פתוחים ממילא.
לטובת הקוראים הפחות מתמידים שלי, הנה שני הפוסטים הקודמים שלי על הכתבות שאני כל כך אוהבת (לא!) בליידי גלובס:
http://bit.ly/1zWXpd7
http://bit.ly/1L1r2NU


3 תגובות

ילדך חלה? נפצע? יש לנו פתרון בשבילך

קראתי השבוע, במדור "דעות" של "הארץ", את הפוסט "סופרוומן מתה (מעייפות)" שכתבה טלי חרותי סובר.
מאחר וזה קצר (וקולע) למדי, העתקתי לכאן (כמעט) הכל, אבל עבור העסוקותים מביניכםן הדגשתי את החלקים שחשוב לי שתקראו לפני שממשיכים/ות הלאה:

התבטאות אומללה היתה השבוע למנכ"לית מרכז הפיתוח של קודאק בישראלעינב אהרוני־יונס. "אנחנו סביבה תומכת נשים" היא אמרה… "נשים יכולות לצאת מהעבודה ב–16:00, לקחת את הילדים מהגן, ואחרי שהם הולכים לישון להמשיך לעבוד ולנהל, נגיד, שיחת ועידה עם ארצות הברית. זה לא משנה אם את עובדת מהבית כי הילד חולה, או אם את בסינגפור".
אהרוני־יונס התכוונה מן הסתם לומר שהיא מנהלת סביבת עבודה גמישה, שלא מתגמלת על פי שעות משרד, אלא על פי ביצועים. למעשה, היא הראתה שוב איך נשים יורות לעצמן ברגל. "הסופרוומן עוד כאן", אומרת לנו אשה שמנהלת 300 עובדים בחברת היי־טק, היא תעבוד, היא תלד, היא תטפל. למרבה המבוכה, אהרוני־יונס לא שואלת שאלה כמעט טריוויאלית בעולם עבודה מודרני: איפה לעזאזל אבי הילדים? למה הוא לא נשאר בבית כשהילד חולה?
בישראל המסורתית רק 5% מכלל האוכלוסייה הן נשים חד־הוריות, שבאמת צריכות לאסוף את הילדים בארבע מהגן ואולי להמשיך לעבוד בלילה בשיחת ועידה. לרוב הילדים יש גם אבא. אבל נראה שלתפיסת המנכ"לית, הגבר־האב לא צריך לעצור את יום העבודה. בשנת 2014, מאה שנים אחרי המהפכה, האם היא זו שאצה־רצה אל הגן?
נשים, גם מנכ"ליות בתחומים טכנולוגיים שהיו עד לא מזמן גבריים לעילא, טרם הפנימו עקרונות בסיסיים של פמיניזם. שוב ושוב הן נכנעות להנחה החברתית, כי הן יכולות להוסיף לעצמן עוד ועוד תפקידים (מנכ"לית, אם לשלושה, אופה את העוגות הכי טובות) ולעשות הכל לבד. אשה היא העבד של העולם, גם כשהיא בכירה בהיי־טק.
בעולם שבו גברים כבר מזמן לא מעשנים מחוץ לחדר הלידה, חייבות נשים להשיל מעליהן את הצורך לרצות, לוותר על תפקיד האשה המושלמת ולתת לגבר המושלם למלא את חלקו. "הורות שוויונית" קוראים לזה.
אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, לא היתה מעזה לדבר רק על ה"נשים שיכולות לצאת בארבע". במקום זאת, היא היתה מדברת על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה". לא כצ'ופר, חלילה, כתפישת עולם.
לפעמים נשים הן האויבות הגדולות ביותר של הניסיון הנשי לחיות חיים נורמליים. כמנהלת מצליחה, כאשה וכמעסיקה, ראוי שעינב אהרוני יונס תזכור שהסופרוומן מתה (מעייפות). תנו לאב להיות אבא.
(הועתק מכאן: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2518933)

