משתינים עלינו ואנחנו בטוחות/ים שזה גשם

שמעתי אתמול בערוץ הכנסת את ח"כ איציק שמולי מדבר על משהו שהמם אותי כל כך, עד שבדקתי ומצאתי שמדובר בנושא שנדון מזה זמן, והנה מה שאמר ח"כ שמולי על כך לפני כחצי שנה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות (דיון מתאריך 24.6.15), ושהעתקתי עבורכם מהאתר של הוועדה (ההדגשה היא שלי. מ"ז):
"… אנשים הצטרפו להסדרים הקולקטיביים [של ביטוח סיעודי] במשך שנים ארוכות דרך מקומות העבודה, הצטרפו ואמרו להם דבר פשוט: בואו תקנו ביטוח סיעודי. אומרים לאנשים "ביטוח סיעודי", מה הם חושבים? בואו נבטח את עצמנו מכאן ואילך עד לזיקנה כדי שנהיה מוגנים. רק מה שכחו לספר לאנשים? שיש סעיף קטן וקטלני באותיות הקטנות, שאומר דבר פשוט: לחברות הביטוח מותר לבטל את ההסכמים, או לשנות אותם, אחת לשלוש שנים או אחת לחמש שנים.
מה יצא מזה? בזמן שאני באתי והצטרפתי להסדר בגיל 30… ושילמתי במשך שנים רבות, כל חודש, 300-400 שקל, כל חודש, חמש שנים ועשר שנים, ו-15 וגם 25 שנה, פתאום כשהגעתי לגיל 60, ובמקרה נזקקתי לשירותי חברת הביטוח, קרה דבר מופלא: באה חברת הביטוח ואמרה: אני לא מעוניינת להמשיך את הפוליסה, אני לא מעוניינת להמשיך את הכיסוי הביטוחי...
מיליון ישראלים חתמו על הדבר הזה ואתם מעזים להגיד שכל הסיפור הזה, תכליתו שאנשים לא ידעו לקרוא את מה שהם חתמו עליו? אז אני אגיד לכם מה הסיפור. הסיפור הזה לא על אנשים שלא יודעים לקרוא. הסיפור הוא על חברות ביטוח שחומדות, כי הן יכולות להרוויח פי עשרה… והסיפור היותר-חמור הוא על רגולטור שנרדם בשמירה, במקרה הטוב, או מעל בתפקידו במקרה היותר גרוע".
(הפרוטוקול המלא כאן: https://oknesset.org/committee/meeting/10042/)

ואני אומרת ש…

לפעמים אני חושבת לעצמי שהעובדה שאני יושבת לי פה מול המקלדת ואתםן בוהים/ות במסך, במקום להיות במחאה חברתית המונית ברחוב, היא פשוט מעוררת פלצות.
הקלות הבלתי נסבלת שבה בעלי הכוח (במקרה זה חברות הביטוח) עושים שימוש מ-ז-ע-ז-ע(!!) בכוח שלהם.
הקלות הבלתי נסבלת שבה חסרי הכוח (במקרה הזה כולנו) מופקרים לחלוטין ע"י מי שצריך לשמור עלינו (במקרה הזה המפקח/ת על הביטוח שמעל בתפקידו. לא, שמולי, הוא לא נרדם. הוא מעל).
הקלות הבלתי נסבלת הזאת, מעוררת אצלי תימהון כל פעם מחדש.
אני פשוט לא מבינה איך אנחנו ישנים/ות בשקט בלילה. בחיי.
קריאת המציאות שלי אומרת שהעתיד שלנו, הביטחון העתידי שלנו, הבריאותי והכלכלי, כל אלו מונחים על שברירי שברירים זעירים.
כל ה"ביטחון" הזה יכול להימחץ ולהיעלם בשנייה אחת של שרירות לב ושל חוסר אכפתיות של א.נשים שהמושג הקפיטליסטי "שורת הרווח" עבורם היא לא ה"שורה התחתונה בניהול העסק שלהם" אלא ערך עליון שמבטל ומחליף כל ערך אחר.
במצב כזה, כאמור, ההמשך הרגוע שלנו בשגרת יומנו הוא פשוט פלא בעיני.
ההתעלמות שלנו מהכוחנות, מהדורסנות, מההפקרות ומההסתכלות הצרה הזאת של בעלי ההון שלא רואה א.נשים ממטר, היא חוסר אחריות אזרחית (של כולנו) מן הדרגה הראשונה.
ומה התוצאה של ההתעלמות הזאת?
התוצאה היא אלימות לכל דבר ועניין. אלימות שמופעלת כלפי כולנו.
כי לזרוק מבוטחים מהפוליסה, בדיוק כשמתקרב המועד בו מתקיימת האפשרות שהם יזדקקו לה.
לזרוק מבוטחים ששילמו במהלך השנים עשרות אלפי שקלים מתוך דאגה אמיתית לעתידם, זאת בדיוק אלימות (למרות מה שמר עידן קבע בעניין – ראו פוסט קודם שלי כאן).
וכל זה עוד לפני שדיברנו מה הסיכוי של אלו שזכו להישאר בפוליסה לממש את זכויותיהםן (רמז: נמוך מאד), וכמה קשיים יערימו עליהןם חברות הביטוח (רמז: המון) וכמה חזק ידרכו עליהם (רמז: חזק מאד), ובאיזה עומק של בוץ וטינופת הם יגררו אותם (עדיף לא לחשוב על זה) עד שיואילו, אם יואילו למלא את ההתחייבות מצדם ולתת למי שזכאי את מה שהוא/היא זכאי/ת לו.
אז למה זה ככה?
כי ככה. כי אפשר. כי אנחנו טיפשים/ות, ועסוקות/ים, ועצלנים/ות ושותקות/ים. אז אנחנו חוטפות/ים. ובגדול.

