ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

מנעול מנעול הפתח

אז הייתה לפני זמן מה כתבה (שלא קראתי) בליידי גלובס, ושנאמר בה על אישה בשם יונית ורבר, ״לא, היא לא מיליונרית…״.
ליונית ורבר זה צבט בלב כי להבנתה היא כן מיליונרית והיא הבהירה לקוראי ולקוראות ליידי גלובס למה המשפט שהם כתבו הוא לא נכון ולמה חשוב לה לדייק בעניין ואני מעתיקה לכם רק קטע אחד מתוך דבריה (ההדגשות והצבע האדום במקור):

"ולמה אני מדייקת את זה?
– קודם כל כי זו האמת (ואני אדם שדוגל באמת).
– שנית – כי לא הייתי מעזה ללמד אנשים איך לשחרר את המליונר שנמצא בתוכם,
אם אני בעצמי לא הייתי במקום הזה ויודעת בוודאות
שהכלים שאני מלמדת עובדים ללא ספק.
– ושלישית – כי יש איזשהו קונצנזוס שלדבר על כסף זה לא מכובד,
וחס וחלילה שאף אחד לא יידע כמה יש לך או אין לך,
ואם יש לך כסף אז אתה …. (כל אחד מוזמן להשלים את מה שלימדו אותו בבית…)
וכי כסף זה לא באמת חשוב, כי מה שחשוב זה ה….
ועוד משפטים מהסוג הזה.
והמשפטים האלה שגדלנו עליהם,
הם בדיוק המנעולים שיש לנו על המליונר שבפנים
שמונעים מאיתנו להגיע לחופש כלכלי".

(אני קראתי את זה בליידי גלובס המודפס אבל מצאתי את זה עבורכם גם באתר של יונית ורבר כאן:
http://www.op2grow.com/6447/lady-globes/)

