ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

מנעול מנעול הפתח

אז הייתה לפני זמן מה כתבה (שלא קראתי) בליידי גלובס, ושנאמר בה על אישה בשם יונית ורבר, ״לא, היא לא מיליונרית…״.
ליונית ורבר זה צבט בלב כי להבנתה היא כן מיליונרית והיא הבהירה לקוראי ולקוראות ליידי גלובס למה המשפט שהם כתבו הוא לא נכון ולמה חשוב לה לדייק בעניין ואני מעתיקה לכם רק קטע אחד מתוך דבריה (ההדגשות והצבע האדום במקור):

"ולמה אני מדייקת את זה?
– קודם כל כי זו האמת (ואני אדם שדוגל באמת).
– שנית – כי לא הייתי מעזה ללמד אנשים איך לשחרר את המליונר שנמצא בתוכם,
אם אני בעצמי לא הייתי במקום הזה ויודעת בוודאות
שהכלים שאני מלמדת עובדים ללא ספק.
– ושלישית – כי יש איזשהו קונצנזוס שלדבר על כסף זה לא מכובד,
וחס וחלילה שאף אחד לא יידע כמה יש לך או אין לך,
ואם יש לך כסף אז אתה …. (כל אחד מוזמן להשלים את מה שלימדו אותו בבית…)
וכי כסף זה לא באמת חשוב, כי מה שחשוב זה ה….
ועוד משפטים מהסוג הזה.
והמשפטים האלה שגדלנו עליהם,
הם בדיוק המנעולים שיש לנו על המליונר שבפנים
שמונעים מאיתנו להגיע לחופש כלכלי".

(אני קראתי את זה בליידי גלובס המודפס אבל מצאתי את זה עבורכם גם באתר של יונית ורבר כאן:
http://www.op2grow.com/6447/lady-globes/)

ואני אומרת ש…

הקוראים המתמידים שלי מכירים את אהבתי הרבה לליידי גלובס (לא!) ולכן הם גם ינחשו נכונה שיש לי המון מה להגיד על המסרים הקפיטליסטיים ואחרים שחבויים (וגלויים) בדבריה של ורבר, אבל הפעם החלטתי למקד את דבריי רק בפסקה האדומה מתוך הקטע שהעתקתי לכם לעיל.
ובכן, מי שחושב ש"המשפטים האלה שגדלנו עליהם" הם אכן "המנעולים שיש לנו" שירים את ידו?
סבבה.
כל מי שהרים את היד שיעבור בבקשה לצד ימין של החדר, כל השאר שיתרכזו באזור השמאלי ועכשיו שאלה נוספת:
לאן להבנתכם מכוון הזרקור של האמירה הזאת בהקשר של מה שעוצר אותנו מלהתקדם, להצליח ולהרוויח?
נכון מאד, למשפחה ולפרט.
אך האמנם זהו המצב? האם האמירות של הורינו הן, הן מה שנועל ועוצר אותנו?
או שמא יש מצב שדווקא מי ששם לנו את ״המנעולים שיש לנו על המיליונר שבפנים״ הם קודם כל ובעיקר החברה, והתרבות, והמגדר, והמגזר, והדת, והמוצא האתני, והפוליטיקה, והכלכלה, והאינטרסים, ומאבקי הכוח ו… ו… ו… שאר כוחות שקופים אך עצומים ועתירי משאבים?
אני רואה את אלו שבצדו השמאלי של החדר מהנהנים בראשם שאכן יש מצב.
אבל ההבנה והזיהוי של מי ששם את המנעולים איננה מספיקה.
חשוב גם להבין שאותם כוחות שקופים אך עצומים ועתירי משאבים לא רק שמים את המנעולים, אלא שהם גם אלו שמספקים את המפתחות למנעולים האלו ו״פה קבור הכלב״, כי המפתחות האלו מחולקים בצורה ממש, אבל ממש לא שוויונית.
אלו מאיתנו שזכו ליותר מפתחות (כן, כן, גם אני ביניהם) זכינו בהם כמעט בלי לעשות כלום. זכינו בהם סתם כי אנחנו מהמוצא הנכון, ו/או במגדר הנכון, ו/או חיים בתרבות מסוימת ו/או שייכים לדת כזאת או אחרת. מחקרים על גבי מחקרים מראים שכמעט כמעט אפשר לומר ש״שום דבר״ כאן לא קשור בפרט. הכל עניין של נסיבות חיים ושזהו המנבא הכי טוב של עתידנו. בטח שהרבה יותר מאשר המשפטים ששמענו בבית.
אז נכון, ברמה האישית אפשר כנראה לעבוד עם אלו שיש להם ביד הרבה מפתחות ולשפר להם את היכולת להשתמש בהם ביתר חוכמה, אבל את מי לעזאזל זה מעניין? אותי ממש לא.
אותי מעניין לקרוא ולשמוע שיח שמודע ומנכיח את הבעייתיות הזאת. שיח שמעלה על סדר היום את השאלות, התהיות, התובנות והרעיונות של איך ומה צריכה המדינה לעשות על מנת לדאוג לחלוקה שוויונית של מפתחות.
ביום שנגיע לחלוקה שוויונית של מפתחות (ימות המשיח) אז סבבה, או אז נוכל לעבור בכיף לשיח על האינדיבידואל.
עד אז, כל אמירה מהסוג שמטיל את כל האחריות על הפרט והוריו היא אמירה שלמעשה משחררת את המדינה מאחריותה לכלל אזרחיה.
היא אמירה שלא רק מתעלמת מהממד החברתי המגביל והחוסם חלק מאיתנו אלא שהיא גם שולחת את הממסד לישון שנת ישרים. וכל כך למה?
כי הכי טוב למדינה זה שיהיו לה כמה שיותר אזרחים שיאמינו שהכל מתחיל ונגמר בהם, ברצון שלהם, במוטיבציה שלהם ובמה שההורים אמרו להם או לא אמרו להם בבית, תוך שהם מתעלמים או, חמור מכך, כלל לא מודעים לכוחות העצומים והשקופים האלו שחוסמים את דרכם.
אגב, הגישה האינדיבידואליסטית הזאת עושה עוד דברים רעים – היא מפרקת סולידריות, היא פוגעת במרקם החברתי המאפשר ומעודד ערבות הדדית והיא חוסמת את הניסיונות לשינוי חברתי וליישום מדיניות חברתית שימקסמו את המצב עבור כולם, ולא רק עבור המיליונרים שהמנעולים שלהם כבר פתוחים ממילא.
לטובת הקוראים הפחות מתמידים שלי, הנה שני הפוסטים הקודמים שלי על הכתבות שאני כל כך אוהבת (לא!) בליידי גלובס:
http://bit.ly/1zWXpd7
http://bit.ly/1L1r2NU


