נשק נשק תרדוף

בעקבות גל הפיגועים האחרון עלו נושאים שונים לסדר היום, וביניהם הדיון בשאלה עד כמה יש להקל או להקשות על האפשרות של אזרחים לקבל רישיון לנשק.
הסיבה להעלאת הנושא, דווקא בהקשר זה, נובעת מכך שבגדול התפיסה המובילה היא שנוכחותם של יותר בעלי נשקים במרחב הציבורי יכולה להקטין את הנזק של פיגוע.
להלן דוגמה לשיחה אחת שהתקיימה בנושא בתכנית "מה בוער" של רזי ברקאי בגלי צה"ל.
בפתיח לשיחה ציטט רזי ברקאי את ניצב בדימוס אריה עמית, מי שהיה מפקד מחוז ירושלים, שהתראיין אצלו קודם ואמר ש"המצאות של נשק אישי בידיים שלנו [האזרחים] במקומות האלה יכולה גם להרתיע וגם לנסות ולהתגבר על אירועים כפי שהיו הבוקר" (הפיגוע בבית הכנסת בשכונת הר נוף).
מתוך ניסיון להקיף ולהציג את הנושא מכל הכיוונים, זומנו לשיחה שלושת הדוברים להלן, כאשר כל אחד מהם תרם כמובן את זווית הראיה שלו.
להלן רוח הדברים של כל אחד מהדוברים:
תת ניצב בדימוס מאיר בן שי, בעבר ראש אגף האבטחה באגף המבצעים במשטרה, הסביר איזה מוסדות ציבור מחויבים להציב אבטחה (בתי כנסת לא מחויבים) והבהיר שתקנות שמאפשרות ליותר אנשים להסתובב עם נשק לא משנים מהיום למחר כי "צריך שאנשים ירצו וצריך שהם יעברו הכשרה יותר ארוכה ממה שהם עוברים היום".
יעקב עמית, הממונה על רישוי כלי ירייה במשרד לביטחון פנים, נתן מידע על כמות הרישיונות שמאושרים מדי שנה וסיפר על התהליך, השיקולים והקריטריונים לקבלת רישיון נשק ועל השינויים שחלים בהם כל הזמן. כמו כן עדכן שלאור המצב יצאה יום קודם הנחיה מהשר לביטחון פנים, שקובעת ששומרים בחברות אבטחה, שמחויבים כיום להפקיד את הנשק לפני הליכתם הביתה, יחזרו לשאת אותו בתקופה הקרובה.
ליאור נדיבי, בעבר קצין משטרה ובהווה מזכיר העמותה לקידום תרבות הנשק, הביע את מורת רוחו מהעובדה שהמדיניות היא "לצמצם לצמצם לצמצם" (כדבריו) את מתן הרישיונות לנשק לאזרחים וטען שהאגף לרישוי כלי ירייה מערים קשיים מכוונים בפני אזרחים שמסיבה כל שהיא מאחרים בחידוש רישיון הנשק שלהם או שיש בעיה כל שהיא עם הנשק שלהם. הבעיה המרכזית מבחינתו היא ש"הם [האגף לרישוי כלי ירייה] לא רוצים שיהיה נשק בידי אזרחים".
ולמי שמתעקש/ת לוודא שהכל אמת לאמיתה ו/או שחלילה לא הוצאתי את הדברים מהקשרם מוזמן/ת להאזין לזה כאן:
http://bit.ly/1uhnpZf
(שעה שניה של "מה בוער" מתאריך 18.11.14 החל מדקה: 32:00)