ואני אומרת ש…

הקוראים המתמידים שלי מכירים את אהבתי הרבה לליידי גלובס (לא!) ולכן הם גם ינחשו נכונה שיש לי המון מה להגיד על המסרים הקפיטליסטיים ואחרים שחבויים (וגלויים) בדבריה של ורבר, אבל הפעם החלטתי למקד את דבריי רק בפסקה האדומה מתוך הקטע שהעתקתי לכם לעיל.
ובכן, מי שחושב ש"המשפטים האלה שגדלנו עליהם" הם אכן "המנעולים שיש לנו" שירים את ידו?
סבבה.
כל מי שהרים את היד שיעבור בבקשה לצד ימין של החדר, כל השאר שיתרכזו באזור השמאלי ועכשיו שאלה נוספת:
לאן להבנתכם מכוון הזרקור של האמירה הזאת בהקשר של מה שעוצר אותנו מלהתקדם, להצליח ולהרוויח?
נכון מאד, למשפחה ולפרט.
אך האמנם זהו המצב? האם האמירות של הורינו הן, הן מה שנועל ועוצר אותנו?
או שמא יש מצב שדווקא מי ששם לנו את ״המנעולים שיש לנו על המיליונר שבפנים״ הם קודם כל ובעיקר החברה, והתרבות, והמגדר, והמגזר, והדת, והמוצא האתני, והפוליטיקה, והכלכלה, והאינטרסים, ומאבקי הכוח ו… ו… ו… שאר כוחות שקופים אך עצומים ועתירי משאבים?
אני רואה את אלו שבצדו השמאלי של החדר מהנהנים בראשם שאכן יש מצב.
אבל ההבנה והזיהוי של מי ששם את המנעולים איננה מספיקה.
חשוב גם להבין שאותם כוחות שקופים אך עצומים ועתירי משאבים לא רק שמים את המנעולים, אלא שהם גם אלו שמספקים את המפתחות למנעולים האלו ו״פה קבור הכלב״, כי המפתחות האלו מחולקים בצורה ממש, אבל ממש לא שוויונית.
אלו מאיתנו שזכו ליותר מפתחות (כן, כן, גם אני ביניהם) זכינו בהם כמעט בלי לעשות כלום. זכינו בהם סתם כי אנחנו מהמוצא הנכון, ו/או במגדר הנכון, ו/או חיים בתרבות מסוימת ו/או שייכים לדת כזאת או אחרת. מחקרים על גבי מחקרים מראים שכמעט כמעט אפשר לומר ש״שום דבר״ כאן לא קשור בפרט. הכל עניין של נסיבות חיים ושזהו המנבא הכי טוב של עתידנו. בטח שהרבה יותר מאשר המשפטים ששמענו בבית.
אז נכון, ברמה האישית אפשר כנראה לעבוד עם אלו שיש להם ביד הרבה מפתחות ולשפר להם את היכולת להשתמש בהם ביתר חוכמה, אבל את מי לעזאזל זה מעניין? אותי ממש לא.
אותי מעניין לקרוא ולשמוע שיח שמודע ומנכיח את הבעייתיות הזאת. שיח שמעלה על סדר היום את השאלות, התהיות, התובנות והרעיונות של איך ומה צריכה המדינה לעשות על מנת לדאוג לחלוקה שוויונית של מפתחות.
ביום שנגיע לחלוקה שוויונית של מפתחות (ימות המשיח) אז סבבה, או אז נוכל לעבור בכיף לשיח על האינדיבידואל.
עד אז, כל אמירה מהסוג שמטיל את כל האחריות על הפרט והוריו היא אמירה שלמעשה משחררת את המדינה מאחריותה לכלל אזרחיה.
היא אמירה שלא רק מתעלמת מהממד החברתי המגביל והחוסם חלק מאיתנו אלא שהיא גם שולחת את הממסד לישון שנת ישרים. וכל כך למה?
כי הכי טוב למדינה זה שיהיו לה כמה שיותר אזרחים שיאמינו שהכל מתחיל ונגמר בהם, ברצון שלהם, במוטיבציה שלהם ובמה שההורים אמרו להם או לא אמרו להם בבית, תוך שהם מתעלמים או, חמור מכך, כלל לא מודעים לכוחות העצומים והשקופים האלו שחוסמים את דרכם.
אגב, הגישה האינדיבידואליסטית הזאת עושה עוד דברים רעים – היא מפרקת סולידריות, היא פוגעת במרקם החברתי המאפשר ומעודד ערבות הדדית והיא חוסמת את הניסיונות לשינוי חברתי וליישום מדיניות חברתית שימקסמו את המצב עבור כולם, ולא רק עבור המיליונרים שהמנעולים שלהם כבר פתוחים ממילא.
לטובת הקוראים הפחות מתמידים שלי, הנה שני הפוסטים הקודמים שלי על הכתבות שאני כל כך אוהבת (לא!) בליידי גלובס:
http://bit.ly/1zWXpd7
http://bit.ly/1L1r2NU


3 תגובות

ילדך חלה? נפצע? יש לנו פתרון בשבילך

קראתי השבוע, במדור "דעות" של "הארץ", את הפוסט "סופרוומן מתה (מעייפות)" שכתבה טלי חרותי סובר.
מאחר וזה קצר (וקולע) למדי, העתקתי לכאן (כמעט) הכל, אבל עבור העסוקותים מביניכםן הדגשתי את החלקים שחשוב לי שתקראו לפני שממשיכים/ות הלאה:

