שלא תבלבלו אותו חלילה עם העובדות

כדי להיכנס הפעם לעניינים אנא וודאו שקראתם לפחות את אחת הכתבות שעסקו במשפט שנוהל נגד קרן מיכאלי ואילן בן דב בגין העסקת עובדת זרה בביתם.
למשל כאן:
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3673416,00.html
את אחת ההתייחסויות למקרה הזה פרסם אלון עידן בטור שלו במוסף "הארץ" (מתאריך 20.11.15) ולהלן הדברים שכתב:
"מתברר שיש דבר כזה "אלימות כלכלית". קרן מיכאלי, שהתגרשה מאיש העסקים אילן בן דב והעידה נגדו בבית המשפט, הגדירה את המושג כך: "לא היה לי סכום בלתי מוגבל או חירות בלתי מוגבלת. הכל היה מותנה בגחמותיו של אילן".
נדמה לי שככל שפוחתת האלימות המקורית – זאת שכרוכה בפגיעה פיזית, במכות ממשיות על גוף – כך מתרבות צורות לשוניות אחרות של "אלימות" (אלימות מילולית, אלימות תרבותית וכו').
יש בכך היגיון: אדם שחוטף מכות רצח, שגופו כואב ונפשו מושפלת, יסרב להגדיר בעזרת אותה מילה (״אלימות") מצב שבו כרטיס האשראי שלו מוגבל. הוא יראה בכך זילות של הכאב הממשי שלו (כמו היחס של ניצולי שואה לשימוש במילה "שואה").
אבל בגלל שחבל לבזבז את ההון הסמלי העצום שצברה המילה "אלימות", הופכים אותה למטאפורה: כעת היא תשמש בת לוויה לתופעות שאינן פיזיות, אבל שיש בצדן תסכול מסוים. לא היה במהלך כזה נזק גדול במיוחד, אלמלא לאנשים היתה נטייה לשכוח את המקור, להתמסר למטאפורה ולדווח בשלב מסוים על כאב ממשי ("מה את חושבת, שזה לא כואב לי לראות את כולן הולכות לטיב טעם, בזמן שאני אמורה לקנות ברמי לוי?")."

ואני אומרת ש…

כל עוד ניתן לגברים להמשיך לספר, להגדיר ולהבנות את מציאות חייהן של נשים דרך העיניים שלהם, אזי נמשיך לתת את ידנו לשימור ולקיבוע של תפיסות מעוותות שאינן מחוברות למציאות החיים שלנו, ובהתאמה נמשיך גם לסבול מהיחס אלינו שנגזר מתוך אותן תפיסות.
לאלו מכםן שלא ירדו לסוף דעתי הנחרצת אני אסביר…
אנא מקדו מבטכםן במשפט הבא שכותב עידן:
"[המילה אלימות] תשמש בת לוויה לתופעות שאינן פיזיות אבל שיש בצדן תסכול מסוים…".
וואו!!
שימו לב מה היה לנו פה:
יושב לו עיתונאי במשרדו, ובהינף מקלדת מספק לנו הגדרה מדויקת בשתי מילים ("תסכול מסוים") של מה שמרגישה מי שמספרת לנו ש"לא הייתי רשאית לצאת כל כך הרבה", ומסבירה גם שהיא הייתה "צריכה לקבל אישור… להוציא כסף, אישור לצאת מהבית. פחדתי ממנו…" ומוסיפה ואומרת שהשימוש בכרטיס אשראי היה "מלווה בחרדה".
שימו לב כמה קל לעיתונאי, בעזרת שתי מילים בלבד, להשתיק, למחוק, להקטין ולזלזל במציאות חיים (שתרשו לי להניח הנחה סבירה) שהוא לא חווה אותה.
מאיפה התעוזה הזאת להגדיר עבור מישהי איך ומה היא מרגישה במציאות חייה?
איפה הצניעות? איפה יראת הכבוד?
לאן נעלם כל מה שמחייב אותך להקשיב ולהבין שמאחר ואתה עצמך לא חווית מציאות חיים שכזאת, אז עליך לקבל כמות שהיא את העדות של מי שכן חוותה אותה ושמגדירה אותה עבורך, עבורנו?
אני אגיד לכןם בדיוק לאן כל זה נעלם.
זה קבור מתחת לאלפי שנים בהן מספרים גברים את ההיסטוריה (וגם את ההווה) מנקודת מבטם כאילו הייתה זאת מציאות אבסולוטית ואוניברסלית שאין עליה עוררין.
אלפי שנים של ביטול, הדחקה והשתקה של חוויות של נשים כאילו שמדובר באיזו שהיא "איזוטריה" או "פיקנטריה" או "האשמות שווא".
אלפי שנים של לעג וזלזול בנקודת המבט של נשים על האירועים ועל המציאויות השונות והמורכבות כפי שהן חוות אותן, בטענה שנקודת המבט הזאת משקפת במקרה הטוב את "היום הזה שלנו בחודש" ובמקרה הרע מדובר פשוט בהיסטריה ו/או ברגשנות יתר.
אל תתבלבלו, זאת לא אמירה קטנה של עיתונאי יחיד, זה עוד חלק אחד מתוך מנגנון חברתי שלם ש"מתקתק" סביבנו ללא הרף שעל אף שאין לו לא יד מכוונת ולא כוונת זדון הוא עדיין משפיע על כולנו כל הזמן, ולא במובן הטוב של המילה.
ההשלכות של התמשכותו של המצב בו גברים תובעים ולוקחים לעצמם את הזכות והחירות להגדיר את המציאות מנקודת מבטם בלבד, הן השלכות מרחיקות לכת, והן נוגעות בכל(!) תחומי החיים של נשים בבית, במשפחה, בשוק העבודה, בפוליטיקה, באקדמיה, בתקשורת, בבתי המשפט – ואיפה לא? בכל מקום.
אסור לנו לקבל את המצב הזה.
חייבות לשנות אותו.
עלינו להיות כל הזמן על המשמר, ולבער את הנגע הזה ע"י פעולה משולבת של השמעת קולנו, סיפור חוויותינו והגדרת המציאות שלנו בעצמנו מנקודת מבטנו, ובה בעת להשתיק את אלו שממשיכים להתעקש להגדיר עבורנו את החוויות שלנו ואת המציאויות שלנו.
ויפה שעה אחת קודם.

