ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


2 תגובות

אני רק שאלה

אתמול הזכיר לנו John Brown (המצוין) מקרה שקרה לפני 9 שנים כדי להמחיש לנו שבכל הקשור ליחס לערבים במדינת ישראל "זה לא רק מג"ב, ומח"ש, זו מערכת שלמה שמעודדת פגיעה בערבים אם במעשה והסתה ואם בהתעלמות", כדבריו.
אתחיל בכך שאאמ:לק לכם את הסיפור שהוא סיפר, עבור אלו מכםן שלא בפייסבוק (יש כאלה?):
לפני כ-9 שנים, בליל חורף קר, עוצרים שני מג"בניקים 3 ערבים (למה? ככה. בגלל שהם ערבים).
"לאחר סיום "הבדיקה", הם הונחו לקחת אותם למחסום ליד מודיעין בכדי לשחררם".
במקום לקחת אותם למחסום ולשחררם, המג"בניקים מורידים אותם, כל אחד מהם בנפרד, באמצע הדרך, וזאת אחרי שהם דורשים מהם להוריד את הז'קט והנעליים (לילה קר, זוכרים?) ותוך שאחד מהם מיידה בכל אחד מהם אבן כשהם מתרחקים.
הסיפור הסתיים כך:
"לפני שנתיים החליטה השופטת איטה נחמן… לא להרשיע את השניים וכתבה: "לאחר ששקלתי את כלל הנסיבות לחומרא ולקולא, תוך התחשבות בעברם הנקי של הנאשמים, תסקירי שירות המבחן בעניינם, וכן הפגיעה העלולה להיגרם מהרשעתם בדין, אני קובעת כי הנאשמים עברו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום מבלי להרשיעם בדין"."
הפוסט המלא כאן:
https://www.facebook.com/john.brown.3591/posts/1042894369130288

ואני אומרת ש…

כל הסיפור הזה מתחילתו ועד סופו, כל כך זועק, צועק, מרגיז ומקומם (וחס וחלילה לא מזכיר שום תהליכים מהעבר. חס וחלילה. אסור להשוות) שאתןם בטח לא צריכים את הפרשנות שלי עליו.
אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי הפעם רק להניח כאן שאלה רצינית מאד שלא ברורה לי בקשר להחלטת השופטת.
עפ"י השופטת, המג"בניקים עברו את העברות אך היא החליטה שלא להרשיע אותם "(מ)תוך התחשבות… (ב)פגיעה העלולה להיגרם מהרשעתם בדין".
מה? רגע.
סליחה.
מצטערת מאד.
לא הבנתי.
לפי הבנתי עריכת משפט וקביעת עונשו של מי שהורשע בדין משמשים כפתרון מעודן ומתורבת לשיטת ה"עין תחת עין". כלומר… עברת עבירה? פגעת במישהו? קבענו משפטית שאכן כך היה? ובכן זה בדיוק השלב שבו אנחנו פוגעים בך בחזרה ע"י הרשעתך וגזירת עונשך.
אז מה אני מפספסת כאן?
הרי הקביעה הזאת של השופטת חותרת תחת יסודותיו וזכות קיומו של בית המשפט, שכן לכל מי שמורשע בדין נגרמת פגיעה, וזה בסדר גמור משום שזאת כל המטרה מלכתחילה ברגע שהוחלט שהוא עבר עבירה.
נו נו. לשופטת (ולמדינת ישראל) הפתרונים.


תגובה אחת

למי למי יש יותר כבוד

קראתי היום תגובה בפייסבוק שנכתבה במסגרת דיון עמוק, אינטליגנטי ומעורר השראה (פחחח… נראה לכם?) על פוסט שאיזכר התרועעות של צעירות יהודיות עם צעירים ערביים. זאת הייתה התגובה:
"חג שמח לכולם אני אישית מעריץ של ערבים מהדרך שלהם והקנאות בה הם שומרים על כבוד הנשים והבנות שלהם האם מישהו שהציע להיכנס לקלנסוואה נכנס לשם פעם עם ערביה או נכנס לשם בשעות הערב כדי להתחיל עם ערביה ??????? האם היה חוזר משם???? משום מה להם מותר …. ובנימה זו אאחל שוב חג שמח ושקט".