התבטאות אומללה היתה השבוע למנכ"לית מרכז הפיתוח של קודאק בישראלעינב אהרוני־יונס. "אנחנו סביבה תומכת נשים" היא אמרה… "נשים יכולות לצאת מהעבודה ב–16:00, לקחת את הילדים מהגן, ואחרי שהם הולכים לישון להמשיך לעבוד ולנהל, נגיד, שיחת ועידה עם ארצות הברית. זה לא משנה אם את עובדת מהבית כי הילד חולה, או אם את בסינגפור".
אהרוני־יונס התכוונה מן הסתם לומר שהיא מנהלת סביבת עבודה גמישה, שלא מתגמלת על פי שעות משרד, אלא על פי ביצועים. למעשה, היא הראתה שוב איך נשים יורות לעצמן ברגל. "הסופרוומן עוד כאן", אומרת לנו אשה שמנהלת 300 עובדים בחברת היי־טק, היא תעבוד, היא תלד, היא תטפל. למרבה המבוכה, אהרוני־יונס לא שואלת שאלה כמעט טריוויאלית בעולם עבודה מודרני: איפה לעזאזל אבי הילדים? למה הוא לא נשאר בבית כשהילד חולה?
בישראל המסורתית רק 5% מכלל האוכלוסייה הן נשים חד־הוריות, שבאמת צריכות לאסוף את הילדים בארבע מהגן ואולי להמשיך לעבוד בלילה בשיחת ועידה. לרוב הילדים יש גם אבא. אבל נראה שלתפיסת המנכ"לית, הגבר־האב לא צריך לעצור את יום העבודה. בשנת 2014, מאה שנים אחרי המהפכה, האם היא זו שאצה־רצה אל הגן?
נשים, גם מנכ"ליות בתחומים טכנולוגיים שהיו עד לא מזמן גבריים לעילא, טרם הפנימו עקרונות בסיסיים של פמיניזם. שוב ושוב הן נכנעות להנחה החברתית, כי הן יכולות להוסיף לעצמן עוד ועוד תפקידים (מנכ"לית, אם לשלושה, אופה את העוגות הכי טובות) ולעשות הכל לבד. אשה היא העבד של העולם, גם כשהיא בכירה בהיי־טק.
בעולם שבו גברים כבר מזמן לא מעשנים מחוץ לחדר הלידה, חייבות נשים להשיל מעליהן את הצורך לרצות, לוותר על תפקיד האשה המושלמת ולתת לגבר המושלם למלא את חלקו. "הורות שוויונית" קוראים לזה.
אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, לא היתה מעזה לדבר רק על ה"נשים שיכולות לצאת בארבע". במקום זאת, היא היתה מדברת על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה". לא כצ'ופר, חלילה, כתפישת עולם.
לפעמים נשים הן האויבות הגדולות ביותר של הניסיון הנשי לחיות חיים נורמליים. כמנהלת מצליחה, כאשה וכמעסיקה, ראוי שעינב אהרוני יונס תזכור שהסופרוומן מתה (מעייפות). תנו לאב להיות אבא.
(הועתק מכאן: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2518933)

ואני אומרת ש…

כקוראת אדוקה של כל מה שכותבת טלי חרותי סובר יש לי הפעם תיקון קטן לדבריה ואני מתייחסת למשפט אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, [הורות שוויונית]…" וגו'.
אז זהו, שאני אישית ממש לא הייתי רוצה שזה מה שתדבר עליו מנכ"לית קודאק, וגם לא חבר מרעיה ה"מעסיקים", ולהלן מה שאני הייתי רוצה לשמוע:
אילו הכירו המעסיקים את המושג, [בני ובנות אדם] הם לא היו מעזים לדבר על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה" אלא על "מעסיקים שמבינים שהעסק שלהם ישרוד גם בשעה שמי מעובדיהם מטפל/ת בביתו בילד/ה חולה".
כן, כן, Simple as that. אבל איפה אנחנו ואיפה זה?
על מנת לנסות ולקרב את "ביאת המשיח" הזאת אנסה להתחיל ולחלחל כבר מעכשיו את המסר שלי יש להעביר ל"מעסיקים" בהקשר הזה:
1) לחלק מהעובדים שלכם יש ילדים. עובדה נתונה.
2) ילדים חולים מעת לעת. נקודה. סימן קריאה.
3) ילדים חולים זקוקים למבוגר, עדיף הורה, שיטפל בהם. כאילו, דה.
4) טיפול בילד חולה הוא משימה אחראית, תובענית, מורכבת ובעלת חשיבות גבוהה ביותר. חוזרת על זה – חשיבות גבוהה ביותר!
5) המשימה של ביד אחת למדוד לילד/ה חום, ביד השניה לתת תרופה, ביד השלישית לשלוח אימייל ללקוח, ביד הרביעית לקנח לילד/ה את אף וביד החמישית לענות לטלפון מקולגה מהעבודה, היא משימה שלא מותאמת ל"קונספט" הזה שנקרא בן/בת אדם. נקודה. סימן קריאה.
אי לכך ובהתאם לזאת, אם הקמתם ובניתם עסק שלא יכול לשרוד היעדרויות של עובדים שלוקחים על עצמם משימה כה חשובה, ובעיקר כה בלתי נמנעת של טיפול בילד/ה חולה, אז אנא מכם התכבדו וסגרו את העסק שלכם כי הוא לא עונה לא על הצרכים הכי הכי בסיסיים של בני ובנות אדם.
הצחקתי אתכם, הא? זה לא ממש אכפת לכם, נכון? כן. הבנתי. זה כנראה מסביר הכל. בעיקר את סולם הערכים הנהדר שלכם.
כולנו מכירים כמה וכמה מעסיקים שלא נותנים מענה לצרכים בסיסיים של בני ובנות אדם, אלא שהעובדה שהחברה שלנו, לצערי הרב, לא מקיאה, דוחה, מוקיעה ומגדירה אותם כעבריינים זה רק בגלל שהחברה הזאת עדיין לא התעוררה מתרדמתה ולא הבינה את המשמעות של זה שיום אחד זה יפגוש גם אותה, אותנו, כל אחד ואחת מאיתנו.
אגב, תוך כדי החשיבה (שלא לומר, ההתעצבנות) שלי על הנושא, נזכרתי שמדי פעם מספרים לנו בעיתונות מהי ה"עלות למשק הישראלי" של ימי מחלה, ו/או כמה ימי עבודה אבדו כתוצאה מימי מחלה שלוקחים עובדים.

