אז הייתה לפני זמן מה כתבה (שלא קראתי) בליידי גלובס, ושנאמר בה על אישה בשם יונית ורבר, ״לא, היא לא מיליונרית…״.
ליונית ורבר זה צבט בלב כי להבנתה היא כן מיליונרית והיא הבהירה לקוראי ולקוראות ליידי גלובס למה המשפט שהם כתבו הוא לא נכון ולמה חשוב לה לדייק בעניין ואני מעתיקה לכם רק קטע אחד מתוך דבריה (ההדגשות והצבע האדום במקור):
"ולמה אני מדייקת את זה?
– קודם כל כי זו האמת (ואני אדם שדוגל באמת).
– שנית – כי לא הייתי מעזה ללמד אנשים איך לשחרר את המליונר שנמצא בתוכם,
אם אני בעצמי לא הייתי במקום הזה ויודעת בוודאות
שהכלים שאני מלמדת עובדים ללא ספק.
– ושלישית – כי יש איזשהו קונצנזוס שלדבר על כסף זה לא מכובד,
וחס וחלילה שאף אחד לא יידע כמה יש לך או אין לך,
ואם יש לך כסף אז אתה …. (כל אחד מוזמן להשלים את מה שלימדו אותו בבית…)
וכי כסף זה לא באמת חשוב, כי מה שחשוב זה ה….
ועוד משפטים מהסוג הזה.
והמשפטים האלה שגדלנו עליהם,
הם בדיוק המנעולים שיש לנו על המליונר שבפנים
שמונעים מאיתנו להגיע לחופש כלכלי".
(אני קראתי את זה בליידי גלובס המודפס אבל מצאתי את זה עבורכם גם באתר של יונית ורבר כאן:
http://www.op2grow.com/6447/lady-globes/)
ואני אומרת ש…
הקוראים המתמידים שלי מכירים את אהבתי הרבה לליידי גלובס (לא!) ולכן הם גם ינחשו נכונה שיש לי המון מה להגיד על המסרים הקפיטליסטיים ואחרים שחבויים (וגלויים) בדבריה של ורבר, אבל הפעם החלטתי למקד את דבריי רק בפסקה האדומה מתוך הקטע שהעתקתי לכם לעיל.
ובכן, מי שחושב ש"המשפטים האלה שגדלנו עליהם" הם אכן "המנעולים שיש לנו" שירים את ידו?
סבבה.
כל מי שהרים את היד שיעבור בבקשה לצד ימין של החדר, כל השאר שיתרכזו באזור השמאלי ועכשיו שאלה נוספת:
לאן להבנתכם מכוון הזרקור של האמירה הזאת בהקשר של מה שעוצר אותנו מלהתקדם, להצליח ולהרוויח?
נכון מאד, למשפחה ולפרט.
אך האמנם זהו המצב? האם האמירות של הורינו הן, הן מה שנועל ועוצר אותנו?
או שמא יש מצב שדווקא מי ששם לנו את ״המנעולים שיש לנו על המיליונר שבפנים״ הם קודם כל ובעיקר החברה, והתרבות, והמגדר, והמגזר, והדת, והמוצא האתני, והפוליטיקה, והכלכלה, והאינטרסים, ומאבקי הכוח ו… ו… ו… שאר כוחות שקופים אך עצומים ועתירי משאבים?
אני רואה את אלו שבצדו השמאלי של החדר מהנהנים בראשם שאכן יש מצב.
אבל ההבנה והזיהוי של מי ששם את המנעולים איננה מספיקה.
חשוב גם להבין שאותם כוחות שקופים אך עצומים ועתירי משאבים לא רק שמים את המנעולים, אלא שהם גם אלו שמספקים את המפתחות למנעולים האלו ו״פה קבור הכלב״, כי המפתחות האלו מחולקים בצורה ממש, אבל ממש לא שוויונית.
אלו מאיתנו שזכו ליותר מפתחות (כן, כן, גם אני ביניהם) זכינו בהם כמעט בלי לעשות כלום. זכינו בהם סתם כי אנחנו מהמוצא הנכון, ו/או במגדר הנכון, ו/או חיים בתרבות מסוימת ו/או שייכים לדת כזאת או אחרת. מחקרים על גבי מחקרים מראים שכמעט כמעט אפשר לומר ש״שום דבר״ כאן לא קשור בפרט. הכל עניין של נסיבות חיים ושזהו המנבא הכי טוב של עתידנו. בטח שהרבה יותר מאשר המשפטים ששמענו בבית.
אז נכון, ברמה האישית אפשר כנראה לעבוד עם אלו שיש להם ביד הרבה מפתחות ולשפר להם את היכולת להשתמש בהם ביתר חוכמה, אבל את מי לעזאזל זה מעניין? אותי ממש לא.
אותי מעניין לקרוא ולשמוע שיח שמודע ומנכיח את הבעייתיות הזאת. שיח שמעלה על סדר היום את השאלות, התהיות, התובנות והרעיונות של איך ומה צריכה המדינה לעשות על מנת לדאוג לחלוקה שוויונית של מפתחות.
ביום שנגיע לחלוקה שוויונית של מפתחות (ימות המשיח) אז סבבה, או אז נוכל לעבור בכיף לשיח על האינדיבידואל.
עד אז, כל אמירה מהסוג שמטיל את כל האחריות על הפרט והוריו היא אמירה שלמעשה משחררת את המדינה מאחריותה לכלל אזרחיה.
היא אמירה שלא רק מתעלמת מהממד החברתי המגביל והחוסם חלק מאיתנו אלא שהיא גם שולחת את הממסד לישון שנת ישרים. וכל כך למה?
כי הכי טוב למדינה זה שיהיו לה כמה שיותר אזרחים שיאמינו שהכל מתחיל ונגמר בהם, ברצון שלהם, במוטיבציה שלהם ובמה שההורים אמרו להם או לא אמרו להם בבית, תוך שהם מתעלמים או, חמור מכך, כלל לא מודעים לכוחות העצומים והשקופים האלו שחוסמים את דרכם.
אגב, הגישה האינדיבידואליסטית הזאת עושה עוד דברים רעים – היא מפרקת סולידריות, היא פוגעת במרקם החברתי המאפשר ומעודד ערבות הדדית והיא חוסמת את הניסיונות לשינוי חברתי וליישום מדיניות חברתית שימקסמו את המצב עבור כולם, ולא רק עבור המיליונרים שהמנעולים שלהם כבר פתוחים ממילא.
לטובת הקוראים הפחות מתמידים שלי, הנה שני הפוסטים הקודמים שלי על הכתבות שאני כל כך אוהבת (לא!) בליידי גלובס:
http://bit.ly/1zWXpd7
http://bit.ly/1L1r2NU
ואני אומרת ש... 