אֵם כֹּל חַטְּאַת

יושבת לי עם עיתוני השבת ועיני נופלת על כתבה של אור קשתי שכותרתה ״אף אחד לא עוקב אחר יישום החלטות ממשלה״.
בכתבה מתאר קשתי איך מנהלים מדינה בלי יישום של כלי ניהול הכי אלמנטריים:
״התפקיד [של מעקב אחר החלטות הממשלה] אמנם נמצא באחריות מזכירות הממשלה, אולם הוא "כמעט שלא נעשה בשל חוסר ידע, כח אדם וכלים מהותיים"… מזכירות הממשלה עוסקת בניהול שוטף של הממשלה, אך מתמקדת בעיקר בהיבטים פורמליים. לעומת זאת, "מנגנונים של מעקב ודיווחים לא הוטמעו"״.
״"האמת הפשוטה היא שאין מעקב אחר החלטות הממשלה", אומר גורם במשרד ראש הממשלה, "זה מצב הזוי, בלתי נתפס. קשה להעלות על הדעת שדבר כל כך בסיסי לא מתקיים. כל החלטה שמתקבלת בממשלה מתויקת באחד המשרדים, וגם מתפרסמת באתר האינטרנט של משרד ראש הממשלה, אבל אף אחד לא בודק אם היא מיושמת… לדבריו, מקרה אחר מועד לליקויים הוא החלטה רחבת היקף, המחייבת שיתוף פעולה בין כמה משרדים. "לא תמיד יש מי שיוודא שכל אחד מהגורמים יעשה את המוטל עליו"״.
להיעדר המעקב על החלטות הממשלה והבקרה המלאה על תוכניות העבודה של המשרדים יש השלכה ישירה על מידת האפקטיביות של ביצועי הממשלה. "המשרד לפיתוח הנגב והגליל מתפאר שהשקיע מאות מיליוני שקלים בנגב. זה יפה, אבל איך נדע שזהו הגורם לכך שצעירים יישארו שם? היעדר המדידה מונע את היכולת להבין מה עובד והאם ההשקעה באמת השיגה את התוצאה. זו טרגדיה ניהולית", אומר אחד המקורות״
(ויש שם עוד דברים חשובים, אבל אין לי כוח להעתיק אז תקראו לבד כאן:
http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2558823)

