ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

שוויון בנטל – האמנם?

אני ממש אשמח אם תקראו את הטקסט החשוב להלן שנכתב על-ידי ד"ר דניאלה שבאר-שפירא:
"הורות מורכבת ממגוון משימות עצום אותו ארצה להמשיג באמצעות החלוקה לאחריות הורית קונקרטית ולאחריות הורית מנטלית.
האחריות ההורית הקונקרטית מכוונת לעשיה בפועל – איסוף הילדים מהגן, הכנת כריכים בבוקר, קניית בגדים, ליווי לרופא, הגעה לאסיפת הורים, הקראת סיפור, רחיצה, החתלה ועוד ועוד.
לעומתה האחריות ההורית המנטלית מכוונת לחשיבה על, תכנון ועיסוק ב – מצב הרוח של הילדים, התכוונות לקראת מעבר גן, חיפוש אחר גן מתאים, התארגנות לקראת בא החופש הגדול, חיפוש קייטנות אפשריות ובחירת המתאימה יותר, שימת לב לנקודת חן ששינתה את צורתה, שימת לב לימים שחלפו מאז שהילדה הזמינה או הוזמנה פעם אחרונה לחברה, התעניינות ביחס של המורה לילד, מתן מרחב לביטוי האכזבה מציון או מעלבון של חבר ועוד ועוד."
(הטקסט המלא כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4808438,00.html)

ואני אומרת ש…

הטקסט אותו ציטטתי לעיל גרם לי להתרגשות רבה מאד, ביחס להרבה טקסטים אחרים שנכתבו ונכתבים בימים אלו בשל התחדשותו של המאבק בעד ונגד ביטול חזקת הגיל הרך.
אז על מה ולמה ההתרגשות הרבה שלי?
קודם כל, משום שהטקסט הזה המשיג לי בצורה חדה ומדויקת את מה שאני "מטיפה" לו בשיחות שונות מזה שנים לכל מי שרוצה לשמוע, ובעיקר למי שלא.
אבל הסיבה היותר חשובה היא שלצערי במסגרת השיח המתרחב שעוסק ב"האבות של היום זה לא אלו של פעם" ו"גברים היום הרבה יותר מעורבים בגידול ילדיהם" אין את הירידה לרזולוציה של שני סוגי האחריות עליהם הצביעה בחוכמה רבה ד"ר שבאר-שפירא. התוצאה היא שהשיח (החסר) הזה יוצר ומקבע רושם מוטעה כאילו אצל זוגות רבים יותר ויותר מתחיל ומתקיים שוויון בהורות בפועל.
ולמה אני טוענת שהרושם הוא מוטעה?
אני אסביר…

ובכן, אמנם לא ערכתי מחקר מדעי מחייב על הנושא, אבל אני מזמינה אתכןם לעשות חושבים על חייכןם, ואח"כ לעשות גם כמה תצפיות על הזוגות (ההטרוסקסואלים) סביבכןם תוך שאתםן מנסות/ים להגדיר מי מהזוגות האלו מנהל הורות שוויונית.
כשתסיימו, אנא חישבו, האם אותה הורות שוויונית מתקיימת ומתממשת בשני תחומי האחריות? או שמא רק בתחום האחריות הקונקרטית?
מההתבוננות שלי, בשנים שעברו מאז הפנמתי את האבחנה הזאת, ראיתי שברובם ככולם של המקרים בהם מנהל זוג הורות שוויונית (והם עדיין מיעוט), אזי השוויון בנטל תקף רק לאחריות הקונקרטית, בעוד שהאחריות המנטלית, אותה אחריות שהיא היא המשימה המרכזית והעומס והנטל הכבד באמת, האחריות הזאת היא עדיין נחלתן ה(כמעט) בלעדית של נשים.
וזאת (רק) אחת הסיבות למה (עדיין ובעתיד הנראה לעין) אני אמשיך להיות נגד ביטול חזקת הגיל הרך.
ואתםן?


2 תגובות

Gender discrimination, how does it start?

