מה ברל היה אומר?

ד"ר יופי תירוש, היא גם חוקרת מרתקת שאני אוהבת לקרוא את מאמריה, והיא גם הפמיניסטית שאת הפוסטים שלה בפייסבוק אני הכי אוהבת לקרוא.
לפני יומיים פורסמה ב"הארץ" כתבה שכותרתה "קיבוצים מתפשרים על אופיים החילוני כדי לשרוד ומנהלים קרב על צביונם", וכך כתבה יופי בהתייחסה לכתבה זאת:
"בעיניי זה מגניב שקיבוצים מקימים בתי כנסת וגם מכשירים את חדר האוכל. אני לא אומרת את זה בציניות. עידן ההתרסה נגד מנהגי ההורים הדתיים בגולה – עבר זמנו. בואו נודה על האמת: הצבר הבועט שבז לטקסים דתיים, אוכל חזיר ביום כיפור ולא מכיר כמעט את מסורת ישראל ומחשבתה – הוא די פאתט. אין סתירה מהותית בין ערכי הקיבוץ לערכי היהדות. הסינתזה אפשרית ומבורכת.
אלא שעכשיו האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם, ולסרב לייבא לקהילותיהם בתוך הסינתזה החדשה והמרתקת הזאת את הצדדים הלא שוויוניים, המפלים ובדלניים של היהדות (בגירסתה האורתודוקסית הישראלית). כשאני קוראת את דברי ארז ירדני, מרכז המשק בדימוס מקיבוץ שדה בוקר, אני מודה שאני מתחרפנת. הוא מספר שבבית הכנסת שנחנך לא מזמן, אמנם אין הפרדה בין נשים לגברים. אבל לדברי ירדני, "אם תבוא משפחה מסורתית שתבקש, תהיה הפרדה". על הערכים האלה הוקם שדה בוקר? זה לא היה מפריע לבן גוריון, הוא טוען עוד. הוא היה הרי מסורתי – היה לו חוג לתנ״ך".
(הנה הפוסט של יופי – https://www.facebook.com/dryofitirosh/posts/1105090869545911)
והנה הכתבה אליה מקושר ומתקשר הפוסט שלה – http://www.haaretz.co.il/news/local/.premium-1.2928727)

ואני אומרת ש…

במקרה זה אני דווקא רוצה לחלוק על דבריה של יופי, או אולי בעצם לחדד ולדייק אותם, תלוי איך מסתכלות על זה.
— "הסינתזה אפשרית ומבורכת"
הצגת העבר בקיבוצים כ"עידן התרסה" והצגת הקיבוצניקים כ"צבר בועט שבז לטקסים דתיים, אוכל חזיר ביום כיפור ולא מכיר כמעט את מסורת ישראל ומחשבתה" היא הצגה מוטעית על-פי תפיסת עולמי ונקודת מבטי.
כמי שנולדה, גדלה והתחנכה בקיבוץ, מעולם לא חשתי שאנחנו מתריסים או בזים לטקסים דתיים. לשיטתי מה שעשינו היה ליצור את אותה "סינתזה אפשרית ומבורכת", כדבריה של יופי, תוך שאנחנו מעניקים ליהדות צביון חילוני חדש ומרענן שהתאים לאורחות חיינו ושם דגש על הערכים שהיו חשובים לנו.
נכון, בקיבוץ בו גדלתי לא ערכנו תפילות, לא קיימנו מצוות, לא ביערנו חמץ בפסח ולא צמנו ביום כיפור, אבל כן חגגנו את כל החגים (חלקם בצורה יותר "נאמנה למקור" וחלקם פחות), ובמערכת החינוך בה התחנכתי נחשפתי למסורת ישראל, מחשבתה וערכיה כמו כל בני ובנות הנוער בני גילי שגדלו בבית חילוני ולא נחשפו אליהם בבית הוריהם.
מעולם לא חשתי פאתטית. נהפוך הוא!
הייתי ונשארתי חילונית גאה שרואה בחילוניות שלי אמונה חזקה, מבוססת, מוסרית וערכית לא פחות מזאת של יהודים מאמינים המקיימים מצוות והולכים לבית הכנסת, ולעיתים אף יותר.
— "האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם"
מי שעוקב/ת או יעקוב אחרי פרסומיה של יופי (מומלץ, כאמור), יזהה בקלות את עמדותיה הנחרצות והמבורכות כנגד אפליה מכל סוג שהיא, ולכן לא הופתעתי כשקראתי את דברי הסיכום של הפוסט שלה:
"האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם, ולסרב לייבא לקהילותיהם … את הצדדים הלא שוויוניים, המפלים ובדלניים של היהדות".

אבל על זה אני אומרת ש…

עם כל הכבוד שיש לי לערכי היסוד השוויוניים ולרעיונות השוויון פורצי הדרך עליהם הושתתו הקיבוצים, אזי בתחום מיגור אי השוויון המגדרי נרשמה בהם הצלחה מועטה וחלקית ביותר, ולא מדובר רק בקביעה שלי אלא בדבר שקיבל תוקף במחקרים אקדמיים, כולל העובדה שנשים שילמו מחיר גבוה יותר על תהליכי ההפרטה של השנים האחרונות. אי לכך, אני, בניגוד ליופי, ממש לא מתחרפנת מדבריו של ירדני על כך שכרגע אין בשדה-בוקר הפרדה בין גברים לנשים אבל זה עשוי לקרות אם תהיה משפחה שתבקש, כדבריו.
מבחינתי, "מי שהולך לישון עם כלבים שלא יתפלא אם הוא קם עם פשפשים".
בעיני זאת תמימות לחשוב שאפשר להכניס למעוז חילוני מנהגים יהודיים דתיים, שחלקם מפלים ומדירים נשים מיסודם ובהגדרתם, מבלי לגלות פתאום שהופה! הפתעה! מי ששוב תשלמנה את מחיר האפליה וההדרה תהיינה הנשים, ככה סתם פשוט כי "באה משפחה שביקשה הפרדה".
אז לא, בעיני זה ממש לא מגניב בתי כנסת בקיבוצים, ובמקרים בהם מדובר על בתי כנסת עם עזרת נשים, או כאלו שיש בהם מנהגים מדירים אחרים (עליה לתורה רק של בנים וכד') זה אפילו משול מבחינתי ל"צלם בהיכל", וזה מסמל יותר מכל את העבודה הסיזיפית גם של הניסיון למסד חילוניות יהודית וגם של המאמץ לקדם שוויון מגדרי – על כל שני צעדים שנצעד קדימה תמיד יהיה מי שיחזיר אותנו צעד וחצי אחורה.
וחבל שכך 😦

אז שטרסלר אמר

בעיתון "הארץ" של יום שישי האחרון כתב נחמיה שטרסלר כתבה שכותרתה "סוף סוף מכה לשכר המופרז". בכתבתו מתייחס שטרסלר להצעת החוק להגבלת שכר הבכירים בבנקאות ובביטוח, והוא פותח אותה במילים אלו:
"סוף סוף, לאחר שנים רבות של ביקורת ציבורית נוקבת, החליטה הכנסת להתערב בשכר הבכירים בבנקים, בחברות הביטוח ובבתי ההשקעות, מה שמלמד שבכל זאת ולמרות הכל, כאשר מישהו מפריז ועושה את זה ישירות מהמקפצה, בסוף הוא סופג מכה".
בהמשך, הוא מציין שני מרכיבים של הצעת החוק:
"חלקה הראשון [של ההצעה] קובע, שאם הבנק ישלם שכר שעולה על 2.5 מיליון שקל לשנה, התוספת לא תהיה מוכרת למס"
"הם [חברי הכנסת] הכניסו להצעת החוק עוד מרכיב אחד… לפי ההצעה, שכרו של המנכ"ל לא יוכל להיות גבוה יותר מפי 44 מהשכר הנמוך ביותר בחברה".
ולבסוף, כחלק מהניתוח של המרכיב השני, זה שמגדיר את המגבלה ביחס לשכר הנמוך ביותר, הוא קובע את הקביעות הבאות:
– "[מדובר במרכיב] מאוד בעייתי, שלא קיים בשום מדינה אחרת"
– "כאן כבר מדובר בהתערבות פופוליסטית, מיותרת ומזיקה של מי שלא מבינים הרבה בתורת הכלכלה".
– "אין קשר בין שכר המנכ"ל לשכר של העובד הזוטר ביותר".
– "לכן יש להוציא מהחוק את המגבלה שיוצרת קשר נטול היגיון עסקי בין שכר המנכ"ל לשכר העובד הזוטר. אסור להגביל את המנכ"ל בניהול כוח האדם שלו".
הכתבה המלאה כאן:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2886314

