היום, בתכנית "עושים צהריים" עם יעל דן היא העלתה לדיון את נושא הניתוחים הפלסטיים שעושים ילדים ובני נוער.
מסתבר שמשרד הבריאות הוציא הנחיה שמעכשיו יאופשרו ניתוחי חזה לנערות, רק החל מגיל 17 (למעט מקרים חריגים שיצטרכו לעבור אישור).
אחת המרואיינות, הייתה נערה בת 17 שדיברה על הגדלת החזה שהיא עשתה חצי שנה קודם. כשהיא נשאלה מדוע החליטה על הניתוח, והאם הוא היה תוצאה של הערות או אולי הקנטות שהיא עברה היא אמרה משהו כזה (לא ציטוט מדויק, רק שחזור מהזיכרון המקרטע שלי):
"ההחלטה שלי ממש לא נבעה מהערות היא באה לגמרי מתוך עצמי".
ואני אומרת ש…
אהיה מוכנה להאמין לה שזה אכן בא "מתוך עצמה" רק בתנאי שהיא תאשר לי שהדברים הבאים כלולים בתוך ההגדרה שלה למושג "מתוך עצמי":
פרסומות, תכניות ריאליטי (ואחרות) בטלוויזיה, סרטי קולנוע, שלטי חוצות, אינטרנט ושאר ה"גורמים" העוסקים ללא ליאות בדימויי הגוף הנשי השונים. דימויים המבוטאים הן בתחום המילולי והן הוויזואלי, ומעבירים מסרים גם בצורה ישירה וגם בצורה עקיפה.
כאשר היא נשאלה האם לא היה נכון יותר להיעזר בפסיכולוג שיעזור לה להגיע להשלמה עם איך שהיא נראית היא ענתה משהו כזה (לא ציטוט מדויק וגו'):
"שום פסיכולוג לא יכול לעזור לי. זה שמישהו יגיד לי להעריך את איך שאני נראית לא ישנה את מה שאני חושבת".
את דבריה חיזק במידת מה המרואיין הבא, מנתח פלסטי, שאמר משהו כזה (לא ציטוט מדויק וגו'):
"צריך להבין שהנוער היום חשוף לכל כך הרבה דברים ועומד מול כל כך הרבה לחצים חברתיים ואחרים שזה ממש לא דומה למה שאנחנו עברנו והכרנו בגילם, ולכן זה הגיוני מאד שהם יבחרו בפתרון כזה".
ועל זה אני אומרת ש…
אני מבינה שעל כך פרנסתו, אבל זה בסדר גמור לפעמים לפרגן לבעל מקצוע אחר שאולי מתאים יותר כאשר מדברים על הצורך להתמודד ולעמוד בלחצים.
אני חושבת, שהדבר הנכון להתחיל איתו, זה לנסות וללמוד איך לחזק את היכולת שלי לקבל את עצמי כמו שאני ולא ללכת ולשנות את עצמי לאיך שהחברה משדרת לי שאני צריכה להיראות.
הבית המלא, בשיר של צ'אפלין שמצוטט בכותרת, הולך ככה:
"כאשר התחלתי לאהוב את עצמי
הפסקתי להשתוקק לחיים אחרים
ויכולתי לראות שכל הסובב אותי מעודד אותי לגדול ולצמוח.
היום אני קורא לזה "בגרות".
אז יאללה. קדימה. תתבגרי.
ואני אומרת ש... 