ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


4 תגובות

תהיי לוחמת מתוקה ותצטייני

השבוע גיליתי שבעמק חפר גרים חיילת וחייל שזכו ביום העצמאות להיכלל ברשימת 120 מצטיינות ומצטייני הנשיא.
להלן התיאור שלה ושלו בעיתון המקומי ״עלי חפר״ (*):
״סמלת מ היא לוחמת ל.א (לוחמה אלקטרונית)… מאחורי החשאיות הנדרשת עומדת בחורה מתוקה… שרק רצתה שירות משמעותי״
״סגן ע הוא מפקד מחלקת חימוש גדודי… אחראי על חיילי חימוש שנמצאים בגדוד, אחראי על אמצעי חימוש, החל מרכבים, נגמ״שים, טנקים וכלה בנשק ואמצעי לחימה״

ואני אומרת ש…

כשאנחנו מדברות על אליס מילר שהדליקה משואה ביום העצמאות אני לרגע לא שוכחת את החיים עצמם.
האתגר הגדול ביותר לחיינו זה לדאוג שחלילה לא יעבור יום שבו לא יזכיר לנו מישהו שנשים הן מתוקות וגברים הם אחראיים.
ותודו שבניגוד לאתגרים אחרים אז בזה אנחנו דווקא עומדים יפה מאד.
אז כל מי שחושב/ת שהתפיסות השתנו מאז שהמיידלע גררה את צה״ל לבג״ץ והכריחה אותו לשלב לוחמות בשורותיו (1995), ועד שהלוחמת המתוקה התארחה בבית הנשיא (2015).
וכל מי שחושב/ת ששפה לא מייצרת מציאות ולא עוזרת לקבע תפיסות רווחות.
מוזמן/ת בזאת לחשוב על זה שוב.
(*) לאלו מכםן החוששים/ות שהקיצורים שעשיתי לעיל הוציאו את הדברים מהקשרם הנה הציטוטים המלאים.
מתוקה ואחראי


6 תגובות

האדם מחפש עצמאות

אחי כתב כל כך יפה על הסוגיה של "מהי עצמאות בעיני" (כלומר בעיניו), אז בחרתי עבורכם פסקה אחת מתוך הפוסט שלו:
"קראו לי נאיבי, הזוי ואוטופיסט חסר תקנה (ואם אני באמת כזה, אני מקווה שלא אשתנה אף פעם), אבל העולם שאני מדמיין ורוצה לחיות בו הוא עולם ללא גבולות, שבו אנשים יכולים לעבור בקלות ממקום למקום, לפגוש אנשים חדשים ולתקשר איתם ללא מחסומים וללא דעות קדומות.
במובנים מסוימים, העולם היה כזה פעם, טרם עידן הלאומיות – כך למשל הגיעו גלי ההגירה העצומים לאמריקה והתאפשרה תחילתה של נדידת היהודים לפלשתינה – אבל כיום נראה שבני אדם נוטים יותר ויותר להסתגר בטריטוריות מובחנות, להכריז על "עצמאות" (שכבר כתבתי פה למעלה את דעתי עליה) ואז להקיא מתוכם את הזרים והשונים, או לפחות להסתייג מנוכחותם. לפעמים נדמה שביום שבו יפסיקו מדינות להכריז על עצמאותן והתבדלותן, אז תתאפשר עצמאות אמיתית וחופש לבני האדם עצמם".
(את הפוסט המלא שלו תוכלו לקרוא כאן: http://bit.ly/1aVdaHI)