3 תגובות

מי אמר שוויון בשוק העבודה ולא קיבל?

אני רק אניח את זה כאן לרגע:
"…מה את עשית כדי להתברג פנימה? [לדרגת ניהול גבוהה בהייטק (מ.ז)]
"תמיד ראיתי גברים שמשתפים פעולה, ואם היו נשים, הן מראש נרתעו מלהוביל דעה. אני לא ויתרתי, כי לא ייחסתי לעצמי תכונות נשיות או גבריות. פשוט ראיתי לנגד עיניי את המטרות, את הרצון להוביל ואת היכולת להשתתף ולשתף בסביבה הגברית. דיברתי עם הגברים בשפה שלהם.
גברים הם פרקטיים. אם גבר מטיח באישה ביקורת היא נעלבת, ולוקחת את זה למקום הרגשי. אני הבנתי שבעולם העסקים צריך להתנהל בצורה שכלתנית ואינטואיטיבית. מהמקום הזה הצלחתי לנטרל את הפגיעות, את חוסר הביטחון, להתנהל בצורה מעשית ופרקטית ואז להביא את עוצמת הרכות הנשית, וזה מה שאני רוצה ללמד אחרות…".
ציטוט מתוך שיחה שקראתי במגזין "ליידי גלובס", עם ציפי צ'אושו שהייתה 20 שנה מנהלת בחברות הייטק ומשם המשיכה להקמת סטארט-אפ משלה ויזמות חברתית.
הכתבה פורסמה גם באתר גלובס: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000977058