ואני אומרת ש…

כקוראת אדוקה של כל מה שכותבת טלי חרותי סובר יש לי הפעם תיקון קטן לדבריה ואני מתייחסת למשפט אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, [הורות שוויונית]…" וגו'.
אז זהו, שאני אישית ממש לא הייתי רוצה שזה מה שתדבר עליו מנכ"לית קודאק, וגם לא חבר מרעיה ה"מעסיקים", ולהלן מה שאני הייתי רוצה לשמוע:
אילו הכירו המעסיקים את המושג, [בני ובנות אדם] הם לא היו מעזים לדבר על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה" אלא על "מעסיקים שמבינים שהעסק שלהם ישרוד גם בשעה שמי מעובדיהם מטפל/ת בביתו בילד/ה חולה".
כן, כן, Simple as that. אבל איפה אנחנו ואיפה זה?
על מנת לנסות ולקרב את "ביאת המשיח" הזאת אנסה להתחיל ולחלחל כבר מעכשיו את המסר שלי יש להעביר ל"מעסיקים" בהקשר הזה:
1) לחלק מהעובדים שלכם יש ילדים. עובדה נתונה.
2) ילדים חולים מעת לעת. נקודה. סימן קריאה.
3) ילדים חולים זקוקים למבוגר, עדיף הורה, שיטפל בהם. כאילו, דה.
4) טיפול בילד חולה הוא משימה אחראית, תובענית, מורכבת ובעלת חשיבות גבוהה ביותר. חוזרת על זה – חשיבות גבוהה ביותר!
5) המשימה של ביד אחת למדוד לילד/ה חום, ביד השניה לתת תרופה, ביד השלישית לשלוח אימייל ללקוח, ביד הרביעית לקנח לילד/ה את אף וביד החמישית לענות לטלפון מקולגה מהעבודה, היא משימה שלא מותאמת ל"קונספט" הזה שנקרא בן/בת אדם. נקודה. סימן קריאה.
אי לכך ובהתאם לזאת, אם הקמתם ובניתם עסק שלא יכול לשרוד היעדרויות של עובדים שלוקחים על עצמם משימה כה חשובה, ובעיקר כה בלתי נמנעת של טיפול בילד/ה חולה, אז אנא מכם התכבדו וסגרו את העסק שלכם כי הוא לא עונה לא על הצרכים הכי הכי בסיסיים של בני ובנות אדם.
הצחקתי אתכם, הא? זה לא ממש אכפת לכם, נכון? כן. הבנתי. זה כנראה מסביר הכל. בעיקר את סולם הערכים הנהדר שלכם.
כולנו מכירים כמה וכמה מעסיקים שלא נותנים מענה לצרכים בסיסיים של בני ובנות אדם, אלא שהעובדה שהחברה שלנו, לצערי הרב, לא מקיאה, דוחה, מוקיעה ומגדירה אותם כעבריינים זה רק בגלל שהחברה הזאת עדיין לא התעוררה מתרדמתה ולא הבינה את המשמעות של זה שיום אחד זה יפגוש גם אותה, אותנו, כל אחד ואחת מאיתנו.
אגב, תוך כדי החשיבה (שלא לומר, ההתעצבנות) שלי על הנושא, נזכרתי שמדי פעם מספרים לנו בעיתונות מהי ה"עלות למשק הישראלי" של ימי מחלה, ו/או כמה ימי עבודה אבדו כתוצאה מימי מחלה שלוקחים עובדים.

ועל זה אני אומרת ש…

אני כל פעם מחדש לא מצליחה להבין מה זה החארטה הזה.
החישובים הללו, טומנים בחובם הנחה סמויה, כאילו יש כאן איזה שהוא 100% ימי עבודה שחלק מהם הלך לאיבוד רק בגלל שעובדים (חוצפנים שכמותם) לוקחים ימי מחלה.
אבל זאת לא המציאות.
המציאות [של בני ובנות אדם] היא שהםן חוליםות מדי פעם, ולכן ה-100% האמיתי צריך להיות זה שכבר קוזז ממנו איזה שהוא ממוצע של ימי מחלה שאנחנו לוקחיםות מעצם היותנו בני ובנות אדם וההתייחסויות לעלויות הללו צריכות להיות ביחס לממוצע הזה (השנה לקחו יותר, שנה שעברה פחות).
צורת התייחסות כזאת משקפת הבנה (שכנראה לא מתקיימת היום) לפיה ידוע לכל הנוגעים בדבר, שמדובר בבני ובנות אדם שלעיתים חולים יותר ולעיתים פחות, ולא במכונות שמעיזות לקרוא תיגר על מפעיליהן ו"לעלות להם כסף" ו/או "לזרוק להם ימי עבודה לפח".