ואני אומרת ש…

אין כיף גדול מהכיף שבו אנו, כולנו, מעת לעת, לוקחים/ות לעצמנו את החופש לעשות ניתוח חד ממדי.
או… שבעצם דווקא יש כיף גדול מזה, וזוהי ההזדמנות שנקרית על דרכנו לחשוף את חד הממדיות שגלומה בניתוח של מישהו אחר. וכך אעשה הפעם.
שטרסלר הוא כתב ופרשן כלכלי ותיק ומנוסה, ולכן אך טבעי הוא שאת מרבית ניתוחיו הוא יעשה דרך "החור של הגרוש",  כלומר, דרך מה שלשיטתו טוב או רע לכלכלה.
אה-מה-מה? מה לעשות שספר החוקים של מדינה לא יכול לשקול רק שיקולים טהורים של תורת הכלכלה (נניח לרגע שיש אחת כזאת)? מה לעשות שחלק מהחקיקה טומנת בחובה גם שיקולים חברתיים, מוסריים, תרבותיים וערכיים? מה לעשות שחלק מתפקידיו של החוק הוא להוות סמן מוסרי ושופר להשמעתה של אמירה ערכית?
אין מה לעשות. ככה זה.
תורת הכלכלה היא חשובה מאד, אבל היא לא חזות הכל.
ניתוח בהסתכלות דרך הפריזמה של הניסיון לייצר אמירה ערכית, מוסרית, חברתית, מאפשר להצביע על יתרונות שהניתוח הכלכלי מטשטש ומעלים. יתרונות אלו הם למשל הגינות (עד כמה שזה יכול להיות הגון לשלם למישהו אחד בארגון 5,000 ₪ לחודש ואת האחר להגביל עד 220,000 ₪ לחודש "בלבד"), צדק חלוקתי, שכל ישר, ושאר מילים זרות לכאורה לכלכלה. רק לכאורה.
אנא שימו לב ששטרסלר לא מצביע על איזו "אפוקליפסה עכשיו" או "ליקוי מאורות" שיתחולל בחברה הישראלית כתוצאה מהגבלת שכר המנכ"ל ביחס לשכר העובדת הזוטרה ביותר (ברשותכםן, בואו ננכיח כאן גם את אי השוויון המגדרי, אחרת איך אצדיק את התואר שלי) אלא מתרעם על הדברים הבאים:
– אף מדינה לא עושה זאת (היי, ומה קרה ל"אור לגויים?". הפסקנו עם זה? לא סיפרו לי).
– אין בזה היגיון עסקי (שהרי חס וחלילה שלא נפעיל היגיון אחר בטעות בעסקים ובכלכלה, כי מי יודעת לאן נגיע ככה?).
– זה מגביל את המנכ"ל בניהול כוח האדם שלו (ברור!! הלא כולנו יודעות/ים שיותר קל להחליט על פיטורים, קיצוצים וייעול כשאתה מרוויח 9 מיליון ₪ לשנה מאשר כשאתה מרוויח רק 2.5 מיליון ₪ לשנה, רחמנא ליצלן).
– ולבסוף הוא גם מזהיר אותנו שמדובר בהחלטה "מיותרת ומזיקה", כדבריו, אך הוא עושה זאת מבלי לפרט לנו לא מהם אותם נזקים ולא מהי כמותם או היקפם.
אגב, הנה ההמשך של משפט חשוב שקודם קצצתי לכם את סופו:
"אין קשר בין שכר המנכ"ל לשכר של העובד הזוטר ביותר. כל אחד מהם מקבל לפי התרומה שלו לחברה, לפי המידה שבה הוא מבוקש, לפי ערך התפוקה שלו".

ועל זה אני אומרת ש…

שטרסלר, עשה לנו טובה. שחרר.
צא מהעולם האוטופי, הפאתטי והמעייף של שוק חופשי ושל אמירות על שכר מבוסס תרומה ביקוש ותפוקה. פחחח…
נראה לך שיש בין קוראי "הארץ" כאלו שלא יודעים שהשכר המנופח הזה מחולק לחברי מועדון מפונק, מרופד וסגור, ולחבריו בלבד, ללא שום קשר לתרומה, ביקוש או תפוקה?
אז זהו, שאין כאלו קוראים.

שלא תבלבלו אותו חלילה עם העובדות

כדי להיכנס הפעם לעניינים אנא וודאו שקראתם לפחות את אחת הכתבות שעסקו במשפט שנוהל נגד קרן מיכאלי ואילן בן דב בגין העסקת עובדת זרה בביתם.
למשל כאן:
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3673416,00.html
את אחת ההתייחסויות למקרה הזה פרסם אלון עידן בטור שלו במוסף "הארץ" (מתאריך 20.11.15) ולהלן הדברים שכתב:
"מתברר שיש דבר כזה "אלימות כלכלית". קרן מיכאלי, שהתגרשה מאיש העסקים אילן בן דב והעידה נגדו בבית המשפט, הגדירה את המושג כך: "לא היה לי סכום בלתי מוגבל או חירות בלתי מוגבלת. הכל היה מותנה בגחמותיו של אילן".
נדמה לי שככל שפוחתת האלימות המקורית – זאת שכרוכה בפגיעה פיזית, במכות ממשיות על גוף – כך מתרבות צורות לשוניות אחרות של "אלימות" (אלימות מילולית, אלימות תרבותית וכו').
יש בכך היגיון: אדם שחוטף מכות רצח, שגופו כואב ונפשו מושפלת, יסרב להגדיר בעזרת אותה מילה (״אלימות") מצב שבו כרטיס האשראי שלו מוגבל. הוא יראה בכך זילות של הכאב הממשי שלו (כמו היחס של ניצולי שואה לשימוש במילה "שואה").
אבל בגלל שחבל לבזבז את ההון הסמלי העצום שצברה המילה "אלימות", הופכים אותה למטאפורה: כעת היא תשמש בת לוויה לתופעות שאינן פיזיות, אבל שיש בצדן תסכול מסוים. לא היה במהלך כזה נזק גדול במיוחד, אלמלא לאנשים היתה נטייה לשכוח את המקור, להתמסר למטאפורה ולדווח בשלב מסוים על כאב ממשי ("מה את חושבת, שזה לא כואב לי לראות את כולן הולכות לטיב טעם, בזמן שאני אמורה לקנות ברמי לוי?")."

