ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

אישה השמיעי קול

הלכתי שלשום לאירוע באוניברסיטת תל אביב, שהוגדר כדיבייט בין פמיניזם ליברלי לפמיניזם רדיקלי.
בפועל, זה היה פאנל ולא דיבייט, אבל לא אהיה קטנונית כי ממילא אין לי כוונה להיכנס לכל מה שהיה שם אלא למקד, כהרגלי, את המבט לאמירה אחת ספציפית שנאמרה שם.
אחת משתי נציגות הפמיניזם הליברלי, הייתה העיתונאית טלי חרותי סובר, והיא הדגימה את ההבדל בין נשים לבין גברים, מנקודת מבטה כעיתונאית שמחפשת מרואיין/ת, וכך היא אמרה (לא ציטוט מדויק, רק שחזור מהזיכרון המקרטע שלי):
כשאני מתקשרת לגבר ואומרת לו שאני רוצה לראיין אותו, הוא מיד מסכים. הוא מסכים עוד לפני שאני אומרת לו על מה הראיון. לעומת זאת, כשאני מתקשרת לאישה היא מבררת לפרטי פרטים על מה הראיון ובד״כ תגובתה היא ״תראי, זה לא בדיוק בדיוק הנושא של הדוקטורט שלי וזה גם לא בדיוק בדיוק מה שאני עוסקת בו יום יום ב 15 שנה האחרונות…״, ובסוף היא מוותרת ולא מתראיינת.
לאחר הדגמת ההבדל פנתה חרותי סובר בקריאה נרגשת לנשים ואמרה:
אני מבקשת מכן, לא לוותר, אל תפנו את הבמה לאחרים, כי אחרים יעלו לבמה וישמיעו את קולם, אז השמיעו אתן את קולכן.