ואני אומרת ש…

כל מי שתהה או תהתה לאחרונה "מה הפמיניסטיות הנודניקיות האלו רוצות" שהרי השוויון כבר כאן אתנו מזמן, מוזמן/ת לקבל מושג ברור, מתוך הציטוט לעיל, על איך נראה השוויון בשוק העבודה.
אסביר…
מה בעצם אומרת לנו ציפי צ'אושו? (היא ורבים/ות וטובים/ות אחרים/ות כמותה)
היא אומרת שיש כאן משחק (נתון! שהיא איננה מערערת עליו לרגע, בדיוק כמו כל המרואיינות במגזין) שבו מתקיימים הדברים הבאים:
– החוקים במשחק נקבעו ע"י קבוצה שאוחזת בתפיסות, גישות ואפילו בתכונות מסוימות.
– ההצלחה במשחק נתונה רק למי שמציית לחוקים ומצויד בתפיסות בגישות ובתכונות המסוימות.
ומה המשמעות של הדברים האלו? פשוט מאד…
יש את מי שנכנסים למשחק הזה כשהם יכולים גם לאחוז בתפיסות ובגישות לפיהם הם חונכו והוכוונו וגם לנהוג על פי תכונותיהם ולהצליח במשחק ויש את מי שנכנסות למשחק הזה כשהן נאלצות גם לאמץ תפיסות וגישות שונות מאלו שחונכו והוכוונו אליהן וגם לנהוג לפי תכונות שאינן תכונותיהן ו… או אז תצלח נא דרכן.
האח הידד! האין יותר שוויון מזה?
אז זהו, שלא.
לא רק שזהו איננו שוויון, בטח שלא שוויון הזדמנויות, אלא שזה גם לא שוויון משום סוג שאני יכולה לחשוב עליו, והפתרון של "תלמדו לשחק במגרש של הגברים ואז תצליחו" הוא פתרון בלתי סביר בעליל.
שימו לב לכותרת שנבחרה לכתבה – "האנרגיה הגברית חוסמת". גם מי שבחר/ה את הכותרת מניח/ה שדינה של האנרגיה הגברית (החוסמת! שימו לב) הוא לנכוח (מאז ולתמיד) בשוק העבודה (על אפנו ועל חמתנו) וכל שעלינו לעשות זה רק למצוא את הדרכים לפרוץ מבעד לאנרגיה החוסמת הזאת.
ואם נכשלנו/נכשלתן בפריצתה של האנרגיה הזאת? אוי. חבל מאד. כנראה שלא התאמצתן מספיק. שהרי כל אחת שתתעקש, שלא תוותר ושתבחר ללחוץ קצת יותר חזק, תצליח בסוף. (Yeah, right). שוויון כבר אמרנו?
קצת מבאס אותי להיות תקליט שחוק אבל אעשה זאת בכל אופן כי אולי כך אפיל בסוף את האסימון למי שעדיין לא השתכנע/ה ומתעקש, מסיבה לא ברורה, להמשיך ולקרוא את הבלוג הזה.
הגעה לשוויון בשוק העבודה תתאפשר אך ורק בשינוי חברתי כולל בשני מישורים מהותיים ביותר:
– פירוק התפקידים המגדריים המובחנים וחלוקת נטל פרנסה-בית-משפחה בצורה הוגנת בין כלל בני האדם.
– שינוי כללי המשחק כך שיכילו את האיכויות, התפיסות, הגישות והתכונות השונות והמגוונות שמביאים איתם כלל בני האדם, נשים וגברים כאחד, כך שייחסך, ממחצית האוכלוסייה, הצורך לעשות "סלטות באוויר" ושאר מאמצים עילאיים כדי לדחוק ולהתאים את עצמן למשחק לא להן.
כל עוד נמשיך לשים את יהבנו אך ורק על פתרון לפיו "המשחק נתון(!) ומכאן הכל תלוי רק בנו" ו"אם רק נתאמץ קצת אז נצליח", אנחנו יכולות להמשיך לקוות ולחכות להגעתו של השוויון לשוק העבודה וגם אם יתמהמה לא יבוא.
בחיי, נשבעת, לא יבוא. תאמינו לי.
ואם אתם לא מאמינים לי, אז אולי תאמינו לעמוס עוז שאומר ש…
"… ואני מתכוון למגמה האופנתית הקוראת לאשה מודרנית להתלבש בדומה לגבר, לאמץ לה כמה מניירות וגינונים של גבר, להתבולל, לפחות במידת מה, בעולם שעיצבו הגברים, כתנאי סמוי אך נחרץ לקיום מעמדה כאדם שווה זכויות בחברה ובמקום העבודה… שוויון אמיתי בין בני אדם אין פירושו ש"כולנו נהיה אותו דבר". להפך. שוויון אמיתי פירושו: זכותו השווה של כל אדם להיות שונה. זכותה השווה של כל קבוצה להיות שונה. זכותו השווה של כל מגדר להיות שונה".
(כאן: http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2427152)