ואני אומרת ש…

כל עוד ניתן לגברים להמשיך לספר, להגדיר ולהבנות את מציאות חייהן של נשים דרך העיניים שלהם, אזי נמשיך לתת את ידנו לשימור ולקיבוע של תפיסות מעוותות שאינן מחוברות למציאות החיים שלנו, ובהתאמה נמשיך גם לסבול מהיחס אלינו שנגזר מתוך אותן תפיסות.
לאלו מכםן שלא ירדו לסוף דעתי הנחרצת אני אסביר…
אנא מקדו מבטכםן במשפט הבא שכותב עידן:
"[המילה אלימות] תשמש בת לוויה לתופעות שאינן פיזיות אבל שיש בצדן תסכול מסוים…".
וואו!!
שימו לב מה היה לנו פה:
יושב לו עיתונאי במשרדו, ובהינף מקלדת מספק לנו הגדרה מדויקת בשתי מילים ("תסכול מסוים") של מה שמרגישה מי שמספרת לנו ש"לא הייתי רשאית לצאת כל כך הרבה", ומסבירה גם שהיא הייתה "צריכה לקבל אישור… להוציא כסף, אישור לצאת מהבית. פחדתי ממנו…" ומוסיפה ואומרת שהשימוש בכרטיס אשראי היה "מלווה בחרדה".
שימו לב כמה קל לעיתונאי, בעזרת שתי מילים בלבד, להשתיק, למחוק, להקטין ולזלזל במציאות חיים (שתרשו לי להניח הנחה סבירה) שהוא לא חווה אותה.
מאיפה התעוזה הזאת להגדיר עבור מישהי איך ומה היא מרגישה במציאות חייה?
איפה הצניעות? איפה יראת הכבוד?
לאן נעלם כל מה שמחייב אותך להקשיב ולהבין שמאחר ואתה עצמך לא חווית מציאות חיים שכזאת, אז עליך לקבל כמות שהיא את העדות של מי שכן חוותה אותה ושמגדירה אותה עבורך, עבורנו?
אני אגיד לכןם בדיוק לאן כל זה נעלם.
זה קבור מתחת לאלפי שנים בהן מספרים גברים את ההיסטוריה (וגם את ההווה) מנקודת מבטם כאילו הייתה זאת מציאות אבסולוטית ואוניברסלית שאין עליה עוררין.
אלפי שנים של ביטול, הדחקה והשתקה של חוויות של נשים כאילו שמדובר באיזו שהיא "איזוטריה" או "פיקנטריה" או "האשמות שווא".
אלפי שנים של לעג וזלזול בנקודת המבט של נשים על האירועים ועל המציאויות השונות והמורכבות כפי שהן חוות אותן, בטענה שנקודת המבט הזאת משקפת במקרה הטוב את "היום הזה שלנו בחודש" ובמקרה הרע מדובר פשוט בהיסטריה ו/או ברגשנות יתר.
אל תתבלבלו, זאת לא אמירה קטנה של עיתונאי יחיד, זה עוד חלק אחד מתוך מנגנון חברתי שלם ש"מתקתק" סביבנו ללא הרף שעל אף שאין לו לא יד מכוונת ולא כוונת זדון הוא עדיין משפיע על כולנו כל הזמן, ולא במובן הטוב של המילה.
ההשלכות של התמשכותו של המצב בו גברים תובעים ולוקחים לעצמם את הזכות והחירות להגדיר את המציאות מנקודת מבטם בלבד, הן השלכות מרחיקות לכת, והן נוגעות בכל(!) תחומי החיים של נשים בבית, במשפחה, בשוק העבודה, בפוליטיקה, באקדמיה, בתקשורת, בבתי המשפט – ואיפה לא? בכל מקום.
אסור לנו לקבל את המצב הזה.
חייבות לשנות אותו.
עלינו להיות כל הזמן על המשמר, ולבער את הנגע הזה ע"י פעולה משולבת של השמעת קולנו, סיפור חוויותינו והגדרת המציאות שלנו בעצמנו מנקודת מבטנו, ובה בעת להשתיק את אלו שממשיכים להתעקש להגדיר עבורנו את החוויות שלנו ואת המציאויות שלנו.
ויפה שעה אחת קודם.

(הערה קטנה לסיום:
חיפוש בגוגל של משפט הסיום של עידן – "מה את חושבת, שזה לא כואב לי לראות את כולן הולכות לטיב טעם, בזמן שאני אמורה לקנות ברמי לוי?" – מוביל אך ורק למאמר שלו.
מאחר והוא לא מציין מהיכן צוטט המשפט הזה, אני בחורת להשלות את עצמי שלא מדובר במן "בדיחה נורא מצחיקה שכזאת" בבחינת "יאללה, צוחקים איתך, תנוחי כבר" כי אם זאת כן מן בדיחה שכזאת, אז המצב, במקרה הספציפי הזה, הרבה יותר חמור ממה שחשבתי וממה שכתבתי).

מי צריך לימודי מגדר?

אז דף הפייסבוק האהוב עלי ביותר, ״פוליטיקלי קוראת״, שיתף כתבה של ירדן סקופ מהאתר של ״הארץ״ שעוסקת בהיעדרם של לימודי מגדר, ובמיעוט המורות (7 במספר) שמלמדות מגדר.
הנה הציטוט שהן בחרו מתוך הכתבה:
״בסמינר הקיבוצים נערך בחודש שעבר בפעם הראשונה טקס יוצא דופן שבו הוענקו תעודות הוקרה – "אות החלוצה" – לשבע המורות היחידות המלמדות מגדר כמקצוע מסודר בישראל. למרות ריבוי ההטרדות והפגיעות המיניות בבתי הספר, למרות שכל תלמידה שואלת את עצמה איך משפיע לבושה על הדרך שבה היא נתפסת ונערים ונערות נדרשים לברר עם עצמם מהי בעצם הסכמה ולמרות התעוררות הדיון בנושא שוויון מגדרי והיחס לנשים בכלי התקשורת — כיום ניתן ללמוד מגדר רק בארבעה בתי ספר, שלושה מהם ממלכתיים ציבוריים ואחד בית ספר דמוקרטי ייחודי״.
הנה הקישור לפרסום של ״פוליטיקלי״ שמכיל בתוכו את הקישור לכתבה ב״הארץ״:

ואני אומרת ש…

לא צריך לימודי מגדר.
בום טראח! היקום קורס לתוך עצמו!
טוב, אל דאגה (או אל תמהרו לשמוח), אינני כופרת במשנתי הסדורה. אני רק מנסה להבהיר משהו.
אני שמחה, מעריכה ונרגשת מהעובדה שיש כמה נשים יקרות (באמת) שעושות, מבחינתי לפחות, עבודת שירות חברתי יוצאת מגדר הרגיל בכך שהן מלמדות מגדר. זה חשוב, זה יקר ערך וזה נפלא 🙂 אבל יש עם זה בעיה 😦
בעיה מערכתית שלא קשורה להתגייסותן האישית המבורכת למען המטרה הזאת.
מסגור של נושא המגדר כ״שיעור״, כ״מגמה״ וכד׳ הופך את זה לנושא שקל (מדי!) להפוך אותו למשהו צדדי, זניח ושולי. משהו שרק כמה משוגעים, או בעיקר משוגעות לדבר, עוסקים ועוסקות בו.
מגדר איננו נושא.
מגדר הוא החברה שלנו.
מגדר הוא תפיסה, חשיבה, ביקורת.
מגדר הוא כל כך שקוף, כל כך טריוויאלי ומובן לנו מאליו שכדי שהוא לא יהיה כזה הוא חייב לבוא לידי ביטוי בכל(!) שיעור ושיעור.
כשלומדים ולומדות היסטוריה ולא מוזכרות שם (כמעט) נשים ופועלן.
כשלומדים ולומדות ספרות ויצירתן של נשים (כמעט) ולא מובאת שם לידי ביטוי.
כשלומדים ולומדות מחשבים ולא יודעים שזה תחום שפותח וקודם ע״י נשים.
כשלומדים ולומדות אמנות בלי לדעת שהיו (ועדיין יש) ציירות ופסלות ויוצרות.
כשלומדים ולומדות פילוסופיה בלי לדעת שהיו (ועדיין יש) הוגות.
אז כמה טוב יכול לצאת מזה? מעט מאד.
טוב, טוב, די, תעשו לי טובה, כל אלו מכם שאין להם שמץ קמצוצו של מושג (ולא באשמתכם. פשוט למדתם במערכות חינוך מעוותות מיסודן), שחררו אותי מהקשקושים של ״לא היו נשים ב…וב… וב…״ וגו׳.
יש לי חדשות (מסעירות) לספר לכם – היינו שם, עודנו כאן ונמשיך להיות.
תאמינו או לא, אבל נשים עשו היסטוריה, נשים כתבו ספרים, פיתחו את המדע ואת הטכנולוגיה, ציירו, פיסלו, יצרו ואפילו ״התפלספו״ ופיתחו רעיונות מדהימים. כן, כן. ממש ככה.
ולא רק שהן עשו את כל זה הן עשו את זה כנגד כל הסיכויים. הן עשו את זה מול כוחות אדירים של הדרה, של השתקה, של דחיקה הצידה ושל התעלמות. הן עשו את זה במחיר של ביטויי כעס, זלזול וביזוי ואפילו השפלה. אבל הן עשו את זה.
נכון. היום הדברים השתנו מעט. אבל מעט מדי. והעובדה שכל הדברים האלו שעשו ועושות נשים לא שזורים בתכניות הלימודים היא אך ורק, ואני מדגישה, אך ורק תוצאה של המשך תהליך ההדרה וההתעלמות ארוך השנים והדורות, ולא שום דבר אחר.
אז לא, לא צריך שיעורי מגדר, צריך להנכיח את פועלה של החברה כולה בכל תחומי הלימוד. מה זה צריך? חייבים!
חייבים להנכיח את ההדרה וההשתקה הזאת כדי שהיא תיפסק.
וצריך גם צריך לדבר על אי השוויון ועל האפליה ועל חוסר הצדק ועל המוסר הכפול שאת כל זה, לפי מה שאני מבינה, עושות (לפחות במוצהר ובשיעור ייעודי לכך) אך ורק 7 מורות מתוך למעלה מ-100,000.
וחבל מאד שכך.
אגב, הקטע שהכי אהבתי בכתבה זה את הסיכום שלה:
״קודיש וייכרט (מורה למגדר וספרות שרואיינה בכתבה. מ״ז) מצביעה גם היא על הפער המגדרי המובנה במערכת: "דפדפנו עם התלמידים בספר היסטוריה של המאה ה–20, ומצאנו רק שניים־שלושה שמות של נשים. בספרי מתמטיקה תמיד הגברים הם אלה שנוהגים מחיפה לתל אביב והנשים הן אלה שמוציאות כסף על בגדים. אם באמת יכניסו מגדר למערכת החינוך יצטרכו לשנות את כולה, וזה יעשה מהפכה. יכול להיות שזה קצת מפחיד את המאובן הזה".

