ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

די כבר עם המגדר הזה שלכן

 

שוב מתקרב לו חג הפסח, חג החירות, ושוב אני מעלעלת לי באושר ובהנאה רבה בפיד הפייסבוק האביבי שלי, והנה אני נתקלת לי ב-3 טקסטים משובבי נפש לכבוד החג:
טקסט מס' 1 – סיום של כתבה ששופכת אור על היבטים פמיניסטיים של חג הפסח:
"מסורת משפחתית למדנו מאבי ז"ל שערך סדר פסח קיבוצי או משפחתי במשך יותר משישים שנה. תמיד בהשתתפות שלושים איש ויותר. בערב הסדר הוא ביקש לבטא את הערכתו הרבה לטרחתן של הנשים בהכנות לפסח. בשעות אחר הצהרים, בטרם כניסת החג, היה נוהג להיכנס לבדו לאולם או לחדר שבו נערך ליל הסדר ועל צלחתה של כל אישה שהשתתפה הניח מתנה אישית, הוקרה על 'עבודת הפרך' שטרחה ועמלה בה. מנהג מכבד ומכובד. חג שמח".
טקסט מס' 2 – פוסט חגיגי ועליז של חברה הכולל גם תמונת שולחן חג לתפארת:
"סבתא (…) החליטה להפתיע בדלקת ריאות קשה לכבוד החג, אז התגייסנו הבנות לבית משפחת (…) ובת אחת למשפחת (…) ובאנו לעזור (לערוך את שולחן החג)".
טקסט מס' 3 – ברכה מאחד מארגוני הנשים:
"אחרי שניקינו את כל החמץ וערכנו כבר את השולחן, והצלחנו לא לריב עם החמות/גיסה/אחות והזמנו חייל בודד/שכנה אלמנה וילדיה/התעניינו באמת היכן חברינו שלא יישארו לבד…
אנחנו יוצאות לחופש.
פורסות שמיכת פיקניק בגינה וקבלנו גם פרחים… כן כן קבלנו פרחים (רמז למי שלא שלח עדיין) כי חג החירות הוא גם החג להיזכר שמגיע לנו חירות אישית, להישען אחורה וליהנות.
חג שמח לכן ולכל אהוביכן!"
(הפעם אין קישורים!! מה תעשו לי??)

ואני אומרת ש…

אחת השאלות שאני אוהבת במיוחד שמטיחים בי (בזעם בד"כ), היא השאלה "תגידי, אבל למה אתן מכניסות את המגדר הזה שלכן לכל מקום?"
ובכן, גבירותיי ורבותיי, יש לי חדשות בשבילכםן. זה לא אנחנו שמכניסות אותו, הוא פשוט נמצא שם כל הזמן, אבל מכיוון שאת רובכןם גידלו והרגילו שלא לראות אותו ושלא לשים לב אליו, אז אנחנו החלטנו שחשוב לנו מאד לשנות את המצב הזה, וזאת הסיבה שאנחנו חופרות לכםן על זה בטירוף.
אז מה היה לנו שם?
"שלושה טקסטים, ארבע קושיות ומגדור אחד": קווים לדמותו של חג ממוגדר בישראל (כל חג, אגב)
אנא קראו את שלושת הטקסטים לעיל וענו על ארבע השאלות להלן:
– עפ"י טקסט מס' 1 מי צריכה לטרוח ולעמול בעבודת פרך ומי יכול להסתפק בביטוי של הערכה? פרטו והביאו נימוקים!
– עפ"י טקסט מס' 2 מי הן אלו שמתגייסות, עוזרות ועובדות ומי… איך נאמר זאת… מי קצת פחות מתגייס עוזר ועובד? הסבירו והוכיחו בעזרת הטקסט!
– עפ"י טקסט מס' 3 מי הן אלו שעובדות ודואגות לכולם ולכולן (אבל בו בזמן הן גם רעות ולכן הן רבות אחת עם השניה תוך כדי כך) ומי הם אלו שיכולים להתרווח ולהסתפק בהזמנה מקוונת/טלפונית של פרחים? תנו דוגמאות!
– הסבירו איך בדיוק ניתן לממש את ההבטחה מטקסט מס' 3 "מגיע לנו חירות אישית"? בתשובתכם יש לעשות שימוש בכל המושגים להלן, שהוצאו מכל הטקסטים – "טורחות", "עושות עבודת פרך", "עומלות", "מתגייסות", "עוזרות", "מנקות", "עורכות", "לא רבות", "מזמינות" ו"מתעניינות בשלומם של חברים".
בין הפותרים והפותרות נכונה יוגרל פרס יקר ערך (נראה לכם?).
כל השאר יכולים ויכולות להמשיך לזעום, לקטר ולרטון על המגדריסטיות הנודניקיות האלו. הסירו דאגה! אנחנו כאן כדי להישאר.


