ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

שוויון בנטל – האמנם?

אני ממש אשמח אם תקראו את הטקסט החשוב להלן שנכתב על-ידי ד"ר דניאלה שבאר-שפירא:
"הורות מורכבת ממגוון משימות עצום אותו ארצה להמשיג באמצעות החלוקה לאחריות הורית קונקרטית ולאחריות הורית מנטלית.
האחריות ההורית הקונקרטית מכוונת לעשיה בפועל – איסוף הילדים מהגן, הכנת כריכים בבוקר, קניית בגדים, ליווי לרופא, הגעה לאסיפת הורים, הקראת סיפור, רחיצה, החתלה ועוד ועוד.
לעומתה האחריות ההורית המנטלית מכוונת לחשיבה על, תכנון ועיסוק ב – מצב הרוח של הילדים, התכוונות לקראת מעבר גן, חיפוש אחר גן מתאים, התארגנות לקראת בא החופש הגדול, חיפוש קייטנות אפשריות ובחירת המתאימה יותר, שימת לב לנקודת חן ששינתה את צורתה, שימת לב לימים שחלפו מאז שהילדה הזמינה או הוזמנה פעם אחרונה לחברה, התעניינות ביחס של המורה לילד, מתן מרחב לביטוי האכזבה מציון או מעלבון של חבר ועוד ועוד."
(הטקסט המלא כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4808438,00.html)

ואני אומרת ש…

הטקסט אותו ציטטתי לעיל גרם לי להתרגשות רבה מאד, ביחס להרבה טקסטים אחרים שנכתבו ונכתבים בימים אלו בשל התחדשותו של המאבק בעד ונגד ביטול חזקת הגיל הרך.
אז על מה ולמה ההתרגשות הרבה שלי?
קודם כל, משום שהטקסט הזה המשיג לי בצורה חדה ומדויקת את מה שאני "מטיפה" לו בשיחות שונות מזה שנים לכל מי שרוצה לשמוע, ובעיקר למי שלא.
אבל הסיבה היותר חשובה היא שלצערי במסגרת השיח המתרחב שעוסק ב"האבות של היום זה לא אלו של פעם" ו"גברים היום הרבה יותר מעורבים בגידול ילדיהם" אין את הירידה לרזולוציה של שני סוגי האחריות עליהם הצביעה בחוכמה רבה ד"ר שבאר-שפירא. התוצאה היא שהשיח (החסר) הזה יוצר ומקבע רושם מוטעה כאילו אצל זוגות רבים יותר ויותר מתחיל ומתקיים שוויון בהורות בפועל.
ולמה אני טוענת שהרושם הוא מוטעה?
אני אסביר…

ובכן, אמנם לא ערכתי מחקר מדעי מחייב על הנושא, אבל אני מזמינה אתכןם לעשות חושבים על חייכןם, ואח"כ לעשות גם כמה תצפיות על הזוגות (ההטרוסקסואלים) סביבכןם תוך שאתםן מנסות/ים להגדיר מי מהזוגות האלו מנהל הורות שוויונית.
כשתסיימו, אנא חישבו, האם אותה הורות שוויונית מתקיימת ומתממשת בשני תחומי האחריות? או שמא רק בתחום האחריות הקונקרטית?
מההתבוננות שלי, בשנים שעברו מאז הפנמתי את האבחנה הזאת, ראיתי שברובם ככולם של המקרים בהם מנהל זוג הורות שוויונית (והם עדיין מיעוט), אזי השוויון בנטל תקף רק לאחריות הקונקרטית, בעוד שהאחריות המנטלית, אותה אחריות שהיא היא המשימה המרכזית והעומס והנטל הכבד באמת, האחריות הזאת היא עדיין נחלתן ה(כמעט) בלעדית של נשים.
וזאת (רק) אחת הסיבות למה (עדיין ובעתיד הנראה לעין) אני אמשיך להיות נגד ביטול חזקת הגיל הרך.
ואתםן?