ועל זה אני אומרת ש…

לא ״יכול להיות שזה קצת מפחיד את המאובן הזה״ אלא ״בוודאות שזה הרבה מאד מפחיד את המאובן הזה״ וזה חלק גדול ומהותי של הבעיה.

אֵם כֹּל חַטְּאַת

יושבת לי עם עיתוני השבת ועיני נופלת על כתבה של אור קשתי שכותרתה ״אף אחד לא עוקב אחר יישום החלטות ממשלה״.
בכתבה מתאר קשתי איך מנהלים מדינה בלי יישום של כלי ניהול הכי אלמנטריים:
״התפקיד [של מעקב אחר החלטות הממשלה] אמנם נמצא באחריות מזכירות הממשלה, אולם הוא "כמעט שלא נעשה בשל חוסר ידע, כח אדם וכלים מהותיים"… מזכירות הממשלה עוסקת בניהול שוטף של הממשלה, אך מתמקדת בעיקר בהיבטים פורמליים. לעומת זאת, "מנגנונים של מעקב ודיווחים לא הוטמעו"״.
״"האמת הפשוטה היא שאין מעקב אחר החלטות הממשלה", אומר גורם במשרד ראש הממשלה, "זה מצב הזוי, בלתי נתפס. קשה להעלות על הדעת שדבר כל כך בסיסי לא מתקיים. כל החלטה שמתקבלת בממשלה מתויקת באחד המשרדים, וגם מתפרסמת באתר האינטרנט של משרד ראש הממשלה, אבל אף אחד לא בודק אם היא מיושמת… לדבריו, מקרה אחר מועד לליקויים הוא החלטה רחבת היקף, המחייבת שיתוף פעולה בין כמה משרדים. "לא תמיד יש מי שיוודא שכל אחד מהגורמים יעשה את המוטל עליו"״.
להיעדר המעקב על החלטות הממשלה והבקרה המלאה על תוכניות העבודה של המשרדים יש השלכה ישירה על מידת האפקטיביות של ביצועי הממשלה. "המשרד לפיתוח הנגב והגליל מתפאר שהשקיע מאות מיליוני שקלים בנגב. זה יפה, אבל איך נדע שזהו הגורם לכך שצעירים יישארו שם? היעדר המדידה מונע את היכולת להבין מה עובד והאם ההשקעה באמת השיגה את התוצאה. זו טרגדיה ניהולית", אומר אחד המקורות״
(ויש שם עוד דברים חשובים, אבל אין לי כוח להעתיק אז תקראו לבד כאן:
http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2558823)

ואני אומרת ש…
אני טוענת מזה שנים רבות, שאחת הבעיות האקוטיות של מדינת ישראל היא היעדרם של מנגנוני פיקוח, בקרה ואכיפה, ולכן אני תמיד מאד שמחה כשהנושא צץ לו לפתע בתקשורת, אך לצערי הרב כשם שהוא צץ כך הוא גם נעלם. עד הפעם הבאה כמובן.
הכתבה מדברת על מעקב החלטות ממשלה שלא מתקיים, אבל הבעיה הזאת שזורה לה לכל רוחב היריעה של עבודת הרשויות המבצעת והמחוקקת.
לא רק הממשלה מחליטה החלטות ואיש לא עוקב אחריהן, לא רק המשרדים מציבים יעדים ומתכננים תכניות ואף אחד לא בודק אם החלטות הממשלה נמצאות שם במלואן ואם התכניות בוצעו והיעדים הושגו, אלא שגם הכנסת מחוקקת חוקים שאין עליהם בקרה, מעקב, פיקוח ואכיפה ראויה על יישומם. (#לא_כל_החוקים, יאללה בסדר).
ולמה אני טוענת שזאת אחת הבעיות האקוטיות של המדינה?
פשוט מאד.
בואו נחשוב רגע על מיני רעות חולות המוכרות לכולנו – שחיתות, שוחד, מעילות, וגם פגיעה, התעלמות והזנחה של חלשים, מנגנונים מנופחים, בזבוז כספי ציבור, מחדלים ותקלות שונות ומשונות (חלקן כאלו שגובות חיי אדם, או ״סתם״ הורסות את הטבע), הזנחה של סוגיות בוערות ואפילו הבטחות חלולות וריקות מתוכן ועוד ועוד כ״יד הרעות החולות״ הטובה שלכם.
לכאורה, אין חוט מקשר בין כל הדברים האלו. סתם אוסף של דברים מרגיזים ומקוממים. אבל זה רק לכאורה. כי אם תחשבו על מנגנונים יעילים של פיקוח ואכיפה, אז תבינו שהיעדרם של מנגנונים אלו זהו בדיוק החוט שקושר את כל הרעות החולות הללו ביחד ומספק להן אוויר לנשימה.
ניהול ב״נפנופי ידיים״ כל אחד יכול לעשות, אבל ניהול של תכניות עבודה מתוכננות, מפוקחות, מבוקרות ובעיקר נאכפות, מיושמות ונמדדות זה כבר ליחידי סגולה. באמת. זאת היכולת הכי גבוהה שנדרשת כדי לדאוג שמשהו ״יתקתק כמו שעון שווייצרי״.
אוקיי, אז אני לא מצפה ממדינה ש״תתקתק כמו שעון שווייצרי״ בוודאי לא ממדינת ישראל, בכל זאת בתוך עמי אני חיה, אבל גם להיות בקצה השני של הסקאלה זה (כנראה) לא מחויב המציאות, אלא סתם המקום הכי נוח להיות בו לכל מי שמגיע לעמדות השליטה וההשפעה האלו. תכל׳ס מי צריך ת׳כאב ראש הזה כתוספת לכל שאר כאבי הראש שיש להם. אני לגמרי מבינה אותם.
האמת, שביני לביני אני תוהה מזה זמן רב, מה בכלל היכולת של מנגנוני הממשל שהתפתחו במדינות המערב ב״מאה פלוס״ השנים האחרונות, באמת לשלוט, לנהל ולפקח באיכות שכולנו היינו רוצים שזה יקרה, אך לא הגעתי למסקנות חד משמעיות בעניין. זה נראה לי כמעט משימה בלתי אפשרית. מן גולם כזה שקם על יוצרו.
Having said that אני כן מאמינה שהמפתח טמון בשילוב של כוח הטכנולוגיה עם כוחם של ההמונים לייצר מערך שכורך בין פעילות הממשל לבין עינו הפקוחה של הציבור שישמש לא רק בתור ״אור השמש המחטא״, אלא כמשהו שיוכל (אולי) לספק את התנאים הדרושים לחיזוקה ולקיבועה של צלע הפיקוח והאכיפה הצולעת והמקרטעת.
לצערי זוהי (כרגע?) רק סיסמה יפה שאין מאחוריה שום דבר מובנה וברור ליישום מחר בבוקר, אבל כשם שכל מסע מתחיל בצעד אחד אז גם כל רעיון מתחיל במחשבה אחת. אז הנה היא כאן לפניכם. ושלא תגידו שלא אמרתי.

