בעטי, מיכל, בעטי

להלן שתי אמירות בהן נתקלתי בשבוע-שבועיים האחרונים (לא ציטוטים מדויקים, רק רוח הדברים).
גבר א׳
(בהתייחסו למחאת הנשים החרדיות הקוראות לנשים לא לבחור במפלגות חרדיות כל עוד הן לא יכולות להיבחר למפלגות אלו).
זוהי מחאה פשוט מגוחכת. מינם של הנבחרים איננו רלבנטי. גברים לא רק יכולים לייצג נאמנה אינטרסים של נשים אלא עושים זאת כל הזמן. האם גפני שקידם נושאים הקשורים לתחבורה ציבורית לא פעל גם לטובתן של נשים? האם ליצמן כסגן שר הבריאות, כאשר דאג לטיפולי שיניים חינם לילדים, לא מייצג בכך אינטרסים של נשים?
אני עצמי הייתי שר והתייעצתי הרבה עם אשתי שתמיד אמרה לי שאת הייצוג היא משאירה לי.
זה פשוט שטויות לחשוב שגברים לא פועלים לקידום ענייניהן של נשים.
(דברים ברוח זו נאמרו ע״י שני גברים שונים שהוזמנו לראיונות שונים ששמעתי, ברדיו ובטלוויזיה, לשמש על תקן מגיני הפרקטיקה של הדרת נשים מהמפלגות חרדיות)

גבר ב׳
אני טוען כבר שנים שכל הפעולות וכל ב״בלגנים״ שעשו הפמיניסטיות עד היום רק הרעו את מצבן של הנשים.
(נאמר לי, בפעם המי יודע כמה, ע״י ידיד טוב. גילוי נאות: טענה זאת מושמעת באוזניי מעת לעת גם ע״י נשים, ידידות טובות שלי)

ואני אומרת ש…

יותר משאני אוהבת לייצר חיבורים בין שני דברים לכאורה לא קשורים, אני אוהבת לחלוק את חוכמתה של אמי היקרה ז״ל שמאפשרת לי יצירת חיבורים אלו.
וכך לימדה אותי אמי:
כאשר נטענים בפנייך טיעונים שהאינסטינקט שלך צועק לך שהם מקפלים בתוכם חוסר הגיון, חוסר צדק או אי שוויון, תעשי דבר פשוט – ״תבעטי את הכדור לתוך המגרש" של הדובר/ת, תסובבי את אותו טיעון כלפיו, ואז תבררי שוב את עמדתו כלפי הנושא.
אז הנה, אמא, אני בועטת:
גבר א׳ יקר, טיעונך נגע לליבי ואני נוטה להניח שדיברת בכנות רבה ושאתה מאמין בכל לב שמינם/מגדרם של הנבחרים איננו חשוב ושגברים מייצגים נאמנה וללא משוא פנים את עמדותיהן, תחומי העניין, תפיסותיהן וגישותיהן של נשים.
אי לכך ובכפוף לאותה אמונה שלך בדיוק, אני מציעה לך את העסקה הבאה:
מה דעתך שהכנסת תורכב מ-120 נשים, שהרי לשיטתך המין לא משנה ומכאן שאותן נציגות ייצגו ממילא נאמנה את עמדותיהם, תחומי העניין, תפיסותיהם וגישותיהם של הגברים. לא ככה?
נו, קונה את העסקה?
מה? לא?
מוזר… תגיד, יש מצב שהטיעון האמיתי שלך הוא בעצם שגברים מייצגים נאמנה נשים אבל להיפך, אפעס, זה מסיבה כל שהיא לא עובד?
כן, אה? הבנתי… בהחלט טיעון מרתק, והייתי שמחה לשמוע ממך עליו עוד ועוד, אבל יש לי קצת עוויתות וגם בחילה קלה, אז נמשיך לשוחח על כך בהזדמנות אחרת. סבבה?

גבר ב׳ יקר, טיעונך נגע לליבי ובגלל שאני נחמדה אני אפילו אעזור לך לנסח אותו מעט אחרת: ״אני טוען כבר שנים שחייהן של נשים היו טובים יותר לפני שהפמיניסטיות התחילו עם הפעולות ועם ה״בלגנים״ שלהן״.
אי לכך ובכפוף לטענה זאת, שבה אני בטוחה שאתה מאמין בכל ליבך, גם לך אני מציעה עסקה מהחלומות.
אני אוחזת בידי כרטיס טיסה (שמימנתי במיטב כספי) והוא ייקח אותך למדינה שבה תחיה אתה בעצמך את החיים הטובים של נשים כפי שהן חיו אותם טרם דרדרו אותן הפמיניסטיות למצבן הנורא היום.
ובכן, כך ייראו חייך במדינה הזאת:
נולדת? מזל טוב! רק בריאות ונחת! יש לך כרומוזום y? סבבה. זה אומר שההשכלה היחידה שתרכוש היא בישול, ניקיון, תפירה, טיפול בילדים ושאר עבודות הבית. כל השכלה יסודית, תיכונית או אקדמית (ירחם השם) תימנע ממך משום שזה עלול להזיק לכרומוזום y באופן בלתי הפיך. אה, כן, גם נימוסים והליכות יהיו חלק מהשכלתך, כולל הבהרה חד משמעית לחייך רוב הזמן ולהשתדל לדבר רק כשפונים אליך. יאיי!
הוריך נפטרו? משתתפת בצערך. הבית, האדמות, הרכוש, הכסף, הכל מתחלק בין אחיותיך. מה זאת אומרת למה? כי כרומוזום ה-y מונע בעדך מלהיות בעל רכוש או חשבון בנק. מה לא ברור?
התחתנת? סימן טוב ומזל טוב! שמחה וששון! אך אם ברבות הימים תדעך השמחה וייעלם מביתכם הששון אז רק תדע שיש מצב שבת זוגתך, שתחיה, תחליט להעיף לך פה איזה פליק שם איזו סטירה ואולי גם בעיטה ל****.
מה לעשות אתה שואל? לא לעשות. פשוט קבל, תוריד ת'ראש ושתוק.
מה? סליחה? לא הבנתי. משטרה? לא. לא הבנת. זה לגמרי חוקי. לא הולכים למשטרה כשאין עבירה שנעברה.
אתה יודע מה, גבר ב׳ אני יכולה להמשיך עם עוד כמה וכמה וכמה דוגמאות אבל קוראיי הם אנשים משכילים ובעיקר עסוקים אז אשמח אם נוכל כבר עכשיו ללחוץ יד ולחתום על העסקה של הטסתך למדינת הכיף-כיף הזאת שממנה ומטה דרדרו הפמיניסטיות את מצבן של הנשים לתהומות שלא היו כמותן. סגרנו?
מה? לא? רגע רגע, אז לא הבנתי משהו. בתחילת שיחתנו טענת שמצבן של הנשים היה הרבה יותר טוב לפני שהפמיניסטיות התחילו עם השטויות שלהן, אז למה שלא תרצה לקחת את הכרטיס ולהכיל על עצמך את כל הטוב השופע הזה? הייתכן שהסיבה לכך קשורה לכך שהטיעון שלך לא רק צולע, ולא רק פוגעני ומקטין את הישגיהן של נשים אמיצות שראויות לכל שבח, אלא שהוא פשוט מופרך מיסודו? (רמז: כן!).