תגובה אחת

בעטי, מיכל, בעטי

להלן שתי אמירות בהן נתקלתי בשבוע-שבועיים האחרונים (לא ציטוטים מדויקים, רק רוח הדברים).
גבר א׳
(בהתייחסו למחאת הנשים החרדיות הקוראות לנשים לא לבחור במפלגות חרדיות כל עוד הן לא יכולות להיבחר למפלגות אלו).
זוהי מחאה פשוט מגוחכת. מינם של הנבחרים איננו רלבנטי. גברים לא רק יכולים לייצג נאמנה אינטרסים של נשים אלא עושים זאת כל הזמן. האם גפני שקידם נושאים הקשורים לתחבורה ציבורית לא פעל גם לטובתן של נשים? האם ליצמן כסגן שר הבריאות, כאשר דאג לטיפולי שיניים חינם לילדים, לא מייצג בכך אינטרסים של נשים?
אני עצמי הייתי שר והתייעצתי הרבה עם אשתי שתמיד אמרה לי שאת הייצוג היא משאירה לי.
זה פשוט שטויות לחשוב שגברים לא פועלים לקידום ענייניהן של נשים.
(דברים ברוח זו נאמרו ע״י שני גברים שונים שהוזמנו לראיונות שונים ששמעתי, ברדיו ובטלוויזיה, לשמש על תקן מגיני הפרקטיקה של הדרת נשים מהמפלגות חרדיות)

גבר ב׳
אני טוען כבר שנים שכל הפעולות וכל ב״בלגנים״ שעשו הפמיניסטיות עד היום רק הרעו את מצבן של הנשים.
(נאמר לי, בפעם המי יודע כמה, ע״י ידיד טוב. גילוי נאות: טענה זאת מושמעת באוזניי מעת לעת גם ע״י נשים, ידידות טובות שלי)

ואני אומרת ש…

יותר משאני אוהבת לייצר חיבורים בין שני דברים לכאורה לא קשורים, אני אוהבת לחלוק את חוכמתה של אמי היקרה ז״ל שמאפשרת לי יצירת חיבורים אלו.
וכך לימדה אותי אמי:
כאשר נטענים בפנייך טיעונים שהאינסטינקט שלך צועק לך שהם מקפלים בתוכם חוסר הגיון, חוסר צדק או אי שוויון, תעשי דבר פשוט – ״תבעטי את הכדור לתוך המגרש" של הדובר/ת, תסובבי את אותו טיעון כלפיו, ואז תבררי שוב את עמדתו כלפי הנושא.
אז הנה, אמא, אני בועטת:
גבר א׳ יקר, טיעונך נגע לליבי ואני נוטה להניח שדיברת בכנות רבה ושאתה מאמין בכל לב שמינם/מגדרם של הנבחרים איננו חשוב ושגברים מייצגים נאמנה וללא משוא פנים את עמדותיהן, תחומי העניין, תפיסותיהן וגישותיהן של נשים.
אי לכך ובכפוף לאותה אמונה שלך בדיוק, אני מציעה לך את העסקה הבאה:
מה דעתך שהכנסת תורכב מ-120 נשים, שהרי לשיטתך המין לא משנה ומכאן שאותן נציגות ייצגו ממילא נאמנה את עמדותיהם, תחומי העניין, תפיסותיהם וגישותיהם של הגברים. לא ככה?
נו, קונה את העסקה?
מה? לא?
מוזר… תגיד, יש מצב שהטיעון האמיתי שלך הוא בעצם שגברים מייצגים נאמנה נשים אבל להיפך, אפעס, זה מסיבה כל שהיא לא עובד?
כן, אה? הבנתי… בהחלט טיעון מרתק, והייתי שמחה לשמוע ממך עליו עוד ועוד, אבל יש לי קצת עוויתות וגם בחילה קלה, אז נמשיך לשוחח על כך בהזדמנות אחרת. סבבה?