ואני אומרת ש…
אני טוענת מזה שנים רבות, שאחת הבעיות האקוטיות של מדינת ישראל היא היעדרם של מנגנוני פיקוח, בקרה ואכיפה, ולכן אני תמיד מאד שמחה כשהנושא צץ לו לפתע בתקשורת, אך לצערי הרב כשם שהוא צץ כך הוא גם נעלם. עד הפעם הבאה כמובן.
הכתבה מדברת על מעקב החלטות ממשלה שלא מתקיים, אבל הבעיה הזאת שזורה לה לכל רוחב היריעה של עבודת הרשויות המבצעת והמחוקקת.
לא רק הממשלה מחליטה החלטות ואיש לא עוקב אחריהן, לא רק המשרדים מציבים יעדים ומתכננים תכניות ואף אחד לא בודק אם החלטות הממשלה נמצאות שם במלואן ואם התכניות בוצעו והיעדים הושגו, אלא שגם הכנסת מחוקקת חוקים שאין עליהם בקרה, מעקב, פיקוח ואכיפה ראויה על יישומם. (#לא_כל_החוקים, יאללה בסדר).
ולמה אני טוענת שזאת אחת הבעיות האקוטיות של המדינה?
פשוט מאד.
בואו נחשוב רגע על מיני רעות חולות המוכרות לכולנו – שחיתות, שוחד, מעילות, וגם פגיעה, התעלמות והזנחה של חלשים, מנגנונים מנופחים, בזבוז כספי ציבור, מחדלים ותקלות שונות ומשונות (חלקן כאלו שגובות חיי אדם, או ״סתם״ הורסות את הטבע), הזנחה של סוגיות בוערות ואפילו הבטחות חלולות וריקות מתוכן ועוד ועוד כ״יד הרעות החולות״ הטובה שלכם.
לכאורה, אין חוט מקשר בין כל הדברים האלו. סתם אוסף של דברים מרגיזים ומקוממים. אבל זה רק לכאורה. כי אם תחשבו על מנגנונים יעילים של פיקוח ואכיפה, אז תבינו שהיעדרם של מנגנונים אלו זהו בדיוק החוט שקושר את כל הרעות החולות הללו ביחד ומספק להן אוויר לנשימה.
ניהול ב״נפנופי ידיים״ כל אחד יכול לעשות, אבל ניהול של תכניות עבודה מתוכננות, מפוקחות, מבוקרות ובעיקר נאכפות, מיושמות ונמדדות זה כבר ליחידי סגולה. באמת. זאת היכולת הכי גבוהה שנדרשת כדי לדאוג שמשהו ״יתקתק כמו שעון שווייצרי״.
אוקיי, אז אני לא מצפה ממדינה ש״תתקתק כמו שעון שווייצרי״ בוודאי לא ממדינת ישראל, בכל זאת בתוך עמי אני חיה, אבל גם להיות בקצה השני של הסקאלה זה (כנראה) לא מחויב המציאות, אלא סתם המקום הכי נוח להיות בו לכל מי שמגיע לעמדות השליטה וההשפעה האלו. תכל׳ס מי צריך ת׳כאב ראש הזה כתוספת לכל שאר כאבי הראש שיש להם. אני לגמרי מבינה אותם.
האמת, שביני לביני אני תוהה מזה זמן רב, מה בכלל היכולת של מנגנוני הממשל שהתפתחו במדינות המערב ב״מאה פלוס״ השנים האחרונות, באמת לשלוט, לנהל ולפקח באיכות שכולנו היינו רוצים שזה יקרה, אך לא הגעתי למסקנות חד משמעיות בעניין. זה נראה לי כמעט משימה בלתי אפשרית. מן גולם כזה שקם על יוצרו.
Having said that אני כן מאמינה שהמפתח טמון בשילוב של כוח הטכנולוגיה עם כוחם של ההמונים לייצר מערך שכורך בין פעילות הממשל לבין עינו הפקוחה של הציבור שישמש לא רק בתור ״אור השמש המחטא״, אלא כמשהו שיוכל (אולי) לספק את התנאים הדרושים לחיזוקה ולקיבועה של צלע הפיקוח והאכיפה הצולעת והמקרטעת.
לצערי זוהי (כרגע?) רק סיסמה יפה שאין מאחוריה שום דבר מובנה וברור ליישום מחר בבוקר, אבל כשם שכל מסע מתחיל בצעד אחד אז גם כל רעיון מתחיל במחשבה אחת. אז הנה היא כאן לפניכם. ושלא תגידו שלא אמרתי.