ילדך חלה? נפצע? יש לנו פתרון בשבילך

קראתי השבוע, במדור "דעות" של "הארץ", את הפוסט "סופרוומן מתה (מעייפות)" שכתבה טלי חרותי סובר.
מאחר וזה קצר (וקולע) למדי, העתקתי לכאן (כמעט) הכל, אבל עבור העסוקותים מביניכםן הדגשתי את החלקים שחשוב לי שתקראו לפני שממשיכים/ות הלאה:

התבטאות אומללה היתה השבוע למנכ"לית מרכז הפיתוח של קודאק בישראל, עינב אהרוני־יונס. "אנחנו סביבה תומכת נשים" היא אמרה… "נשים יכולות לצאת מהעבודה ב–16:00, לקחת את הילדים מהגן, ואחרי שהם הולכים לישון להמשיך לעבוד ולנהל, נגיד, שיחת ועידה עם ארצות הברית. זה לא משנה אם את עובדת מהבית כי הילד חולה, או אם את בסינגפור".
אהרוני־יונס התכוונה מן הסתם לומר שהיא מנהלת סביבת עבודה גמישה, שלא מתגמלת על פי שעות משרד, אלא על פי ביצועים. למעשה, היא הראתה שוב איך נשים יורות לעצמן ברגל. "הסופרוומן עוד כאן", אומרת לנו אשה שמנהלת 300 עובדים בחברת היי־טק, היא תעבוד, היא תלד, היא תטפל. למרבה המבוכה, אהרוני־יונס לא שואלת שאלה כמעט טריוויאלית בעולם עבודה מודרני: איפה לעזאזל אבי הילדים? למה הוא לא נשאר בבית כשהילד חולה?
בישראל המסורתית רק 5% מכלל האוכלוסייה הן נשים חד־הוריות, שבאמת צריכות לאסוף את הילדים בארבע מהגן ואולי להמשיך לעבוד בלילה בשיחת ועידה. לרוב הילדים יש גם אבא. אבל נראה שלתפיסת המנכ"לית, הגבר־האב לא צריך לעצור את יום העבודה. בשנת 2014, מאה שנים אחרי המהפכה, האם היא זו שאצה־רצה אל הגן?
נשים, גם מנכ"ליות בתחומים טכנולוגיים שהיו עד לא מזמן גבריים לעילא, טרם הפנימו עקרונות בסיסיים של פמיניזם. שוב ושוב הן נכנעות להנחה החברתית, כי הן יכולות להוסיף לעצמן עוד ועוד תפקידים (מנכ"לית, אם לשלושה, אופה את העוגות הכי טובות) ולעשות הכל לבד. אשה היא העבד של העולם, גם כשהיא בכירה בהיי־טק.
בעולם שבו גברים כבר מזמן לא מעשנים מחוץ לחדר הלידה, חייבות נשים להשיל מעליהן את הצורך לרצות, לוותר על תפקיד האשה המושלמת ולתת לגבר המושלם למלא את חלקו. "הורות שוויונית" קוראים לזה.
אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, לא היתה מעזה לדבר רק על ה"נשים שיכולות לצאת בארבע". במקום זאת, היא היתה מדברת על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה". לא כצ'ופר, חלילה, כתפישת עולם.
לפעמים נשים הן האויבות הגדולות ביותר של הניסיון הנשי לחיות חיים נורמליים. כמנהלת מצליחה, כאשה וכמעסיקה, ראוי שעינב אהרוני יונס תזכור שהסופרוומן מתה (מעייפות). תנו לאב להיות אבא.
(הועתק מכאן: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2518933)

ואני אומרת ש…

כקוראת אדוקה של כל מה שכותבת טלי חרותי סובר יש לי הפעם תיקון קטן לדבריה ואני מתייחסת למשפט אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, [הורות שוויונית]…" וגו'.
אז זהו, שאני אישית ממש לא הייתי רוצה שזה מה שתדבר עליו מנכ"לית קודאק, וגם לא חבר מרעיה ה"מעסיקים", ולהלן מה שאני הייתי רוצה לשמוע:
אילו הכירו המעסיקים את המושג, [בני ובנות אדם] הם לא היו מעזים לדבר על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה" אלא על "מעסיקים שמבינים שהעסק שלהם ישרוד גם בשעה שמי מעובדיהם מטפל/ת בביתו בילד/ה חולה".
כן, כן, Simple as that. אבל איפה אנחנו ואיפה זה?
על מנת לנסות ולקרב את "ביאת המשיח" הזאת אנסה להתחיל ולחלחל כבר מעכשיו את המסר שלי יש להעביר ל"מעסיקים" בהקשר הזה:
1) לחלק מהעובדים שלכם יש ילדים. עובדה נתונה.
2) ילדים חולים מעת לעת. נקודה. סימן קריאה.
3) ילדים חולים זקוקים למבוגר, עדיף הורה, שיטפל בהם. כאילו, דה.
4) טיפול בילד חולה הוא משימה אחראית, תובענית, מורכבת ובעלת חשיבות גבוהה ביותר. חוזרת על זה – חשיבות גבוהה ביותר!
5) המשימה של ביד אחת למדוד לילד/ה חום, ביד השניה לתת תרופה, ביד השלישית לשלוח אימייל ללקוח, ביד הרביעית לקנח לילד/ה את אף וביד החמישית לענות לטלפון מקולגה מהעבודה, היא משימה שלא מותאמת ל"קונספט" הזה שנקרא בן/בת אדם. נקודה. סימן קריאה.
אי לכך ובהתאם לזאת, אם הקמתם ובניתם עסק שלא יכול לשרוד היעדרויות של עובדים שלוקחים על עצמם משימה כה חשובה, ובעיקר כה בלתי נמנעת של טיפול בילד/ה חולה, אז אנא מכם התכבדו וסגרו את העסק שלכם כי הוא לא עונה לא על הצרכים הכי הכי בסיסיים של בני ובנות אדם.
הצחקתי אתכם, הא? זה לא ממש אכפת לכם, נכון? כן. הבנתי. זה כנראה מסביר הכל. בעיקר את סולם הערכים הנהדר שלכם.
כולנו מכירים כמה וכמה מעסיקים שלא נותנים מענה לצרכים בסיסיים של בני ובנות אדם, אלא שהעובדה שהחברה שלנו, לצערי הרב, לא מקיאה, דוחה, מוקיעה ומגדירה אותם כעבריינים זה רק בגלל שהחברה הזאת עדיין לא התעוררה מתרדמתה ולא הבינה את המשמעות של זה שיום אחד זה יפגוש גם אותה, אותנו, כל אחד ואחת מאיתנו.
אגב, תוך כדי החשיבה (שלא לומר, ההתעצבנות) שלי על הנושא, נזכרתי שמדי פעם מספרים לנו בעיתונות מהי ה"עלות למשק הישראלי" של ימי מחלה, ו/או כמה ימי עבודה אבדו כתוצאה מימי מחלה שלוקחים עובדים.

ועל זה אני אומרת ש…

אני כל פעם מחדש לא מצליחה להבין מה זה החארטה הזה.
החישובים הללו, טומנים בחובם הנחה סמויה, כאילו יש כאן איזה שהוא 100% ימי עבודה שחלק מהם הלך לאיבוד רק בגלל שעובדים (חוצפנים שכמותם) לוקחים ימי מחלה.
אבל זאת לא המציאות.
המציאות [של בני ובנות אדם] היא שהםן חוליםות מדי פעם, ולכן ה-100% האמיתי צריך להיות זה שכבר קוזז ממנו איזה שהוא ממוצע של ימי מחלה שאנחנו לוקחיםות מעצם היותנו בני ובנות אדם וההתייחסויות לעלויות הללו צריכות להיות ביחס לממוצע הזה (השנה לקחו יותר, שנה שעברה פחות).
צורת התייחסות כזאת משקפת הבנה (שכנראה לא מתקיימת היום) לפיה ידוע לכל הנוגעים בדבר, שמדובר בבני ובנות אדם שלעיתים חולים יותר ולעיתים פחות, ולא במכונות שמעיזות לקרוא תיגר על מפעיליהן ו"לעלות להם כסף" ו/או "לזרוק להם ימי עבודה לפח".