ואני אומרת ש…

אני מברכת על השיחה הזאת שזימנה עבורי את ההזדמנות להמחיש לכם את משמעותה של "הטמעת חשיבה מגדרית", או במקרה זה את תוצאותיה והשלכותיה של "אי הטמעת חשיבה מגדרית".
ובכן, כאשר אני, כמי שהחשיבה המגדרית כבר מוטמעת בה, מקשיבה לשיחה כזאת, אז מעבר לעניין שמעורר בי התוכן שלה, אני מתעניינת בנוסף ובעיקר גם בתוכן שנעדר ממנה.
האם מי מכם יודע לנחש, לשער לחשוב איזה תוכן נעדר מהשיחה הזאת? איזו זווית משמעותית לא כיסה רזי ברקאי בהעלותו לדיון נושא כה חשוב של מתן יותר/פחות רישיונות נשק לאזרחים?
יש ניחושים?
רמז: קשור למגדר.
נו?
עדיין מחכה.
מישהו?
מישהי?
טוב, אעזור לכם.
אנא קראו בעיון את הפסקה הבאה מתוך "דו"ח זכויות האדם בישראל – תמונת מצב 2013" שהוציאה "האגודה לזכויות האזרח בישראל":
"…בתוך הבית, נשק אבטחה ונשק קל בכלל, מאיים במיוחד על נשים. על פי קואליציית "האקדח על שולחן המטבח", מבין קורבנות כלי הירייה במרחב הביתי, לנשים יש ייצוג-יתר; בכל מרחב אחר, גברים מהווים רוב עצום בין נפגעי הנשק הקל וקורבנותיו. מחקרים מהעולם מצביעים על כך שתדירות מקרי הרצח של נשים עולה מאוד בבתים שיש בהם כלי ירייה, וכי במקומות שבהם הוחמרו החקיקה והאכיפה בנושא רישוי הנשק, פחת משמעותית מספר מקרי הירי בנשים…". (ההדגשות הן שלי)
(כאן: http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2013/12/State2013he-ch9.pdf)
אוקיי. כולי תקווה שכעת אתם כבר יודעים את התשובה.
התשובה היא ש"אופס (שוב ושוב ושוב) שכחנו לכסות בדיון (הגברי שלנו. כי כלי ירייה זה הרי נושא של גברים) קבוצה מסוימת באוכלוסייה שמושפעת גם היא מהעובדה שמישהו נושא נשק בקרבתן, לא פחות (ואולי אף יותר(?)) מעוברי ועוברות האורח שנקלעים/ות לפיגועים ואין או יש בסביבתם נושא נשק".
רגע! עצרו! לפני שאתם מנסחים את עמדתכם הנחרצת "מי ומה יותר חשוב" – ביטחונן האישי של אותן נשים המאוימות בביתן או הביטחון האישי של כלל הציבור ברחוב – תנסו לא לפספס את הטיעון שלי, שאיננו עוסק כלל ועיקר בעמדה כל שהיא כלפי הנושא הנדון.
הטיעון שלי עוסק בבעיה אקוטית הרבה יותר רחבה שללא חשיבה מגדרית מושארים, פעם אחר פעם כאמור, נושאים חשובים ועקרוניים מאד מחוץ לשיח הציבורי, ואיך שהוא הנושאים האלו, לעיתים קרובות (מדי), הם דווקא אותם נושאים שקשורים / שייכים / מזוהים / משפיעים על נשים.
ולמה זאת בעיה אקוטית?
כי הקו המחבר בין תופעה של אי השמעת הקולות של נושאים שקשורים / שייכים / מזוהים / משפיעים על נשים לבין גיבוש מדיניות והקצאת תקציבים ש"לא רואה ממטר" נושאים שקשורים / שייכים / מזוהים / משפיעים על נשים הוא כל כך קצר, כל כך ברור וכל כך בעייתי שאני מאד מקווה שהצלחתי לשרטט אותו עבור אלו מכם שלא הבחינו בו קודם.

ובנימה מעט אופטימית לסיום…
למזלנו לא הכל שחור ויש תקווה, כי אלו שכבר אימצו חשיבה מגדרית ונמצאים, ובעיקר נמצאות, בעמדות השפעה כן משמיעות את הקולות החשובים האלו, כמו למשל מה שכתבה ח"כ תמר זנדברג בפוסט שהעלתה לפייסבוק כאן:
http://on.fb.me/1xwpKW8

האזינו האזינו

שלשום, שמעתי ברדיו אישה בת 71 שהתראיינה אצל רזי ברקאי לקראת הגעתו של הזמר שארל אזנבור להופעה בישראל.
בין השאר היא סיפרה, איך לה ולאחיה הייתה מחברת שבה הם היו כותבים ("מהר מהר" כפי שהיא אמרה), תוך כדי האזנה, את המילים של השירים שלו.