גבר ב׳ יקר, טיעונך נגע לליבי ובגלל שאני נחמדה אני אפילו אעזור לך לנסח אותו מעט אחרת: ״אני טוען כבר שנים שחייהן של נשים היו טובים יותר לפני שהפמיניסטיות התחילו עם הפעולות ועם ה״בלגנים״ שלהן״.
אי לכך ובכפוף לטענה זאת, שבה אני בטוחה שאתה מאמין בכל ליבך, גם לך אני מציעה עסקה מהחלומות.
אני אוחזת בידי כרטיס טיסה (שמימנתי במיטב כספי) והוא ייקח אותך למדינה שבה תחיה אתה בעצמך את החיים הטובים של נשים כפי שהן חיו אותם טרם דרדרו אותן הפמיניסטיות למצבן הנורא היום.
ובכן, כך ייראו חייך במדינה הזאת:
נולדת? מזל טוב! רק בריאות ונחת! יש לך כרומוזום y? סבבה. זה אומר שההשכלה היחידה שתרכוש היא בישול, ניקיון, תפירה, טיפול בילדים ושאר עבודות הבית. כל השכלה יסודית, תיכונית או אקדמית (ירחם השם) תימנע ממך משום שזה עלול להזיק לכרומוזום y באופן בלתי הפיך. אה, כן, גם נימוסים והליכות יהיו חלק מהשכלתך, כולל הבהרה חד משמעית לחייך רוב הזמן ולהשתדל לדבר רק כשפונים אליך. יאיי!
הוריך נפטרו? משתתפת בצערך. הבית, האדמות, הרכוש, הכסף, הכל מתחלק בין אחיותיך. מה זאת אומרת למה? כי כרומוזום ה-y מונע בעדך מלהיות בעל רכוש או חשבון בנק. מה לא ברור?
התחתנת? סימן טוב ומזל טוב! שמחה וששון! אך אם ברבות הימים תדעך השמחה וייעלם מביתכם הששון אז רק תדע שיש מצב שבת זוגתך, שתחיה, תחליט להעיף לך פה איזה פליק שם איזו סטירה ואולי גם בעיטה ל****.
מה לעשות אתה שואל? לא לעשות. פשוט קבל, תוריד ת'ראש ושתוק.
מה? סליחה? לא הבנתי. משטרה? לא. לא הבנת. זה לגמרי חוקי. לא הולכים למשטרה כשאין עבירה שנעברה.
אתה יודע מה, גבר ב׳ אני יכולה להמשיך עם עוד כמה וכמה וכמה דוגמאות אבל קוראיי הם אנשים משכילים ובעיקר עסוקים אז אשמח אם נוכל כבר עכשיו ללחוץ יד ולחתום על העסקה של הטסתך למדינת הכיף-כיף הזאת שממנה ומטה דרדרו הפמיניסטיות את מצבן של הנשים לתהומות שלא היו כמותן. סגרנו?
מה? לא? רגע רגע, אז לא הבנתי משהו. בתחילת שיחתנו טענת שמצבן של הנשים היה הרבה יותר טוב לפני שהפמיניסטיות התחילו עם השטויות שלהן, אז למה שלא תרצה לקחת את הכרטיס ולהכיל על עצמך את כל הטוב השופע הזה? הייתכן שהסיבה לכך קשורה לכך שהטיעון שלך לא רק צולע, ולא רק פוגעני ומקטין את הישגיהן של נשים אמיצות שראויות לכל שבח, אלא שהוא פשוט מופרך מיסודו? (רמז: כן!).

ועל זה אני אומרת ש…

אמא ללא ספק ידעה על מה היא מדברת.
בעטו, א/נשים, בעטו את הכדור למגרש של בן/בת השיח שלכםן. לכולנו קל יותר להבין את הדברים כאשר הם מופנים אלינו וכאשר אנחנו נדרשים/ות להגן על הטיעון שלנו כשהוא מנוסח ביחס לעצמנו ולא ביחס ל״אחר״.
חבל רק שלא זכתה לראות אותי מיישמת…


השארת תגובה

הורסת המסיבות

אז לפני כשבוע החלטתי להתחיל ולשים קץ לתופעת הבדיחות הגזעניות / שוביניסטיות / סקסיסטיות / פוגעניות (לא למחוק. אין מיותר) שזכו בחודשים האחרונים למקום של כבוד בקבוצת ווטסאפ בה אני נמצאת יחד עם חברים וחברות יקרים ויקרות מאד לליבי.
אחרי חודשים של שתיקה, כתבתי בקבוצה שאני מבקשת שיפסיקו עם זה כי אני רגישה לזה ולא נעים לי להיות בקבוצה שמגחיכה את בנות מיני על בסיס יומיומי.
התגובות בווטסאפ היו מינוריות, אך כמה ימים אחרי זה, כשנפגשנו כקבוצה במציאות הפיזית ולא במרחב הווירטואלי, אז זכיתי למנת הזלזול ה"הו כה צפויה" על מיכל ש"סירסה" את כל הגברים בקבוצה (ממש ככה), ובתוספת של רמיזות עבות על השתייכותי לזן של "הורסות המסיבות". (החיים קשים חברים מסורסים שלי. תתמודדו! אההה, קשה לכם להתמודד בעולם בלי הביצים שלכם? אוי אוי אוי. לא נורא! זה רק יקל עליכם להבין את ההתמודדות שלי ואת נקודת המבט שלי על החיים).
והנה אני קוראת לי כתבה שחלק מכותרת המשנה שלה היא "מחקר חדש מוכיח: נשים משלמות מחיר על גילויי אסרטיביות במקום העבודה בעוד גברים זוכים לשבחים".
ובהמשך הכתבה מספרים לנו ש:
"התוצאות [של המחקר] היו חד־משמעיות: מתוך 94 משובים שקיבלו נשים וכללו ביקורת, ב–71 משובים (75%) הביקורת טענה כי על העובדות להוריד פרופיל. סוג כזה של ביקורת הופיע פעמיים בלבד במשובי הגברים".
(כאן: http://www.themarker.com/career/1.2490529)