3 תגובות

נותן השרות תמיד צודק

קראתי היום בגלובס כתבה שכותרתה: "רוצים למקסם רווחים? תתרכזו בשירות ולא במחיר".
בין השאר נכתבו שם הדברים הבאים:
"חברות יכולות ליצור בידול ויתרון תחרותי בעזרת שלושה כלים: שירות, מוצר ומחיר. אין יותר אפשרויות".
"הגורם המשמעותי ביותר ליצירת בידול הוא השירות, וזאת מפני ששירות קשה מאוד להעתיק. מדובר בשינוי בתרבות, באנשים ובגישה של בית העסק, ותהליכים כאלה דורשים זמן רב".
"כולם מודעים לכך ששירות איכותי גורם לשביעות רצון לקוחות, לקנייה חוזרת, לירידה בתלונות ולנאמנות. מה שמנהלים לא בהכרח יודעים זה שלקוחות יסכימו לשלם יותר עבור שירות מצוין. מנהלים רבים רואים בשירות הוצאה, וכמו בכל הוצאה הם רוצים לקצץ ולהתייעל. נכון, שירות מצוין עולה כסף – אבל הוא גם מכניס לחברה הרבה כסף".
(כאן: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000897647)

ואני אומרת ש…

ביום שהשוק הישראלי יפנים ויישם את השינוי התרבותי חברתי הזה, שבו השירות הוא ערך מקודש, ערך עליון, וההשקעה בו היא בהתאם, חיינו כצרכנים ישתפרו פלאים.
כמי שרגישה מאד לשירות, כמו גם ל"עוולות צרכניות" אינני מפסיקה להידהם, כל פעם מחדש, מ(אי) תרבות השרות בארץ, מחוסר הרגישות לצרכי הלקוח ומאי ההבנה של הארגונים, נותני השרות, מהי חשיבותם הקריטית של כל הדברים האלו.
יתרה מכך, אחרי שיפור איטי אך עקבי במשך שנים במודעות לשרות בארץ, יש לי, לאחרונה, תחושה שיש נסיגה מסוימת בנושא זה.
רוצים דוגמאות אישיות שלי רק מהחודשים האחרונים? בבקשה…
חברת HOT מתאמת לי טכנאי לתיקון תקלה באינטרנט לעוד 3(!!) ימים תוך התעלמות בוטה מחיוניותו של השירות הזה עבורי כלקוחה. לקוחה שהיא לא רק לקוחה שלהם כבר 20 שנה אלא לקוחה המקבלת מהם "שרות עסקי" מאחר והעסק שלי מתנהל מהבית. ("תבקשי פיצוי על הימים שלא תוכלי לעבוד בהם" הציע לי, ברוב אדיבותו, הנציג השירותי שלא הורשה לחרוג ממדיניות החברה הנוקשה ולו במילימטר).
הסופרמרקט בו אני קונה כבר שנים, שיש לי כרטיס מועדון שלהם ושסך הקניה השנתית שלנו אצלם עומדת על מעל ל-20,000 ש"ח, לא מוכן לזכות אותי על 30 ש"ח  עבור מוצר לא טרי שקניתי אצלם. למה? מכיוון שאין באפשרותי להחזיר להם את המוצר, לא באותו ערב ולא למחרת ולא בכלל. כל זאת למרות, שעפ"י דבריהם, הם "מאמינים לסיפור שלי" (וואו. תודה באמת. אני מעריכה את האמון שלכם בי. חיממתם את לבי).
חברת ביטוח שאני בוחרת בנתב השיחות שלה שאני רוצה להמתין (כדי לדבר איתם מתי שלי(!) נוח) עונה לי אחרי 20 דקות המתנה רק כדי להגיד לי שהם "מיירטים עכשיו שיחות" ונציג מקצועי יתקשר אלי מאוחר יותר. התוצאה: אני נאלצת, בעל כורחי, לקיים את השיחה איתם כעבור 3 שעות, במועד הנוח להם(!)  תוך שהם מתעלמים מבקשתי וגורמים לכך שההמתנה שלי על הקו, 3 שעות קודם, הייתה לשווא. (הי, אבל מה אני מתלוננת? זכיתי להיות מיורטת. מי לא רוצה להיות מיורט מדי פעם בפעם?)