ואני אומרת ש…

נוסטלגיה, זה להבין שיש דברים ש"הדור הצעיר" לא יכיר ולא יבין והוצאת מילים של שירים תוך כדי האזנה להם זה בהחלט אחד מהדברים האלו.
אני אמנם לא בגילה של הדוברת 🙂 אך זוכרת גם זוכרת איך היינו יושבים עם הרדיו-טייפ שבתוכו קלטת (שנקראה אז קסטה) מאזינים, עוצרים, (מריצים אחורה אם לא קלטנו את המילים במדויק), רושמים, מאזינים, עוצרים וחוזר חלילה.
כיף גדול (כן? לא?) היה פה. תלוי איך מסתכלים על זה.

אתם הבנתם את זה?

חייבת לצטט לכם מילה במילה את שרת הבריאות, יעל גרמן, בעניין חיסון הפוליו. שמעתי אותה היום אצל רזי ברקאי, ואתם צריכים להבטיח לי שתתרכזו טוב טוב בזמן שאתם קוראים את זה.

כה אמרה השרה:

״אם אנחנו באמת רוצים למגר את הנגיף, אז מצד אחד אין שום סיכון… אם הילד מחוסן אין לו סיכון לחלות במחלה אבל יש לו סיכון לסביבה שהוא ידביק ויעביר את הנגיף הלאה.
אז בין חוסר סיכון כמעט שואף לאפס לבין סיכון כזה או אחר של הפצת הנגיף אני חושבת שכולם צריכים להירתם, לבוא ולהתחסן״.

ואני אומרת ש…

כבר הרבה זמן לא הזדמן לי להיות טרחנית מאוסה ולנתח פיסקה (הזויה משהו) שעמוסה בכל כך הרבה אי דיוקים הן לשוניים והן אחרים.

לצערכם\שמחתכם (מחקו את המיותר) לא אעסוק בעצם עניין החיסונים שכבר מאסתי בו לחלוטין. הפעם רק חפירות גרידא על כושר הביטוי של נבחרינו.

נתחיל בעניינים הלשוניים:

מה זה אומר ״יש לו סיכון לסביבה״? אמרי מעתה ״הוא מהווה סיכון לסביבה״.

כשאומרים ״מצד אחד״, אז מתי שהוא צריך להגיע גם ה״צד השני״. במקרה זה הוא משום מה לא הגיע, וחבל שכך.

גם את המשפט ״ידביק ויעביר את הנגיף״ אפשר ורצוי לנסח אחרת (כדי שלא נחשוב בטעות ש״הוא ידביק את הנגיף״). אפשר למשל לומר ״שהוא יעביר את הנגיף וידביק את מי שאיננו מחוסן״.

לסיום החלק הלשוני, שימו לב לביטוי – ״חוסר סיכון כמעט שואף לאפס״. אני לא חושבת שזה מה שהתכוונה השרה לומר. יותר סביר שהיא התכוונה ל״סיכון כמעט שואף לאפס״. לא ככה?

ועכשיו לתהיות נוספות בהתייחס לאותה פיסקה:

נתחיל במה שסגר את החלק הלשוני. אני לא בטוחה שאני מבינה לכמה בדיוק שואף משהו ש״כמעט שואף לאפס״.

חוץ מזה, האם זה לא סותר את המשפט שבו נאמר ש״אין שום סיכון״? בפעם האחרונה שבדקתי אז ״אין שום סיכון״ משמעותו ״סיכון אפס״. לא "שואף" ולא "כמעט".

השלב שבו נשברתי סופית הוא שלב ההשוואה שניסתה השרה לעשות על מנת לשכנע אותנו לקחת את ילדינו להתחסן. שימו לב למשפט הבא:

״בין חוסר סיכון כמעט שואף לאפס… לבין סיכון כזה או אחר״.

מה? בין מה למה? מה זה הבלה בלה הזה?

