ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


3 תגובות

אֵם כֹּל חַטְּאַת

יושבת לי עם עיתוני השבת ועיני נופלת על כתבה של אור קשתי שכותרתה ״אף אחד לא עוקב אחר יישום החלטות ממשלה״.
בכתבה מתאר קשתי איך מנהלים מדינה בלי יישום של כלי ניהול הכי אלמנטריים:
״התפקיד [של מעקב אחר החלטות הממשלה] אמנם נמצא באחריות מזכירות הממשלה, אולם הוא "כמעט שלא נעשה בשל חוסר ידע, כח אדם וכלים מהותיים"… מזכירות הממשלה עוסקת בניהול שוטף של הממשלה, אך מתמקדת בעיקר בהיבטים פורמליים. לעומת זאת, "מנגנונים של מעקב ודיווחים לא הוטמעו"״.
״"האמת הפשוטה היא שאין מעקב אחר החלטות הממשלה", אומר גורם במשרד ראש הממשלה, "זה מצב הזוי, בלתי נתפס. קשה להעלות על הדעת שדבר כל כך בסיסי לא מתקיים. כל החלטה שמתקבלת בממשלה מתויקת באחד המשרדים, וגם מתפרסמת באתר האינטרנט של משרד ראש הממשלה, אבל אף אחד לא בודק אם היא מיושמת… לדבריו, מקרה אחר מועד לליקויים הוא החלטה רחבת היקף, המחייבת שיתוף פעולה בין כמה משרדים. "לא תמיד יש מי שיוודא שכל אחד מהגורמים יעשה את המוטל עליו"״.
להיעדר המעקב על החלטות הממשלה והבקרה המלאה על תוכניות העבודה של המשרדים יש השלכה ישירה על מידת האפקטיביות של ביצועי הממשלה. "המשרד לפיתוח הנגב והגליל מתפאר שהשקיע מאות מיליוני שקלים בנגב. זה יפה, אבל איך נדע שזהו הגורם לכך שצעירים יישארו שם? היעדר המדידה מונע את היכולת להבין מה עובד והאם ההשקעה באמת השיגה את התוצאה. זו טרגדיה ניהולית", אומר אחד המקורות״
(ויש שם עוד דברים חשובים, אבל אין לי כוח להעתיק אז תקראו לבד כאן:
http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2558823)