מה אתם הייתם עושים במצבים האלו?
תרשו לי לנחש: כלום!
(חוץ מלהתעצבן, לקלל ואולי אפילו לכתוב פוסט בפייסבוק שבהקשר זה אינני מחשיבה אף אחד מהדברים האלו כ"לעשות")
מה אני עשיתי?
התנתקתי מתשתית HOT ועברתי לתשתית בזק ועל הדרך גם ניידתי את הטלפון לבזק. שיהיה.
התחלתי לקנות בסופרמרקט אחר, ומצב זה יתקיים לפחות במשך השנה הקרובה (אגב, יידעתי את הסופר "שלי" על כוונתי  זאת, במסגרת המו"מ המביך על ה-30 ש"ח וזה עדיין לא שכנע אותם לזכות אותי).
החלפתי חברת ביטוח ברגע שהסתיימה שנת הביטוח.

הדברים האלו, מובילים אותי לשני הדברים שאיתם אסכם ואסיים:
1) חלק מבעיית השירות בארץ נובעת, לצערי, לא רק מ(אי) תרבות השרות אלא גם ממה שמאפשר לזה להמשיך ולהתקיים, וזה העצלנות הצרכנית של רובנו, הפסיביות וקבלת המצב הרעוע הזה כ"גזרת גורל" וכמצב נתון, והוא ממש לא כזה.
תתחילו להעניש את נותני השירותים שפוגעים ומזלזלים בכם ובכך תגבירו את הסיכוי לראות את השינוי במהרה בימינו.
2) יוקר מחיה הוא לא רק תחשיב סבוך ומורכב המבוסס על המון נתונים ממוצעים, שחלקם לא תקפים לנו כי אנחנו מעל או  מתחת לממוצע. יוקר מחיה הוא גם תחושה סובייקטיבית.
הוא תחושה שמבוססת לא רק על "כמה זה עולה לי" אלא גם על "מה אני מקבל\ת תמורת כמה שזה עולה לי".
ולכן, כאמור, ביום בו נפעיל את כוחנו הצרכני כדי לגרום לחברות להפנים את המסר ואת התרבות השרותית הראויה לנו, מצבנו ישתפר פלאים ולו רק בתחושה הסובייקטיבית.


3 תגובות

אני אוהבת בית קולנוע

ראיתי בימים האחרונים פרסומות, והיום קראתי בגלובס על "יום הקולנוע".  ביום הזה מחירו של כרטיס לקולנוע, בכל בתי הקולנוע בארץ, יעמוד על 10 ₪ בלבד.
גלובס כותב כך:
"הצרכנים הישראלים נפעמים מנדיבות לבם של בתי הקולנוע, שהכריזו כי ביום חמישי הקרוב יגבו עבור כרטיס כניסה לסרט סכום נמוך במיוחד – 10 שקלים, לעומת 38 שקל בימים רגילים… אלא שבתי הקולנוע אולי מוכנים לחתוך ברווחים שהם גורפים מעלויות הכרטיסים, אך דווקא בסעיף המקומם של עמלת הזמנה, הם שומרים על התעריף הגבוה שהם גובים כל ימות השנה".
(כאן: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000887699#fromelement=hp_morearticles)