מי שיודע להכריע בין משהו שהסתברותו כמעט שואפת לאפס לבין משהו שהסתברותו היא כזאת או אחרת, שיקום.
אני, באופן אישי, התקשיתי מאד להבין מה היא רוצה ממני.

הצבי ישראל על במותיך חלל

אתמול שמעתי בתכנית "מה בוער" של רזי ברקאי את הדיווח הראשוני על שני ראשי צבאים שנמצאו כרותים ותלויים על גדר בכניסה לנחל עמוד.
היום, באותה תכנית, היה ראיון עם פקח של רשות הטבע והגנים על המאבק של הפקחים בציידים הלא חוקיים.
(מצאתי לכם את אחד הדיווחים על זה כאן:  http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/481/722.html?hp=1&cat=402&loc=10)

ואני אומרת ש…

מדי פעם אני נתקלת בדיווח פלילי עברייני שגורם לי לחוש כמיהה עזה לעקרונות הענישה שהיו מקובלים בתרבויות הקדומות של "עין תחת עין".
כמובן שבמקרה הזה אנחנו מדברים על "ראש תחת ראש", שזה אפילו יותר טוב.
לחדי האבחנה והלשון מביניכם ששמו לב, ואולי גם תהו לגבי כפל הלשון כאן, אז תשובתי היא ״כן, מבחינתי אפשר ואף רצוי לתלות שם גם את התחת של הפושעים המנוולים האלו, לכשיתפסו״.
הפקח שדיבר ברדיו היה סמוך ובטוח שהם יתפסו את הפושעים אבל אני דווקא קצת יותר סקפטית ממנו בהכירי את אוזלת ידם המבישה של רשויות אכיפת החוק במדינתנו, ראו מקרי אי תפיסתם של חוליגני "תג מחיר" המנוולים לא פחות.
הלוואי ואתבדה.

אנרגיה סולארית או לא אנרגיה סולארית. זאת השאלה!

בתכנית של רזי ברקאי הוא דיבר היום, באחד האייטמים על "ייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות". כדי לא לצטט לכם שוב מזכרוני המקרטע, הבאתי להלן כמה ציטוטים מאתר גל"צ שהם חלק מהדברים שנאמרו שם:
"נזכיר, בישראל החלו לקדם ייצור חשמל מאנרגיות שמש ורוח לפני כמה שנים, והממשלה אפילו הציבה יעד, שלפיו בשנת 2020 כ-10% מייצור החשמל יהיה באמצעות אנרגיות מתחדשות. אנחנו רחוקים מלהגיע ליעד, וכרגע נראה שהענף הזה לא רק שלא מתקדם, התחושה בקרב היזמים היא שהוא נתקע לגמרי"
"מי שכבר הניע את המיזם הסולארי שלו, נתקל בקשיים ובבירוקרטיה מסובכת מול רשות החשמל, מינהל מקרקעי ישראל, משרד האנרגיה, חברת החשמל ומשרד האוצר".
(כאן: http://glz.co.il/1189-19454-HE/Galatz.aspx)

ואני אומרת ש…

ביום שהממשלה תציב יעד ולא נהיה "רחוקים מלהגיע ליעד" וגם יוקם ענף חדש שתחושת היזמים לא תהיה שהוא "נתקע לגמרי" ושהם "נתקלים בקשיים ובבירוקרטיה מסובכת" זה היום שבו אוכל לעזוב את הארץ בשקט כי זאת כבר לא תהיה ארצי האהובה בה גדלתי, בה התחנכתי ובה אני מגדלת את ילדי.
תגובת האוצר, אגב, הייתה:
"… גורמים אינטרסנטים בתחום הסולארי מפעילים לחצים על מנת להסיט מכסות ייצור מטכנולוגיות אחרות תוך התעלמות מהסיכונים הנובעים מהתבססות על טכנולוגיה זו".

ועל זה אני אומרת ש…

עכשיו הצלחתם לתסכל אותי כהוגן.
מה בדיוק אני צריכה לעשות עם המידע מחד על כך שהנושא הזה תקוע (נשמע הגיוני ומוכר) ומהמידע מאידך שכל הסיפור הזה הוא רק הפעלת לחץ של גורמים אינטרסנטים? (נשמע לא פחות הגיוני ולא פחות מוכר).
באמת שאין לי מושג, שהרי בסופו של דבר שני הצדדים אינטרסנטים. לא ככה?