ועל זה אני אומרת ש…

אמא ללא ספק ידעה על מה היא מדברת.
בעטו, א/נשים, בעטו את הכדור למגרש של בן/בת השיח שלכםן. לכולנו קל יותר להבין את הדברים כאשר הם מופנים אלינו וכאשר אנחנו נדרשים/ות להגן על הטיעון שלנו כשהוא מנוסח ביחס לעצמנו ולא ביחס ל״אחר״.
חבל רק שלא זכתה לראות אותי מיישמת…

נשק נשק תרדוף

בעקבות גל הפיגועים האחרון עלו נושאים שונים לסדר היום, וביניהם הדיון בשאלה עד כמה יש להקל או להקשות על האפשרות של אזרחים לקבל רישיון לנשק.
הסיבה להעלאת הנושא, דווקא בהקשר זה, נובעת מכך שבגדול התפיסה המובילה היא שנוכחותם של יותר בעלי נשקים במרחב הציבורי יכולה להקטין את הנזק של פיגוע.
להלן דוגמה לשיחה אחת שהתקיימה בנושא בתכנית "מה בוער" של רזי ברקאי בגלי צה"ל.
בפתיח לשיחה ציטט רזי ברקאי את ניצב בדימוס אריה עמית, מי שהיה מפקד מחוז ירושלים, שהתראיין אצלו קודם ואמר ש"המצאות של נשק אישי בידיים שלנו [האזרחים] במקומות האלה יכולה גם להרתיע וגם לנסות ולהתגבר על אירועים כפי שהיו הבוקר" (הפיגוע בבית הכנסת בשכונת הר נוף).
מתוך ניסיון להקיף ולהציג את הנושא מכל הכיוונים, זומנו לשיחה שלושת הדוברים להלן, כאשר כל אחד מהם תרם כמובן את זווית הראיה שלו.
להלן רוח הדברים של כל אחד מהדוברים:
תת ניצב בדימוס מאיר בן שי, בעבר ראש אגף האבטחה באגף המבצעים במשטרה, הסביר איזה מוסדות ציבור מחויבים להציב אבטחה (בתי כנסת לא מחויבים) והבהיר שתקנות שמאפשרות ליותר אנשים להסתובב עם נשק לא משנים מהיום למחר כי "צריך שאנשים ירצו וצריך שהם יעברו הכשרה יותר ארוכה ממה שהם עוברים היום".
יעקב עמית, הממונה על רישוי כלי ירייה במשרד לביטחון פנים, נתן מידע על כמות הרישיונות שמאושרים מדי שנה וסיפר על התהליך, השיקולים והקריטריונים לקבלת רישיון נשק ועל השינויים שחלים בהם כל הזמן. כמו כן עדכן שלאור המצב יצאה יום קודם הנחיה מהשר לביטחון פנים, שקובעת ששומרים בחברות אבטחה, שמחויבים כיום להפקיד את הנשק לפני הליכתם הביתה, יחזרו לשאת אותו בתקופה הקרובה.
ליאור נדיבי, בעבר קצין משטרה ובהווה מזכיר העמותה לקידום תרבות הנשק, הביע את מורת רוחו מהעובדה שהמדיניות היא "לצמצם לצמצם לצמצם" (כדבריו) את מתן הרישיונות לנשק לאזרחים וטען שהאגף לרישוי כלי ירייה מערים קשיים מכוונים בפני אזרחים שמסיבה כל שהיא מאחרים בחידוש רישיון הנשק שלהם או שיש בעיה כל שהיא עם הנשק שלהם. הבעיה המרכזית מבחינתו היא ש"הם [האגף לרישוי כלי ירייה] לא רוצים שיהיה נשק בידי אזרחים".
ולמי שמתעקש/ת לוודא שהכל אמת לאמיתה ו/או שחלילה לא הוצאתי את הדברים מהקשרם מוזמן/ת להאזין לזה כאן:
http://bit.ly/1uhnpZf
(שעה שניה של "מה בוער" מתאריך 18.11.14 החל מדקה: 32:00)