ואני אומרת ש…

עלה לי מן הרהור בעניין הזה, שבתור מבינה קטנה מאד בכלכלה, יש מצב שאני טועה בו בגדול ובכל זאת בחרתי לחלוק אותו עמכם.
העניין הוא כזה:
עמלת ההזמנה היא אכן נושא מקומם, מרגיז ואפילו בלתי נסבל בעיני, אך הוא כזה בכל ימות השנה, ללא יוצא מן הכלל.
לגבי היום הספציפי הזה, אז אותי דווקא העסיקה השאלה האם ההתאגדות המרגשת הזאת של כל בתי הקולנוע איננו מהווה מן זן מיוחד כזה של "קרטל" שהתחפש למבצע?
עפ"י ויקיפדיה, "קרטל מחירים" הוא "קביעת מחיר אחיד לשיווק הסחורה.". אמנם ב"קרטל המחירים" הזה הכוונה היא למצב בו מחזיקים מחיר גבוה אבל האם לא ניתן להגדיר גם "קרטל מבצעים"?
תחשבו על זה… האם בכך שכל בתי הקולנוע מכריזים ביום אחד על הוזלת מחירים קולקטיבית הם לא רואים עצמם פטורים מלעשות הוזלות שכאלו מעת לעת כחלק מהתחרות ביניהם?
לא יודעת, זה מרגיש לי ממש מוזר הדבר הזה.
אגב, על אף שאין ויכוח על כך שהיוזמה היא בסה"כ יוזמה נחמדה אז אותנו לא תראו ב"יום (ההסתערות על) הקולנוע".
אותנו תראו באחד הערבים האחרים, השקטים והנעימים, בהם מתקיים הדיאלוג (הפרובינציאלי החביב) הבא:
סדרן (לפני תחילת הסרט): "תרצו הפסקה?"
אנחנו: "לא, תודה".
סדרן: "אוקיי, אז אם אתם רוצים משהו מהמזנון תבואו עכשיו כי בסוף הסרט הוא כבר יהיה סגור".


4 תגובות

יגעת ומצאת (את הגורם) – תאמין

בזמן האחרון, עולה על סדר היום, מעת לעת, נושא "שנאת העשירים", "ניכור המגזר העסקי" ו"תיעוב המוסדיים".
לאחרונה קראתי בגלובס שתי התבטאויות בעניין זה.
הראשונה של חדווה שרון (אשתו של גיל שרון, מנכ"ל פלאפון) שאמרה את הדברים הבאים:
"כששלי יחימוביץ' מתבטאת בבוטות נגד בעלי הון ועשירים, אנחנו צריכים לשים לזה גבול. כחברה עברנו את הגבול. הדיבור הפופוליסטי והמתלהם, והטינה כלפי האנשים שמביאים לצמיחת הכלכלה, צריכים להיפסק.
מאז המחאה החברתית נעשה עוול גדול לקבוצה גדולה של אנשים. נהייתה פה טינה מטורפת כלפי אנשים עם כסף. זה מכעיס. רוב האנשים האלה לא ממונפים, לא לקחו כסף מבנקים ולא מהפנסיות שלנו. אלו אנשי עמל מוכשרים, שהרוויחו ביושר את כספם. הם מפרנסים משפחות אחרות ומשלמים מסים. ההתבטאויות החריפות, התקשורת שנגדם, השמחה לאיד, הקרקס סביב 'נוחי מאבד שליטה או לא'. אנשים רוצים לראות דם, לראות עשירים נופלים. מאיפה כל הרוע הזה? בלי העשירים ובעלי החברות לא תהיה פה כלכלה".
(ויש עוד מזה כאן: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000869037).
השני הוא עוזי דנינו, מנכ"ל אקסלנס, שאמר כך:
"אנשי עסקים בישראל חשים היום תחושת ניכור, שמביאה אותם להגיד, 'אתה יודע מה, לא בא לי. לא רוצה להתעסק עם זה. מיד כשאכנס לשם כבר ימרחו אותי ויסתכלו בגוגל למצוא מה נכתב עליי'.
(כאן: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000875736).
יעל אנדורן, מנכ"לית משרד האוצר, שנבחרה לאשה המשפיעה ביותר של שנת 2013 ע"י המגזין ליידי גלובס שיצא היום, מצאה וסיפקה לנו סוף סוף את הגורם שממנו נובעת האווירה הזאת וכך היא אומרת (ההדגשה איננה במקור. היא שלי):
"יש היום שיח ציבורי שלא מכיר בחשיבות של המגזר העסקי כאחד מקטרי הצמיחה המרכזיים של המשק. יש היום הלך רוח מאד אנטי תאגידי, גל נגד המגזר העסקי… האווירה האנטי תאגידית היא תופעה שמתקיימת כעת בכל העולם. זה נובע, בין היתר, מהתעצמות הרשתות החברתיות".
(צוטט מהעיתון המודפס. לפי בדיקתי הריאיון איתה טרם עלה לרשת).