4 תגובות

נשק נשק תרדוף

בעקבות גל הפיגועים האחרון עלו נושאים שונים לסדר היום, וביניהם הדיון בשאלה עד כמה יש להקל או להקשות על האפשרות של אזרחים לקבל רישיון לנשק.
הסיבה להעלאת הנושא, דווקא בהקשר זה, נובעת מכך שבגדול התפיסה המובילה היא שנוכחותם של יותר בעלי נשקים במרחב הציבורי יכולה להקטין את הנזק של פיגוע.
להלן דוגמה לשיחה אחת שהתקיימה בנושא בתכנית "מה בוער" של רזי ברקאי בגלי צה"ל.
בפתיח לשיחה ציטט רזי ברקאי את ניצב בדימוס אריה עמית, מי שהיה מפקד מחוז ירושלים, שהתראיין אצלו קודם ואמר ש"המצאות של נשק אישי בידיים שלנו [האזרחים] במקומות האלה יכולה גם להרתיע וגם לנסות ולהתגבר על אירועים כפי שהיו הבוקר" (הפיגוע בבית הכנסת בשכונת הר נוף).
מתוך ניסיון להקיף ולהציג את הנושא מכל הכיוונים, זומנו לשיחה שלושת הדוברים להלן, כאשר כל אחד מהם תרם כמובן את זווית הראיה שלו.
להלן רוח הדברים של כל אחד מהדוברים:
תת ניצב בדימוס מאיר בן שי, בעבר ראש אגף האבטחה באגף המבצעים במשטרה, הסביר איזה מוסדות ציבור מחויבים להציב אבטחה (בתי כנסת לא מחויבים) והבהיר שתקנות שמאפשרות ליותר אנשים להסתובב עם נשק לא משנים מהיום למחר כי "צריך שאנשים ירצו וצריך שהם יעברו הכשרה יותר ארוכה ממה שהם עוברים היום".
יעקב עמית, הממונה על רישוי כלי ירייה במשרד לביטחון פנים, נתן מידע על כמות הרישיונות שמאושרים מדי שנה וסיפר על התהליך, השיקולים והקריטריונים לקבלת רישיון נשק ועל השינויים שחלים בהם כל הזמן. כמו כן עדכן שלאור המצב יצאה יום קודם הנחיה מהשר לביטחון פנים, שקובעת ששומרים בחברות אבטחה, שמחויבים כיום להפקיד את הנשק לפני הליכתם הביתה, יחזרו לשאת אותו בתקופה הקרובה.
ליאור נדיבי, בעבר קצין משטרה ובהווה מזכיר העמותה לקידום תרבות הנשק, הביע את מורת רוחו מהעובדה שהמדיניות היא "לצמצם לצמצם לצמצם" (כדבריו) את מתן הרישיונות לנשק לאזרחים וטען שהאגף לרישוי כלי ירייה מערים קשיים מכוונים בפני אזרחים שמסיבה כל שהיא מאחרים בחידוש רישיון הנשק שלהם או שיש בעיה כל שהיא עם הנשק שלהם. הבעיה המרכזית מבחינתו היא ש"הם [האגף לרישוי כלי ירייה] לא רוצים שיהיה נשק בידי אזרחים".
ולמי שמתעקש/ת לוודא שהכל אמת לאמיתה ו/או שחלילה לא הוצאתי את הדברים מהקשרם מוזמן/ת להאזין לזה כאן:
http://bit.ly/1uhnpZf
(שעה שניה של "מה בוער" מתאריך 18.11.14 החל מדקה: 32:00)