ואני אומרת ש…

אני מברכת על השיחה הזאת שזימנה עבורי את ההזדמנות להמחיש לכם את משמעותה של "הטמעת חשיבה מגדרית", או במקרה זה את תוצאותיה והשלכותיה של "אי הטמעת חשיבה מגדרית".
ובכן, כאשר אני, כמי שהחשיבה המגדרית כבר מוטמעת בה, מקשיבה לשיחה כזאת, אז מעבר לעניין שמעורר בי התוכן שלה, אני מתעניינת בנוסף ובעיקר גם בתוכן שנעדר ממנה.
האם מי מכם יודע לנחש, לשער לחשוב איזה תוכן נעדר מהשיחה הזאת? איזו זווית משמעותית לא כיסה רזי ברקאי בהעלותו לדיון נושא כה חשוב של מתן יותר/פחות רישיונות נשק לאזרחים?
יש ניחושים?
רמז: קשור למגדר.
נו?
עדיין מחכה.
מישהו?
מישהי?
טוב, אעזור לכם.
אנא קראו בעיון את הפסקה הבאה מתוך "דו"ח זכויות האדם בישראל – תמונת מצב 2013" שהוציאה "האגודה לזכויות האזרח בישראל":
"…בתוך הבית, נשק אבטחה ונשק קל בכלל, מאיים במיוחד על נשים. על פי קואליציית "האקדח על שולחן המטבח", מבין קורבנות כלי הירייה במרחב הביתי, לנשים יש ייצוג-יתר; בכל מרחב אחר, גברים מהווים רוב עצום בין נפגעי הנשק הקל וקורבנותיו. מחקרים מהעולם מצביעים על כך שתדירות מקרי הרצח של נשים עולה מאוד בבתים שיש בהם כלי ירייה, וכי במקומות שבהם הוחמרו החקיקה והאכיפה בנושא רישוי הנשק, פחת משמעותית מספר מקרי הירי בנשים…". (ההדגשות הן שלי)
(כאן: http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2013/12/State2013he-ch9.pdf)
אוקיי. כולי תקווה שכעת אתם כבר יודעים את התשובה.
התשובה היא ש"אופס (שוב ושוב ושוב) שכחנו לכסות בדיון (הגברי שלנו. כי כלי ירייה זה הרי נושא של גברים) קבוצה מסוימת באוכלוסייה שמושפעת גם היא מהעובדה שמישהו נושא נשק בקרבתן, לא פחות (ואולי אף יותר(?)) מעוברי ועוברות האורח שנקלעים/ות לפיגועים ואין או יש בסביבתם נושא נשק".
רגע! עצרו! לפני שאתם מנסחים את עמדתכם הנחרצת "מי ומה יותר חשוב" – ביטחונן האישי של אותן נשים המאוימות בביתן או הביטחון האישי של כלל הציבור ברחוב – תנסו לא לפספס את הטיעון שלי, שאיננו עוסק כלל ועיקר בעמדה כל שהיא כלפי הנושא הנדון.
הטיעון שלי עוסק בבעיה אקוטית הרבה יותר רחבה שללא חשיבה מגדרית מושארים, פעם אחר פעם כאמור, נושאים חשובים ועקרוניים מאד מחוץ לשיח הציבורי, ואיך שהוא הנושאים האלו, לעיתים קרובות (מדי), הם דווקא אותם נושאים שקשורים / שייכים / מזוהים / משפיעים על נשים.
ולמה זאת בעיה אקוטית?
כי הקו המחבר בין תופעה של אי השמעת הקולות של נושאים שקשורים / שייכים / מזוהים / משפיעים על נשים לבין גיבוש מדיניות והקצאת תקציבים ש"לא רואה ממטר" נושאים שקשורים / שייכים / מזוהים / משפיעים על נשים הוא כל כך קצר, כל כך ברור וכל כך בעייתי שאני מאד מקווה שהצלחתי לשרטט אותו עבור אלו מכם שלא הבחינו בו קודם.

ובנימה מעט אופטימית לסיום…
למזלנו לא הכל שחור ויש תקווה, כי אלו שכבר אימצו חשיבה מגדרית ונמצאים, ובעיקר נמצאות, בעמדות השפעה כן משמיעות את הקולות החשובים האלו, כמו למשל מה שכתבה ח"כ תמר זנדברג בפוסט שהעלתה לפייסבוק כאן:
http://on.fb.me/1xwpKW8

הו הא מי זה בא? ציניקנים! מה קרה?

שמעתי לפני כמה ימים את עירית לינור וקובי אריאלי ב"מילה האחרונה" בגל"צ, מדברים על שני אירועים שעלו השבוע לכותרות. אחד מהם הוא החייל שדרך את נשקו לעבר ראשו של נער פלסטיני כבן 15 שהתגרה בו, והשני הוא פעולת "תג מחיר" בפורידיס.
אדגיש שהשיח של השניים היה סביב השאלה האם אלו הן אכן חדשות שצריכות לעלות לכותרות, כמו גם על נטייתה של התקשורת שמאלה או ימינה בהקשרם של אירועים כאלו.
להלן כמה ציטוטים מהשיחה (ההדגשות הן שלי):
עירית לינור על החייל שדרך את נשקו:
"אני רוצה להגיד משהו מכיוון אחר לגמרי… אין צורך לתת לערס הפנימי שלך להבקיע… אתה נדרש להטיל מרות… אבל לא צריך להגיב בחמימות מוח רק בגלל שמישהו עיצבן אותך במשך דקות ארוכות…"
"…ועכשיו לענייני [מגבירה את קולה] אז דרך נשק וקילל. וואלה, זה באמת כותרות ראשיות. לא פתח באש, לא ירה, לא הרביץ אפילו. אז הייתה התפרצות עצבים והתנהגות שאיננו מעודדים אותה, אבל [מגבירה את קולה] לא קרה כלום, ראבאק!…"
"… אני בתור מפקדת שלו, אגב, הייתי מטפלת בזה כפי שמפקד צריך לטפל בהתנהגות כזאת, אבל בתור חדשות?…" "אני רוצה גם להגיד שאני לא כל כך התרגשתי, אבל זה בינינו ולא בתור מפקדת ולא בתור כלום [לוחשת] אז הוא דרך נשק, אז זה הבהיל אותם, זה בסדר גמור"
קובי אריאלי על האירוע בפורידיס:
"אני לא יודע איך לומר את זה בזהירות… אולי תסבירו לי מה ההתרגשות? מה אתם מדברים? זה סכסוך שמתמשך כבר הרבה הרבה זמן… זה דבר טבעי ומתבקש ותפסיקו את הזעזוע המזויף והמרושע הזה. בוא נאמר את האמת, מדובר ברוב המקרים בגרפיטי ובהטרדות ובמקרים הקיצוניים מאד בפגיעות ברכוש".
עירית לינור על האירוע בפורידיס:
"ההתלהבות הזאת מהדבר הזה הכי נורא שקרה היום שצריך עכשיו לדון בזה… וכולם גם עוסקים בטיפשות הזאת בפורידיס… זה מקבל תהודה משל היה ליל הבדולח מס' 2…"
"… אז באמת… מה עוד מעצבן אותי? אנחנו יודעים שיש ימין קיצוני. למה? כי כל פעם שהוא מוציא צבע פנדה ומקשקש על איזה קיר אז זה אנחנו כבר גרמניה 1936…"
(השידור המלא כאן – http://bit.ly/1iXj4tp – השיחה בנושא, החל מדקה 2:42)