ואני אומרת ש…

מאחר ויש לי תחושה עמומה שזה לא בהכרח הגורם ממנו נובעת האווירה האנטי תאגידית אז ברשותה של גברת אנדורן אעלה כאן מספר סברות נוספות שיכולות להוות את הגורם הזה:
הייתכן שזה קשור לגופים המוסדיים שמנהלים בצורה כושלת את כספינו, תוך ניהול לא יעיל ובכך מעמידים את עתידנו הכלכלי והפנסיות שלנו בסכנה מוחשית ומאיימת?
לא. לא נראה לי שמזה זה נובע.
אולי זה קשור למנהלים בכירים שמקבלים שכר עצום ומנקר עיניים ובונוסים מנופחים ללא כל קשר לביצועי החברות שהם מנהלים?
גם זה לא כל כך סביר בעיני.
האם ייתכן שזה נובע מהעובדה שיותר ויותר בעלי עסקים ממונפים שבמשך שנים משכו דיבידנדים מטורפים והתעשרו על "גב כספי הציבור" מבקשים עכשיו "תספורות"?
מממ… חושבת… לא! זה בטוח לא זה.
ומה עם כאלו שחייבים מיליונים ביד אחת ובונים וילה במיליונים ביד השנייה (אילן בן דב)? או כאלו שכבר אישרו להם תספורת של מיליארד שקל (יצחק תשובה) ואז במהלך השנה שלאחר האישור הם מושכים לעצמם דיבידנד ששווה שליש (340 מיליון ש"ח) מהסכום הזה?
לא, זאת כבר ממש סברה הזויה ולא קשורה לכלום.
אז מה עוד זה יכול להיות???
אולי מנהלים בכירים שקמים על עובדיהם המנסים להתאגד ומתנכלים להם? גוררים ומעקלים את מכוניותיהם? (ציטוט של חדווה שרון על הפגנת העובדים שמכוניותיהם עוקלו: "לא נעים לי מהשכנים"), מפחידים אותם עם צווים משפטיים שנמסרים להם בבתיהם בשעות הערב לעיני בני\בנות זוגם וילדיהם? ועוד פעולות פוגעניות למיניהן?
מה פתאום? ממש (אבל ממש) בלתי סביר שמכאן זה נובע.
אוקיי. אוקיי. בחיי שאני משתדלת.
אולי זה הביטחון התעסוקתי הרעוע שלנו? או יוקר המחיה המטורף? או המשכורות שנשחקות לצד המחירים שמתייקרים?  או הריכוזיות שמתנפחת באין מפריע והרפורמות שלא מבוצעות כך שחלוקת העושר מתעוותת ומקצינה את הפערים? או שמא הפיכתם של עובדים בני 45 ומעלה למובטלים זקנים חסרי תועלת שאין למגזר העסקי מה לעשות איתם יותר? או מעסיקים שמנצלים את פגיעותם של עובדיהם החלשים, מתעמרים בהם ומונעים מהם זכויות בסיסיות של פנסיה, תשלומי שעות נוספות ועוד ועוד ואין אכיפה ואין ענישה? או…
די! מודה ועוזב, ירוחם.
לראשונה בתולדות בלוג זה אני מושכת את כל מילותיי וכל סברותיי סרות הטעם ונאלצת להודות שאני טעיתי ויעל אנדורן צדקה. אין ספק שהאווירה האנטי תאגידית נובעת מהתחזקות הרשתות החברתיות. (נו! נו! נו! צוקרברג).
אלא מאיפה? תגידו לי אתם.

אגב, יש לי גם מה להגיד על כך שכנגד אווירת ה"עליהום" שנוצרה (והיא נוצרה. אינני מתכחשת לה) מגיבים ביצירת אווירת הפחדות ו"הילוך אימים" ("לא תהיה פה כלכלה", "מציאות שיכולה לדרדר אותנו", "משקיעים מוציאים את העסקים שלהם מהארץ"), אבל אשמור זאת לפוסט אחר.