2 תגובות

אין להם את הכוח של הרצון

לאחרונה קראתי מספר כתבות ופוסטים שפורסמו לגבי חוק שמנסים להעביר, במסגרתו יחויבו מעסיקים לשחרר אבות שנולד להם ילד לחופשה של 8 ימים (בחלוקה של 3 ימים ע״ח ימי החופש של העובד ועוד 5 ימים ע״ח ימי מחלה).
עבור אלו שלא יקראו את הפוסט של ח״כ תמר זנדברג, שהגישה את הצעת החוק הזאת, להלן תקציר הדברים:
בגדול, ח״כ זנדברג מיידעת שהופתעה לגלות שמתן חופשה לאב לאחר הולדת בנו/בתו ״תלוי ברצון הטוב של המעסיק ובימי החופש הזמינים של האב״.
עוד היא מספרת בקצרה על פרטי החוק ועל העובדה שהוא תקוע בגלל התנגדות המעסיקים תוך שהיא ״מתפלאת על המעסיקים. כמה חסרי לב אפשר להיות״.
ולבסוף היא מסכמת:
״אני לא מתכוונת לוותר… עובדים הם בני אדם ושום פרויקט דחוף או דדליין לא חשובים יותר מזכותו של אב להיות עם ילדו ולטפל בו בימים שלאחר בואו לעולם״.
(הפוסט המלא כאן: http://on.fb.me/1vfFJo6)