ואני אומרת ש…

על אף שהדגשתי שהקשר הדברים היה באם מדובר בכותרות חדשותיות או לא, ועל אף שאני, במובן מסוים, הולכת להוציא את דבריהם מהקשרם אז אני עדיין מרגישה צורך להתחיל בדברי ברכה לכבוד הלהג המתנשא והמזלזל הזה:
אשריכם, עירית וקובי, שבניכם ובנותיכם זוכים להסתובב במקומות בהם אין חיילים ש"מטילים מרות ונותנים לערס הפנימי שלהם לצאת".
אני מאד שמחה בשבילכם שהם חיים ללא החשש שחייל "וואלה, בסה"כ ידרוך לראשם את הנשק. לא ירה בהם, ראבאק, לא ירביץ להם ואפילו לא יתפרץ עליהם בעצבים" (בהתנהגות שאיננו מעודדים, כמובן).
אשריכם, עירית וקובי, שכאשר אתם, ובני ובנות משפחתכם, ישנים במיטותיכם אז ביתכם איננו כלול בסטטיסטיקה של "הטיפשות הזאת של הגרפיטי ושל ההטרדות".
אני מאד שמחה בשבילכם שאף אחד "לא מוציא צבע פנדה ומקשקש על קירות ביתכם" וש"במקרים קיצוניים בלבד גם לא פוגע לכם ברכוש".
אשריכם וטוב לכם על כי זכיתם בפריבילגיה לשבת באולפן גל"צ (הממוזג?) ולהתנתק לרגע לחלוטין מהיכולת להזדהות עם מי שמציאות חייו כה שונה משלכם, משלנו.
אינני רוצה להיכנס לדיון הפוליטי, מדיני, צבאי הקשור בסוגיות המורכבות של שני האירועים האלו, וגם לא להיכנס לסוגיה שעלתה שם בשידור, האם זה כן חדשות או לא חדשות, והאם התקשורת שמאלנית או ימנית או מאוזנת או לא ומה היא בוחרת ולא בוחרת להביא לידיעתנו.
אלו נושאים גדולים וכבדי משקל מדי עבורי. קטונתי מקטון.
אני רק רוצה לכוון פנס קטן ולהאיר התנהגות שבה מבטלים בפומבי, בקלות כה רבה, ובזלזול מופגן את הפחד והבהלה של מישהו אחר ואף נותנים אישור שזה "בסדר גמור" להיבהל כשדורכים מולך נשק.
התנהגות שבה בשמה של "בדיחות (וזחיחות) הדעת" בוחרים לא להישיר מבט לעומק המשמעות של החיים של מישהו אחר החי במציאות כה שונה משלנו.
אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם לקלות הבלתי נסבלת של הציניות ושל ההתנתקות מתחושות אמפתיה, הבנה והזדהות (שוב אני עם הדרישות המוגזמות שלי).
אינני יודעת מה איתכם, אבל כשאני מאזינה לרדיו, חשוב לי מאד לשמוע שיח שיכיל (גם) את הדברים (הנאיביים) שציינתי, ועל אף ששיח כזה בהחלט מתקיים, יש לציין, אזי בכל פעם שזה מרחיק לכדי אמירות גסות, ציניות ומזלזלות שכאלו, זה מרגיז ומקומם אותי מאד.
ואולי זאת רק אני. אני באמת כבר לא יודעת.

וכתתו כספם להמצאות

השבוע (14.1.14) שמעתי בגל"צ, ב"מילה האחרונה", את הדיון שקיימו אברי גלעד וג'קי לוי בעקבות הידיעה על פטירתו של מיכאיל קלשניקוב, הלא הוא ממציא רובה הקלשניקוב (הידוע גם בשמו הישראלי – קלצ'ניקוב).
כך אמר אברי גלעד (ציטוט מדויק. כן, כן, טרחתי ותמללתי עבורכם):
"… אי שם במלחמת העולם השנייה הוא המציא את כלי המשחית הזה… והוא עשה עבודה טובה, והנה הוא היום בגיל 95, לפני שהוא הלך לעולמו, הוא דיווח שהוא עסק הרבה בסוגיה הזאת האם הכלי שלו הביא יותר טוב לעולם או רע לעולם… זה מעניין להשתמש בדוגמה הזאת, כדי שכל אחד ואחד מאתנו יחשוב האם המעשים שלנו יביאו לנו כסף או תהילת דמים. שבסוף בסוף זה יתפשט ויגיע ויפרוץ למקום שלא חשבנו, וזה מכוון בדיוק לתעשיות הביטחוניות שלנו…"
זאת הייתה תגובתו של ג'קי לוי (ציטוט מדויק. טרחתי וגו'):
"נכון, אבל צריך לזכור שלצד זה קורה דבר שהוא קרוב קרבה ממש הדוקה לנבואה המשיחית של ישעיהו "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים". כי התעשייה הביטחונית בישראל, מייצרת תעשיות בת שמשתמשות באותן טכנולוגיות ששימשו לפיתוח כלי משחית כדי לבנות תכשירים רפואיים, תכשירי עזר חקלאיים, כל מיני דברים… ויש בזה יסוד מסוים של כפרה… התחליף שלהם לקולונוסקופיה הוא מדהים… הם בראו, כתוצאה מפיתוח לוחמני די מזעזע, מצלמה קטנטנה שאתה יכול לבלוע אותה כמו קפסולה של כדור אנטיביוטיקה…"
(כאן: http://bit.ly/RMehAB החל מדקה 35:15)