מכירות/ים את פרויקט "נשק וסע"?
כן? דלגו על הפסקה הבאה.
לא? להלן הסבר קצר שהעתקתי עבורכןם מאחד האתרים ברשת:
"במסגרת פרויקט נשק וסע מורדים תלמידי בית הספר מרכביהם של הוריהם בצורה בטוחה ונכונה: הורי התלמידים עוצרים את רכביהם במפרץ המיועד לעצירה, הורה שהוא תורן אחראי פותח את דלת המכונית ועוזר לתלמיד לצאת מהרכב אל המדרכה בבטחה. באופן זה נחסך זמן להורים בחניית הרכב, יציאה ממנו והורדת הילד ונמנעים פקקי תנועה גדולים שהיו נוצרים בשעות הבוקר בסביבת בית הספר".
אז אלו פרטי הפרויקט שמוטמע לאט לאט ביותר ויותר בתי ספר.
והנה לאחרונה קיבלתי מחברה את המייל שמחנכת הכיתה של בנה שלחה להורים, ובו היא מסבירה על הפרויקט, מיידעת שהורי הכיתה נדרשים להירתם אליו, מצרפת טבלת שיבוצי הורים לשבוע הקרוב ומסכמת כך:
"הפעם אני שיבצתי את ההורים בגלל הדחיפות שבעניין, אם יש הורים שלא יכולים להגיע אנא החליפו עם הורה אחר ועדכנו אותי".

ואני אומרת ש…

הפעם אפתח בחידה (לא) נושאת פרסים:
נחשו כיצד שיבצה המחנכת את ההורים לתורנות אליה הם התבקשו להירתם?
א) ע"י רישום שמות האמהות בלבד
ב) ע"י רישום שמות האבות בלבד
ג) ע"י רישום שם הילד/ה שמי מהוריו צריך/ה להירתם לתורנות באותו יום
מי שלא ניחש/ה שהתשובה היא א', מתבקש/ת להפסיק לקרוא כעת, לחזור ולקרוא את הפוסטים מתחילת הבלוג הזה ורק אז לחזור לכאן אחרי שהשלים/ה את פערי הידע הנדרשים.
מי שלא נפל/ה בפח לפיו כאשר המחנכת כותבת במכתב "הורי הכיתה נדרשים להירתם" אז היא בעצם מתכוונת ל"אמהות הכיתה נדרשות להירתם"? כנראה שיש לו ילדים/ות במערכת החינוך, והעובדה שהדבר הזה מתרחש במסגרת מערכת החינוך היא בדיוק הסיבה שהמקרה הזה מצער אותי במיוחד.
מחנכת שלא מסוגלת לדמיין אבות שנרתמים למשימה הזאת, היא מחנכת שתסליל ותמגדר את הדרכים, את האפשרויות ואת ההזדמנויות העתידיות אליהן היא תכוון את תלמידי ותלמידות הכיתה.
מחנכת שרואה באמהות כאחראיות בלעדיות על ילדיהן תשקף תפיסה זאת לילדים/ות תסגור בפניהןם את האפשרות אפילו לדמיין מצב בו הנשיאה והחלוקה בנטל הטיפול בילדים/ות היא משותפת, ובכך תתרום את חלקה לחסימת האופציה ליישום של זה בחייהם ביום מן הימים.
אינני זקוקה למחקרים, הוכחות אותות או מופתים כדי לדעת זאת. מדובר בהגיון פשוט.
הלוואי והייתי יודעת מה הייתה תגובת האבות למייל הזה והלוואי והם מחו על כך (Yeah right).
אבל עד שאשמע שהם מחו בתוקף אז הרשו לי להניח שלא התעוררה אצלם סערת רגשות, כעס ותסכול והם לא יצאו בקריאות נרגשות הקוראות לשוויון מיידי ולהפסקה בהולה של האפליה הזאת.
ולמה אני מציינת זאת?
כי משום מה הפרקטיקה הזאת של סערת הרגשות ושל הצעקות למען שוויון בהורות, מאד מקובלת בקרב קבוצות של אבות גרושים שלא רק שהם מקימים קול זעקה רמה על "חזקת הגיל הרך" ועל "העדפות" שונות (במירכאות כפולות ומכופלות) שמקבלות נשים בכל הקשור לטיפול בילדים בעת הגירושים, אלא אף נוקטים בגסות ובאלימות כלפי פמיניסטיות שנאבקות לשמר "העדפות" אלו עד להשגת שוויון במכלול רחב מאד של דברים.
ואיך שהוא, באופן (לא) מפתיע הזעקה הזאת לשוויון איננה מושמעת כל עוד נשים וגברים חיים בזוגיות, ויש מישהי אחת שנרתמת לכל המשימות ונושאת בכל הנטל.
ממש מצב ששווה מחקר (אז זהו שלא).
לסיום…
להלן שאלה שחברתי הפנתה למחנכת במייל חוזר, מיד עם הגעתו של המייל מהמחנכת:
"ערב טוב, אני מבינה שאין אבות בכיתה?"
תשובתה של המחנכת לא איחרה להגיע:
"הנשים יכולות לשלוח את הבעל במקומן! אין שום בעיה"

ועל זה אני אומרת ש…

אני מצטערת, אני יודעת שזה לא קורה לי לעיתים קרובות, אבל הפעם אין מילים בפי.