 ואני אומרת ש…

ממש אין צורך שתמשיכו לקרוא את הפוסט הזה במידה ואתם שייכים/ות לאלו שיודעים/ות לתאר את תנועת מעגל הקסמים שמתקיימת בין שני החלקים של הפתיח שלי. כלומר,
בין
בדיחות שוביניסטיות חוזרות ונשנות בווטסאפ שמגחיכות נשים (ואת תכונותיהן) ושאינן מושתקות
לבין
המצב הנוכחי בשוק העבודה ההייטקיסטי שבו – נשים לא מרוויחות כמו גברים / לא מגיעות בו לדרגות הניהול / לא מהוות בו 50% מקרב העובדים / ושרבות וטובות שכן עובדות בו מתייאשות ועוזבות.
(נא לא למחוק את המיותר, כי אין, וגם לא להביא לי דוגמה של השכנה שלכם שהיא מנהלת מצליחה בהייטק כי היא ממש לא מייצגת את הסטטיסטיקה).
ובכן…
מכירים/ות את הדרישה שאומרת Equal pay for Equal work?
היא נשמעת מאד סבירה ובסיסית, נכון? שני בני אדם שעושים אותה עבודה זכאים לאותו שכר. הגיוני.
אבל יש סייג לדרישה הזאת, והוא, שלפי החוקים ב"עולם החוזים האישיים" (שההייטק הוא חלק מהעולם הזה) אני יכולה לעשות את אותה עבודה ולהרוויח פחות משום שאני פחות מוערכת ממישהו אחר שעושה את אותה עבודה במקביל אלי. סבבה. גם הגיוני.
רגע! אבל איך קובעים מי מאתנו מוערך יותר? שמחה ששאלתם.
בדיוק בשביל זה פיתחו עבורנו (בין השאר) את שיטת ה"משוב השנתי לעובד".
שיטה "אובייקטיבית" במסגרתה אני והעמית שלי מוערכים על עבודתנו ושעל פיה גם ייקבע שכרנו והקידום שלנו.
נו, אז איפה הבעיה?
הבעיה מתחילה בכך שאת שיטת ה"משוב האובייקטיבי" אפשר להשליך לפח כאשר ברגע אחד אנחנו נותנות מקום ולגיטימציה להגחיך (על בסיס יומיומי, כאמור) נשים שיש להן את אותן תכונות שאצל גברים הן תכונות מוערכות ומתוגמלות, וברגע הבא אנחנו יושבות מול המנהל שלנו, מקבלות ממנו משוב שלילי על התכונות האלו וכתוצאה מכך זוכות להעלאה זעומה בשכר ו/או לא מקודמות.
נו? "נפל האסימון"? מצליחים/ות עכשיו לראות בעיני רוחכם/ן את מעגל הקסמים שדיברתי עליו?
עדיין לא?
לא נורא, הנה הוא כאן לפניכם/ן במלוא תפארתו:
גבר מעלה בדיחה שמגחיכה אסרטיביות של נשים -> מקבל אישור ולגיטימציה מכל מי ששותק/ת ו/או מלייקק/ת ו/או מעלה בדיחה דומה -> הולך לעבודה -> קורא לעובדת שלו לקבלת המשוב השנתי -> מבקר אותה על האסרטיביות שלה בעבודה -> מעניק לה שכר נמוך משל עמיתה (האסרטיבי, כל הכבוד, גבר, תמשיך כך!) -> פותח את הווטסאפ -> רואה בדיחה שהעלתה מישהי בקבוצה ושמגחיכה אסרטיביות של נשים -> מקבל אישור ולגיטימציה -> מעלה בעצמו בדיחה שמגחיכה אסרטיביות של נשים -> מקבל אישור ולגיטימציה מכל מי ששותק/ת ו/או מלייקק/ת ו/או מעלה בדיחה דומה -> הולך לעבודה -> קורא לעובדת שלו לקבלת המשוב השנתי…
יש מבין?
מקווה מאד שכן.