ואני אומרת ש…

אני מאד אוהבת את חדות האבחנה של ג'קי לוי, שלא לדבר על השנינות המקסימה שלו שקורעת אותי מצחוק, אבל הפעם, הוא לפי דעתי התבלבל קמעא, ואני בטוחה שאתם יותר משמחים על כך שאני כאן כדי להאיר זאת עבורכם.
לפני זמן מה, קראתי כתבה על המצאות בתחום אחד, שהמקור שלהם היה דווקא תחום אחר, לכאורה בלתי צפוי.
אחד הגופים ש"הצטיינו" בכתבה הזאת הייתה, איך לא, נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית.
גם גוגל, שולחת בשנים האחרונות את "זרועותיה הארוכות" לפיתוח פיתוחים שונים ומשונים בתחומים שמזמן כבר חרגו מגבולות כלי החיפוש באינטרנט.
ולמה אני מספרת לכם את זה?
ובכן, כי כל בר דעת שיתבקש לציין מהו לדעתו הנושא המרכזי המשותף לנאס"א, לגוגל ולתעשיות הביטחוניות בישראל יענה את התשובה הנכונה שהיא, כסף, כסף והרבה מאד כסף.
(טוב. נו. בנאס"א הרבה יותר מאשר ברפאל נניח, אבל אל תהיו קטנוניים).
ובכן, ג'קי, יש לי סקופ היסטרי עבורך היום.
Surprise!!
בכל(!!) מקום, ללא יוצא מן הכלל, שבו ישפכו כסף בלי חשבון ושבו יעמידו את חזית הטכנולוגיה, והתנאים הכי טובים שיש, לצורך תכנון ופיתוח, שם גם יעבדו מיטב המוחות.
ובכל(!!) מקום שבו יעבדו מיטב המוחות, לפתע, באורח (ממש לא) פלא, על הדרך, יתפתחו ויצמחו להם רעיונות יפים שמהם ייגזרו פתרונות יצירתיים שאינם בהכרח למטרה שלשמה הוקם אותו מקום (ע"ע גוגל).
אי לכך ובהתאם לזאת, אוי ואבוי לנו אם המצב היה שונה בתעשיות הביטחוניות שלנו.
מבחינתי, ההמצאות הנלוות לתעשיות הביטחוניות הן "לא כפרה ולא נעליים", זה בסה"כ תוצר לוואי הכרחי ומתבקש בהינתן כמות הכסף שנשפכת שם, במקום במקומות אחרים, חשובים לא פחות (כן, כן, אין ברירה, אנחנו "עם לבדד ישכון…", ו"בכל דור ודור…". יודעת. יודעת).
אני אישית, הייתי רוצה לקוות שאזכה בחיי לשמוע על כך שהתחליף לקולונוסקופיה פותח, ככה במקרה, תוך כדי פיתוח של "תכשירי עזר חקלאיים" חדשניים, ולא תוך כדי פיתוח של "משהו לוחמני מזעזע" (שתכליתו לפגוע, לפצוע או להרוג מישהו), אבל יש לי תחושה עמומה שבשלב זה אצטרך כנראה להסתפק בתקווה בלבד.

נשים, הגזמתן! דעו את מקומכן

לפני כמה ימים שמעתי אצל יעל דן שיחה עם מועמדת (לשעבר) למועצת העיר ירושלים (רחלי איבנבוים) מטעם מפלגת הבית היהודי.
המועמדת (לשעבר) הינה אישה חרדית המתגוררת במאה שערים ואת הסיבה מדוע היא מועמדת לשעבר תוכלו להבין מהתמליל הבא של דבריה:
״איימו עלי באיומים קשים מאד…איימו עלי שהילדים שלי לא יוכלו להמשיך ללמוד במוסדות הלימוד (החרדיים) בהם הם לומדים…(קיבלנו איומים) מבית הכנסת של בעלי, מהקהילה שאנחנו שייכים אליה…אפילו מקום העבודה של בעלי קיבל איומים קשים במידה והם ימשיכו להעסיק אותו כל עוד אני מועמדת למועצת העיר… בהתחלה לא נבהלתי…מה שהם עשו זה שהם פשוט ארגו יחדיו את כל מסכת האיומים בסל אחד ואמרו לי… שאני מתחילה את חיי מנקודת האפס בלי משפחה, בלי קהילה, בלי חברה, בלי מוסדות בלי שום דבר״.
(כאן (החל מדקה 44:30) – http://bit.ly/1qMOEMa)

ואני אומרת ש…

זה לא יאומן איך במדינת חוק דמוקרטית ו(כאילו) נאורה ניתן להפעיל כזאת אלימות ברוטאלית וגסה נגד מועמדת, והארץ לא גועשת ולא רועשת.
העובדה שאירוע כזה התקיים, אמורה להטריד כל אדם נאור שמאמין בדמוקרטיה ודוגל בחירותו של כל אדם באשר הוא אדם לבחור ולהיבחר. שלא לדבר על הרצון והזכות לחיות במדינה חופשית ולא במדינת מאפיה שקובעת מי יעשה מה מתי וכמה, בכוח הזרוע.
אז נכון, אני מבינה שלאף אחד לא באמת אכפת כי זה סתם בחירות מקומיות וזה רק למועצת העיר, אבל לי זה אכפת מאד כי זה עניין עקרוני בעיני.
היום מונעים (באיומים קשים) מאישה להיות חברת מועצת העיר, סתם ככה רק בגלל היותה אישה, ומחר ימנעו מאישה אחרת, באותה הדרך ומאותה הסיבה, להיות ראשת ממשלה.
ומה בדיוק המרחק בין למנוע מנשים להעמיד עצמן לבחירות דמוקרטיות לבין למנוע מהן לבחור בבחירות דמוקרטיות?
בעיני, המרחק הוא קצר מאד, קצר מדי.
למי שלא זוכר, או לא יודע, אז היינו שם ממש לא מזמן (ראו בוויקיפדיה: "בצרפת ניתנה לנשים זכות בחירה רק בשנת 1944 ובשווייץ רק בשנת 1971. עם מתן זכויות הצבעה לנשים בסעודיה בשנת 2011, בכל המדינות בעולם (שנערכות בהן בחירות) ניתנת זכות הצבעה לנשים").
ולמי שעוד לא הבין, או שאולי חושב אחרת, אז שיחשוב שוב כי אין לנו שום כוונה לחזור לשם.
כל כך מקומם אותי, שאין לי מה לומר מעבר לזה, אז פשוט אמשיך להתעצבן לי כאן לבד בחושך.