הורסת המסיבות

אז לפני כשבוע החלטתי להתחיל ולשים קץ לתופעת הבדיחות הגזעניות / שוביניסטיות / סקסיסטיות / פוגעניות (לא למחוק. אין מיותר) שזכו בחודשים האחרונים למקום של כבוד בקבוצת ווטסאפ בה אני נמצאת יחד עם חברים וחברות יקרים ויקרות מאד לליבי.
אחרי חודשים של שתיקה, כתבתי בקבוצה שאני מבקשת שיפסיקו עם זה כי אני רגישה לזה ולא נעים לי להיות בקבוצה שמגחיכה את בנות מיני על בסיס יומיומי.
התגובות בווטסאפ היו מינוריות, אך כמה ימים אחרי זה, כשנפגשנו כקבוצה במציאות הפיזית ולא במרחב הווירטואלי, אז זכיתי למנת הזלזול ה"הו כה צפויה" על מיכל ש"סירסה" את כל הגברים בקבוצה (ממש ככה), ובתוספת של רמיזות עבות על השתייכותי לזן של "הורסות המסיבות". (החיים קשים חברים מסורסים שלי. תתמודדו! אההה, קשה לכם להתמודד בעולם בלי הביצים שלכם? אוי אוי אוי. לא נורא! זה רק יקל עליכם להבין את ההתמודדות שלי ואת נקודת המבט שלי על החיים).
והנה אני קוראת לי כתבה שחלק מכותרת המשנה שלה היא "מחקר חדש מוכיח: נשים משלמות מחיר על גילויי אסרטיביות במקום העבודה בעוד גברים זוכים לשבחים".
ובהמשך הכתבה מספרים לנו ש:
"התוצאות [של המחקר] היו חד־משמעיות: מתוך 94 משובים שקיבלו נשים וכללו ביקורת, ב–71 משובים (75%) הביקורת טענה כי על העובדות להוריד פרופיל. סוג כזה של ביקורת הופיע פעמיים בלבד במשובי הגברים".
(כאן: http://www.themarker.com/career/1.2490529)

 ואני אומרת ש…

ממש אין צורך שתמשיכו לקרוא את הפוסט הזה במידה ואתם שייכים/ות לאלו שיודעים/ות לתאר את תנועת מעגל הקסמים שמתקיימת בין שני החלקים של הפתיח שלי. כלומר,
בין
בדיחות שוביניסטיות חוזרות ונשנות בווטסאפ שמגחיכות נשים (ואת תכונותיהן) ושאינן מושתקות
לבין
המצב הנוכחי בשוק העבודה ההייטקיסטי שבו – נשים לא מרוויחות כמו גברים / לא מגיעות בו לדרגות הניהול / לא מהוות בו 50% מקרב העובדים / ושרבות וטובות שכן עובדות בו מתייאשות ועוזבות.
(נא לא למחוק את המיותר, כי אין, וגם לא להביא לי דוגמה של השכנה שלכם שהיא מנהלת מצליחה בהייטק כי היא ממש לא מייצגת את הסטטיסטיקה).
ובכן…
מכירים/ות את הדרישה שאומרת Equal pay for Equal work?
היא נשמעת מאד סבירה ובסיסית, נכון? שני בני אדם שעושים אותה עבודה זכאים לאותו שכר. הגיוני.
אבל יש סייג לדרישה הזאת, והוא, שלפי החוקים ב"עולם החוזים האישיים" (שההייטק הוא חלק מהעולם הזה) אני יכולה לעשות את אותה עבודה ולהרוויח פחות משום שאני פחות מוערכת ממישהו אחר שעושה את אותה עבודה במקביל אלי. סבבה. גם הגיוני.
רגע! אבל איך קובעים מי מאתנו מוערך יותר? שמחה ששאלתם.
בדיוק בשביל זה פיתחו עבורנו (בין השאר) את שיטת ה"משוב השנתי לעובד".
שיטה "אובייקטיבית" במסגרתה אני והעמית שלי מוערכים על עבודתנו ושעל פיה גם ייקבע שכרנו והקידום שלנו.
נו, אז איפה הבעיה?
הבעיה מתחילה בכך שאת שיטת ה"משוב האובייקטיבי" אפשר להשליך לפח כאשר ברגע אחד אנחנו נותנות מקום ולגיטימציה להגחיך (על בסיס יומיומי, כאמור) נשים שיש להן את אותן תכונות שאצל גברים הן תכונות מוערכות ומתוגמלות, וברגע הבא אנחנו יושבות מול המנהל שלנו, מקבלות ממנו משוב שלילי על התכונות האלו וכתוצאה מכך זוכות להעלאה זעומה בשכר ו/או לא מקודמות.
נו? "נפל האסימון"? מצליחים/ות עכשיו לראות בעיני רוחכם/ן את מעגל הקסמים שדיברתי עליו?
עדיין לא?
לא נורא, הנה הוא כאן לפניכם/ן במלוא תפארתו:
גבר מעלה בדיחה שמגחיכה אסרטיביות של נשים -> מקבל אישור ולגיטימציה מכל מי ששותק/ת ו/או מלייקק/ת ו/או מעלה בדיחה דומה -> הולך לעבודה -> קורא לעובדת שלו לקבלת המשוב השנתי -> מבקר אותה על האסרטיביות שלה בעבודה -> מעניק לה שכר נמוך משל עמיתה (האסרטיבי, כל הכבוד, גבר, תמשיך כך!) -> פותח את הווטסאפ -> רואה בדיחה שהעלתה מישהי בקבוצה ושמגחיכה אסרטיביות של נשים -> מקבל אישור ולגיטימציה -> מעלה בעצמו בדיחה שמגחיכה אסרטיביות של נשים -> מקבל אישור ולגיטימציה מכל מי ששותק/ת ו/או מלייקק/ת ו/או מעלה בדיחה דומה -> הולך לעבודה -> קורא לעובדת שלו לקבלת המשוב השנתי…
יש מבין?
מקווה מאד שכן.

למה לרומם אם אפשר להשפיל?

לפני כמה זמן כתבתי את הפוסט להלן בתגובה לכתבה שכותרתה "ההסתדרות והרשויות המקומיות סידרו לסייעות שכר רעב", אך משום מה לא פרסמתי אותו. היום, כשסטטוס שפירסם חבר שלי בפייסבוק הזכיר לי אותו, שמחתי לראות שאני עקבית בדעותיי מאחר והוא מתחבר בצורה מושלמת למה שכתבתי בפוסט הקודם באשר להערכה, כלומר, אי ההערכה שיש כלפי כישוריהן של נשים ומורכבות העבודות שהן ממלאות בעזרת הכישורים המופלאים שלהן. 

הכתבה מתייחסת לתנאי העסקתן של נשים (מופלאות) הנקראות "סייעות שילוב".
עבור אלו מכם שאין להם מושג מה זה התפקיד הזה, אז הנה הגדרה יבשה אחת שמצאתי: "תלמיד בעל לקות משמעותית ובעיות תפקוד קשות, אשר רמת תפקודו מחייבת זאת, זכאי לקבל תמיכה אישית של סייעת שתפקידה לעזור לילד להתנהל בזמן השיעור ובהפסקה, לתת סיוע פיזי ולימודי וסיוע בתיווך חברתי".
מאחורי ההגדרה הזאת יש נשים שנותנות מענה למטרה חשובה ששמה לעצמה המדינה לאפשר לילדים בעלי לקויות להיות חלק מכיתה "רגילה".
להלן כמה ציטוטים מהכתבה שהשורה התחתונה שלהם היא – אין משרה מלאה, אין קביעות, יש פיטורין למשך חודשיים כל שנה ויש פער בלתי מוסבר בין הסכום שמועבר בשנה לרשות המקומית (כ-7,600 שח כפול 12 חודש) לבין הסכום שמרוויחות הסייעות בגין אותה שנה (כ-2,500 שח כפול 10 חודש).
הנה הציטוטים הרלבנטיים:
"המורכבות של העבודה… אינה באה לידי ביטוי בתלוש השכר… שכרה הסתכם בינואר ב–2,700 שקל. בדצמבר שכרה ירד ל–2,100 שקל בלבד, מפני שאינה מקבלת שכר בימי חופשות חג…"
"לפי נתונים שנאספו בעמותת איתך־מעכי, משפטניות למען צדק חברתי… שכרן של רוב הסייעות מסתכם בכ–2,100–3,000 שקל בחודש, בלי אפשרות לעבוד במשרה מלאה וללא קביעות. חלק גדול מהן מועסקות בשכר רק עשרה חודשים בשנה, וחלקן מפוטרות לאחר מכן ומועסקות שוב עם תחילת שנת הלימודים".
"תמונת המצב הזאת מנוגדת לתקציבים שמשרד החינוך מעביר לרשויות המקומיות. על פי נתוני המשרד, הוא מעביר לרשויות המקומיות תקציב עבור העסקת סייעת לפי שכר של 7,580 שקל לסייעת… במשך 12 חודשים בשנה – ולא עשרה. את הפער הזה ניתן להסביר באופן חלקי כתוצאה מעלויות המעביד, המוערכות בכ–30%, ובהסכם הקיבוצי שנחתם בין ההסתדרות החדשה לרשויות המקומיות, המגביל את שכרן לשכר בסיס של עד כ–3,800 שקל – בוותק של 30 שנה".
"אבל השאלה הגדולה היא מה קורה לשאר הכסף שמעביר משרד החינוך כתשלום השכר של הסייעות… גורמים במשרדי הממשלה הודו כי הממשלה לא מפקחת אחר הזרמת הכספים לשכר הסייעות…"
"לדברי נטע לוי, {עורכת דין מארגון איתך־מעכי שמלווה את התארגנות הסייעות הארצית} הסייעות המשלבות מקבלות שכר רעב… זהו תחום שנשים מגיעות אליו מתוך אידיאולוגיה ורצון לעסוק בו, בטח שלא בשביל הפרנסה… "
"תנאי העבודה של סייעות השילוב בחינוך הרגיל חריגים במיוחד בהשוואה לשאר העובדים במערכת החינוך, והן אינן מוגדרות כעובדות הוראה".
"בנוסף, בעוד שמשרד החינוך מתקצב את עבודת הסייעות בעד 30 שעות בשבוע לכל ילד, ההסכם קובע היקף משרה מלאה בת 42.5 שעות – כך שהן מעולם לא יכולות לעבוד במשרה מלאה…"
"ב–2011 פנינו {נציגות ארגון איתך-מעכי} להסתדרות וביקשנו להיות נוכחים בדיונים על הסכמי השכר ובהחלטות על ההסכמים ותנאי ההעסקה… וביקשנו נציגות של סייעות שילוב בתוך צוות המשא ומתן. הם תמיד סירבו".
(הטקסט (המבאס, יש לומר) המלא נמצא כאן: http://www.themarker.com/news/education/1.2258389)