2 תגובות

בא לברך ויצא מקלל

לפני כשבוע קראתי, במעין אקט מזוכיסטי שכזה, את מגזין ״ליידי גלובס״ (אל תדאגו בקושי שרדתי חמישית ממנו, וגם זה במאמצים עילאיים). לשמחתי הרבה יצא מזה משהו טוב, וזה שהקריאה הזאת סיפקה לי חומר לשני פוסטים.
את הראשון אפשר לקרוא כאן והנה השני בסדרה.

להלן הגיגיו של אלי משה, מנכ"ל היטאצ׳י ישראל, כפי שטרחתי להקליד עבורכם מתוך מדור הקוראים כותבים של המגזין, שכן לצערי (או שמא יש לומר, לשמחתי) לא מצאתי את הטקסט המכונן הזה ברשת:
"בולמות את עצמן"
"בראיית העולם שלי, אין תפקיד שגבר עושה שאישה לא יכולה למלא. במקרים רבים היא גם תעשה את התפקיד בצורה טובה יותר, בעיקר בזכות פתרון בעיות שלא נובע מאגו ואינטליגנציה רגשית ברמה הרבה יותר גבוהה. לכן רצוי שגברים בתפקידים בכירים יפתחו את הצד הנשי שלהם, או שימצאו לצדם אישה להתייעץ איתה.
פריצת הדרך שﬠליה מדבר הטור הפותח בגיליון "50 המשפיעות" הייתה ותמשיך להיות, תלויה באישה עצמה, ללא קשר לסביבה שלה. מעט מאוד נשים מצליחות, כמו מנכ"לית האוצר שהוזכרה בטור, לנהל קריירה וגם לנהל חיי משפחה. מרביתן מפסיקות את הקריירה או נעצרות בתהליך הקידום מתוך בחירה אישית.
רק השבוע הודיעה לי העוזרת האישית שלי שהיא עוזבת על מנת לטפל בילדים. בחורה בת 37, מוכשרת במיוחד, החליטה לסיים קריירה. בתפקידי הקודם, לאחר שמונה שנים, עזבה בחורה שהרוויחה משכורת נאה כדי להישאר בבית ולטפל בילדים.
פורצות הדרך הן בעיקר נשים שבחרו בקריירה, ומוכנות לשלם את המחיר – ההגשמה האישית שלהן היא הקריירה. קשה מאד למצוא נשים לתפקידים בכירים, לא בגלל שהן פחות מוכשרות, אלא בגלל שיש מעט שמוכנות לשלם את המחיר הזה, ויש מעט מאד שיכולות, באופן ראוי להערצה, לשלב משפחה ועבודה קשה".
אלי משה, מנכ"ל Hitachi Data System