ואני אומרת ש…

כבר ציינתי כאן בעבר שאני קוראת אדוקה של טלי חרותי סובר, ואוסיף ואציין שברוב המקרים אני מתחברת לדבריה, אבל כאז כן עתה אני חשה חובה לתקן ולחדד את מסריה לכיוון הראוי והרצוי בעיני.
על תיאור הסיטואציה אין עוררין. ברור שחרותי סובר יודעת על מה היא מדברת, ואני כאישה שבתוך עמה היא חיה יודעת בדיוק איך החברה והתרבות שלנו יוצקת בגברים את הביטחון לענות את התשובה לעיל, ואיך היא לא בונה מספיק את הביטחון של נשים לעשות כן.
אלא מה?
את קריאתה הנרגשת של חרותי סובר לנשים, הטומנת בחובה מידה קטנה של "האשמת_נשים_שכל_חטאן_מתמצה_בהפנמת_מכבש_ מסרים_חברתיים_ תרבותיים_רב_רבדים_וארוך_דורות_ושנים״, הייתי דווקא ממירה בקריאה נרגשת לעיתונאים/ות ואנשי/נשות התקשורת.
להלן קריאתי:
פניתם לראיין אישה? היא נמנעת מלהתראיין מתוך חשש שאיננה ה-ה-מומחית בתחום?
ובכן – אתם ואתן תשנו את העולם.
אימרו לה שהיא כן ה-מומחית (שהרי בגלל זה פניתם אליה, לא?). הסבירו לה ששמעתם עליה, שראיתם אותה ואת מה שעשתה, שקראתם מה שהיא כתבה ושהיא מתאימה לכם בול לראיון ושיש לה בדיוק את כל מה שצריך עבור הראיון הזה (שהרי אתם המראיינים אז אתם יודעים, לא?).
אנא מכם, השקיעו את הזמן והאקסטרה מאמץ הנדרש להבהיר לה למה דווקא היא צריכה להתראיין וכמה זה חשוב לכם להשמיע דווקא את קולה.
מספיק עיתונאים/ות מחוייבים/ות שישקיעו את המאמץ הזה יכולים לעשות שינוי.
טוב, טוב, טוב…
לכל המצקצקים שם בשורה האחרונה, אתם חושבים שאני לא שומעת אתכם? שומעת גם שומעת.
שומעת ומבינה שאתםן שואלים/ות את עצמכם ״מה הפמיניסטית הזאת חושבת (עוד פעם) לעצמה״?
"איך היא באה (עוד פעם) עם הדרישות האלו שלה לאקסטרה מאמץ, הפעם מהעיתונאים/ות שממילא עובדים/ות קשה ולא מתוגמלים/ות כיאות"?
ובכן, אנחנו חיים בחברה, למען השם!! בחברה.
ב-ח-ב-ר-ה.
חברה!!! מה לא ברור כאן?
אנחנו לא אוסף של פרטים, אנחנו לא אוסף של אישה ועוד אישה שצריך לפנות אליה אחת אחת ולבקש ממנה לשנות את התנהגותה. לא יקרה כלום (כלומר, יקרה הרבה מאד, דברים טובים) אם קבוצת אנשים בעמדת כוח (ועיתונאי שמחפש/ת מרואיין/ת הוא לגמרי בעמדת כוח) יכירו ביכולת הקבוצה שלהם לעשות שינוי, ויתגייסו לשיפור ולתיקון של החברה בה הם חיים.
כאילו, מה יקרה? ממה אתם/הם פוחדים כל כך? שחלילה תהיה לנו כאן לפתע חברה שוויונית יותר? הו, האימה.
ואולי זה תמצית הליברליזם והרדיקליזם (לפחות בהקשר הנקודתי הזה).
ההבדל בין תפיסת האדם כפרט בפני עצמו שאין בלתו שהרי כל אחד הוא פרט חופשי שיכול/ה לעשות את הבחירות וההחלטות הנכונות לו (להתראיין או לא להתראיין) לבין הבנת אחריותנו כחברה כלפי החברה. כבעלי כוח כלפי מושתקי הקול. ההבנה שאנו נדרשים ומצופים לזהות בכל הזדמנות את המצבים והמקרים בהם אנחנו כבעלי הכוח במצב מסוים, יכולים להצעיד אותנו עוד צעד אחד קטן לכיוון הנכסף של שוויון (נניח שיש דבר כזה).
אגב, חרותי סובר אמרה יפה ונכון באותו פאנל, שכאשר אישה, מנהלת, עומדת בפני הכרעה בין מועמד למועמדת לתפקיד, ששניהם טובים באותה מידה, אז לדעתה היא צריכה לבחור את האישה כאקט של העדפה מתקנת.

ועל זה אני אומרת ש…

אני לגמרי מסכימה איתה, וזאת אכן קריאה חשובה כלפי נשים מנהלות, אך אני רק מבקשת ״טלי קורה מבין עינייך״ והפני את הציפייה והקריאה לקחת יוזמה ולהעדיף העדפה מתקנת בהבאת קולותיהן של נשים והנכחתם בתקשורת, גם לעמיתייך עמיתותייך במוסד בו אתם עובדים ולא רק לנשים עצמן כפרטים.
הערה לסיום: באמת שאין לי מושג, אך כולי תקווה שחרותי סובר עצמה, כפמיניסטית, דווקא עושה את האקסטרה מאמץ הנדרש לשכנע מרואיינות להתראיין, אבל אם אכן כך הוא הדבר אז הייתי מאד שמחה לו דבר זה היה בא לידי ביטוי באותו פאנל גם במסר ובקריאה הגלויה והפומבית שלה.


