ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

מה היה קורה אילו…

לפני כמה ימים קראתי בפייסבוק את הפוסט להלן שנכתב ע"י מישהו (שאינני מכירה) בשם Oded Rosen.
זה חלק ממה שכתב עודד:
"אין שום זוית שאני אצליח לצלם בה בצורה שלמה את מה שאני רואה מולי כרגע, אבל אני יכול לספר לכם:
בצד אחד של תחנת האוטובוס – פרסומת של בר רפאלי וגופיה; בצד שני פרסומת של גבר שרירי ובושם. איזה מזל שממש מולם יש גם שני שלטים שמספרים על חדר כושר חדש ועל ניתוחים פלסטיים.
ככה סתם, שתרגישו טוב על הבוקר עם איך שאתם נראים.
לדעתי, שימוש בדוגמנים ודוגמניות ״מושלמים מדי״ זו ״הבחירה הקלה״. המפרסמ/ת לא צריך להתאמץ: החזה של הדוגמנית יעשה את העבודה. לא צריך לספר למה המוצר טוב יותר מאחרים, לא צריך להיות שנונים, לא צריך להיות קשובים לצרכי הציבור. פשוט להביא דוגמנית, אקדח מים ולוקיישן יוקרתי.
יש הרי ״מותג״ שצריך לשמור על התדמית שלו, וזה הדבר החשוב היחיד. לא דברים כמו החומרים מהם עשוי המוצר, האם הוא יחזיק לאורך זמן, באילו תנאים מייצרים אותו והאם לילדה בת ה-13 שתופרת אותו במפעל יש יום חופש פעם בשבוע או לא…."
(הפוסט המלא כאן: http://on.fb.me/1t56c8w)

ואני אומרת ש…

החשיבה המרתקת מחוץ לקופסה, שהפגין עודד בשתי השורות האחרונות בקטע שציטטתי, מעניקה לי הזדמנות לחלום ולצייר תמונת עולם דמיונית(?) שאני שמחה מאד לחלוק אותה איתכם, מתוך תקווה שתצטרפו גם אתם לחלום שלי על חברה טובה יותר לכולנו.
אנשים רבים נוטים לבטל את הרעיון שעולם הפרסום משפיע על הפצה ועל השרשה של תפיסות חברתיות.
הטענה המרכזית, של אותם שוללים ומבטלים, היא שעולם הפרסום משקף מציאות ולא משפיע עליה ובוודאי שלא יוצר אותה.
אנשים רבים (וביניהם, אגב, גם נשים רבות) גם מתקוממים ושוללים בכל תוקף את הטענה לפיה החפצת נשים על גבי שלטי החוצות ובמסכי הטלוויזיה/הקולנוע/המחשב מחלחלת עמוק לכל תחומי חיינו ופוגעת (קשות!) בנשים ובחברה כולה.
אבל אחרי שקראתם את הרעיון של עודד נסו לדמיין את תמונת העולם הבאה:
דמיינו לכם, שעולם הפרסום, מיד בראשיתו, היה בוחר לקדם מוצרים דווקא ע״י שימוש בערכים של חמלה, עזרה, ערבות הדדית ואכפתיות. (השתגעתי לגמרי, הא?)
דמיינו שבמקום לעשות שימוש בנשים ובכל חלקי גופן בכל שיווק של כל מוצר שהוא על פני האדמה, היו מוכרים מוצרים דווקא ע״י הדגשת העובדות הקשורות לערכים שציין עודד בצורה יפה  – כמה משלמת החברה לעובדיה, איפה הם חיים, לאיזה תנאים סוציאליים הם זכאים, מה טיב החומרים שהחברה משתמשת בהם, האם המוצר נוסה על בע״ח, מה עושה אותה חברה מסחרית למען הקהילה, איך היא לא פוגעת באיכות הסביבה ועוד ועוד.
כן, אני יודעת שזה מאד קשה אבל נסו, רק לרגע, למחוק מהראש שלכם את כל הבר רפאליות ואת כל הציצים, שמיצים, הליקוקים, מבטי הפיתוי המצועפים והנשים השדופות שגונחות מהנאה צרופה למראהו של לק/בושם/בגד/ארטיק/u name it.
עכשיו תנסו (רק תנסו, בבקשה) להכניס במקום זה תמונת עולם שבה חברות מסחריות נאבקות על תשומת לב הצרכן (ועל ארנקו), דרך שכנוע שלו שהן משלמות יותר מאחרים לתופרת של הבגד שהם רוצים שתקנו, או שהם ידידותיים לסביבה באופן מיוחד וכד׳.
ולסיום תדמיינו שזאת הייתה האופציה היחידה המוכרת לנו של שיווק מוצר, החל מהיום הראשון שבו נולד עולם הפרסום.
האם למי מכם יש ספק באשר לסוג המסרים שהיו מחלחלים לחברה שהייתה מתפתחת בעולם המדומיין הזה?
האם מי מכם באמת מאמין שמסרים אלו לא היו נכנסים לראשם ולראשן של בני ובנות הנעורים ומבהיר להם מה באמת חשוב בחיים ועל מה הם צריכים לשים דגש?
האם מי מכם חושב שלא היינו רואים את ערכי החמלה, העזרה, הערבות הדדית והאכפתיות מקבלים את המקום הראוי להם בחברה?
לי אין בכך שום ספק בזה!!
ובהתאמה, אם נחזור לעולם האמיתי (יש ברירה?), אז גם אין לי שום ספק באשר להשלכות ולמשמעויות של עולם הפרסום בתצורתו (הפוגענית והמקוממת) הנוכחית.