ואני אומרת ש…

זה לא יאומן כמה עוולות, כמה חוסר הערכה וביזוי וכמה דיכוי (כן, דיכוי) אפשר להעמיס על מגזר אחד שכל חטאו הוא שהוא קם כל בוקר והולך לעבודה מלאת חמלה ודאגה, וש(אופס!) לגמרי לא במקרה מורכב רובו ככולו מנשים.
למי שהתעייף מהכתבה ו/או מהציטוטים הרבים מתוכה, ובמיוחד למי ש(עדיין) לא שקע לדיכאון קיומי מכך, להלן תקציר ערימת המיץ של הזבל ששופכת המדינה, ההסתדרות ומי לא, על עובדות חשובות אלו.
אז מה היה לנו שם?
אפשרות לעבודה במשרה מלאה? אין.
[מה קרה? לכם יש אפשרות לעבוד במשרה מלאה? אה, כן? וואלה? טוב, זה לא אותו דבר].
קביעות? אין.
[מה אתן פרימדונות? קביעות הן רוצות. נו, באמת. איזו הגזמה]
הגדרה כעובדת הוראה? לא ולא!
[מה נהיה? כל אחת פה רוצה להיות "עובדת הוראה"? לאן נגיע?]
פיטורין למשך חודשיים כל שנה? יש ויש.
[לא נורא, תנוחו קצת במזגן בבית. לא שאתן מתעייפות מי יודע מה במשך השנה, אבל לנו זה דווקא טוב כי תאמינו לנו שכבר נמצא מה לעשות עם השכר שלכן שמועבר לקופת הרשות המקומית אך איננו מועבר אליכן].
משכורה ביזיונית ומעליבה שלא מתקרבת לרמת המורכבות של התפקיד? יש בהחלט.
[יאללה בחייאת! על איזו מורכבות מדובר פה? כולה לשבת ליד ילד בכיתה ו״לשחק בתיווך חברתי״. כל אחת פה חושבת ת'עצמה כאילו מי יודע מה. מורכבות היא אומרת לי].
שכר בימי חופשה וחג? אין.
[למה מה קרה? תרגיעו! דרישות יש להן אלו].
פיקוח ממשלתי על הכסף שמוזרם ומיועד להן? נראה לכם?
[תכל׳ס, אל תגלו לאף אחד, אבל על מה בדיוק פיקחו פה לאחרונה שדווקא על זה יפקחו].
דאגה של ארגון העובדים (ההסתדרות) לזכויותיהן? פחחחח…
[הצחקתן אותם. קחו את הגרושים שהם סידרו לכן בהסכם הקיבוצי המדהים שלכן ותגידו בכלל תודה שהם מסתכלים לכיוון שלכן ושומרים על האינטרסים שלכן. אה, אתן רוצות לקחת חלק במו"מ? בסדר, שמענו. בקשתכן נדחתה. אגב, דמי חבר כבר שילמתן? יופי].
גורם אחד שאחראי על ההעסקה והתשלום?  אין.
[למה לפשט אם אפשר לסבך, ועל הדרך גם להרוויח את האפשרות (שלא לומר התענוג) לגלגל אתכן ממשרד החינוך לרשויות המקומיות ובחזרה בלי באמת לתת לכן פתרון?].
לא יודעת מה להגיד לכם… מבחינתי, מדינה/חברה שמדברת בקול אחד ("הילדים הם עתידנו", "האחר הוא אני", "עבודת קודש") אך פועלת בדרך מנוגדת לחלוטין לקול הזה היא מדינה/חברה חולה, שלא לומר הזויה, שעתידה מי יישורנו.

אני רוצה להפנות אתכם למשפט אחד, שסביר להניח שעבר מתחת לרדאר של מי שבכלל קרא את הכתבה או הציטוטים, ושנאמר דווקא ע"י אישה פמיניסטית מארגון איתך-מעכי המופלא (באמת!) שעושה לילות כימים כדי "לקדם את זכויותיהן של נשים מוחלשות באמצעות המשפט והנכחת קולן בזירה המשפטית והציבורית" כהגדרתן.
זה המשפט:
"זהו תחום שנשים מגיעות אליו מתוך אידיאולוגיה ורצון לעסוק בו, בטח שלא בשביל הפרנסה".

ועל זה אני אומרת ש…

לא! לא! לא! למה???? למה הרטוריקה הזאת??? מה זה המשפט הזה "בטח שלא בשביל הפרנסה"?
כמה גברים אתם מכירים שיצאו היום בבוקר לעבודה "בטח שלא בשביל הפרנסה"?
מאיפה מגיעה ההפנמה הזאת ושימור התפיסה שהעבודה המדהימה הזאת היא "אידיאולוגיה" או "עבודת קודש" ולא עבודה עם זכות לפרנסה?
למה?
למה אישה עם יכולות הכלה, רגישות, אמפתיה, סבלנות ואהבה אינסופית שבזכותה מושגת מטרה שהציבה המדינה ואף הגדירה אותה כחשובה, שעושה שירות שלא יאומן גם להורי הילדים ה"מיוחדים", גם להורי הילדים ה"רגילים" וכמובן לילדים עצמם, לא יכולה לקום בבוקר עם גב זקוף, עיניים בורקות ולומר בקול גדול: "אני רוצה להתפרנס!!"? 
מה זה, זה? בושה לרצות להתפרנס? למה? כי "היא עושה עבודת קודש"? תעשו לי טובה! באמאשכ'ם.
רגע, נושמת…כמה מילות סיום…

במאמר שקראתי הסמסטר, כתבה החוקרת (Joan Tronto) על הדרכים בהם דוחקת החברה שלנו את מושג הדאגה (ה-Caring) לשוליים ("הכחשת עמדת הדאגה (Care) ל"אחר" היא הכחשת פן של אנושיות שהחברה מצמצמת ובכך מייצרת במובהק ניצול כלכלי של אנשים בעבודות מסוימות").
בנוסף, מראה אותה חוקרת איך מי ש"נותן דאגה" ומי ש"מקבל אותה" נדחק לשולי החברה, ובמובן מסוים אף יוצא מהגדרת ״אידיאל האדם״ כפי שאנו מכירים אותו.
להלן תרגיל לוגי קטן בהקשר הזה:
נתון: בני אדם הולכים לעבודה כדי להתפרנס.
מכאן נובע: מי שהולך לעבודה "בטח שלא בשביל הפרנסה" הוא… מה הוא? נכון, הוא לא לגמרי בן אדם והוא בטח ובטח לא איזו "פיגורה" משמעותית בשוק העבודה.
אוקיי! אז עכשיו אפשר לחזור לנשום ולנוח כי עכשיו הכל ברור לי. ולכם?