איפה האבות כולם

היום שמעתי אצל יעל דן שיחה על נושא חיסוני הפוליו שהחלו בהם היום.
אחת הדוברות הייתה אישה בשם שירי גורמן, המשתייכת לקבוצת פייסבוק בשם "אמהות אומרות לא לחיסון הפוליו המוחלש".
לא אלאה אתכם בכל דבריה אבל להלן ציטוט אחד מדויק ממה שהיא אמרה:
"אנחנו קבוצה של אימהות שמאד מוטרדות מהנתונים אליהם אנחנו נחשפות… בשבילנו כאימהות כשזה אמור להגיע לילדים שלנו זה מאד מטריד, זה מאד מדאיג".

ואני אומרת ש…

מישהו לעזאזל חייב להסביר לי אחת ולתמיד מה הבעיה של האנשים האלו לפתוח דף פייסבוק ששמו "הורים אומרים לא לחיסון הפוליו המוחלש " ו\או להגיד משפטים כמו "אנחנו קבוצה של הורים שמאד מוטרדים מהנתונים אליהם אנחנו נחשפים… בשבילנו כהורים כשזה אמור להגיע לילדים שלנו זה מאד מטריד, זה מאד מדאיג".
What is with you people?
לא, באמת. מה זה זה?
עולמנו רווי באמירות סטיגמטיות ומכלילות המתייחסות לאישה בתור המנקה, המבשלת, המגדלת את הילדים ובלה בלה בלה. אלא מה? למרות שזה לא מוצא חן בעיני, אז בבתים רבים וטובים המצב הסטיגמטי הזה של נשים הוא אכן המצב האמיתי. אז יאללה, נניח, נניח שזה בסדר להכליל כך (לא בסדר, אבל נניח).
אבל דאגה לבריאות הילדים??? למה פתאום לנכס את זה רק לאימהות? זאת אפילו לא סטיגמה רווחת וזה בוודאי לא המצב האמיתי (בשום בית שאני מכירה לפחות). אז מאיפה הדבר הזה הגיע?
האם יש למישהו ספק באשר לרמות הדאגה והאכפתיות של אבות לבריאות ילדיהם? האם מישהו חושב, כותב, אומר שדאגתם של אבות נופלת מדאגתן של אימהות כשזה מגיע לבריאות הילדים?
אז גב' גורמן היקרה, אודה לך מאד, אם בשלב ראשון תואילי נא לצמצם את האמירות הסטיגמתיות והכוללניות שלך לגבי נשים\גברים, אימהות\אבות, לפחות רק לאותם נושאים שמשתקפים ברמה כזאת או אחרת במציאות האמיתית ובכך תתרמי את תרומתך הצנועה לאי הרחבת השיח עם הטונים השוביניסטיים.
אם יתחשק לך, ורק אם לא קשה לך כמובן, אז בשלב הבא, את מוזמנת להרחיב את זה לכלל הנושאים. בנותייך ונכדותייך עשויות להודות לך על כך.
בתודה מראש!

מי שהסתפק בזה, יכול לעצור כאן, אני לא איעלב, אבל החלטתי, לאחר התלבטות קשה, להתייחס גם לגופו של עניין החיסון הזה, כפי שהוא נדון באותה שיחה.
מסתבר שהסיבה לכך שנותנים חיסון לילדים, שהם כבר בעצם מחוסנים, נובעת מכך שהחיסון ה"רגיל" שניתן אמנם מונע מלהידבק, אך המחוסן עדיין יכול להיות נשא של המחלה, וכאשר יש התפרצות, כפי שיש עכשיו, הוא עלול להדביק כאלו שאינם מחוסנים. מי שמקבל את החיסון הנוסף נמנעת ממנו היכולת להיות נשא ובכך קטן הסיכוי להתפרצות המחלה אצל אלו שאינם מחוסנים.

ועל זה אני אומרת ש…

אין לי מושג את מי מתכננים לחסן, אבל בעקבות השיחה הזאת מאד ברור לי שהילד שלנו לא ישמש כ"מגן אנושי" עבור אלו שמסיבות אלו ואחרות לא חיסנו את ילדיהם.
עם כל היותנו אזרחים טובים ושומרי חוק, אז הפתרון הזה נשמע לי הזוי משהו והפתרון היותר הגיוני, בעיני, הוא שמי שלא מחוסן יתכבד נא ויתחסן.
בתודה מראש!

ונזכור את כולם

בימים האחרונים יש, משום מה, עיסוק בעניין נוכחותם, או שמא יש לומר היעדרותם, של נבחרי הציבור מטקסים שונים לזכרם של חללי צה"ל.
אתמול, אצל יעל דן, שמעתי אם שכולה, שבנה נהרג באסון המסוקים (כמדומני), שמתרעמת על כך שאף אחד מהשרים לא טורח להגיע ליום העיון שהם מארגנים מדי שנה כאזכרה, ולכן הם (ההורים) הפסיקו כבר (די מזמן) להזמין אותם בגלל אי הנעימות שנגרמת להם מהדחיות שהם מקבלים.
היום, נתקלתי בכתבה במעריב על כך שאף נבחר ציבור לא אישר את השתתפותו בטקס לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה ובתגובה החליטו ההורים השכולים לקרוא באזכרה נאום מחאה.
(כאן: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/495/147.html?hp=1&cat=402&loc=11)