3 תגובות

ילדך חלה? נפצע? יש לנו פתרון בשבילך

קראתי השבוע, במדור "דעות" של "הארץ", את הפוסט "סופרוומן מתה (מעייפות)" שכתבה טלי חרותי סובר.
מאחר וזה קצר (וקולע) למדי, העתקתי לכאן (כמעט) הכל, אבל עבור העסוקותים מביניכםן הדגשתי את החלקים שחשוב לי שתקראו לפני שממשיכים/ות הלאה:

התבטאות אומללה היתה השבוע למנכ"לית מרכז הפיתוח של קודאק בישראלעינב אהרוני־יונס. "אנחנו סביבה תומכת נשים" היא אמרה… "נשים יכולות לצאת מהעבודה ב–16:00, לקחת את הילדים מהגן, ואחרי שהם הולכים לישון להמשיך לעבוד ולנהל, נגיד, שיחת ועידה עם ארצות הברית. זה לא משנה אם את עובדת מהבית כי הילד חולה, או אם את בסינגפור".
אהרוני־יונס התכוונה מן הסתם לומר שהיא מנהלת סביבת עבודה גמישה, שלא מתגמלת על פי שעות משרד, אלא על פי ביצועים. למעשה, היא הראתה שוב איך נשים יורות לעצמן ברגל. "הסופרוומן עוד כאן", אומרת לנו אשה שמנהלת 300 עובדים בחברת היי־טק, היא תעבוד, היא תלד, היא תטפל. למרבה המבוכה, אהרוני־יונס לא שואלת שאלה כמעט טריוויאלית בעולם עבודה מודרני: איפה לעזאזל אבי הילדים? למה הוא לא נשאר בבית כשהילד חולה?
בישראל המסורתית רק 5% מכלל האוכלוסייה הן נשים חד־הוריות, שבאמת צריכות לאסוף את הילדים בארבע מהגן ואולי להמשיך לעבוד בלילה בשיחת ועידה. לרוב הילדים יש גם אבא. אבל נראה שלתפיסת המנכ"לית, הגבר־האב לא צריך לעצור את יום העבודה. בשנת 2014, מאה שנים אחרי המהפכה, האם היא זו שאצה־רצה אל הגן?
נשים, גם מנכ"ליות בתחומים טכנולוגיים שהיו עד לא מזמן גבריים לעילא, טרם הפנימו עקרונות בסיסיים של פמיניזם. שוב ושוב הן נכנעות להנחה החברתית, כי הן יכולות להוסיף לעצמן עוד ועוד תפקידים (מנכ"לית, אם לשלושה, אופה את העוגות הכי טובות) ולעשות הכל לבד. אשה היא העבד של העולם, גם כשהיא בכירה בהיי־טק.
בעולם שבו גברים כבר מזמן לא מעשנים מחוץ לחדר הלידה, חייבות נשים להשיל מעליהן את הצורך לרצות, לוותר על תפקיד האשה המושלמת ולתת לגבר המושלם למלא את חלקו. "הורות שוויונית" קוראים לזה.
אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, לא היתה מעזה לדבר רק על ה"נשים שיכולות לצאת בארבע". במקום זאת, היא היתה מדברת על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה". לא כצ'ופר, חלילה, כתפישת עולם.
לפעמים נשים הן האויבות הגדולות ביותר של הניסיון הנשי לחיות חיים נורמליים. כמנהלת מצליחה, כאשה וכמעסיקה, ראוי שעינב אהרוני יונס תזכור שהסופרוומן מתה (מעייפות). תנו לאב להיות אבא.
(הועתק מכאן: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2518933)