ואני אומרת ש…

אני מברכת על השיחה הזאת שזימנה עבורי את ההזדמנות להמחיש לכם את משמעותה של "הטמעת חשיבה מגדרית", או במקרה זה את תוצאותיה והשלכותיה של "אי הטמעת חשיבה מגדרית".
ובכן, כאשר אני, כמי שהחשיבה המגדרית כבר מוטמעת בה, מקשיבה לשיחה כזאת, אז מעבר לעניין שמעורר בי התוכן שלה, אני מתעניינת בנוסף ובעיקר גם בתוכן שנעדר ממנה.
האם מי מכם יודע לנחש, לשער לחשוב איזה תוכן נעדר מהשיחה הזאת? איזו זווית משמעותית לא כיסה רזי ברקאי בהעלותו לדיון נושא כה חשוב של מתן יותר/פחות רישיונות נשק לאזרחים?
יש ניחושים?
רמז: קשור למגדר.
נו?
עדיין מחכה.
מישהו?
מישהי?
טוב, אעזור לכם.
אנא קראו בעיון את הפסקה הבאה מתוך "דו"ח זכויות האדם בישראל – תמונת מצב 2013" שהוציאה "האגודה לזכויות האזרח בישראל":
"…בתוך הבית, נשק אבטחה ונשק קל בכלל, מאיים במיוחד על נשים. על פי קואליציית "האקדח על שולחן המטבח", מבין קורבנות כלי הירייה במרחב הביתי, לנשים יש ייצוג-יתר; בכל מרחב אחר, גברים מהווים רוב עצום בין נפגעי הנשק הקל וקורבנותיו. מחקרים מהעולם מצביעים על כך שתדירות מקרי הרצח של נשים עולה מאוד בבתים שיש בהם כלי ירייה, וכי במקומות שבהם הוחמרו החקיקה והאכיפה בנושא רישוי הנשק, פחת משמעותית מספר מקרי הירי בנשים…". (ההדגשות הן שלי)
(כאן: http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2013/12/State2013he-ch9.pdf)
אוקיי. כולי תקווה שכעת אתם כבר יודעים את התשובה.
התשובה היא ש"אופס (שוב ושוב ושוב) שכחנו לכסות בדיון (הגברי שלנו. כי כלי ירייה זה הרי נושא של גברים) קבוצה מסוימת באוכלוסייה שמושפעת גם היא מהעובדה שמישהו נושא נשק בקרבתן, לא פחות (ואולי אף יותר(?)) מעוברי ועוברות האורח שנקלעים/ות לפיגועים ואין או יש בסביבתם נושא נשק".
רגע! עצרו! לפני שאתם מנסחים את עמדתכם הנחרצת "מי ומה יותר חשוב" – ביטחונן האישי של אותן נשים המאוימות בביתן או הביטחון האישי של כלל הציבור ברחוב – תנסו לא לפספס את הטיעון שלי, שאיננו עוסק כלל ועיקר בעמדה כל שהיא כלפי הנושא הנדון.
הטיעון שלי עוסק בבעיה אקוטית הרבה יותר רחבה שללא חשיבה מגדרית מושארים, פעם אחר פעם כאמור, נושאים חשובים ועקרוניים מאד מחוץ לשיח הציבורי, ואיך שהוא הנושאים האלו, לעיתים קרובות (מדי), הם דווקא אותם נושאים שקשורים / שייכים / מזוהים / משפיעים על נשים.
ולמה זאת בעיה אקוטית?
כי הקו המחבר בין תופעה של אי השמעת הקולות של נושאים שקשורים / שייכים / מזוהים / משפיעים על נשים לבין גיבוש מדיניות והקצאת תקציבים ש"לא רואה ממטר" נושאים שקשורים / שייכים / מזוהים / משפיעים על נשים הוא כל כך קצר, כל כך ברור וכל כך בעייתי שאני מאד מקווה שהצלחתי לשרטט אותו עבור אלו מכם שלא הבחינו בו קודם.

ובנימה מעט אופטימית לסיום…
למזלנו לא הכל שחור ויש תקווה, כי אלו שכבר אימצו חשיבה מגדרית ונמצאים, ובעיקר נמצאות, בעמדות השפעה כן משמיעות את הקולות החשובים האלו, כמו למשל מה שכתבה ח"כ תמר זנדברג בפוסט שהעלתה לפייסבוק כאן:
http://on.fb.me/1xwpKW8