ואני אומרת ש…

אני אישית הייתי שמחה להעביר מסר חשוב מאד לאותם גברים (שאינני מעריצה כלל) שחושבים טובות על שמירה קנאית של גברים אחרים על כבוד הנשים והבנות (שלהם?). וזהו המסר:
תודה רבה באמת, אבל לא תודה, בבקשה אל תשמור על כבודי. אני יודעת שזה יפתיע אותך מאד, אבל אני בהחלט מסוגלת לעשות זאת בעצמי אז… Back off.
אני מניחה שאתם יכולים לשער את סוג ותוכן התגובות שהיו באותה תכתובת הזויה, שלא לומר פאתטית ורדודה אבל דווקא תגובה זאת גרמה לי, יותר מאחרות, להרהורים רבים ונוגים כדוגמת אלו:
מתי ואיפה בעולם הובילה ה"שמירה על כבוד" של מישהו למשהו חיובי, מעצים, מקדם ומפתח?
מה אותו כותב יודע על המשמעות של להיות אישה ערביה?
מה הוא יודע על ההשלכות של השמירה של גברים ערבים על כבודן של הנשים והבנות שלהם ועוד יותר מכך על ההשלכות כאשר מתעורר החשש (לא ההוכחה. רק החשש) שאותה שמירה על הכבוד הופרה?
האם אותו כותב מודע לתחושת הפטרונות המשתמעת מהשימוש שלו בביטוי "הנשים שלהם" בהקשר בו הוא משתמש בו?
האם יש לו את היכולת להבין עד כמה תחושת הפטרונות הזאת צורמת באוזנה של מי שאליה היא מכוונת?
למה הדאגה והשמירה על הכבוד של בן\בת דת אחת מפני יצירת קשר עם בן\בת דת אחרת נעשית רק ע"י גברים כלפי נשים ולא להפך?
מה זה אומר "משום מה להם מותר?" האם הכותב בעצם מבין ויודע ש"לו זה אסור"? מממ… אז אולי יש כאן בכל זאת צוהר קטן של תקווה.
בקיצור, חושבת שהבנתם את העניין, אבל האמת שמשפט הסיום של אותה תגובה ("ובנימה זו אאחל שוב חג שמח ושקט") העלתה בי את התהייה החשובה מכל:
באיזו נימה בדיוק זכינו לקבל את איחולי החג החמים והכנים של אותו כותב?
האם בנימת הגזענות שהתחפשה לרצון להתקרב ולהיות כמו השונה כמו האחר? או בנימת חושך תרבותי חברתי שחושבת שהיא נימת נאורות? ואולי בנימת הבערות שבטוחה שהיא שיא החוכמה? או בנימת חוסר רגישות באצטלה של רגישות ואכפתיות רבה?
באמת שאינני יודעת. כל נימה עליה אני מסוגלת לחשוב רעה מרעותה.
ובנימה זו אסיים את דבריי ואשאיר אתכם לתהות מהי נימת הסיום שלי.


השארת תגובה

להתקלח או לא להתקלח? זאת השאלה

היום קראתי כתבה הזויה מעט שכותרתה היא: "כמה פעמים בשבוע מומלץ להתקלח?"
יש שם "ניתוח מעמיק" ואנשים רציניים שדנים בענייני המקלחת, חפיפת הראש והשפעותיהם (הכמעט הרסניות מסתבר) אבל את עיני צדה דווקא הפיסקה הבאה:
"עוד היא מדגישה את הפן החברתי המתלווה למקלחות: "בעשורים האחרונים הגברנו את קצב המקלחות. רבים מתקלחים כל יום וקבוצה לא מבוטלת מתקלחת כמה פעמים ביום, במיוחד בקיץ. הדבר נובע משיקולים חברתיים בעיקר ולא בריאותיים. בחברה שלנו לא מקבלים ריח גוף. יש דיכוי של תקשורת דרך ריח. כל ריח מפריע לנו ולכן יש שימוש מוגבר בדאודורנטים וסבונים. החברה מובילה אותנו לעולם חסר ריח או כזה עם ריח סינתטי ומלאכותי"."
(כאן: http://www.haaretz.co.il/news/health/healthtip/.premium-1.1992785)

ואני אומרת ש…

כל כתבה שמכבדת את עצמה צריכה להכניס איזו פיסקה "נפוחה" שלא לומר "נבובה".
מה בדיוק מצפות הכותבת והדוברת שנעשה עם המידע המדהים שהן חושפות לנו בפיסקה זאת?
שננהל את חיינו אך ורק עפ"י שיקולים בריאותיים ולא חברתיים חלילה? שנצא לרחובות להפגנות למען ריחות גוף או אולי לעידוד תקשורת דרך ריח?
מה זה אומר בכלל "יש דיכוי של תקשורת דרך ריח"? מתי קיימו בני האדם תקשורת דרך ריח? אני לא יודעת לגבי היסטוריה עתיקה אבל בהיסטוריה הפחות עתיקה ריח גוף דווקא עמד (ועדיין עומד) בבסיסה של גזענות, שנאת זרים ואף דחייה בין עמים ("הם מסריחים").
טוב, במחשבה שניה, זה גם סוג של תקשורת ואולי לכך הן מכוונות, אלא שאם זה אכן כך, הרי שייתכנו דווקא תועלות מ"דיכוי תקשורת דרך ריח" ומהמעבר ל"עולם חסר ריח". לא ככה?