ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

גם לוזרית וגם בכיינית. מעניייייין!

״אין לה גבולות, מתברר שכל סירחון כשר״.
״אחת עבדה אצלו. השניה מנכ"לית קישוט. שתיהן מסוכנות. רק גברים מנהלים״.
״אז מי פה עסקנית ומי מנהיגה חדשה?״.
״גם לוזרית וגם בכיינית. מעניייייין!״.
אלו רק מעט מההודעות הרבות שנשלחו אלי, כמו גם לאלפי תושביםות נוספיםות שגרים בעמק חפר, בחודשיים האחרונים כחלק ממערכת הבחירות לרשויות המקומיות.

ואני אומרת ש…

צריכות לדבר, שלא לומר לצעוק, על הדבר הזה ולטפל בו בדחיפות.
אינני מתכוונת לעסוק בתוכן ההודעות האלו, שחלק מהן הגיעו אלי כ-sms לנייד וחלק מהן נחתו אצלי בתיבת המייל. אין לי גם כוונה לעסוק בשפה הירודה, בעלבונות האישיים, בספינים, בהאשמות המבוססות יותר או פחות, במיזוגניה כמובן, שאי אפשר בלעדיה, וגם לא בשאלה מי שולח/ת אותן ועד כמה המועמדיםות שותפיםות לזה או לא.
כל אלו פחות מעניינים אותי.
אני רוצה לדבר ולצעוק על עזות המצח. על החוצפה לחדור יום יום לפרטיות שלי ולהפר אותה ברגל גסה.
כן, לשלוח לי sms ו/או מייל זה לחדור לפרטיות שלי. בטח ובטח כשזה קורה על בסיס יומיומי. הנייד והמייל הם מרחבי תקשורת אישיים שלי שאני זו שאמורה לשלוט עליהם ולבחור את מי שעושה בהם שימוש. לא בכדי נחקק חוק הספאם. חוק זה יוצא מנקודת המוצא לפיה לא סביר לתת לבעלי הכוח (במקרה זה מפרסמי עסקים ומוצרים שונים) לחדור לפרטיותן של האזרחיות והאזרחים ולהפר את שלוותן.
אה-מה-מה? הפוליטיקאיםות לא טיפשיםות והםן מודעיםות לכוחן של ההודעות האלו ולכן החריגו מחוק הספאם הודעות של בחירות. How convenient.
דוגמה בוטה במיוחד של זה, אגב, חוויתי כחברת מרצ בתקופת הבחירות לראשות המפלגה. מתקפת הסמסים והמיילים הייתה אז כמו בליץ מטורף שהוציא אותי מדעתי והשאיר אותי ורבות אחרות/ים חסרות אונים מולו.
כמו אז כך גם בחודשיים האחרונים בעמק חפר ההודעות מגיעות ומגיעות וכל פעם ממספר אחר, או מכתובת אחרת כך שאי אפשר באמת לבטל או לחסום את זה.
אבל אני לא רוצה לבטל, ואני לא רוצה לחסום. אני רוצה, שלא לומר, תובעת, שיכבדו את הפרטיות שלי ויפסיקו עם זה.
יש מספיק אמצעי תקשורת פומביים במרחב הציבורי (שלטים, דפי פייסבוק, פליירים ועוד) שעומדים לרשות המועמדיםות, ולא ייתכן שהמרחב הפרטי של האזרח/ית יהיה הפקר רק כי יש עכשיו בחירות.
הדבר הזה חייב להיקבע בחוק, ורשויות אכיפת החוק צריכות כלים לאיתור שולחי ההודעות הללו ולהענשתם בחומרה כדי למגר את התופעה הבזויה הזו.
ויפה מערכת בחירות אחת קודם.


4 תגובות

על אופטימיות פסימיות ומה שביניהן

השבוע מרבית האמריקאים והאמריקאיות שיצאו להצביע רצו שתנהיג אותןם הילרי קלינטון, אבל בפועל (בשל שיטת הבחירות) ינהיג אותםן דונלד טראמפ ב-4 השנים הבאות לפחות.
השבוע לא נבחרה אישה להיות אישה נשיאת ארצות הברית.