ואני אומרת ש…
אני טוענת מזה שנים רבות, שאחת הבעיות האקוטיות של מדינת ישראל היא היעדרם של מנגנוני פיקוח, בקרה ואכיפה, ולכן אני תמיד מאד שמחה כשהנושא צץ לו לפתע בתקשורת, אך לצערי הרב כשם שהוא צץ כך הוא גם נעלם. עד הפעם הבאה כמובן.
הכתבה מדברת על מעקב החלטות ממשלה שלא מתקיים, אבל הבעיה הזאת שזורה לה לכל רוחב היריעה של עבודת הרשויות המבצעת והמחוקקת.
לא רק הממשלה מחליטה החלטות ואיש לא עוקב אחריהן, לא רק המשרדים מציבים יעדים ומתכננים תכניות ואף אחד לא בודק אם החלטות הממשלה נמצאות שם במלואן ואם התכניות בוצעו והיעדים הושגו, אלא שגם הכנסת מחוקקת חוקים שאין עליהם בקרה, מעקב, פיקוח ואכיפה ראויה על יישומם. (#לא_כל_החוקים, יאללה בסדר).
ולמה אני טוענת שזאת אחת הבעיות האקוטיות של המדינה?
פשוט מאד.
בואו נחשוב רגע על מיני רעות חולות המוכרות לכולנו – שחיתות, שוחד, מעילות, וגם פגיעה, התעלמות והזנחה של חלשים, מנגנונים מנופחים, בזבוז כספי ציבור, מחדלים ותקלות שונות ומשונות (חלקן כאלו שגובות חיי אדם, או ״סתם״ הורסות את הטבע), הזנחה של סוגיות בוערות ואפילו הבטחות חלולות וריקות מתוכן ועוד ועוד כ״יד הרעות החולות״ הטובה שלכם.
לכאורה, אין חוט מקשר בין כל הדברים האלו. סתם אוסף של דברים מרגיזים ומקוממים. אבל זה רק לכאורה. כי אם תחשבו על מנגנונים יעילים של פיקוח ואכיפה, אז תבינו שהיעדרם של מנגנונים אלו זהו בדיוק החוט שקושר את כל הרעות החולות הללו ביחד ומספק להן אוויר לנשימה.
ניהול ב״נפנופי ידיים״ כל אחד יכול לעשות, אבל ניהול של תכניות עבודה מתוכננות, מפוקחות, מבוקרות ובעיקר נאכפות, מיושמות ונמדדות זה כבר ליחידי סגולה. באמת. זאת היכולת הכי גבוהה שנדרשת כדי לדאוג שמשהו ״יתקתק כמו שעון שווייצרי״.
אוקיי, אז אני לא מצפה ממדינה ש״תתקתק כמו שעון שווייצרי״ בוודאי לא ממדינת ישראל, בכל זאת בתוך עמי אני חיה, אבל גם להיות בקצה השני של הסקאלה זה (כנראה) לא מחויב המציאות, אלא סתם המקום הכי נוח להיות בו לכל מי שמגיע לעמדות השליטה וההשפעה האלו. תכל׳ס מי צריך ת׳כאב ראש הזה כתוספת לכל שאר כאבי הראש שיש להם. אני לגמרי מבינה אותם.
האמת, שביני לביני אני תוהה מזה זמן רב, מה בכלל היכולת של מנגנוני הממשל שהתפתחו במדינות המערב ב״מאה פלוס״ השנים האחרונות, באמת לשלוט, לנהל ולפקח באיכות שכולנו היינו רוצים שזה יקרה, אך לא הגעתי למסקנות חד משמעיות בעניין. זה נראה לי כמעט משימה בלתי אפשרית. מן גולם כזה שקם על יוצרו.
Having said that אני כן מאמינה שהמפתח טמון בשילוב של כוח הטכנולוגיה עם כוחם של ההמונים לייצר מערך שכורך בין פעילות הממשל לבין עינו הפקוחה של הציבור שישמש לא רק בתור ״אור השמש המחטא״, אלא כמשהו שיוכל (אולי) לספק את התנאים הדרושים לחיזוקה ולקיבועה של צלע הפיקוח והאכיפה הצולעת והמקרטעת.
לצערי זוהי (כרגע?) רק סיסמה יפה שאין מאחוריה שום דבר מובנה וברור ליישום מחר בבוקר, אבל כשם שכל מסע מתחיל בצעד אחד אז גם כל רעיון מתחיל במחשבה אחת. אז הנה היא כאן לפניכם. ושלא תגידו שלא אמרתי.


4 תגובות

הרוכבים ברינה

לפני כיומיים (שלושה?) שמעתי בתוכניתה של יעל דן שיחה על נושא רוכבי האופניים ופגיעותם בכביש.
בין השאר הועלו לשידור אורלי לוי אבקסיס (ח״כית ויו״ר הועדה לזכויות הילד) ושמואל אבואב (מנכ"ל עמותת אור ירוק).
אחד הנושאים בו הרחיבו הדוברים, היה שקידתם על שינוי ה"לקונה" הבאה בחוק:
מסתבר שעפ״י חוק אחד, רכיבה על אופניים אסורה על מדרכות, וכאשר רוכבים בשטח בנוי יש הכרח לרכב רק על הכביש.
בחוק אחר נקבע, כי לילדים עד גיל 9 אסור לחצות לבד כביש.
איפה כאן ה"לקונה"? לילד בן 8, למשל, אסור עפ״י חוק, לחצות את הכביש אך הוא מחויב, עפ״י חוק אחר, לנסוע על הכביש (מבלי שיש לו לא את הידע ולא את היכולת לעשות זאת מבלי לסכן את עצמו).
כאמור, שני הדוברים שיתפו אותנו בפעילותם לקידום שינוי החקיקה וזאת ע״י התרת רכיבת ילדים עד גיל 14 באופניהם על המדרכה.