מחשבות על העתיד

השבוע נכחתי בדיון בכנסת של הועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי.
נושא הישיבה היה: עידוד נערות וסטודנטיות ללימודי מדע וטכנולוגיה.
בדיון הציגו גופים שונים (ויצ"ו, גוגל, הצבא, משרדי הממשלה השונים…) את התכניות שהם מיישמים, כחלק מהמאמץ לעודד נערות לבחור במקצועות מדעיים וטכנולוגיים כבר בתיכון.
יו"ר הועדה הד"ר עליזה לביא (מפלגת "יש עתיד") אמרה, בין השאר, את הדברים הבאים:
"אני חוששת מאד מכך שנשים בוחרות בלימודים שלא תמיד יש מה לעשות בהם".
"אני מרגישה שהעולם רץ קדימה והבנות בפיגור… אנחנו כבר באיחור בטיפול בנושא זה".

ואני אומרת ש…

הייתי הרבה יותר שמחה לו מקבלי ומקבלות ההחלטות היו חותרים יותר לשינוי ולעיצוב מחדש של העתיד, ופחות הולכים עם הזרם ומקבעים הנחות יסוד.
במה הדברים אמורים?
כשעליזה לביא מסתכלת על העתיד היא רואה את המדע והטכנולוגיה.
כשאני מסתכלת על העתיד אני רואה דברים נוספים.
אני למשל רואה אוכלוסייה שמזדקנת ושצריכה מישהו שיטפל בה (נשים? הי, הן עושות את זה כבר היום!).
אני גם רואה דור עתיד שהולך ונהיה מתחכם ומתוחכם וצריך א/נשים איכותיים שינהיגו אותו ובעיקר שיהוו עבורו "מורה לחיים" (מורות? כן, כן, הן ולא אחרות).
אז בעודי יושבת שם ומאזינה לדוברים ולדוברות המלומדים והמלומדות, תהיתי ככה ביני לבין עצמי…
האם אנחנו בהכרח צריכים לדחוף נשים לטכנולוגיה?
האם זה הגיוני לעשות זאת, בשעה שאנחנו מזלזלים בבוטות בעבודתן של נשים בכך שאנו משלמים פרוטות מעליבות ומבזות לכל אלו שעושות עבודת קודש בטיפול בזקנים, באוכלוסיות חלשות ופגיעות (עו"סיות, אחיות) ובוודאי לאלו שמחנכות את דור העתיד?
או שמא עלינו לפעול ללא ליאות להעלאת מעמדם של תפקידים אלו ומיצובם כ"העתיד" לא פחות, ואולי יותר, מאשר הטכנולוגיה?
ואולי בכלל, במקום למשוך נשים לטכנולוגיה, נמשוך גברים למקצועות ה"נשיים" ובכך נעשיר, נגוון ונאזן את שוק העבודה ועל הדרך גם נעלה את קרנה של החמלה ושל העזרה?
שוק עבודה מאוזן, עם פערים קטנים בהרבה, באשר למקצועות ותפקידים חשובים יותר ונחשבים פחות, הוא שוק עבודה טוב יותר לכולנו. כן לכולנו. לנשים ולגברים כאחת. לי אין ספק בכך. (לכם יש? סבבה. שכנעו אותי).
אני חוששת מאד שהתמקדות צרה ונקודתית בדברים כגון "בואו נדחוף נשים לטכנולוגיה", מבלי לערער (או לפחות להרהר) על הנחות היסוד, וללא ניסיון אמיתי לעשות שינוי כולל יותר, תוך צמצום הפערים "על כל המגרש", תושיב אותנו בעוד 30 שנה סביב אותו שולחן דיונים, אבל עם "בעיה קטנה" אחת.
הבעיה תהיה שנושא הדיון העתידי יהיה על ירידת השכר בהייטק עקב כניסת נשים מסיבית אליו, ו"בריחת" הגברים למקומות אחרים בהם הם מצאו דרכים להרוויח הרבה יותר כסף (רבותי, ההיסטוריה חוזרת. תאמינו לי).
באתם לשנות? תשנו!
תודה מראש.