ועל זה אני אומרת ש…

אני כל פעם מחדש לא מצליחה להבין מה זה החארטה הזה.
החישובים הללו, טומנים בחובם הנחה סמויה, כאילו יש כאן איזה שהוא 100% ימי עבודה שחלק מהם הלך לאיבוד רק בגלל שעובדים (חוצפנים שכמותם) לוקחים ימי מחלה.
אבל זאת לא המציאות.
המציאות [של בני ובנות אדם] היא שהםן חוליםות מדי פעם, ולכן ה-100% האמיתי צריך להיות זה שכבר קוזז ממנו איזה שהוא ממוצע של ימי מחלה שאנחנו לוקחיםות מעצם היותנו בני ובנות אדם וההתייחסויות לעלויות הללו צריכות להיות ביחס לממוצע הזה (השנה לקחו יותר, שנה שעברה פחות).
צורת התייחסות כזאת משקפת הבנה (שכנראה לא מתקיימת היום) לפיה ידוע לכל הנוגעים בדבר, שמדובר בבני ובנות אדם שלעיתים חולים יותר ולעיתים פחות, ולא במכונות שמעיזות לקרוא תיגר על מפעיליהן ו"לעלות להם כסף" ו/או "לזרוק להם ימי עבודה לפח".


2 תגובות

בא לברך ויצא מקלל

לפני כשבוע קראתי, במעין אקט מזוכיסטי שכזה, את מגזין ״ליידי גלובס״ (אל תדאגו בקושי שרדתי חמישית ממנו, וגם זה במאמצים עילאיים). לשמחתי הרבה יצא מזה משהו טוב, וזה שהקריאה הזאת סיפקה לי חומר לשני פוסטים.
את הראשון אפשר לקרוא כאן והנה השני בסדרה.

להלן הגיגיו של אלי משה, מנכ"ל היטאצ׳י ישראל, כפי שטרחתי להקליד עבורכם מתוך מדור הקוראים כותבים של המגזין, שכן לצערי (או שמא יש לומר, לשמחתי) לא מצאתי את הטקסט המכונן הזה ברשת:
"בולמות את עצמן"
"בראיית העולם שלי, אין תפקיד שגבר עושה שאישה לא יכולה למלא. במקרים רבים היא גם תעשה את התפקיד בצורה טובה יותר, בעיקר בזכות פתרון בעיות שלא נובע מאגו ואינטליגנציה רגשית ברמה הרבה יותר גבוהה. לכן רצוי שגברים בתפקידים בכירים יפתחו את הצד הנשי שלהם, או שימצאו לצדם אישה להתייעץ איתה.
פריצת הדרך שﬠליה מדבר הטור הפותח בגיליון "50 המשפיעות" הייתה ותמשיך להיות, תלויה באישה עצמה, ללא קשר לסביבה שלה. מעט מאוד נשים מצליחות, כמו מנכ"לית האוצר שהוזכרה בטור, לנהל קריירה וגם לנהל חיי משפחה. מרביתן מפסיקות את הקריירה או נעצרות בתהליך הקידום מתוך בחירה אישית.
רק השבוע הודיעה לי העוזרת האישית שלי שהיא עוזבת על מנת לטפל בילדים. בחורה בת 37, מוכשרת במיוחד, החליטה לסיים קריירה. בתפקידי הקודם, לאחר שמונה שנים, עזבה בחורה שהרוויחה משכורת נאה כדי להישאר בבית ולטפל בילדים.
פורצות הדרך הן בעיקר נשים שבחרו בקריירה, ומוכנות לשלם את המחיר – ההגשמה האישית שלהן היא הקריירה. קשה מאד למצוא נשים לתפקידים בכירים, לא בגלל שהן פחות מוכשרות, אלא בגלל שיש מעט שמוכנות לשלם את המחיר הזה, ויש מעט מאד שיכולות, באופן ראוי להערצה, לשלב משפחה ועבודה קשה".
אלי משה, מנכ"ל Hitachi Data System