השארת תגובה

מי מפחד מפוסט-פמיניזם?

לפני כמה ימים נתקלתי בפוסט שפורסם ב"בלוגיית" onlife.
קודם כל אביא כמה ציטוטים (מכוננים) ממנו:
"הדוגמנית המלאה וויטני תומפסון ממשיכה לפרוץ גבולות".
"היעד האחרון שהיא כבשה הוא קמפיין לנז'רי, לחברת ההלבשה התחתונה Panache, שבו היא מראה מה שילוב בין עוצמה לקימורים מסוגל לעשות".
"וויטני בת ה-26 הפכה בשנים האחרונות לאחת מהדוגמניות הכי מובילות בז'אנר המידות הגדולות, תחום שלאחרונה זוכה לפריחה עצומה הודות לדוגמניות שהן לא רק בעלות פנים יפות אלא גם עם אמירה חזקה ואג'נדה משמעותית בנושאי דימוי הגוף".
עכשיו בבקשה תדמיינו איך לדעתכם נראית "אחת מהדוגמניות הכי מובילות בז'אנר המידות הגדולות" (דגש על מידות גדולות).
ולבסוף תציצו בבקשה לרגע בתמונות בקישור להלן, ורק אז תמשיכו לקרוא.
(כאן: http://bit.ly/1oLtJHW)