ואני אומרת ש…

יש לי רק מילה אחת לומר למר אלי משה הנכבד: תנוח!
טוב, ברור לכם שאני סתם משקרת ושיש לי הרבה מילים לומר לו.
אינני מכירה את אלי משה (וגם גוגל לא סיפק לי לצערי הרבה מידע עליו) ולכן הרשו לי לגייס לצידי את הסטטיסטיקה ולהניח בסבירות גבוהה במיוחד שהעובדות הבאות אינן מתקיימות לגביו:
אלי משה מצליח, באופן ראוי להערצה, לשלב אבהות, ניהול משק בית וקריירה כך שהוא….
גם מנכ"ל של חברה בינלאומית.
וגם לוקח חופשת לידה, בכל פעם שנולד לו ילד.
וגם מעורב בארוחות הצהריים של ילדיו ובהסעתם לחברים, לחוגים, מסיבות והצגות.
וגם נשאר איתם בבית כשהם חולים.
וגם שוהה בחברתם לצרכי שיחה, משחק ובילוי, לפחות שעתיים ביום, אם לא יותר.
וגם זמין להם כל היום לייעוץ, עזרה במצוקות, לתמיכה ולעידוד ולמענה לשאלות ובקשות.
וגם קונה להם בגדים, משחקים, צעצועים ומתנות לימי הולדת (כולל ארגון ימי ההולדת).
וגם דואג לבית שיהיה נקי, מסודר, שטוף ונטול אבק.
וגם אחראי לכיבוס הכביסה, גיהוצה, קיפולה והכנסתה לארון.
וגם עורך את הקניות בסופר.
וגם מבשל ארוחות (בוקר, צהריים, ערב, חג, שישי ושבת) ודואג שיוגשו לשולחן ויפונו ממנו.
וגם שוטף את הכלים ודואג לסדרם בארונות.
וגם… וגם… וגם…
אתם הבנתם את זה?
אלי משה איננו בולם את עצמו כלל ועיקר. חס וחלילה, אלי משה שייך לפורצי הדרך.
אלי משה הוא גבר גבר שמצליח בהכל, כולל הכל, באופן ראוי להערצה.
האמת? ממש מחמם לי את הלב לראות את גברי החיל של היום.
הגברים ה"הו כה מצליחים" שגם מנהלים בית, גם מטפלים בילדים וגם פורצים את הדרך ומגיעים לעמדה בכירה של מנכ״לות חברה בינלאומית.
והכל כמובן בלי לבלום את עצמם, חלילה, אלא אך ורק מבחירה אישית שלהם המתקבלת בתוך סביבה פתוחה המשאירה חופש אינסופי ושוויון מוחלט לכל איש ואישה באשר הם לעשות בחירותיהם האישיות ככל שיתאוו ויחפוץ ליבם. (Yeah, right כבר אמרנו?)
אז, תנוח, אלי משה.
תנוח, כי זה מאד קל לעבוד מאד קשה (ואני בטוחה שכך אתה עושה) בזמן שעול עצום ורב (כן, כן, עצום ורב) לא רק שאינו מוטל על כתפיך אלא אף שקוף מעיניך.
תנוח, כי זה נורא קל לא להצטרך לפרוץ את הדרך מהסיבה הפשוטה שאחרים כבר פרצו לך אותה רק בגלל שיש לך… אה… נו….זה… ובכן, כרומוזום Y.
תנוח, כי זה קל במיוחד ״להעריץ את הנשים שמשלבות משפחה ועבודה קשה״ בשעה שאתה שייך ל-50% מהאוכלוסייה שאיננה נדרשת ואיננה מצופה לשילוב הזה כלל ועיקר.
תנוח, כי האמת? מאד ברור לי כמה קל, פשוט ונאיבי, מנקודת המבט שלך, לא לראות את חוסר האיזון וחוסר השוויון המובנה בדבריך, כאשר אתה בא להשוות בין אלו שנדרשות ומצופות, ע״י החברה והסביבה (וממש לא מבחירה אישית), לשילוב המורכב (והבלתי אפשרי(?)) שאותו אתה מכנה ״בלימה עצמית״, לבין אלו שאינם נדרשים לו ובאופן (ממש לא) מפתיע מצליחים להתקדם בעזרת מה שאתה מכנה "בחירה אישית".

הערה לסיום: אם אני טועה בענק וכל העובדות שציינתי לעיל אכן מתקיימות באופן אישי אצל אלי משה, אז אני מורידה את כובעי בפניו ואומרת לו:
״טיעוניי הכלליים עדיין תקפים גם בהינתן טעות בהנחת היסוד שלי עליך. אז תנוח״.


3 תגובות

מי אמר שוויון בשוק העבודה ולא קיבל?

אני רק אניח את זה כאן לרגע:
"…מה את עשית כדי להתברג פנימה? [לדרגת ניהול גבוהה בהייטק (מ.ז)]
"תמיד ראיתי גברים שמשתפים פעולה, ואם היו נשים, הן מראש נרתעו מלהוביל דעה. אני לא ויתרתי, כי לא ייחסתי לעצמי תכונות נשיות או גבריות. פשוט ראיתי לנגד עיניי את המטרות, את הרצון להוביל ואת היכולת להשתתף ולשתף בסביבה הגברית. דיברתי עם הגברים בשפה שלהם.
גברים הם פרקטיים. אם גבר מטיח באישה ביקורת היא נעלבת, ולוקחת את זה למקום הרגשי. אני הבנתי שבעולם העסקים צריך להתנהל בצורה שכלתנית ואינטואיטיבית. מהמקום הזה הצלחתי לנטרל את הפגיעות, את חוסר הביטחון, להתנהל בצורה מעשית ופרקטית ואז להביא את עוצמת הרכות הנשית, וזה מה שאני רוצה ללמד אחרות…".
ציטוט מתוך שיחה שקראתי במגזין "ליידי גלובס", עם ציפי צ'אושו שהייתה 20 שנה מנהלת בחברות הייטק ומשם המשיכה להקמת סטארט-אפ משלה ויזמות חברתית.
הכתבה פורסמה גם באתר גלובס: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000977058