ואני אומרת ש…

אשמח להתעורר בוקר אחד ולגלות שהמחוקקים שלנו הפסיקו לחוקק חוקים שמטפלים בסימפטומים והתחילו לעקור בעיות מהשורש. (פחחחח…)
בואו נבין, אין לנו כאן שום ״בעיית מעסיקים״ כפי שרומזת זנדברג. מה שיש לנו כאן באמת זוהי בעיה חברתית עמוקה שניתן גם להגדירה כ״בעיית גברים חסרי אחריות״ – גברים עובדים וגברים מעסיקים שלא באמת רואים עצמם אחראיים what so ever(!!) ל״דבר הזה״ שנקרא גידול ילדים.
(#Not_All_Man_blablabla – עזבו אותי באמאשכ׳ם).
ברשותכם, אנסה לשים את האצבע על השורש האמיתי והמורכב של הבעיה הזאת שמתמצה מבחינתי בשתי עובדות מושתקות:
1) לגדל ילדים ככלל, ולטפל בתינוקות בפרט, זאת משימה מורכבת, מתישה, מעיקה ומלחיצה עם המון המון אחריות. כל מי שגידל/ה וטיפל/ה אי פעם בתינוק התמודד/ה עם איזה שהוא הרכב של דברים מתוך רשימת האפשרויות להלן: עייפות/תשישות, תסכול, זעם/כעס, לחץ, דיכאון, חרדה, בלבול, דאגה ועוד ועוד.
מנסה לומר, שעל אף שיש גם מרכיבים חיוביים כמובן, אותם לא ציינתי, אז ״פיקניק זה ממש לא״.
2) גברים (עובדים ומעסיקים כאחד), כאמור, לא באמת רוצים לקחת אחריות על המשימה המעיקה, המורכבת והמעייפת הזאת. יתרה מכך, טוב להם מאד להישאר באזור הנוחות שלהם שבו משימה זו נמצאת על כתפי מחצית מהאוכלוסיה שהיא לגמרי במקרה לא הם. האח הידד.
איך אני יודעת את זה?
פשוט מאד, תחשבו על כל מה שעשו והשיגו גברים עד היום – הם מחליפים גלגל בקלי קלות וחונים ברברס כמו תותחים. הם הנחיתו אנשים על הירח, העיפו לוויינים לחלל ובכלל הביאו את הטכנולוגיה לשיאים שלא יאומנו. הם ניהלו שתי מלחמות עולם בטווח של 30 שנה, טבחו מיליונים והובילו מהפכות ששינו את העולם. הם מנהלים דתות כבר אלפי שנים, מדי פעם הם עורפים ראשים, הם נמצאים ברובם ככולם של מוקדי קבלת ההחלטות והם צברו ומחזיקים 98% מההון בעולם ותוך כדי כל זה הם אפילו טורחים לפתוח לנו את הדלת, לשלם עלינו בדייטים, ולפעמים גם זוכרים להוריד את הקרש בשירותים…(יאיי!!)
אבל לבקש ולקבל חופש של שבוע מהמעסיק לרגל לידת בנם/בתם??? אוווו… עד כאן! זה כבר ממש מעל לכוחותיהם וליכולותיהם. ממש כאן בנקודה הזאת עובר איזה שהוא קו שהם בשום פנים ואופן לא מצליחים לחצות אותו ומישהו צריך לחוקק עבורם חוק שידאג להם. זה ממש מן ״מצטערים, בננות, אנחנו נורא נורא רוצים לטפל בתינוק שזה עתה ילדתן, אבל זה פשוט לא מסתייע לנו״.
באמת מזל שיש מחוקקים בירושלים.
יאללה. יאללה.
הרשו לי לפקפק ולזלזל בקולות הבכי והנהי האלו. מצטערת מאד, לא קונה את הטיעון שאי אפשר לבוא למעסיק ולבקש חופשה של שבוע שתתקיים… מתי? ניחשתם נכון, בעוד חצי שנה. כן, כן, כל כך הרבה זמן מראש יכולים גברים עובדים וגברים מעסיקים לתכנן ולהתארגן ללידה צפויה של ילד, למי מהם שאולי לא שם לב או לא היה מודע לכך.
זאת בדיוק הסיבה מדוע אני טוענת שהבעיה האמיתית נעוצה בהיעדר רצון, בהיעדר תחושת מחויבות והכי חשוב – באי לקיחת אחריות אמיתית על הנושא.
[אגב, זורקת לפתחכם נושא מעניין מאד למחקר:
כמה מהגברים שלא קיבלו חופש מהמעסיק לאחר לידת בנם/בתם יצאו, מתי שהוא, ולו פעם אחת בתקופת עבודתם, לחופשה של שבוע עם משפחתם?
עפ״י ממוצע הילדים במשפחה בישראל, בהצלבה לנתוני נתב״ג בעניין היוצאים לחו״ל ובחיבור הניסיונות הכושלים שלי מעת לעת למצוא צימר פנוי בצפון, מותר לי להניח שיש (הרבה) יותר משניים שלושה שכאלו. ממממ… מעניין! איך שהוא, בדרך נס, לצורך היציאה לצימר בגליל או הנסיעה להכל כלול באנטליה מצליחים אותם גברים עובדים ואותם גברים מעסיקים לעמוד במשימה המאתגרת של אישור שבוע חופש ואף להוציא אותה לפועל.
אחרי שתסיימו למחוא להם כפיים סוערות, נסו לחשוב בעצמכם מהו מקור ההבדל. (רמז: מסתבר שכשיש רצון ולוקחים אחריות אז פתאום אפשר לעשות הכל, ראו מקרה הנחיתה על הירח והחניה ברברס).]
אז מה צריך לעשות?
לי זה מאד ברור – צריך להפוך את משימת הטיפול בדור הבא למשימתו של המין האנושי כולו ולא רק של מחציתו.
איך צריך לעשות את זה?
חינוך, חינוך ורק חינוך.
(עזבו אתכם מהדור הנוכחי. להם זה כבר ברור שהם הצליחו להתחמק מזה והם פטורים מהעול המתיש הזה ומהאחריות הכבדה הזאת).
הפתרון יכול לבוא אך ורק בחינוך הדור הבא לערכים ולחברה שוויונית, הגיונית ושפויה יותר לגברים ולנשים כאחד.
חינוך שאיננו ממיין מין מין לעיסוקיו ולאחריותו. חינוך שאיננו עיוור מגדרית.
חינוך שלוקח אחריות על פירוק של הבניות חברתיות בלתי מודעות.
(אוי, התמימות, התמימות).
כאשר נצליח לייצר מצב שבו בנים ובנות יתבגרו לתוך מסרים חד משמעיים ובלתי מתפשרים לפיהם יש כאן משימה שמונחת על כתפי המין האנושי כולו, כאמור.
כאשר נצליח לגרום לגברים להפנים את האחריות המלאה גם שלהם למשימה הזאת, תוך שהם מאמצים אותה בלב שלם ובנפש חפצה.
כאשר נצליח לייצר מצב שבו תהיה ציפיה חברתית כוללת לכך שכל בני האדם יקחו חלק במשימה הזאת, ללא הבדל מין.
או אז, באורח פלא, נזכה לראות גברים עובדים שלא צריכים כלל לבקש וגברים מעסיקים שברור להם מה הם צריכים לתת גם בלי שהמחוקקים יגידו להם.
ובא למין הנשי גואל.
אשרי המאמינה.