ולסיום חידה.
סוף תגובת האוצר הייתה:
"גילום מלא של עלויות הזיהום שדרך מדידתן שנויה במחלוקת יביא להעלאת תעריף החשמל ,דבר שישפיע משמעותית על הוצאות משקי הבית".
מישהו הבין משהו? אני ממש לא.
אז למי שיש פתרונים מוזמן לחלוק אותם איתי.

מי שמתאכזר לרחמנים

אתמול, שמעתי בתכנית "מה בוער" של רזי ברקאי, על העוול שעושים למשפחות אומנה שלוקחות לטיפולן ילדים נכים ופגועים.
ה״סידור״ של המשפחות האלו הוא שהן מקבלות 4000 ש״ח לחודש ״אוטומטית״, ועבור כל ההוצאות שיש להם מעבר לכך (ויש להם די הרבה כאלו), וקשורים לטיפול בילד, הם צריכים להגיש קבלות ולקבל את הכסף מהמדינה.
עד כאן הכל נשמע מצוין אבל הבעיה היא כזאת, ועל כך סיפר האדם שהתראיין בתכנית שהוא ואשתו (הורים ל-8 ילדים משלהם) הם משפחת אומנה שכזאת:
כל הוצאה הם חייבים להגיש בנפרד. הוצאות שונות מוגשות לגורמים שונים במשרד הרווחה. כל הדבר הזה מתנהל בדואר ישראל, ודואר ישראל בלבד (הס מלהזכיר פקס או אימייל, ירחם השם, וגם להשיג מישהו טלפונית זה בבחינת "נס גדול היה פה").
הכסף שמתקבל ממשרד הרווחה הוא רק 75% מהסכום שהם הגישו ואז הם צריכים לדרוש את שאר הכסף מהרשות המקומית שלהם.
באופן לא מפתיע, בתוך הסבך הביורוקרטי הזה, הכסף מגיע אליהם במקרה הטוב אחרי חצי שנה ובמקרה הפחות טוב אחרי שנה או שנה וחצי.
תגובת משרד הרווחה הייתה שהמקרים בהם לוקח לכסף להגיע כל כך הרבה זמן הם נקודתיים ונדירים.

ואני אומרת ש…

ביום שאכריז על תחרות הטמטום, ההתעמרות באזרחים טובים והאטימות וקהות החושים של הרשויות אז אין לי ספק שההתנהלות בנושא הזה תתחרה על אחד המקומות הראשונים.
זה כל כך מרגיז שאנשים עושים מעשה שכל כולו מבוסס אך ורק על רגש, חמלה אינסופית ואהבה טהורה. מעשה ששם את עצמם וכל היקר להם בצד למען טיפול בזרים גמורים. מעשה של צדיקים, לא פחות. אלא שאז הם הופכים למחלקת גביה וניהול חשבונות מול מערכת סבוכה, מסורבלת וחסרת יעילות.
אם הייתי רוצה להרחיק לכת אז הייתי אומרת שבכלל צריך להפוך את השיטה. לתת להם הרבה יותר כסף, לבקש מהם להגיש דו"ח כל כמה חודשים ואם הם קיבלו יותר ממה שהם הוציאו אז שהמדינה תעסוק בגביה מהם ולא כפי שזה היום.
אבל אני לא ארחיק לכת, שהרי אנחנו יודעים שאנשים שלקחו לביתם ילד מוגבל בשכלו ו\או מעוות ו\או נכה ו\או עיוור וכד' הם הרי ה-אנשים (בהא הידיעה) שמועדים לפורענות ולעושק של המדינה ולכן אבקש בשמם רק בקשה קטנטנה אחת:
תנו להם בבקשה להגיש דוח מרוכז אחת ל-X  זמן מול גורם אחד בלבד שיקבל את הבקשה במייל ויהיה מחויב לדאוג תוך זמן סביר (חודש? או שהגזמתי לגמרי?) שהם יקבלו את הכסף.
את כל הבלגן ההיסטרי של הבירוקרטיה המגעילה שהם יצרו שינהלו הגורמים השונים בינם לבין עצמם מאחורי הקלעים.
בתודה מראש!
מיכל