ואני אומרת ש…

ברצוני לחזק את דבריו אבל מזווית מעט אחרת.
הבעיה המרכזית, כפי שאני רואה אותה, היא עצם קיבועה של העצמאות כאידיאל וכשאיפה נשגבת של בני אדם ומדינות כאחד.
תחשבו כמה השאיפה לעצמאות מרגישה לנו טבעית ומובנת מאליה עד שאיננו עוצרים לחשוב על זה אפילו. מה? מי לא רוצה להיות עצמאי?
ועכשיו תעצרו רגע.
ותחשבו שוב.
תחשבו אחרת.
תחשבו האם לא הייתם שמחים (כמוני) לחיות בעולם שיישא על נס דווקא את התלות ההדדית במקום את העצמאות.
עולם שיגדיר את התלות ההדדית כאידיאל וכשאיפה נשגבת של בני אדם ומדינות כאחד וישתית את ערכיו ומדיניותו עליה.
עולם שבו תלות הדדית לא תהיה דבר שנבהלים ממנו, נלחצים ממנו, שבזים לו, שרואים אותו בתור חולשה, עול, מגבלה וחסם.
עולם שמבין שהאסוציאציות שתלות הדדית מייצרת ומקרינה על כולנו הן למשל שוויון, עזרה, אכפתיות, דאגה, שותפות גורל, סולידריות ושאר מילים יפות שתראו כמה קשה ליישם אותן בעולם של אינדיבידואליסטים עצמאיים בלתי נלאים. בעולם שמלא ב"אני ואפסי עוד".
איך כתב אחי? (לא, לא, אל תחפשו את זה בפסקה שהעתקתי. תטרחו ותקראו את הפוסט המלא)
"כנראה שהמרחב היחיד שאפשר לייחס לו עצמאות וחופש, הוא זה המשתרע בין אוזניי".
אז הנה, שיתפתי אתכם במחשבות, שאיפות ובחלומות שיש לי שם במרחב העצמאי שמשתרע בין אוזניי.
מי ייתן ויום אחד הם יתגשמו. לפעמים חלומות מתגשמים.
אתם יודעים.


השארת תגובה

איכס, צעירים

קראתי בדף הפייסבוק של בת חפר נערה ששאלה את השאלה הבאה:
"מישהו יודע את מי מביאים לבת חפר בעצמאות ?!"
וזה דוגמת התשובות שהיא קיבלה:
"אפחדדדד", "לא מביאים אף אחד", "אין כלום", "לא מביאים אף אחד אין למועצה שלנו כסף", "תלכו למקום אחר או תשארו בבת חפר עם הרבה חברים ותשתעממו"

ואני אומרת ש…

אני כנראה כבר ממש זקנה ולכן אני לא מסוגלת לתפוס את ההיגיון של הנוער.
וכל כך למה?
בשנים האחרונות מרכזו של ערב יום העצמאות בבת חפר היה אמן שהגיע ונתן הופעה של 20 דקות חצי שעה. נכון, ברוב הפעמים הקפידו להביא אמנים רציניים לכל הדעות (יהודית רביץ, דני סנדרסון…) אבל זה כאמור היה עיקרו של הערב ומרכזו.
השנה החליט הצוות המארגן לוותר על האמן, ובכסף שהתפנה לייצר מסיבת רחוב גדולה שתכלול שפע של מתחמים שיכילו מגוון פעילויות שונות תוך מתן מענה לכלל הגילאים.

ובכן, בני נוער יקרים, אני מכריזה בזאת על תחרות נושאת פרסים יקרי ערך בין אלו שיצליחו להכניס אותי לראש שלכם שבו מתקיימת הלוגיקה הבאה:
אמן שמגיע ונותן הופעה של 20 דקות חצי שעה = מעניין ויש מה לעשות ביום העצמאות.
ואילו…
מתחמים לכל הגילאים שכוללים – מופע קרקס, מופע אקרובטיקה, ריקודי עם, ביתן שקוף להקלטת ברכות ולצילומים, מופע תאטרון בובות, מתנפחים, מתחם בירה ושירה בציבור, מסיבת נוער, מופע תופים, מופעי רחוב (ברייקדנס, סקייטבורד, ביטבוקס), ציור גרפיטי, משחקי מגנט ושולחן, מתחם מולטי מדיה וסימולטורים ודוכני "נחלת בנימין" = משעמם ואין מה לעשות ביום העצמאות.

"איכס, צעירים" כבר אמרנו?