ואני אומרת ש…

מאחר והרבה שואלים/ות אותי "נו, אז מה את אומרת על זה שטראמפ נבחר?" החלטתי לענות על זה בפוסט, ואני אתחיל בסיפור קטן:
לפני כ-3 שנים הלכתי לכנס הפמיניסטי הראשון בחיי. אחת הדוברות בכנס הייתה ד"ר היידה גוטנר-אבנדרות' מגרמניה, שחקרה חברות מטריארכאליות בעבר ובהווה, והרצאתה עסקה באופציה ובמודלים של חברות שכאלו בעתיד.
בהפסקה ניגשתי אליה ושאלתי אותה האם היא באמת אופטימית באשר לאפשרות ליישם את המודל שהיא מציעה.
היא הסתכלה עלי בפליאה ואמרה: "אופטימית? בוודאי שאני אופטימית. אני אקטיביסטית חברתית כבר כמה עשרות שנים אז אינני יכולה שלא להיות אופטימית".
את האמירה הזו לקחתי איתי כשנכנסתי לעשייה אקטיביסטית חברתית, וגם כיום אני עדיין עסוקה בלעשות את התהליך הארוך והמורכב עם עצמי ועם אישיותי הפסימית מטבעה, כדי לאמץ לעצמי השקפת עולם אופטימית שכוללת, בין השאר, את בניית הביטחון שכשרוצות מספיק חזק לעשות שינוי, ופועלות מספיק בנמרצות כדי לעשותו אז בסוף הוא יקרה.
ובכן, בהמשך לשאלה לעיל ששאלתי ונשאלתי, אז הדבר הראשון והאישי שיש לי לומר על כך שטראמפ נבחר, זה שמדובר באירוע שפשוט רמס לי ברגל גסה ואלימה את האופטימיות הקטנה והשברירית שלי אותה אני מטפחת ומשקה ושעליה אני מגוננת מזה 3 שנים. במשך יום וחצי לאחר שהתוודעתי לתוצאות הבחירות פשוט התרוקנתי לחלוטין מאנרגיה, שקעתי לתוך עצב קיומי ועסקתי בעיקר בשאלות כמו – איך אמשיך? מאיפה אשאב כוחות להמשיך? ומה בכלל הטעם להמשיך?
בחצי היום לאחר מכן, נשמתי עמוק, ניערתי את האבק מבגדיי, סילקתי את השאלות הטורדניות ממוחי, שתלתי גרעין אופטימיות חדש והגדרתי לי את הנושא הבא אותו אני הולכת לקדם ולשנות (פרטים יבואו).
תשובתי השנייה והכללית יותר לשאלה הנדונה, היא שמדובר בנושא מאד מורכב בעל היבטים, נדבכים, שכבות, דעות, עמדות, תפיסות עולם ועוד ועוד ועוד.
אבל!!
אחרי שמפשטים את הדברים, אחרי שמתעלמים מכל ההיבטים, מקלפים את כל הנדבכים והשכבות, משתיקים את הדעות, העמדות ותפיסות העולם, ובעיקר אחרי שסותמות את האף מצחנת השוביניזם הבוטה, הסקסיזם הדוחה, הגזענות וההפקרות המופגנת כלפי ביטחונן של נשים שעלו כולם מדרגה, בסוף בסוף בסוף אחרי כל זה, נשארות ונשארים עם עובדה אחת פשוטה ובסיסית ביותר:
הייתה לנו הזדמנות להיכנס למסלול שבו בשנת 2024 יחיו בעולמנו ילדות בנות 8 שזה לא יהיה להן מוזר כלל ועיקר שאישה יכולה להנהיג את האומה הגדולה הזו ששמה ארצות הברית של אמריקה.
הייתה לנו הזדמנות והיא לא צלחה.
ועכשיו אפשר להסביר ולנמק ולהצטדק ולטעון ולהתווכח אבל על העובדה הפשוטה והבסיסית הזו אי אפשר לחלוק.
וזה מה שכואב לי כל כך.
כי הדבר הכל-כך בסיסי הזה מגיע לכל ילדה בכל מקום, אבל שוב זה החליק מהידיים של כולנו ושוב זה התרחק מהן למשך 4 שנים לפחות, וכנראה אפילו יותר.
אבל!!
כאמור, הסירו דאגה (או התחילו לדאוג) כי לא תשקוט ולא תנוח פמיניסטית ישראל.
אנחנו רוצות לראות שינוי, אנחנו פועלות בנמרצות להשיגו, והוא יקרה. מילה שלי. הוא יקרה.
אשרי המאמינה ואשרי המשנה.