ואני אומרת ש…

למרות אופיו הרגיש של הנושא הזה, אז דווקא בא לי להרהר בקול רם עליו ולראות לאן זה ייקח אותי.
(מתנצלת מראש אם מי מכם מוצא בהרהורים אלו משהו לא ראוי, לא הולם או לא מכבד. סומכת עליכם שתתמודדו).
נתחיל מה"היקפים".
במערכות ישראל נפלו למעלה מ-20,000 איש ואישה. גם אם ניקח הערכה זהירה ונתייחס רק לאלו שנפלו בקרבות ובתאונות מבצעיות, ולא לאלו שהתאבדו, מתו ממחלות וכד', אז עדיין מדובר על אלפי אנשים (המתעניינים מביניכם מוזמנים לעיין באחד מתחקיריו המעמיקים של אישתון, למשל כאן: http://eishton.wordpress.com/2013/07/25/memorial2011/). האם סביר ש-120 נבחרינו יפקדו במהלך השנה אלפי אזכרות? מאות? עשרות? לא יודעת. נראה לי קצת בעייתי.
נמשיך באבחנה בין אזכרה לנופל מסוים לאזכרה של אסון גדול (שייטת, אסון המסוקים) או אפילו של מלחמה שלמה (חללי מלחמת לבנון השנייה).
האם מישהו ש"סתם נהרג לבדו בקרב\באימון" לא "זכאי" לאיש ציבור שיכבד בנוכחותו את האזכרה שלו ומישהו שנהרג עם קבוצה גדולה של לוחמים כן "זכאי"? איך מחליטים על זה? מי מחליט על זה? ומה ה"רציונל" מאחורי החלטה כזאת?
ומה עם "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה"?
ביום זה יש לא מעט טקסים ואזכרות ממלכתיות, אותם מכבדים בנוכחותם מיטב הפוליטיקאים שלנו. האנשים האלו, הם נבחרי הציבור כולו, לא נבחריו של פלוני או אלמוני שנפל, וככאלו נראה לי הגיוני שהם ייקחו חלק באזכרות הציבוריות הכלליות ביום שהוגדר לכך בחוק ולאו דווקא בכל אותן אזכרות המתקיימות סביב השנה כולה. ואולי אני טועה.
ומחשבה נוספת שעולה בראשי, באשר לאחריותם של הפוליטיקאים על קיפוד חייהם של יפי הבלורית והתואר.
נכון, לפוליטיקאים "יד ורגל" בפעולות שמביאות, במישרין ובעקיפין, למותם של אותם חיילים החל מקבלת ההחלטות שלהם והמשך ביישום המדיניות בה הם מאמינים. לאור זאת, ניתן לטעון כי זאת הסיבה שבגללה ראוי שהם ייקחו חלק באותן אזכרות. אבל כשאני חושבת על המשפחה אז אני תוהה למה בעצם חשובה להם כל כך הנוכחות של אותם גורמים רשמיים? האם לא יותר חשוב להם באמת שיגיעו החברים הקרובים, בני המשפחה, המכרים, האנשים שהכירו והוקירו את הנופל, שאהבו אותו, שמתגעגעים אליו וחשים בחסרונו? האם לא זה החלק החשוב באמת בכיבוד זכרו של הנופל? האם מה שחסר שם כדי להשלים את התמונה הוא איזה חבר כנסת שלא שמע על הנופל מימיו ולא הכיר אותו ואולי אפילו בני משפחתו של הנופל לא שמעו על אותו חבר כנסת? האם דווקא נבחר ציבור ש"נשלח למשימת השתתפות באזכרה" (כי היום הגיע תורו), הוא שייתן את המשמעות, הסמליות או הכבוד לטקס האזכרה? קצת מתקשה להבין זאת.
ולסיום, מה עם הזמן שעובר? האם גם הוא פרמטר?
האם יש מקום לאבחנה בין חללי מלחמת השחרור לחללי מלחמת לבנון השנייה רק כי האחת הייתה נורא מזמן והאחרת עדיין "טרייה" בזיכרוננו הקולקטיבי? ואם כן, אז מתי מעבירים את הקו? אחרי 10 שנים? 20? 30? מי מחליט. על בסיס מה? לא יודעת.
עד כאן הרהוריי הנוגים להפעם.

ברכני ופטרני מעונשו של (יצור) זה

בימים האחרונים מתקיימים, בכל מיני הקשרים, דיבורים סביב התנהגותם גסת הרוח של גברים מסוג מסוים (שייקראו להלן יצורים גסי רוח דוחים או בקיצור, יצורים) ה"פולשים" למרחב המחיה של נשים בכל מקום ואתר. פלישה זאת מתאפיינת במבטים, בנגיעות והתחככויות, ברמיזות, בהצעות "מפתות" וכיוצ"ב שאר מרעין בישין שלפחות לפי השיח שהתפתח נראה כי כל אישה מכירה את זה היטב ומקרוב, מקרוב מדי.
חשוב לציין כי אני לא מתייחסת להטרדות  מיניות בוטות במקומות העבודה ויחסי מרות שונים, או למקרי תקיפה ברחוב או בתוך המשפחה, אלא כאמור באותן התנהגויות גסות של אותם יצורים בכל מרחב ציבורי כמעט.
הדבר עורר גל גדול של סיפורי נשים על חייהן במרחב הציבורי המעיק, הדביק והטפיל כמו גם דיונים על התופעה הזאת על היבטיה השונים.
את אחת השיחות בנושא שמעתי היום ב"מילה האחרונה" בגל"צ והיא התקיימה בין עירית לינור לאברי גלעד.
(באתר גל"צ ניתן להאזין לכל תכניות "המילה האחרונה").