ואני אומרת ש…

אחרי שתרגעו עם מחיאות הכפיים הסוערות שלכם לחוק החשוב הזה, אנא תשומת ליבכם לשאלה שעולה בראשי כשאני שומעת על חוקים שכאלו:
נבחריי, חברי הכנסת, עם כל הערכתי לפועלכם הרב, האם באמת חשוב לבזבז את זמנכם (=כספנו) על חוקי נישה שאף בר דעת לא יעלה בדעתו לאכוף אותם? התמו עניינים חשובים והרי גורל שחקיקתם תיקח אותנו למקומות טובים יותר שנשאר לכם זמן פנוי לעסוק בנושאים איזוטריים?
כדי להמחיש לכם את האבסורד, כפי שאני רואה אותו, אנא נסו לדמיין את ההתרחשות הבאה:
ילד בן 10 נוסע על אופניו לביה״ס על המדרכה.
שוטר עוצר אותו, נותן לו קנס ומכריח אותו לרדת במיידי לרכיבה על הכביש.
נו, באמת? מצב כזה הרי לא יתקיים עם החוק ובלעדיו.
זה אולי יפתיע אתכם ו\או את הנבחרים שלנו, אבל לפעמים, לאוכפי החוק יש קצת היגיון בריא שהוא מעל ל"לקונה" כזאת או אחרת שמחוקקים הכניסו לחוק, ולכן אני אישית הייתי מעדיפה שההתעסקות של נבחרי הציבור תהיה בנושאים מהותיים, משמעותיים וחשובים הרבה יותר.
ויפה שעה אחת קודם.


5 תגובות

על שפת ים כנרת חניון רב תפארת

קראתי עכשיו כתבה בעיתון "הארץ" על עוד אחת מהשטויות המחרפנות שיש בניהול של חופי הכנרת.
מסתבר שיש חופים שמשרד הפנים הגדיר אותם כאסורים לרחצה אבל יש מישהו, שבכפוף לחוק עזר עירוני ורישיון עסק, קיבל אישור להפעיל חניון בתשלום בצמוד לחוף הזה.
התוצאה היא, שכאשר משפחה חונה בחניון ומתרחצת בחוף, למרות שהוא מוכרז כאסור לרחצה, אז היא לוקחת על עצמה סיכון של טביעה מאחר ואין בחוף שירותי הצלה.
בפועל כבר היו (איזו הפתעה) מקרי טביעה בחופים האלו וכאשר קרובי המשפחה של הטובעים תבעו את מפעילי החניון נדרש בית המשפט להכרעה לגבי אחריותם של מפעילי החניון לאותה טביעה.
(כאן: http://www.haaretz.co.il/news/science/.premium-1.2069844)

ואני אומרת ש…

מדינת הטרולילולילו לא מפסיקה להדהים אותי, והחדשות הטובות הן שכנראה היה לי ממש משעמם פה אם זה לא היה כך.
מה זה האבסורד המוטרף הזה של אישור תשלום על חניון בחוף שאסור לרחצה?
האם מדובר במבחן אינטליגנציה\ציות לחוקים\רמת האחריות של אזרחי המדינה? כי אם כן, אז חבל על הזמן שלכם, תוצאת המבחן הזה ידועה מראש (רמז: היא כרוכה באובדן חיי אדם).
או שבכלל מדובר על התסריט הבא:
קמה לה משפחת ישראלי בוקר אחד ושואלת את עצמה "מה נעשה היום? היכן נאוורר את הילדים שעולים לנו על העצבים, כי הם כבר איזה יום וחצי בחופש?"
ואז הם עולים על רעיון גדול שאיש לא חשב עליו קודם (פרט למי שנתן את הרישיון להפעלת החניון הזה):
"אההה… יש לנו רעיון", הם אומרים לעצמם.
"ניסע שעתיים עד הכנרת, נחנה את האוטו, נשלם כסף, ובתמורה ניתן לילדים לשהות שעתיים על החוף ב-40 מעלות (בצל) ונחזור הביתה עייפים (מיובשים) אך מרוצים. איזה כיף! מה היינו עושים לולא האגם הנפלא הזה שיש לנו?".
(בין הקוראים שיידעו להסביר לי את האבסורד הזה, תוגרל שעת חניה באחד החופים הללו).

אגב, באותה כתבה גילו גם תגלית מפתיעה אחרת (ואני מצטטת):
"…כלומר, הצטמצמו מעט החופים שפועלים בהם שירותי הצלה, אף שבחוק איגוד ערים כנרת משנת 2008 נקבע כי זה "יפעל להגדיל היצע החופים המוכרזים שאינם בתשלום"".

ועל זה אני אומרת ש…

באמת? חוקקו חוק (במדינת הטרולילולילו) ולא יישמו אותו? לא יכול להיות!
אז זהו שיכול להיות, ולאחרונה אפילו שמעתי דיון בנושא כמות החוקים (המטורפת) המחוקקים אצלנו ורמת האכיפה (האפסית) שלהם, אבל זה נושא לפוסט אחר.