ואני אומרת ש…

יש לי רק מילה אחת לומר למר אלי משה הנכבד: תנוח!
טוב, ברור לכם שאני סתם משקרת ושיש לי הרבה מילים לומר לו.
אינני מכירה את אלי משה (וגם גוגל לא סיפק לי לצערי הרבה מידע עליו) ולכן הרשו לי לגייס לצידי את הסטטיסטיקה ולהניח בסבירות גבוהה במיוחד שהעובדות הבאות אינן מתקיימות לגביו:
אלי משה מצליח, באופן ראוי להערצה, לשלב אבהות, ניהול משק בית וקריירה כך שהוא….
גם מנכ"ל של חברה בינלאומית.
וגם לוקח חופשת לידה, בכל פעם שנולד לו ילד.
וגם מעורב בארוחות הצהריים של ילדיו ובהסעתם לחברים, לחוגים, מסיבות והצגות.
וגם נשאר איתם בבית כשהם חולים.
וגם שוהה בחברתם לצרכי שיחה, משחק ובילוי, לפחות שעתיים ביום, אם לא יותר.
וגם זמין להם כל היום לייעוץ, עזרה במצוקות, לתמיכה ולעידוד ולמענה לשאלות ובקשות.
וגם קונה להם בגדים, משחקים, צעצועים ומתנות לימי הולדת (כולל ארגון ימי ההולדת).
וגם דואג לבית שיהיה נקי, מסודר, שטוף ונטול אבק.
וגם אחראי לכיבוס הכביסה, גיהוצה, קיפולה והכנסתה לארון.
וגם עורך את הקניות בסופר.
וגם מבשל ארוחות (בוקר, צהריים, ערב, חג, שישי ושבת) ודואג שיוגשו לשולחן ויפונו ממנו.
וגם שוטף את הכלים ודואג לסדרם בארונות.
וגם… וגם… וגם…
אתם הבנתם את זה?
אלי משה איננו בולם את עצמו כלל ועיקר. חס וחלילה, אלי משה שייך לפורצי הדרך.
אלי משה הוא גבר גבר שמצליח בהכל, כולל הכל, באופן ראוי להערצה.
האמת? ממש מחמם לי את הלב לראות את גברי החיל של היום.
הגברים ה"הו כה מצליחים" שגם מנהלים בית, גם מטפלים בילדים וגם פורצים את הדרך ומגיעים לעמדה בכירה של מנכ״לות חברה בינלאומית.
והכל כמובן בלי לבלום את עצמם, חלילה, אלא אך ורק מבחירה אישית שלהם המתקבלת בתוך סביבה פתוחה המשאירה חופש אינסופי ושוויון מוחלט לכל איש ואישה באשר הם לעשות בחירותיהם האישיות ככל שיתאוו ויחפוץ ליבם. (Yeah, right כבר אמרנו?)
אז, תנוח, אלי משה.
תנוח, כי זה מאד קל לעבוד מאד קשה (ואני בטוחה שכך אתה עושה) בזמן שעול עצום ורב (כן, כן, עצום ורב) לא רק שאינו מוטל על כתפיך אלא אף שקוף מעיניך.
תנוח, כי זה נורא קל לא להצטרך לפרוץ את הדרך מהסיבה הפשוטה שאחרים כבר פרצו לך אותה רק בגלל שיש לך… אה… נו….זה… ובכן, כרומוזום Y.
תנוח, כי זה קל במיוחד ״להעריץ את הנשים שמשלבות משפחה ועבודה קשה״ בשעה שאתה שייך ל-50% מהאוכלוסייה שאיננה נדרשת ואיננה מצופה לשילוב הזה כלל ועיקר.
תנוח, כי האמת? מאד ברור לי כמה קל, פשוט ונאיבי, מנקודת המבט שלך, לא לראות את חוסר האיזון וחוסר השוויון המובנה בדבריך, כאשר אתה בא להשוות בין אלו שנדרשות ומצופות, ע״י החברה והסביבה (וממש לא מבחירה אישית), לשילוב המורכב (והבלתי אפשרי(?)) שאותו אתה מכנה ״בלימה עצמית״, לבין אלו שאינם נדרשים לו ובאופן (ממש לא) מפתיע מצליחים להתקדם בעזרת מה שאתה מכנה "בחירה אישית".