ואני אומרת ש…

כקוראת אדוקה של כל מה שכותבת טלי חרותי סובר יש לי הפעם תיקון קטן לדבריה ואני מתייחסת למשפט אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, [הורות שוויונית]…" וגו'.
אז זהו, שאני אישית ממש לא הייתי רוצה שזה מה שתדבר עליו מנכ"לית קודאק, וגם לא חבר מרעיה ה"מעסיקים", ולהלן מה שאני הייתי רוצה לשמוע:
אילו הכירו המעסיקים את המושג, [בני ובנות אדם] הם לא היו מעזים לדבר על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה" אלא על "מעסיקים שמבינים שהעסק שלהם ישרוד גם בשעה שמי מעובדיהם מטפל/ת בביתו בילד/ה חולה".
כן, כן, Simple as that. אבל איפה אנחנו ואיפה זה?
על מנת לנסות ולקרב את "ביאת המשיח" הזאת אנסה להתחיל ולחלחל כבר מעכשיו את המסר שלי יש להעביר ל"מעסיקים" בהקשר הזה:
1) לחלק מהעובדים שלכם יש ילדים. עובדה נתונה.
2) ילדים חולים מעת לעת. נקודה. סימן קריאה.
3) ילדים חולים זקוקים למבוגר, עדיף הורה, שיטפל בהם. כאילו, דה.
4) טיפול בילד חולה הוא משימה אחראית, תובענית, מורכבת ובעלת חשיבות גבוהה ביותר. חוזרת על זה – חשיבות גבוהה ביותר!
5) המשימה של ביד אחת למדוד לילד/ה חום, ביד השניה לתת תרופה, ביד השלישית לשלוח אימייל ללקוח, ביד הרביעית לקנח לילד/ה את אף וביד החמישית לענות לטלפון מקולגה מהעבודה, היא משימה שלא מותאמת ל"קונספט" הזה שנקרא בן/בת אדם. נקודה. סימן קריאה.
אי לכך ובהתאם לזאת, אם הקמתם ובניתם עסק שלא יכול לשרוד היעדרויות של עובדים שלוקחים על עצמם משימה כה חשובה, ובעיקר כה בלתי נמנעת של טיפול בילד/ה חולה, אז אנא מכם התכבדו וסגרו את העסק שלכם כי הוא לא עונה לא על הצרכים הכי הכי בסיסיים של בני ובנות אדם.
הצחקתי אתכם, הא? זה לא ממש אכפת לכם, נכון? כן. הבנתי. זה כנראה מסביר הכל. בעיקר את סולם הערכים הנהדר שלכם.
כולנו מכירים כמה וכמה מעסיקים שלא נותנים מענה לצרכים בסיסיים של בני ובנות אדם, אלא שהעובדה שהחברה שלנו, לצערי הרב, לא מקיאה, דוחה, מוקיעה ומגדירה אותם כעבריינים זה רק בגלל שהחברה הזאת עדיין לא התעוררה מתרדמתה ולא הבינה את המשמעות של זה שיום אחד זה יפגוש גם אותה, אותנו, כל אחד ואחת מאיתנו.
אגב, תוך כדי החשיבה (שלא לומר, ההתעצבנות) שלי על הנושא, נזכרתי שמדי פעם מספרים לנו בעיתונות מהי ה"עלות למשק הישראלי" של ימי מחלה, ו/או כמה ימי עבודה אבדו כתוצאה מימי מחלה שלוקחים עובדים.

ועל זה אני אומרת ש…

אני כל פעם מחדש לא מצליחה להבין מה זה החארטה הזה.
החישובים הללו, טומנים בחובם הנחה סמויה, כאילו יש כאן איזה שהוא 100% ימי עבודה שחלק מהם הלך לאיבוד רק בגלל שעובדים (חוצפנים שכמותם) לוקחים ימי מחלה.
אבל זאת לא המציאות.
המציאות [של בני ובנות אדם] היא שהםן חוליםות מדי פעם, ולכן ה-100% האמיתי צריך להיות זה שכבר קוזז ממנו איזה שהוא ממוצע של ימי מחלה שאנחנו לוקחיםות מעצם היותנו בני ובנות אדם וההתייחסויות לעלויות הללו צריכות להיות ביחס לממוצע הזה (השנה לקחו יותר, שנה שעברה פחות).
צורת התייחסות כזאת משקפת הבנה (שכנראה לא מתקיימת היום) לפיה ידוע לכל הנוגעים בדבר, שמדובר בבני ובנות אדם שלעיתים חולים יותר ולעיתים פחות, ולא במכונות שמעיזות לקרוא תיגר על מפעיליהן ו"לעלות להם כסף" ו/או "לזרוק להם ימי עבודה לפח".