השארת תגובה

מעניין מהי עלותה של שעת דיון בבית המשפט העליון

קראתי אתמול בגלובס ראיון עם עו"ד ופרופסור למשפטים בשם רון שפירא. בין השאר, הוא נשאל "מה הרגע המאושר ביותר בקריירה שלך?" והוא ענה:
"אני זוכר התרגשות מיוחדת כשהופעתי בבית המשפט העליון כמייצג של עצמי בגיל 19. הייתי תלמיד בעתודה האקדמית והגשתי ערעור על החלטת לשכת עורכי הדין, שלא לאפשר לי להתמחות בתום שנה ב' ללימודים. טענתי שאני מתחייב לסיים את התואר בתוך שנה. הפסדתי, אבל נהניתי במיוחד מהטיעון ומכך שבתום הדיונים, הנשיא מאיר שמגר אמר בקולו הסמכותי: 'אנחנו דוחים את הערעור, אבל אדוני עבר יפה את טבילת האש הראשונה שלו'".
(כאן: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000844524)

ואני אומרת ש…

נדהמתי לגלות לאן הולכים כספי המיסים שאני משלמת.
באמת. לא האמנתי למראה עיני שבית המשפט העליון באמת התכנס בראשותו של נשיא ביהמ"ש, ובאמת דן בערעור של בחור צעיר שרצה להתמחות בשנה ב' של הלימודים שלו ולשכת עורכי הדין לא אישרה לו את זה. זה לא יאומן בעיני שהבקשה הזאת לא נדחתה על הסף. ואני יודעת שיש דבר כזה של בקשות שנדחות על הסף.
במקביל, יושבים אנשים בכלא חודשים\שנים וממתינים שיישמע ערעורם. אני חושבת שזה בלתי נתפס.
אין ספק שהכותרת של הכתבה, שהיא ציטוט של המרואיין בעצמו, ממצה את העניין הזה הכי טוב: "בתי משפט הם בזבוז זמן אינסופי".


השארת תגובה

מנהלות בכירות כמדד להצלחת הפמיניזם

קראתי כתבה על שריל סנדברג, מנהלת התפעול הראשית של פייסבוק, ה״מלהטטת בין תפקידה בחברה לבין היותה אמא ורעיה, תוך כדי שמירה על עקרונותיה הפמיניסטיים״ (לשון הכתבה).
להלן אחד הנושאים שהועלה בכתבה זאת:
״לא משנה שנשים בעולם המערבי נכנסו לכוח העבודה ולחינוך הגבוה במספרי שיא בשני העשורים האחרונים, ההישג הזה עדיין לא חלחל אל משרות הניהול הבכירות בתאגידים שרק 14% מהן מוחזקות ע״י נשים. הסטטיסטיקה הזאת מחזיקה מעמד, למרבה הצער, זה עשור… ״יש קיפאון״ היא אומרת ״ואף אחד לא מדבר על זה״״
(כתבה זאת התפרסמה כנראה רק בעיתון המודפס אבל מצאתי כתבה אחרת בגלובס על אותה סנדברג מלפני כחודש שהיא באותה ״אווירה״ כאן:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000828787#FromSearchArticles

ואני אומרת ש…

אני, לא רק שאינני שותפה לצער על הקיפאון של אחוזי הנשים במשרות הניהול הבכיר, אלא שכולי תקווה שיש בכך סימן טוב.
שריל סנדברג מוגדרת כפמיניסטית מאחר והיא אישה שהצליחה להתחתן, ללדת ילדים ולהגיע למשרה בכירה ביותר והיא מצליחה לשלב בין כל הדברים האלו בהצלחה יתרה.
בעשורים האחרונים הזרם המוכר יותר של הפמיניזם הוא הזרם שאותו מייצגת סנדברג, והוא שהדגש מושם על השתלבותן של נשים נשואות, אמהות לילדים, במשרות בכירות ולכן זהו גם המדד המרכזי למדידת הצלחתו של הפמיניזם.
״אה-מה-מה״?
בזמן שסנדברג שחתה עם הזרם הזה היא כנראה לא הבחינה בזרם אחר של נשים שהבינו שהדרך הזאת לא הוכיחה עצמה, והתחילו לפתח תפיסות וגישות שונות לקידום האג׳נדה הפמיניסטית שלהן. על קצה המזלג, גישות אלו מדברות על כך שיש לשים את הדגש דווקא על בריאת עולם חוקים חדש ושונה ולאו דווקא על השתלבות והטמעות בעולם החוקים הקיים שנברא והותאם לצלמם ולדמותם של גברים.
כאמור, כולי תקווה שהקיפאון המוזכר בכתבה, בסך הכל מוכיח שהגישות החדשות האלו כבר מתחילות לחלחל. אם זה אכן כך, אז בעתיד הלא רחוק נתחיל למדוד הצלחתן, או אי הצלחתן, של גישות אלו בעזרת מדדים שונים לגמרי.