הערה לסיום: אם אני טועה בענק וכל העובדות שציינתי לעיל אכן מתקיימות באופן אישי אצל אלי משה, אז אני מורידה את כובעי בפניו ואומרת לו:
״טיעוניי הכלליים עדיין תקפים גם בהינתן טעות בהנחת היסוד שלי עליך. אז תנוח״.


תגובה אחת

עסקים זה עסקים זה עסקים

שמעתי לפני כמה ימים (10.3.14), בתכנית "לונדון וקירשנבאום", את הניתוח של מתן חודורוב על מה שקרה (ועדיין קורה) בעיתון מעריב אחרי רכישתו ע"י איש העסקים, שלמה בן צבי, מבעלי העיתון "מקור ראשון".
עפ"י ההסבר של חודורוב, מה שעשה בן צבי היה "לפרק" את מעריב למרכיביו ולפזרם בין עסקיו השונים. את החלק (המפסיד) של העיתון המודפס, למשל, על הכתבים ושאר העובדים, סיפח ל"מקור ראשון" (נטול הכספים והביטחונות) ואת החלק (המרוויח), של ההוצאה של "נשיונל ג'יאוגרפיק", שמעריב הם שמוציאים אותו בארץ, הוא סיפח ל"תכלת" קבוצת מדיה (רווחית) אחרת בבעלותו.
במקביל לפעולות אלו הופסקו, בחצי השנה האחרונה, ההפרשות לקרנות הפנסיה של העובדים במעריב, על אף שכספים אלו נוכו ממשכורותיהם.
עפ"י חודורוב, הבעיה בשילוב של שתי פעולות אלו היא שעובדי מעריב עומדים מול שוקת שבורה, שכן על אף שהגישו תביעה נגד בן צבי בגין הכסף שלא הופרש לפנסיות שלהם, אין לתביעה הזאת ביטחונות ו/או גב כלכלי ראוי בשל הפיצול שעשה בן צבי ושהוסבר לעיל.