4 תגובות

סליחה שלחצנו. לא התכוונו

קראתי אתמול את מאמר "הרעיון של היום" באתר "אלכסון" שכותרתו "תהיה גבר, תישאר במשרד".
מדי פעם אני נופלת על כתבות, מאמרים, דעות שכשאני מסיימת לקרוא אותם אני מגלה שאני לא באמת מבינה מה הם בעצם ניסו לומר לי, אז זה היה אחד מהם.
אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי להתייחס רק לפיסקה אחת מתוכו:
"פמיניזם מבקש לדון בזכות לבחירה," אומרת פרופ' ויליאמס בראיון המתפרסם היום בניו יורק טיימס. "אבל עולה השאלה, הזכות לבחירה של מי? רק של המעסיק? הפמיניזם לוחץ על הגברים ליטול חלק פעיל להגשמת האידיאלים של התנועה, אבל לא מעניק להם כלים לעשות זאת בלי להיענש. כלכלית, שום דבר טוב לא קורה לגברים המבקשים ליטול חלק שווה במטלות ההורות והבית. וברור שאם שום דבר טוב לא יקרה לגברים, אז שום דבר טוב גם לא יקרה לנשים".
(כאן: http://alaxon.co.il/daily/%D7%AA%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%92%D7%91%D7%A8-%D7%AA%D7%99%D7%A9%D7%90%D7%A8-%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%A8%D7%93/)

ואני אומרת ש…

אין ברירה, חייבים להפשיל שרוולים ולנתח כמה משפטים בפיסקה הזאת:

"פמיניזם מבקש לדון בזכות לבחירה":
לא רוצה לדבר בשמו של "פמיניזם" אבל מבחינתי, באופן אישי, כפמיניסטית, אני ממש לא מבקשת לדון בזכות לבחירה. אני פשוט מצפה שלכולם ולכולן תינתן זכות הבחירה, בלי שום דיון בנושא.

"הפמיניזם לוחץ על הגברים… אבל לא מעניק להם כלים לעשות זאת בלי להיענש":
פחחח… תעשו לי טובה. אמירה הזויה. בואו נבין מה קורה כאן:
פמיניסטיות מבינות שיש כיום מצב שהוא לא טוב, בעיקר לנשים, אבל גם לגברים.
אותן פמיניסטיות מנסות, בכל כוחן, למצוא דרכים וכלים לשנות ולשפר את המצב עבור שני המגדרים.
אה-מה-מה? הדבר הזה מעיר מרבצם את כל אלה שזה לא מתאים להם (ע"ע: מעסיקים), שזה לא בא להם טוב עם תפיסת העולם שלהם, אז הם מוצאים דרכים לטרפד את זה ע"י ענישתו של מי שמנסה לעשות את השינוי.
ומה המסקנה של פרופ' ויליאמס מכל זה? המסקנה היא שהפמיניזם אשם כי הוא לוחץ מחד ולא נותן כלים מאידך. נו, באמת!
שניה, סליחה, מתנצלת, אני הולכת לעמוד כמה דקות בעונש בפינה. לא התכוונתי ללחוץ.

"כלכלית, שום דבר טוב לא קורה לגברים המבקשים ליטול חלק שווה במטלות ההורות והבית".
ברשותכם, אנסח את אותו משפט מעט אחרת:
"כלכלית, דבר טוב קורה לגברים שלא נוטלים חלק שווה במטלות ההורות והבית".
מה??? באמת??? רגע, רגע, עצרו. סקופ!!
גברים יכולים לעבוד כמה שהם רוצים, להתקדם ב"סולם הדרגות" והשכר ללא הפרעה, לא להשקיע זמן לא במטלות ההורות ולא במטלות הבית כי מישהו אחר (ע"ע: בת הזוג שלהם) עושה את זה עבורם (אחרי יום עבודה), וזה טוב להם כלכלית.
וואוו! אני לא יודעת מה איתכם, אבל לדעתי מדובר כאן באחת התובנות הכלכליות אם לא -ה-, ממש קורס "לחשיבה כלכלית מתקדמת".

ואחרון לא חביב – "וברור שאם שום דבר טוב לא יקרה לגברים, אז שום דבר טוב גם לא יקרה לנשים":
רגע, רגע לא הבנתי…
פרופ' ויליאמס הגיעה למסקנה, הברורה בעיניה, שאם לגברים יקרו דברים לא טובים אז גם לנשים יקרו דברים לא טובים.
נשמע הגיוני, אבל אם זה אכן כך אז איך היא מסבירה שביותר מדי מקומות בעולם לגברים קורים דווקא דברים טובים בעוד שלנשים שם קורים דברים ממש רעים כמו דיכוי, אפליה, השפלה, סחר, רצח ושליטה (ע"י אבות, בעלים, אחים)?
למעשה, למדנו משהו מאד חשוב מהמסקנה הזאת של פרופ' ויליאמס:
כשלגברים טוב אז לנשים לא בהכרח טוב, (תלוי איפה למה איך וכמה), וכשלגברים רע, אהההה, ברור, אז גם לנשים רע. איזו שאלה.
מממ… דווקא מחשבה מעניינת מאד. אני חייבת לישון על זה איזה לילה. או שלא…