ואני אומרת ש…

אני שמחה מאד על ההזדמנות שנקרתה בדרכי להאיר את עיניכם באחד המושגים היותר מבלבלים הקיימים במחוזות הפמיניזם הנקרא ״פוסט פמיניזם״ (אל תברחו. זה יהיה קצר, וזה לא יכאב. אני מבטיחה).
הצורה הפשטנית ביותר להסביר מהו פוסט פמיניזם זה באמצעות הפסקה הבאה:
״בנות, אפשר להרגיע. השוויון כבר כאן והוא פה בשביל להישאר. הכל בסדר, כל הדרכים סלולות לכולם ולכולן (לא להידחף, יש מספיק לכולן). "תקרות זכוכית"? נופצו  לרסיסים. "רצפות הבוץ"? לא בבית ספרנו. פמיניסטיות, תודה רבה לכן על שירותכן ותרומתכן לשינוי החברה, אתן רשאיות להמשיך בחייכן״.
איך כל זה קשור ל״דוגמנית המובילה בז'אנר המידות הגדולות״? אה, זה פשוט מאד…
כאשר בלוגרית לוקחת תמונות של אחת הנשים היותר רזות שראיתי לאחרונה, וכותבת שיר הלל כאילו אנו חוזים כעת באיזה ״עולם אמיץ חדש״ שיביא אותנו למחוזות נחשקים שעד כה יכולנו רק לחלום עליהם, זה בדיוק מה שמגדיר, בעיני, "פוסט פמיניזם".
או במילים אחרות:
״בנות, אפשר להרגיע. חשבתן שרק דקיקות יכולות להיות דוגמניות? אז חשבתן. אנחנו שמחים לבשר לכן שניפצנו לכן עוד מחסום שעצר בעדכן מלעשות כל מה שאתן רוצות, איפה שאתן רוצות ואיך שאתן רוצות. מי אמרה שוויון ולא קיבלה?״
נו באמת! מה זה החרטה הזה? בבקשה שמישהו יגיד לי שזאת בדיחת הפוך על הפוך.
יושבת לה בובת ברבי בבית קפה כמעט ערומה ללא ״זיז״/"כתם"/״זיק״/"גרם מיותר" בגופה ועם שיער, נעליים, איפור, תכשיטים ותיק מושלמים ומוקפדים (אני, אגב, לעיתים קרובות, יושבת בדיוק בפוזה הזאת ובלבוש הזה בבתי קפה) והבלוגרית מנסה למכור לי לוקש של "פריצת גבולות" ו״אג׳נדה משמעותית בדימוי הגוף״?
מצטערת, לא קונה.
הבעיה היא שמדאיגים אותי אלו שכן קונים את זה, שכן פרט להחלפת ה"שידפון" ב"קימורים" (ונניח לרגע שהם אכן שם), אז בואו לא נתבלבל, שום גבול לא נפרץ כאן – לא הבלונד הבוהק, לא חלקלקות הגוף הבלתי אפשרית, לא נעלי העקב ההזויות (בשילוב תחתונים וחזייה. הגיוני לגמרי), לא האיפור הבובתי ולא ולא ולא, אז…
בנות, אפשר להרגיע. השוויון עוד לא כאן! אבל ההחפצה והמשטור של איך אנחנו צריכות (מה צריכות? חייבות!) להיראות, כאן ועוד איך כאן. ונראה שהם פה בשביל להישאר 😦


2 תגובות

על זמרים, שחיינים ומה שביניהם

בימים האחרונים התחוללו כמה סערות שהרעידו את אמות הסיפים של הקבוצות הפמיניסטיות בהן אני שותפה ברשת.
מסיבה שאיננה ברורה לי, הצליח נושא אחד לחלוף מתחת לרדאר של הקבוצות האלו ועליו אני רוצה להתעכב הפעם.
הנושא עליו אני מדברת הוא קמפיין שיזמה חברת קסטרו להעלאת המודעות לענף השחייה בעקבות תכנית הבוקר של אורלי וגיא.
למי שפספס, הנה קטעים קצרים (וחלקיים מאד) מתוך הקישורים שהעלו לדף הפייסבוק שלהם אורלי וגיא הגאים והנרגשים מההצלחה הפנומנלית שלהם:
הפרסום בנענע10:
"חברת "קסטרו" רתמה את השחיינים האולימפיים של ישראל לקמפיין ולנטיינ'ס מיוחד שכולל גם דייט עם אחד השחיינים…"
(כאן: http://celebs.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1036161)
הפרסום בטמקא:
פרויקט השחיינים של קסטרו, נולד בעקבות תכנית הבוקר של אורלי וגיא בערוץ 10, שם התראיין השחיין גיא ברנע, על הצורך להעלות את המודעות לענף השחייה הזקוק לתמיכה…" (כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4485529,00.html)
הפרסום בוואלה:
"השמועה מספרת שניתן יהיה לצאת לדייט לוהט עם אחד מהם, אם תכתבו את שורת הפתיחה המוצלחת ביותר בעמוד הפייסבוק של חברת האופנה. מוכנות? 3…2…1… צאו!…" (כאן: http://celebs.walla.co.il/?w=%2F3601%2F2718765)