3 תגובות

ילדך חלה? נפצע? יש לנו פתרון בשבילך

קראתי השבוע, במדור "דעות" של "הארץ", את הפוסט "סופרוומן מתה (מעייפות)" שכתבה טלי חרותי סובר.
מאחר וזה קצר (וקולע) למדי, העתקתי לכאן (כמעט) הכל, אבל עבור העסוקותים מביניכםן הדגשתי את החלקים שחשוב לי שתקראו לפני שממשיכים/ות הלאה:

התבטאות אומללה היתה השבוע למנכ"לית מרכז הפיתוח של קודאק בישראלעינב אהרוני־יונס. "אנחנו סביבה תומכת נשים" היא אמרה… "נשים יכולות לצאת מהעבודה ב–16:00, לקחת את הילדים מהגן, ואחרי שהם הולכים לישון להמשיך לעבוד ולנהל, נגיד, שיחת ועידה עם ארצות הברית. זה לא משנה אם את עובדת מהבית כי הילד חולה, או אם את בסינגפור".
אהרוני־יונס התכוונה מן הסתם לומר שהיא מנהלת סביבת עבודה גמישה, שלא מתגמלת על פי שעות משרד, אלא על פי ביצועים. למעשה, היא הראתה שוב איך נשים יורות לעצמן ברגל. "הסופרוומן עוד כאן", אומרת לנו אשה שמנהלת 300 עובדים בחברת היי־טק, היא תעבוד, היא תלד, היא תטפל. למרבה המבוכה, אהרוני־יונס לא שואלת שאלה כמעט טריוויאלית בעולם עבודה מודרני: איפה לעזאזל אבי הילדים? למה הוא לא נשאר בבית כשהילד חולה?
בישראל המסורתית רק 5% מכלל האוכלוסייה הן נשים חד־הוריות, שבאמת צריכות לאסוף את הילדים בארבע מהגן ואולי להמשיך לעבוד בלילה בשיחת ועידה. לרוב הילדים יש גם אבא. אבל נראה שלתפיסת המנכ"לית, הגבר־האב לא צריך לעצור את יום העבודה. בשנת 2014, מאה שנים אחרי המהפכה, האם היא זו שאצה־רצה אל הגן?
נשים, גם מנכ"ליות בתחומים טכנולוגיים שהיו עד לא מזמן גבריים לעילא, טרם הפנימו עקרונות בסיסיים של פמיניזם. שוב ושוב הן נכנעות להנחה החברתית, כי הן יכולות להוסיף לעצמן עוד ועוד תפקידים (מנכ"לית, אם לשלושה, אופה את העוגות הכי טובות) ולעשות הכל לבד. אשה היא העבד של העולם, גם כשהיא בכירה בהיי־טק.
בעולם שבו גברים כבר מזמן לא מעשנים מחוץ לחדר הלידה, חייבות נשים להשיל מעליהן את הצורך לרצות, לוותר על תפקיד האשה המושלמת ולתת לגבר המושלם למלא את חלקו. "הורות שוויונית" קוראים לזה.
אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, לא היתה מעזה לדבר רק על ה"נשים שיכולות לצאת בארבע". במקום זאת, היא היתה מדברת על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה". לא כצ'ופר, חלילה, כתפישת עולם.
לפעמים נשים הן האויבות הגדולות ביותר של הניסיון הנשי לחיות חיים נורמליים. כמנהלת מצליחה, כאשה וכמעסיקה, ראוי שעינב אהרוני יונס תזכור שהסופרוומן מתה (מעייפות). תנו לאב להיות אבא.
(הועתק מכאן: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2518933)