(הערה קטנה לסיום:
חיפוש בגוגל של משפט הסיום של עידן – "מה את חושבת, שזה לא כואב לי לראות את כולן הולכות לטיב טעם, בזמן שאני אמורה לקנות ברמי לוי?" – מוביל אך ורק למאמר שלו.
מאחר והוא לא מציין מהיכן צוטט המשפט הזה, אני בחורת להשלות את עצמי שלא מדובר במן "בדיחה נורא מצחיקה שכזאת" בבחינת "יאללה, צוחקים איתך, תנוחי כבר" כי אם זאת כן מן בדיחה שכזאת, אז המצב, במקרה הספציפי הזה, הרבה יותר חמור ממה שחשבתי וממה שכתבתי).

ביד חזקה ובזרוע נטויה

אלון עידן כתב במוסף הארץ על הסוורים (פועלי\סבלי הנמל) וקרא לכתבה ״נקמת היורמים״ (במהדורה המודפסת) ו"הבעיה של הסוורים" (בגרסה המקוונת). להלן כמה משפטים מהכתבה:
״דיקטטורת המוח לא מוכנה שאדם שעובד עבודה פיזית קשה ירוויח 30 אלף שקל בחודש״.
״עבודה פיזית לא שווה הרבה כסף כי כל אחד יכול לעבוד בעבודה פיזית. בגלל שכל אחד יכול לעבוד בעבודה פיזית, אז על פי חוקי השוק החופשי, אין טעם לשלם לו הרבה כסף, משום שאם הוא לא יסכים להרים חפצים, מישהו אחר יסכים ‏(ואם האחר לא יסכים, יסכים מישהו אחר‏)".
״הבעיה של הסוורים זה שהם מייצגים את הגוף… הם מייצגים את הגוף בתפקידו הפרימיטיבי".
(כאן: http://www.haaretz.co.il/magazine/theword/.premium-1.2028274).

ואני אומרת ש…

יש בכתבה הזאת התעלמות כל כך בוטה מעניין כל כך מהותי אצל הסוורים שאין לי ברירה אלא להעמיד דברים על דיוקם.
אינני מסכימה לקביעה ש"הבעיה של הסוורים זה שהם מייצגים את הגוף בתפקידו הפרימיטיבי". אם הם אכן היו מייצגים את הגוף בתפקידו הפרימיטיבי אז הם היו מצליחים להשיג תנאים כמו שלהם לעוד אנשים שעובדים עבודה פיזית קשה ועושים שימוש בגוף בתפקידו הפרימיטיבי, כמו למשל סבלים שמעבירים דירות, פועלי בניין ועוד.
משכורותיהם המנופחות של הסוורים אינם תוצאה ישירה, לא של גופם המוצק ולא של שריריהם המנופחים, אלא של כוחנות ואלימות מהסוג הבוטה והדוחה ביותר. כוחנות של אנשים שזכו להחזיק בידם "שאלטר" שיכול לגרום נזק כלכלי עצום. אלימות של אנשים שדאגו ודואגים תמיד להבהיר שלא יהססו להוריד את אותו שאלטר כדי להשיג את מטרותיהם, ואחת ממטרותיהם היא לסדר לעצמם משכורות מנקרות עיניים ביחס לשוק, כולל, כאמור, ביחס לשוק הסבלים שאתרע מזלם והם גם סוחבים דברים מאד כבדים, אבל לא בנמל.
שוק חופשי הוא לא מילה גסה וההתרעמות של הציבור כלפי עובדים שמשיגים את התנאים שלהם תוך כיפוף ועיוות חוקי השוק החופשי ותוך שימוש באיומים איננה קשורה לשום "דיקטטורת מוח" (מה שזה לא יהיה) אלא לתחושת אי הנוחות, המיאוס והכעס של אותו ציבור על אותם אלו שמהלכים עליו אימים רק כי הם יכולים.