דיוק שווה דיוק או הדיוק מחייב

קראתי בסוף השבוע בעיתון "הארץ" את הטור של יאיר אסולין שכותרתו במהדורת הדפוס "המתת השפה" ובאינטרנט "דיוק שווה פלצנות".
כמעריצה נלהבת של השפה העברית אני נוטה להעמיק בכל כתבה המנתחת\מתייחסת לתהליכים ו\או תופעות בשפה.
בין השאר כותב, יאיר אסולין כך:
"השפה העברית מידרדרת. זה דבר ידוע, ברור… במה מדובר? תחושה מובהקת, כמעט "מדעית", שהשפה העברית, ה"ישראלית", הופכת בשנים האחרונות חלולה יותר. שטוחה יותר… (מדובר) בהתרוקנות ממש: מלה יוצאת מהשיח, ושום מלה אחרת לא באה במקומה. דרך ביטוי מסוימת נתפשת כמיושנת, ושום דרך ביטוי אחרת לא מופיעה במקומה."
(כאן: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2126523)

ואני אומרת ש…

חסר לי מידע מאד מהותי בכתבה הזאת.
למי ידוע ולמי ברור שהשפה מידרדרת? לכותב? לחוקרי השפה העברית?
של מי התחושה המובהקת הזאת לגבי "שיטוח" השפה? של הכותב? של חבריו ומשפחתו? של מערכת "הארץ"? של חוקרי השפה העברית?
על סמך מה נעשו הקביעות על כך שמילים וביטויים "ישנים" יוצאים מהשפה וחדשים לא נכנסים במקומם? האם זה במסגרת התחושה המובהקת של הכותב או שיש על כך מחקרים ועדויות אמפיריות?
אינני מעלה שאלות אלו בציניות. אני מעלה אותן כי אינני יודעת מה התשובה עליהן ולכן קשה לי להחליט כיצד להתייחס למה שכתוב בכתבה.
אתם חייבים להסכים איתי שיש הבדל מאד מהותי בהתייחסות לדברים אם מדובר על אוסף תחושות, דעות ומחשבות של הכותב, לבין אם מדובר על אוסף מחקרים, עדויות מדעיות וקביעות מוסמכות של חוקרי השפה העברית.
למען הסר ספק, אינני מנסה לומר שהכותב חייב להביא מחקרים ועובדות מדעיות ושאסור לו להביע את דעותיו ותחושותיו, אני פשוט חושבת שחשוב מאד שניסוח הדברים על ידו ייעשה בצורה מאד ברורה ומדוייקת כך שלקוראים לא יהיה ספק מה מתוך הדברים הן קביעות מדעיות ומה מהם הן פרשנויות ותחושות.
חשבתי על זה, שייתכן ויאיר אסולין נבהל וניסה בעצמו להיזהר מתופעה אחרת אותה הוא מתאר בכתבה:
"אם תשתמש בניואנסים יתקעו בך מבט. אם תרצה לדייק רעיון שאתה רוצה להעביר, כלומר, תשתמש בביטויים הנכונים ביותר לתיאור יגידו לך: "אל תסבך, אל תבלבל את המוח, אל תהיה פלצן". בתודעה הישראלית של היום דיוק שווה "פלצנות"."

ועל זה אני אומרת ש…

בתודעה שלי (יקית שכמוני), דיוק שווה דיוק, ומבחינתי, תרגיש חופשי להשתמש בניואנסים ובביטויים נכונים ולדייק ככל יכולתך.
זה מאד חשוב. יתרה מכך, זה אפילו ישמש כדרך להילחם בתופעה אותה אתה מתאר בכתבה.
אגב, לאור העובדה שהטור מופיע במסגרת מדור ששמו "דעות" תרשו לי להניח שמדובר על דעותיו של הכותב 🙂 אך כך או כך, ממליצה לחובבי השפה לקרוא את הכתבה, היא בהחלט מעניינת ושווה הרהור.

הגבר מחפש משמעות

אחת לכמה זמן, המנהג של שמירת המוסף של שבוע שעבר (בשירותים, אבל אל תגלו לאף אחד) וזריקתו רק שבועיים שלושה מאוחר יותר, מתגלה כמנהג מועיל.
כך היה היום כאשר נתקלתי במוסף "הארץ" מלפני שבוע בכתבה של גבריאל בוקובזה שכותרתה "סוף עידן הטסטוסטרון".
הכתבה דנה בהשלכות של העידן המאוחר על גברים ועל ערכי הגבריות המסורתיים.
בכתבה יש גם סקירה היסטורית על "תפיסת הפין והגבריות" בתרבויות שונות ובדיסציפלינות שונות, וגם ניתוח של ההשלכות של כל זה, כמו גם של השינויים שהתחוללו בעקבות המאבקים הפמיניסטיים, על הגברים כיום.
ראו למשל בפסקה הבאה:
"מעמד האישה עבר שינוי רדיקלי; בעקבות מאבקן ההרואי שינו נשים בעולם המודרני את מצבן בצורה טוטלית ובאופן בלתי הפיך. אפילו בזירת המאבק הקשה מכל – לא הכלכלית דווקא, אלא זו הנוגעת לעצמאותן המינית – הושגה התקדמות עצומה… מצב הגברים, לעומת זאת, שונה בתכלית…. נראה שהם סובלים לא מעט מהשלכות העידן המודרני המאוחר. ערכי הגבריות המסורתיים אינם יכולים לשרת אותם עוד בצורה מספקת, וכתוצאה מכך חווים רבים הפחתה כואבת במעמדם, ערעור מבלבל של זהותם ואובדן מבהיל של משמעות בחייהם. ראשית, מושג הגבריות עצמו אינו ברור בימינו…. בהקשר המגדרי ניתן לומר כי מעולם לא היו שאלות כמו “מהי גבריות?” ו”מיהו גבר?” בוערות יותר, ויתרה מכך – חסרות תשובה וכיוון”.
פסקת הסיום של הכתבה היא זאת:
"במובן מסוים הנשים מסרו את לפיד המהפכה המגדרית שהיה בידן במאה האחרונה לגברים. עתה זהו התפקיד שלהם לשאת אותו באומץ וביצירתיות. הם אינם מחויבים לפסוע בנתיב שפילסו הנשים, אך עם זאת אינם יכולים להמשיך לעמוד במקום. הדבר החשוב שעליהם לזכור, ללא קשר לכיוון הנבחר, הוא לא ללכת בו לבד".
(כאן: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2102834)
ואני אומרת ש…

הכתבה מעניינת (ומומלצת) ביותר, בעיני, ושופכת אור על נושא, שעל פי הרושם שלי לפחות, לא מרבים לדבר בו, ומכאן חשיבותה.
אבל דווקא בגלל זה חבל לי שיש פספוס קטן, אך מהותי בעיני, בפסקת הסיום שציטטתי לעיל.
אין ספק שבמאה השנים האחרונות עשו הנשים מהפך והביאו לשינויים רבים בתחומים רבים של החיים. אך מכאן, ועד "מסירת לפיד המהפכה המגדרית" לגברים הדרך עוד ארוכה.
לא רק שהמהפכה, אותה ניסו ומנסות הפמיניסטיות להוביל, רחוקה מלהסתיים, יש שיאמרו (ואני ביניהם) שמהפכה אמיתית עוד לא באמת התרחשה. היו ניסיונות ושינויים כאלו ואחרים, מוצלחים יותר ופחות, אבל אנחנו, ללא ספק, עדיין בתהליכי חיפוש ובירור, ניסוי וטעיה על מנת למצוא את הדרך הנכונה ואת הפתרון המתאים ביותר לנשים ולגברים כאחד.
יחד עם זאת, המשפט הספציפי שסגר את הכתבה ("לא ללכת בו לבד") לוקח אותי למשהו שכבר רמזתי עליו "בקטנה" במשפט שסגר פוסט שכתבתי ששמו "פרצה קוראת לגנב? אז זהו, שלא!".
הדבר הכי טוב, בעיני, שיכול לקרות למהפכה הפמיניסטית זה שיותר ויותר גברים יצטרפו אליה.
אם גברים יבינו שהמצב היום איננו מצב שפוגע רק בנשים, אלא גם בגברים, ואם כתוצאה מכך הם לא "ייקחו את הלפיד מידי הנשים ויישאו אותו באומץ" אלא, יושיטו אליו יד וילכו יחד עם הנשים, כתף אל כתף, בחיפוש משותף אחר הגדרות חדשות ושיטה אחרת, טובה יותר, שוויונית יותר, מכבדת יותר, נעימה יותר, או אז, אני מאמינה, יגדלו משמעותית הסיכויים של ילדינו ונכדינו לחיות בחברה טובה הרבה יותר.
אשרי המאמין.