ואני אומרת ש…

כקוראת אדוקה של כל מה שכותבת טלי חרותי סובר יש לי הפעם תיקון קטן לדבריה ואני מתייחסת למשפט אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, [הורות שוויונית]…" וגו'.
אז זהו, שאני אישית ממש לא הייתי רוצה שזה מה שתדבר עליו מנכ"לית קודאק, וגם לא חבר מרעיה ה"מעסיקים", ולהלן מה שאני הייתי רוצה לשמוע:
אילו הכירו המעסיקים את המושג, [בני ובנות אדם] הם לא היו מעזים לדבר על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה" אלא על "מעסיקים שמבינים שהעסק שלהם ישרוד גם בשעה שמי מעובדיהם מטפל/ת בביתו בילד/ה חולה".
כן, כן, Simple as that. אבל איפה אנחנו ואיפה זה?
על מנת לנסות ולקרב את "ביאת המשיח" הזאת אנסה להתחיל ולחלחל כבר מעכשיו את המסר שלי יש להעביר ל"מעסיקים" בהקשר הזה:
1) לחלק מהעובדים שלכם יש ילדים. עובדה נתונה.
2) ילדים חולים מעת לעת. נקודה. סימן קריאה.
3) ילדים חולים זקוקים למבוגר, עדיף הורה, שיטפל בהם. כאילו, דה.
4) טיפול בילד חולה הוא משימה אחראית, תובענית, מורכבת ובעלת חשיבות גבוהה ביותר. חוזרת על זה – חשיבות גבוהה ביותר!
5) המשימה של ביד אחת למדוד לילד/ה חום, ביד השניה לתת תרופה, ביד השלישית לשלוח אימייל ללקוח, ביד הרביעית לקנח לילד/ה את אף וביד החמישית לענות לטלפון מקולגה מהעבודה, היא משימה שלא מותאמת ל"קונספט" הזה שנקרא בן/בת אדם. נקודה. סימן קריאה.
אי לכך ובהתאם לזאת, אם הקמתם ובניתם עסק שלא יכול לשרוד היעדרויות של עובדים שלוקחים על עצמם משימה כה חשובה, ובעיקר כה בלתי נמנעת של טיפול בילד/ה חולה, אז אנא מכם התכבדו וסגרו את העסק שלכם כי הוא לא עונה לא על הצרכים הכי הכי בסיסיים של בני ובנות אדם.
הצחקתי אתכם, הא? זה לא ממש אכפת לכם, נכון? כן. הבנתי. זה כנראה מסביר הכל. בעיקר את סולם הערכים הנהדר שלכם.
כולנו מכירים כמה וכמה מעסיקים שלא נותנים מענה לצרכים בסיסיים של בני ובנות אדם, אלא שהעובדה שהחברה שלנו, לצערי הרב, לא מקיאה, דוחה, מוקיעה ומגדירה אותם כעבריינים זה רק בגלל שהחברה הזאת עדיין לא התעוררה מתרדמתה ולא הבינה את המשמעות של זה שיום אחד זה יפגוש גם אותה, אותנו, כל אחד ואחת מאיתנו.
אגב, תוך כדי החשיבה (שלא לומר, ההתעצבנות) שלי על הנושא, נזכרתי שמדי פעם מספרים לנו בעיתונות מהי ה"עלות למשק הישראלי" של ימי מחלה, ו/או כמה ימי עבודה אבדו כתוצאה מימי מחלה שלוקחים עובדים.

ועל זה אני אומרת ש…

אני כל פעם מחדש לא מצליחה להבין מה זה החארטה הזה.
החישובים הללו, טומנים בחובם הנחה סמויה, כאילו יש כאן איזה שהוא 100% ימי עבודה שחלק מהם הלך לאיבוד רק בגלל שעובדים (חוצפנים שכמותם) לוקחים ימי מחלה.
אבל זאת לא המציאות.
המציאות [של בני ובנות אדם] היא שהםן חוליםות מדי פעם, ולכן ה-100% האמיתי צריך להיות זה שכבר קוזז ממנו איזה שהוא ממוצע של ימי מחלה שאנחנו לוקחיםות מעצם היותנו בני ובנות אדם וההתייחסויות לעלויות הללו צריכות להיות ביחס לממוצע הזה (השנה לקחו יותר, שנה שעברה פחות).
צורת התייחסות כזאת משקפת הבנה (שכנראה לא מתקיימת היום) לפיה ידוע לכל הנוגעים בדבר, שמדובר בבני ובנות אדם שלעיתים חולים יותר ולעיתים פחות, ולא במכונות שמעיזות לקרוא תיגר על מפעיליהן ו"לעלות להם כסף" ו/או "לזרוק להם ימי עבודה לפח".