ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


2 תגובות

מה ברל היה אומר?

ד"ר יופי תירוש, היא גם חוקרת מרתקת שאני אוהבת לקרוא את מאמריה, והיא גם הפמיניסטית שאת הפוסטים שלה בפייסבוק אני הכי אוהבת לקרוא.
לפני יומיים פורסמה ב"הארץ" כתבה שכותרתה "קיבוצים מתפשרים על אופיים החילוני כדי לשרוד ומנהלים קרב על צביונם", וכך כתבה יופי בהתייחסה לכתבה זאת:
"בעיניי זה מגניב שקיבוצים מקימים בתי כנסת וגם מכשירים את חדר האוכל. אני לא אומרת את זה בציניות. עידן ההתרסה נגד מנהגי ההורים הדתיים בגולה – עבר זמנו. בואו נודה על האמת: הצבר הבועט שבז לטקסים דתיים, אוכל חזיר ביום כיפור ולא מכיר כמעט את מסורת ישראל ומחשבתה – הוא די פאתט. אין סתירה מהותית בין ערכי הקיבוץ לערכי היהדות. הסינתזה אפשרית ומבורכת.
אלא שעכשיו האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם, ולסרב לייבא לקהילותיהם בתוך הסינתזה החדשה והמרתקת הזאת את הצדדים הלא שוויוניים, המפלים ובדלניים של היהדות (בגירסתה האורתודוקסית הישראלית). כשאני קוראת את דברי ארז ירדני, מרכז המשק בדימוס מקיבוץ שדה בוקר, אני מודה שאני מתחרפנת. הוא מספר שבבית הכנסת שנחנך לא מזמן, אמנם אין הפרדה בין נשים לגברים. אבל לדברי ירדני, "אם תבוא משפחה מסורתית שתבקש, תהיה הפרדה". על הערכים האלה הוקם שדה בוקר? זה לא היה מפריע לבן גוריון, הוא טוען עוד. הוא היה הרי מסורתי – היה לו חוג לתנ״ך".
(הנה הפוסט של יופי – https://www.facebook.com/dryofitirosh/posts/1105090869545911)
והנה הכתבה אליה מקושר ומתקשר הפוסט שלה – http://www.haaretz.co.il/news/local/.premium-1.2928727)

ואני אומרת ש…

במקרה זה אני דווקא רוצה לחלוק על דבריה של יופי, או אולי בעצם לחדד ולדייק אותם, תלוי איך מסתכלות על זה.
— "הסינתזה אפשרית ומבורכת"
הצגת העבר בקיבוצים כ"עידן התרסה" והצגת הקיבוצניקים כ"צבר בועט שבז לטקסים דתיים, אוכל חזיר ביום כיפור ולא מכיר כמעט את מסורת ישראל ומחשבתה" היא הצגה מוטעית על-פי תפיסת עולמי ונקודת מבטי.
כמי שנולדה, גדלה והתחנכה בקיבוץ, מעולם לא חשתי שאנחנו מתריסים או בזים לטקסים דתיים. לשיטתי מה שעשינו היה ליצור את אותה "סינתזה אפשרית ומבורכת", כדבריה של יופי, תוך שאנחנו מעניקים ליהדות צביון חילוני חדש ומרענן שהתאים לאורחות חיינו ושם דגש על הערכים שהיו חשובים לנו.
נכון, בקיבוץ בו גדלתי לא ערכנו תפילות, לא קיימנו מצוות, לא ביערנו חמץ בפסח ולא צמנו ביום כיפור, אבל כן חגגנו את כל החגים (חלקם בצורה יותר "נאמנה למקור" וחלקם פחות), ובמערכת החינוך בה התחנכתי נחשפתי למסורת ישראל, מחשבתה וערכיה כמו כל בני ובנות הנוער בני גילי שגדלו בבית חילוני ולא נחשפו אליהם בבית הוריהם.
מעולם לא חשתי פאתטית. נהפוך הוא!
הייתי ונשארתי חילונית גאה שרואה בחילוניות שלי אמונה חזקה, מבוססת, מוסרית וערכית לא פחות מזאת של יהודים מאמינים המקיימים מצוות והולכים לבית הכנסת, ולעיתים אף יותר.
— "האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם"
מי שעוקב/ת או יעקוב אחרי פרסומיה של יופי (מומלץ, כאמור), יזהה בקלות את עמדותיה הנחרצות והמבורכות כנגד אפליה מכל סוג שהיא, ולכן לא הופתעתי כשקראתי את דברי הסיכום של הפוסט שלה:
"האתגר של הקיבוצים הוא לשמור על ערכי היסוד שלהם, ולסרב לייבא לקהילותיהם … את הצדדים הלא שוויוניים, המפלים ובדלניים של היהדות".

אבל על זה אני אומרת ש…

עם כל הכבוד שיש לי לערכי היסוד השוויוניים ולרעיונות השוויון פורצי הדרך עליהם הושתתו הקיבוצים, אזי בתחום מיגור אי השוויון המגדרי נרשמה בהם הצלחה מועטה וחלקית ביותר, ולא מדובר רק בקביעה שלי אלא בדבר שקיבל תוקף במחקרים אקדמיים, כולל העובדה שנשים שילמו מחיר גבוה יותר על תהליכי ההפרטה של השנים האחרונות. אי לכך, אני, בניגוד ליופי, ממש לא מתחרפנת מדבריו של ירדני על כך שכרגע אין בשדה-בוקר הפרדה בין גברים לנשים אבל זה עשוי לקרות אם תהיה משפחה שתבקש, כדבריו.
מבחינתי, "מי שהולך לישון עם כלבים שלא יתפלא אם הוא קם עם פשפשים".
בעיני זאת תמימות לחשוב שאפשר להכניס למעוז חילוני מנהגים יהודיים דתיים, שחלקם מפלים ומדירים נשים מיסודם ובהגדרתם, מבלי לגלות פתאום שהופה! הפתעה! מי ששוב תשלמנה את מחיר האפליה וההדרה תהיינה הנשים, ככה סתם פשוט כי "באה משפחה שביקשה הפרדה".
אז לא, בעיני זה ממש לא מגניב בתי כנסת בקיבוצים, ובמקרים בהם מדובר על בתי כנסת עם עזרת נשים, או כאלו שיש בהם מנהגים מדירים אחרים (עליה לתורה רק של בנים וכד') זה אפילו משול מבחינתי ל"צלם בהיכל", וזה מסמל יותר מכל את העבודה הסיזיפית גם של הניסיון למסד חילוניות יהודית וגם של המאמץ לקדם שוויון מגדרי – על כל שני צעדים שנצעד קדימה תמיד יהיה מי שיחזיר אותנו צעד וחצי אחורה.
וחבל שכך 😦