ואני אומרת ש…

אין לי אלא להצטער שאורלי וגיא לא הצליחו לראות את סולם הערכים המשותף לסיפור אייל גולן (שבעקבותיו הם ביטלו השתתפותם בכנס העצמת נשים בו הוא גם הוזמן להשתתף) ולקמפיין הזה (קמפיין שאותו בחרו לקדם ולפאר) ולו רק בהיבט אחד מסוים. שזה מספיק בעיני.
אסביר…
בואו נחשוב רגע על היבט אחד ספציפי בפרשת אייל גולן.
מה היה לנו שם (לכאורה, כמובן)?
נערות שרואות אליל (שלא לומר אל), שמואיל בטובו לרדת מהאולימפוס ולתת להן (כן, כן להן!!) את הזכות לענג אותו, וכל הנאתן כולה נובעת מעצם תשומת הלב שהוא מעניק להן ממרום מעמדו וחשיבותו העצמית.
ועכשיו בואו נחשוב על היבט אחד ספציפי בקמפיין של קסטרו.
מה היה לנו שם (ממש לא לכאורה)?
נערות/נשים שיעשו כל שביכולתן כדי שאחד מהאלים המדהימים, המפוסלים ביד אמן, עם התחתונים של קסטרו והקוביות בבטן, יואיל בטובו לרדת מהאולימפוס ולתת להן (כן, כן להן!!) את הזכות לשהות בדייט במחיצתו. וגו'.
נשמע לכם מוכר? מזהים את סולם הערכים המשותף?
אני כן. אורלי וגיא כנראה שלא.
עניין נוסף לגבי הקמפיין הזה…
כפמיניסטית, אני מודעת להשלכות החמורות של החפצת נשים. השלכות שמתבטאות בדיכוי, אפליה, יחסי כוח ואי שוויון בכל תחומי החיים (כמעט?). השלכות שאנו משלמות עליהן יום יום מחירים יקרים, יקרים מדי. אז בדיוק מהמקום הזה אינני מוכנה שגברים יוחפצו, חתיכים ככל שיהיו (והם מה זה חתיכים הורסים. תיכנסו לקישורים ותודו).
אז בבקשה מכם, קסטרו, באמת תודה רבה שגרמתם לי לריגושים מיניים עזים בהציגכם בפניי את הפלא השביעי של העולם, אבל ברשותכם הרשו לי להסתדר בעצמי עם העניין הזה, לא צריכה את התיווך שלכם, בוודאי שלא בשביל להגביר את המודעות שלי לענף השחייה.
(אגב, מה הם בדיוק מצפים שאעשה עם המודעות הזאת שלי שעלתה פתאום? שאצא להפגין? שאכתוב מכתב לשרת הספורט ואבקש ממנה להגדיל להם את התקציבים?).
ואחרון ודי, מבטיחה…
כמי שמנהלת, מזה למעלה משני עשורים, חיי זוגיות המושתתים על אהבה, אמון הדדי, כנות, כבוד, חום, הכרה, הוקרה, תקשורת, פתיחות וקירבה הייתי מאד שמחה אם התקשורת, המפרסמים וגם התרבות הפופולארית היו מוצאים (עזבו מוצאים, בואו נתחיל בזה שהם יחפשו) את הדרך לשדר את המסרים והערכים האלו (בין השאר לילד שלי) בכל הקשור לחשיבות ולמורכבות של מערכות יחסים וקשר בינאישי בין בני אדם.
הצגת הקשר הזה כ"מוצר מדף" (הושט היד וגע בם), שלא רק שהוא דורש שלפחות אחד ממרכיביו יהיה בדרגת אל, אלא שכל מה שצריך לעשות זה לפלוט איזו שטות, להעלות אותה לרשת, להיכנס להגרלה ואולי לזכות ב"מוצר הנכסף", היא עיוות ממוסחר וכל כך ציני והזוי בעיני של תפיסת מערכות יחסים, שהייתי שמחה, קסטרו היקרים, אם גם את זה הייתם חוסכים ממני (ומהילד שלי כאמור).
הגזמתי הפעם לגמרי, הא?