"אני הכבוד של כולם ואני לא יכולה לקבל החלטות משיקולים שלי"

את המשפט בכותרת של הפוסט אומרת אחת הדוברות בסרט "נשות החופש" שבו צפיתי אתמול בסינמטק ת"א בחברתן של חברותיי הטובות אסתר הרצוג, אילנה שמאי ואירית דלומי ואשר בסיומו נפגשנו ארבעתנו ושוחחנו עם יוצרת הסרט עביר זייבק חדאד.
עפ"י האתר של פסטיבל חיפה, שבו הוקרן לראשונה "נשות החופש", מספר הסרט "את סיפורן של נשים שנרצחו בשם המושג המפוקפק "כבוד המשפחה", את סיפורן של נשים שחיות תחת איום לרצח, נשים ששרדו רצח, ואפילו את סיפורו של רוצח שהביע חרטה. לאורך הסרט מלקטת [עביר, יוצרת הסרט] סיפורים, שיחות, וידויים, ואימג´ים קולנועיים, אוספת ראיות ושמועות ונוסעת בעקבותיהם".

ואני אומרת ש…

קשה מאד להעביר את תחושות העצב, המחנק, הכאב, חוסר האונים, הזעם וההתקוממות שמעורר הסרט, וקשה מאד בפוסט קצר בבלוג למצות את הדיון על ההשלכות והמשמעויות שיש למצב חברתי שבו מתירה הדת, ומתירים המנהגים והמסורת, רצח של נשים. רצח של נשים רק משום שהן נשים ולא משום סיבה אחרת, ולא משנה באיזה מילים או "ערכים" ינסו "לעטוף" או "לכבס" או "להסביר" או "להצדיק" את זה.
מתוך כל הדברים הקשים והופכי הקרביים שנאמרו בסרט, אחת הסצנות ש"הלכה איתי הלאה", היא זו שבה מתארת אחת המרואיינות את העול שיש עליה מעצם כך שהיא נאלצת לשאת על עצמה את הכבוד של עשרות בני משפחתה המורחבת, עד כדי כך ש"אני לא יכולה לקבל החלטות מהשיקולים שלי", כדבריה. האמירה הכאילו קטנה הזו, היא היא שמבטאת בעיני את השלילה של החופש שמונחת בבסיס הפרקטיקה הרצחנית הזו. שלילת חופש שלא מתבטאת רק באופן הסופי והמוחלט של שלילת החיים, אלא גם ביצירתו ובשימורו של עולם אלים ומעוות, עולם שבו החופש של נשים הוא דבר שאיננו מובן מאליו. עולם שבו נשים כלואות בתוך הידיעה שפעולותיהן, שיקוליהן, החלטותיהן, בחירותיהן וגם טעויותיהן, כל אחד ואחד מהדברים הבסיסיים והיום-יומיים הללו, עלול ברגע אחד להפוך לבושה ולכתם על עשרות א.נשים שהם (במקרה) בני משפחתה, ולסכנה מוחשית לחייה. פעולה אחת שאת, אישה אחת, עושה, משליכה על משהו שמישהו הגדיר וקישר ל"כבודם" של הרבה מאד אנשים, בעיקר של גברים כמובן, ומכאן נובעת ההצדקה לשלילת החופש שלך. שלילת החופש של מה שמותר לך להחליט לבחור או לעשות. מכאן נובע המחיר הטוטאלי שאת עלולה לשלם על טעות או על מעשה בודד שעשית (ואולי אפילו רק חשבו שעשית). מכאן נובע שהרצונות שלך, השאיפות שלך והשיקולים שלך, כל אלו נדחקים לתחתית סדר העדיפויות, אם מישהו בכלל יודע אותם או מקשיב להם, כאשר מעל כל אלו מתנוסס לו "כבוד המשפחה".

הנקודה המעודדת עמה יצאתי מהסרט היא שיותר ויותר נשים (ואליהן מצטרפים אט אט גם הגברים) מסרבות להשלים עם המציאות הזו, מסרבות לקבל את ערך "כבוד המשפחה" עד כדי השימוש בו להכשרתו של רצח מתועב ומסרבות לשתוק. כולי תקווה שיילכו ויתרבו ויתגברו הקולות המתנגדים הללו והזעקה הזו גם של אלו שכבר לא יכולות לזעוק וגם של אלו שהאיום הנורא הזה עדיין מרחף מעל ראשן, ומי תיתן שאת השינוי שתשיג המחאה הזו נראה כולנו במהרה.