ואני אומרת ש…

אולי יבוא היום שבו אני אצליח להבין מה קרה לחברה שלנו אבל בינתיים אני לא מבינה כלום.
אני אסביר…
מיד אחרי ששמעתי על זה, חיפשתי עוד מידע על כך באינטרנט. אה-מה-מה, כל מה שמצאתי היה רק הסברים כלכליים והתייחסויות וניתוחים משפטיים.
המשמעות של זה, מבחינתי, היא שמה שמאפיין שיח מסוג זה, כמו גם את התפיסות הרווחות  לגבי התנהלות עסקית שכזאת הם הדברים הבאים:
ניהול עסקים, הגיון עסקי, שאיפה (לגיטימית) למקסום רווחים, רציונליות, אינדיבידואליות, תחרותיות, הישגיות, פעולות חוקיות/לא חוקיות וכד'.
עד כאן, נניח שהכל בסדר, אבל הבעיה היא, לטעמי, לא במה שכולל השיח אלא בעיקר במה שנעדר ממנו ואלו הם הדברים הבאים:
הגינות, הוגנות, דאגה לעובד, מוסריות/אתיקה, אכפתיות, ערבות הדדית וכד'.
מישהו יכול להגיד לי איפה כל הדברים האלו? מי הדיר אותם? לא הם נעלמו? או שמא הם לא היו שם מעולם?
האם רק אני חיה לי לבדי ב"לה-לה-לנד" של הרצון לחיות בחברה (עסקית! כן, עסקית!) צודקת וחומלת יותר? חברה שאכפת לה גם מהאנשים ה"קטנים" "למטה" ולא רק מה"אליטות" "למעלה"?
(כן, אני יודעת שהעסקים של ה"אליטות" הם אלו שמפרנסים אלפי ועשרות אלפי אנשים, אבל אני גם יודעת ורואה היטב שמי שבאמת מעניין אותם אלו הם עצמם ובני משפחתם).
כאמור, ככל שאני חושבת על כך יותר אני מבינה פחות איך זה, שכל מה שמתיישר לנו עם ניהול עסקים לגיטימי ושעובר את המשוכה המשפטית, מיד מסתדר לנו (כחברה) כמשהו תקין. משהו כל כך תקין ושגרתי עד שאנו עוברים עליו לסדר היום, תוך התעלמות מכך שיש כאן אי צדק משווע, חוסר אתיות, חוסר התחשבות ורמיסה של אנשים שכל רצונם הוא לקום בבוקר וללכת לעבוד ולפרנס את משפחתם.
אגב, אני מוכנה לשים את ראשי על כך שבן צבי ידלג בקלילות גם מעל משוכת החלק המשפטי במעשה הלא חוקי שלו, לכאורה, שבו לא הפריש את כספי העובדים לפנסיה.


4 תגובות

יגעת ומצאת (את הגורם) – תאמין

בזמן האחרון, עולה על סדר היום, מעת לעת, נושא "שנאת העשירים", "ניכור המגזר העסקי" ו"תיעוב המוסדיים".
לאחרונה קראתי בגלובס שתי התבטאויות בעניין זה.
הראשונה של חדווה שרון (אשתו של גיל שרון, מנכ"ל פלאפון) שאמרה את הדברים הבאים:
"כששלי יחימוביץ' מתבטאת בבוטות נגד בעלי הון ועשירים, אנחנו צריכים לשים לזה גבול. כחברה עברנו את הגבול. הדיבור הפופוליסטי והמתלהם, והטינה כלפי האנשים שמביאים לצמיחת הכלכלה, צריכים להיפסק.
מאז המחאה החברתית נעשה עוול גדול לקבוצה גדולה של אנשים. נהייתה פה טינה מטורפת כלפי אנשים עם כסף. זה מכעיס. רוב האנשים האלה לא ממונפים, לא לקחו כסף מבנקים ולא מהפנסיות שלנו. אלו אנשי עמל מוכשרים, שהרוויחו ביושר את כספם. הם מפרנסים משפחות אחרות ומשלמים מסים. ההתבטאויות החריפות, התקשורת שנגדם, השמחה לאיד, הקרקס סביב 'נוחי מאבד שליטה או לא'. אנשים רוצים לראות דם, לראות עשירים נופלים. מאיפה כל הרוע הזה? בלי העשירים ובעלי החברות לא תהיה פה כלכלה".
(ויש עוד מזה כאן: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000869037).
השני הוא עוזי דנינו, מנכ"ל אקסלנס, שאמר כך:
"אנשי עסקים בישראל חשים היום תחושת ניכור, שמביאה אותם להגיד, 'אתה יודע מה, לא בא לי. לא רוצה להתעסק עם זה. מיד כשאכנס לשם כבר ימרחו אותי ויסתכלו בגוגל למצוא מה נכתב עליי'.
(כאן: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000875736).
יעל אנדורן, מנכ"לית משרד האוצר, שנבחרה לאשה המשפיעה ביותר של שנת 2013 ע"י המגזין ליידי גלובס שיצא היום, מצאה וסיפקה לנו סוף סוף את הגורם שממנו נובעת האווירה הזאת וכך היא אומרת (ההדגשה איננה במקור. היא שלי):
"יש היום שיח ציבורי שלא מכיר בחשיבות של המגזר העסקי כאחד מקטרי הצמיחה המרכזיים של המשק. יש היום הלך רוח מאד אנטי תאגידי, גל נגד המגזר העסקי… האווירה האנטי תאגידית היא תופעה שמתקיימת כעת בכל העולם. זה נובע, בין היתר, מהתעצמות הרשתות החברתיות".
(צוטט מהעיתון המודפס. לפי בדיקתי הריאיון איתה טרם עלה לרשת).