ואני אומרת ש…

כל מי שתהה או תהתה לאחרונה "מה הפמיניסטיות הנודניקיות האלו רוצות" שהרי השוויון כבר כאן אתנו מזמן, מוזמן/ת לקבל מושג ברור, מתוך הציטוט לעיל, על איך נראה השוויון בשוק העבודה.
אסביר…
מה בעצם אומרת לנו ציפי צ'אושו? (היא ורבים/ות וטובים/ות אחרים/ות כמותה)
היא אומרת שיש כאן משחק (נתון! שהיא איננה מערערת עליו לרגע, בדיוק כמו כל המרואיינות במגזין) שבו מתקיימים הדברים הבאים:
– החוקים במשחק נקבעו ע"י קבוצה שאוחזת בתפיסות, גישות ואפילו בתכונות מסוימות.
– ההצלחה במשחק נתונה רק למי שמציית לחוקים ומצויד בתפיסות בגישות ובתכונות המסוימות.
ומה המשמעות של הדברים האלו? פשוט מאד…
יש את מי שנכנסים למשחק הזה כשהם יכולים גם לאחוז בתפיסות ובגישות לפיהם הם חונכו והוכוונו וגם לנהוג על פי תכונותיהם ולהצליח במשחק ויש את מי שנכנסות למשחק הזה כשהן נאלצות גם לאמץ תפיסות וגישות שונות מאלו שחונכו והוכוונו אליהן וגם לנהוג לפי תכונות שאינן תכונותיהן ו… או אז תצלח נא דרכן.
האח הידד! האין יותר שוויון מזה?
אז זהו, שלא.
לא רק שזהו איננו שוויון, בטח שלא שוויון הזדמנויות, אלא שזה גם לא שוויון משום סוג שאני יכולה לחשוב עליו, והפתרון של "תלמדו לשחק במגרש של הגברים ואז תצליחו" הוא פתרון בלתי סביר בעליל.
שימו לב לכותרת שנבחרה לכתבה – "האנרגיה הגברית חוסמת". גם מי שבחר/ה את הכותרת מניח/ה שדינה של האנרגיה הגברית (החוסמת! שימו לב) הוא לנכוח (מאז ולתמיד) בשוק העבודה (על אפנו ועל חמתנו) וכל שעלינו לעשות זה רק למצוא את הדרכים לפרוץ מבעד לאנרגיה החוסמת הזאת.
ואם נכשלנו/נכשלתן בפריצתה של האנרגיה הזאת? אוי. חבל מאד. כנראה שלא התאמצתן מספיק. שהרי כל אחת שתתעקש, שלא תוותר ושתבחר ללחוץ קצת יותר חזק, תצליח בסוף. (Yeah, right). שוויון כבר אמרנו?
קצת מבאס אותי להיות תקליט שחוק אבל אעשה זאת בכל אופן כי אולי כך אפיל בסוף את האסימון למי שעדיין לא השתכנע/ה ומתעקש, מסיבה לא ברורה, להמשיך ולקרוא את הבלוג הזה.
הגעה לשוויון בשוק העבודה תתאפשר אך ורק בשינוי חברתי כולל בשני מישורים מהותיים ביותר:
– פירוק התפקידים המגדריים המובחנים וחלוקת נטל פרנסה-בית-משפחה בצורה הוגנת בין כלל בני האדם.
– שינוי כללי המשחק כך שיכילו את האיכויות, התפיסות, הגישות והתכונות השונות והמגוונות שמביאים איתם כלל בני האדם, נשים וגברים כאחד, כך שייחסך, ממחצית האוכלוסייה, הצורך לעשות "סלטות באוויר" ושאר מאמצים עילאיים כדי לדחוק ולהתאים את עצמן למשחק לא להן.
כל עוד נמשיך לשים את יהבנו אך ורק על פתרון לפיו "המשחק נתון(!) ומכאן הכל תלוי רק בנו" ו"אם רק נתאמץ קצת אז נצליח", אנחנו יכולות להמשיך לקוות ולחכות להגעתו של השוויון לשוק העבודה וגם אם יתמהמה לא יבוא.
בחיי, נשבעת, לא יבוא. תאמינו לי.
ואם אתם לא מאמינים לי, אז אולי תאמינו לעמוס עוז שאומר ש…
"… ואני מתכוון למגמה האופנתית הקוראת לאשה מודרנית להתלבש בדומה לגבר, לאמץ לה כמה מניירות וגינונים של גבר, להתבולל, לפחות במידת מה, בעולם שעיצבו הגברים, כתנאי סמוי אך נחרץ לקיום מעמדה כאדם שווה זכויות בחברה ובמקום העבודה… שוויון אמיתי בין בני אדם אין פירושו ש"כולנו נהיה אותו דבר". להפך. שוויון אמיתי פירושו: זכותו השווה של כל אדם להיות שונה. זכותה השווה של כל קבוצה להיות שונה. זכותו השווה של כל מגדר להיות שונה".
(כאן: http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2427152)