ואני אומרת ש…

למרות שלא את כל התבטאויותיה ודעותיה הפמיניסטיות של עירית לינור אני רואה עין בעין, ולמרות שלעיתים אני לא מתחברת לאמירות ולקביעות של אברי גלעד בתכנית הזאת, אז הפעם אני רוצה לגבש את עיקרי הדברים שאמרו שניהם בנושא, לכדי אמירה שלי בנושא.
את השינוי של החברה שלנו, בהקשר הזה, הייתי רוצה לראות כתהליך המתקדם בשני קווים מקבילים.
ללא ספק, ב"ראש המחנה" צריך לצעוד נושא חינוכם של אותם יצורים גסי רוח דוחים לא להיות כאלו.
איך שהוא, (האמת? אין לי שמץ של מושג איך בדיוק) צריך לגרום לכך שהחברה שלנו תכיל מינון זעיר ומינימלי ככל האפשר של אותם יצורים.
איך שהוא, היצורים צריכים להבין ולהפנים שהם לא יכולים ולא מורשים לדחוף ולהידחף לתוך מרחב המחיה של זרות גמורות, לא במחשבה שזה מותר, לא במחשבה שזה מצחיק ובוודאי לא במחשבה שזה נעים או מחמיא לאותה זרה גמורה.
יחד עם זאת, בדיוק באותו "ראש מחנה", שכם לשכם, צריך לצעוד גם חינוך של נשים עצמאיות, בוטחות ונחושות שלא נותנות לאף אחד לבלבל אותן.
איך שהוא, צריך לגרום לכך שיותר ויותר נשים יחיו בהבנה ובהפנמה שהן אינן קשורות לתופעה הבזויה הזאת ושהבעיה נעוצה אך ורק ביצורים האלו (שכאמור השאיפה של כולנו צריכה להיות שהם יהפכו למיעוט זניח).
איך שהוא, צריך למצוא את הדרך לחנך דור של נשים שיודעות להגיב, להתמודד בעוז ואפילו לגחך על התופעה אבל בעיקר להיות מספיק חזקות להמשיך הלאה ולא "להישאר מצולקות לכל החיים" מאותם אירועים, כפי שחלק מהנשים שעברו את זה מעידות שהן חשות.
במהרה בימינו? הלוואי!

מי שמצביע משפיע

שמעתי אתמול שיחה ב"עושים צהריים" עם יעל דן שכבר מהכותרת שלה הבנתי שלא אוכל להישאר אדישה אליה. ואכן כך היה.
השיחה הייתה על כך שקיימים מושבים (במקרה זה מושב ביטחה ואשבול שהם חלק ממועצה אזורית מרחבים) שמתנהלים תחת תקנון אגודה שיתופית מנדטורי ובו נקבע שנשים אינן לוקחות חלק בהליך הדמוקרטי של בחירת ועד המושב. הן אינן יכולות לבחור ואינן יכולות להיבחר.
(אפשר לקרוא תקציר של השיחה הזאת כאן: http://glz.co.il/1064-21068-he/Galatz.aspx)

ואני אומרת ש…

לרגע התבלבלתי ולא הייתי בטוחה באיזו מאה אנחנו חיים, ואחרי שהתעשתתי ונזכרתי שאנחנו במאה ה-21 ניסיתי להתחיל ולהעריך את כמות ה"אבנים" שעוד יש להרים כדי למצוא מתחתיהן את כל הקטסטרופות האלו.
הסיפור הזה הזכיר לי שיש מן דעה רווחת על הקיבוצניקיות והמושבניקיות שהיו חלוצות, לוחמות, פועלות ובתור שכאלו הן לקחו חלק בקידום המהפכה הפמיניסטית (שטרם קרתה, למי שלא התעדכן בעניין הזה עדיין).
דעה זאת, להבנתי, רחוקה מלהיות נכונה, והסיפור הזה סיפק לי דוגמה נוספת שמוכיחה את זה. הסיבה לאפליה שנוצרה במקרה הזה, היא שהנשים לא רשומות כבעלות נחלה, מכאן שהן לא יכולות להיות חברות באגודה השיתופית ומכאן שאינן יכולות לבחור ולהיבחר.
מי שחושב שזה נקרא לקחת חלק בקידום מהפכה, שיקום.
עפ"י אהוד רייך, ראש ועד מושב אשבול, ההחלטה הזאת שנלקחה אז, שירתה אינטרס פוליטי של מי ששלט במושב כי בצורה זאת השליטה שלו הייתה על כוח קטן יותר. התרגום שלי למה שהוא אומר זה "פחות דעות, פחות בלבולי מוח".
לקראת סוף השיחה היה חשוב לעפרה יצחק חי, ראשת מועצת הנשים של המועצה האזורית מרחבים, להלל ולשבח את ראש המועצה שלהם על שהוא "מאמין בכוחן של נשים, נותן לגיטימציה לנשים ודוחף אותן לקחת חלק במנגנונים המוניציפאליים והוא כולו מלא אמונה שנשים יכולות לקדם עניינים" (ציטוט כמעט מדויק).
לשמחתי, ח"כ עליזה לביא (יש עתיד), יו"ר הועדה לקידום האישה בכנסת, ביטאה את תחושתי והגיבה לכך (תוך כדי צחקוק מגחך משהו) באמירה: "נו טוב, בסדר, זה המינימום של המינימום".
לסיום, רק אציין שיש לי כל מיני דברים להגיד על יעל דן כמגישה וכמראיינת, אבל את העלאת הנושאים האלו לסדר היום, שעבורי הם חשובים מאד, אף אחד לא ייקח ממנה ואני מוקירה אותה על כך.

הצבי ישראל על במותיך חלל

אתמול שמעתי בתכנית "מה בוער" של רזי ברקאי את הדיווח הראשוני על שני ראשי צבאים שנמצאו כרותים ותלויים על גדר בכניסה לנחל עמוד.
היום, באותה תכנית, היה ראיון עם פקח של רשות הטבע והגנים על המאבק של הפקחים בציידים הלא חוקיים.
(מצאתי לכם את אחד הדיווחים על זה כאן:  http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/481/722.html?hp=1&cat=402&loc=10)

ואני אומרת ש…

מדי פעם אני נתקלת בדיווח פלילי עברייני שגורם לי לחוש כמיהה עזה לעקרונות הענישה שהיו מקובלים בתרבויות הקדומות של "עין תחת עין".
כמובן שבמקרה הזה אנחנו מדברים על "ראש תחת ראש", שזה אפילו יותר טוב.
לחדי האבחנה והלשון מביניכם ששמו לב, ואולי גם תהו לגבי כפל הלשון כאן, אז תשובתי היא ״כן, מבחינתי אפשר ואף רצוי לתלות שם גם את התחת של הפושעים המנוולים האלו, לכשיתפסו״.
הפקח שדיבר ברדיו היה סמוך ובטוח שהם יתפסו את הפושעים אבל אני דווקא קצת יותר סקפטית ממנו בהכירי את אוזלת ידם המבישה של רשויות אכיפת החוק במדינתנו, ראו מקרי אי תפיסתם של חוליגני "תג מחיר" המנוולים לא פחות.
הלוואי ואתבדה.