ואני אומרת ש…

מאחר ויש לי תחושה עמומה שזה לא בהכרח הגורם ממנו נובעת האווירה האנטי תאגידית אז ברשותה של גברת אנדורן אעלה כאן מספר סברות נוספות שיכולות להוות את הגורם הזה:
הייתכן שזה קשור לגופים המוסדיים שמנהלים בצורה כושלת את כספינו, תוך ניהול לא יעיל ובכך מעמידים את עתידנו הכלכלי והפנסיות שלנו בסכנה מוחשית ומאיימת?
לא. לא נראה לי שמזה זה נובע.
אולי זה קשור למנהלים בכירים שמקבלים שכר עצום ומנקר עיניים ובונוסים מנופחים ללא כל קשר לביצועי החברות שהם מנהלים?
גם זה לא כל כך סביר בעיני.
האם ייתכן שזה נובע מהעובדה שיותר ויותר בעלי עסקים ממונפים שבמשך שנים משכו דיבידנדים מטורפים והתעשרו על "גב כספי הציבור" מבקשים עכשיו "תספורות"?
מממ… חושבת… לא! זה בטוח לא זה.
ומה עם כאלו שחייבים מיליונים ביד אחת ובונים וילה במיליונים ביד השנייה (אילן בן דב)? או כאלו שכבר אישרו להם תספורת של מיליארד שקל (יצחק תשובה) ואז במהלך השנה שלאחר האישור הם מושכים לעצמם דיבידנד ששווה שליש (340 מיליון ש"ח) מהסכום הזה?
לא, זאת כבר ממש סברה הזויה ולא קשורה לכלום.
אז מה עוד זה יכול להיות???
אולי מנהלים בכירים שקמים על עובדיהם המנסים להתאגד ומתנכלים להם? גוררים ומעקלים את מכוניותיהם? (ציטוט של חדווה שרון על הפגנת העובדים שמכוניותיהם עוקלו: "לא נעים לי מהשכנים"), מפחידים אותם עם צווים משפטיים שנמסרים להם בבתיהם בשעות הערב לעיני בני\בנות זוגם וילדיהם? ועוד פעולות פוגעניות למיניהן?
מה פתאום? ממש (אבל ממש) בלתי סביר שמכאן זה נובע.
אוקיי. אוקיי. בחיי שאני משתדלת.
אולי זה הביטחון התעסוקתי הרעוע שלנו? או יוקר המחיה המטורף? או המשכורות שנשחקות לצד המחירים שמתייקרים?  או הריכוזיות שמתנפחת באין מפריע והרפורמות שלא מבוצעות כך שחלוקת העושר מתעוותת ומקצינה את הפערים? או שמא הפיכתם של עובדים בני 45 ומעלה למובטלים זקנים חסרי תועלת שאין למגזר העסקי מה לעשות איתם יותר? או מעסיקים שמנצלים את פגיעותם של עובדיהם החלשים, מתעמרים בהם ומונעים מהם זכויות בסיסיות של פנסיה, תשלומי שעות נוספות ועוד ועוד ואין אכיפה ואין ענישה? או…
די! מודה ועוזב, ירוחם.
לראשונה בתולדות בלוג זה אני מושכת את כל מילותיי וכל סברותיי סרות הטעם ונאלצת להודות שאני טעיתי ויעל אנדורן צדקה. אין ספק שהאווירה האנטי תאגידית נובעת מהתחזקות הרשתות החברתיות. (נו! נו! נו! צוקרברג).
אלא מאיפה? תגידו לי אתם.

אגב, יש לי גם מה להגיד על כך שכנגד אווירת ה"עליהום" שנוצרה (והיא נוצרה. אינני מתכחשת לה) מגיבים ביצירת אווירת הפחדות ו"הילוך אימים" ("לא תהיה פה כלכלה", "מציאות שיכולה לדרדר אותנו", "משקיעים מוציאים את העסקים שלהם מהארץ"), אבל אשמור זאת לפוסט אחר.