יכולתי לסיים כאן את הפוסט, והתלבטתי ארוכות האם אכן לעשות זאת, אבל החלטתי שהדבר הנכון יותר לעשות הוא להשמיע את קולה של החוקרת ד"ר מנאר חסן מתוך מאמרה "הפוליטיקה של הכבוד – הפטריארכיה, המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה"(*), על-ידי כך שאביא לכאן רק כמה מהנקודות שסיכמתי לעצמי מתוך המאמר הזה שלה.

כולי תקווה שכל קוראי שורות אלו לא יפטרו את הנושא הזה ב"נו, טוב, זה שם, זה אצלם, זו התרבות שלהם, זה לא קשור אלינו", אלא שנבין כולנו שזו רק דרך אחת, קיצונית מאד, אולי הכי קיצונית ואכזרית שיש, אבל רק דרך אחת מני רבות שבאמצעותן נשלל החופש הבסיסי של נשים בחברה פטריארכלית, החברה שגם אנחנו, כולנו, עדיין חיים וחיות בה.

אז הנה, במילותיי שלי, חלק קטן מתוך הניתוח הנרחב ומאיר העיניים שעושה ד"ר מנאר חסן במאמרה:
—
הגדרות הכבוד הגברי והכבוד הנשי שונות שכן הכבוד של הגבר מושג בפעולה אקטיבית של הגנה של הגבר על משפחתו בעוד שכבודה של אישה נקבע באמצעות פעולה פסיבית של שמירה על צניעותה. משמעותו של ההבדל הזה הוא שהפסיביות של האישה היא ששומרת על "כבוד המשפחה" מה שהופך את הפסיביות של נשים לערך חברתי בפני עצמו.
—
האבסורד בתפיסה לפיה האישה מחזיקה בגופה את "כבוד המשפחה", הוא שבאפשרותה רק לדרדר אותו. לאישה אין את האפשרות לעשות פעילות מסוימת כדי להוסיף לכבודה, בעוד שהגבר, לעומתה, יכול להגדיל את כבודו למשל על-ידי התעשרות ופעולות נוספות.
—
לפי חוקי גאולת הדם בני משפחה אחת זכאים לרצוח בני משפחה שנייה על כך שפגעו ב"כבוד משפחתם", אולם רצח זה יוצר עילה של פגיעה ב"כבוד המשפחה" השנייה, כך שחוקים אלו מובילים למעגל דמים בלתי פוסק. לטענתה של חסן הסיבה לכך שפחות גברים נרצחים על רקע "כבוד המשפחה" היא משום שרצח של נשים הוא רצח "זול חברתית". רצח נשים הוא "עניין פרטי" של המשפחה, אשר מאפשר למנוע את מעגל הדמים, ולטענתה זו הסיבה העקרונית לרצח נשים בחברה שבטית. האישה היא השעיר לעזאזל, היא הקורבן החלופי למיצוי הדין, האישה מוקרבת על-ידי בני משפחתה שלה אשר בכך פוטרת את עצמה מלרצוח את הגבר מהמשפחה השנייה, רצח שיפתח מעגל דמים.
—
חסן מתנגדת לטענה כי רצח נשים על "כבוד המשפחה" הוא אינהרנטי בתוך החברה באופן בלתי משתנה, והיא טוענת שרצח של נשים הוא לא רק מסורת מתמשכת, אלא הוא דבר שמקבל (עד היום) עידוד מהשלטון ומוסדותיו. אחת הדוגמאות שנותנת חסן לאופן בו משומרת פרקטיקה זו בישראל הם אותם מקרים של נשים שביקשו מהמשטרה הגנה משום שחששו לחייהן עקב מעשה שעשו ושעלול להיחשב כפוגע ב"כבוד המשפחה", אך המשטרה החזירה אותן למשפחתן והן נרצחו. כמו כן, מציינת חסן את הפרקטיקה שבה המשטרה נוהגת במקרים רבים להפעיל "נכבדים" כדי לפשר בין האישה למשפחתה, ובכך מתנערת המשטרה ומתנערת המדינה מהאחריות לחייה של אותה אישה.

(*) חסן, מנאר. 1999, "הפוליטיקה של הכבוד – הפטריארכיה, המדינה ורצח בשם כבוד המשפחה" בתוך יזרעאלי ואחרות מין מיגדר פוליטיקה, תל אביב: קו אדום, הקיבוץ המאוחד, עמ' 267- 305.