אל תייחס כוונת זדון למה שניתן להסביר על ידי טיפשות (רוברט ג’ הנלון)

שמעתי היום ברדיו ("מה בוער" עם רזי ברקאי) דיון על פיטורי נשים בהריון.
בדיון הוזכרו גם המקרים בהם זה נעשה בזדון וגם המקרים בהם זה נעשה בתום לב ובאי ידיעה של המעסיק שהאשה בהריון.
אחד הדוברים היה עו"ד שמייצג, בין השאר, מעסיקים שנתבעו ע"י נשים שפוטרו בזמן שהיו בהריון. בדבריו הוא התרכז באותם מקרים בעיתיים בהם מודיעים לאשה שהיא מפוטרת ואז, ורק אז, היא שולפת את "קלף ההריון".
הוא אמר שאפילו במקרים אלו, למרות שבית המשפט משוכנע, סמוך ובטוח שהאשה לא פוטרה עקב הריונה הוא מבקש מהמעסיק להתחשב באשה ולהמשיך להעסיקה, מאחר והמשמעות עבורה היא שככל הנראה היא לא תצליח למצוא עבודה בשנה הקרובה.
עד כאן הכל בסדר.
אלא שאז, כדי להמחיש את מצוקת המעסיק, העלה העו"ד את הטיעון הבא (מצוטט לא כלשונו אלא מזכרוני המקרטע):
"קחו לדוגמה אשה שמרוויחה 30,000 שח לחודש ותבינו איזה סכום צריך להוציא המעסיק בשנה הקרובה על מישהי שהוא בכלל התכוון לפטר".

ואני אומרת ש…

ביום שאשה ממוצעת תרוויח 30,000 שח לחודש, יהיה היום שבו אסכים להקשיב להמשך דבריו ביתר נינוחות.
אינני נכנסת כאן כלל ועיקר לויכוח עצמו ולדעותיי באשר לסוגיה עצמה, אלא רק לתופעה של הפרזות שעושים בנתונים כדי להמחיש משהו. אני לא אוהבת את זה.
בלי לבדוק, ובלי שיהיו בידיי הנתונים אני יכולה רק להניח שהשכר הממוצע של הנשים שפוטרו בשנה שעברה, בשעה שהיו בהריון, נופל עשרות מונים מה"אשה לדוגמה" שנתן העו"ד.
בנוסף, הייתי אומרת לו כך:
אם כבר בחרת את דוגמת האשה המצליחה שמרוויחה 30,000 שח לחודש אז למה להתמקד רק במצוקת המעסיק? מה עם מצוקתה של אשה שתעבור, בשנה הקרובה, מהכנסה מכובדת שכזאת להכנסה כמעט אפסית?
חוץ מזה, אני מבטיחה להיות הרבה יותר קשובה והרבה יותר אמפתית למצוקות המעסיקים, ביום שבו תצליחו, אתם הגברים, להעלות את אחוז ההשתתפות שלכם בחופשת הלידה משליש האחוז (364 גברים בשנה יוצאים לחופשת לידה לעומת 103,000 נשים) ל-20%, וזה רק בגלל שאתם נחמדים ואני עדינה איתכם, אחרת הייתי מגביהה את הרף ל-50%.

שכל בלי זכרון הוא כמו מבצר בלי חיילים (נפוליאון בונפרטה)

שמעתי היום את נדב אייל בטלוויזיה ("אורלי וגיא") ואת בן כספית ברדיו ("מה בוער" עם רזי ברקאי) מדברים על אמנון דנקנר, שנפטר אתמול:

שניהם ציינו שהיה לו שילוב מדהים של סקרנות גדולה עם זכרון פנומנלי.
נדב אייל אמר עליו שהוא היה זוכר כל פרט מכל דבר שהוא קרא אי פעם כולל מס' העמוד בספר בו זה היה כתוב.
בן כספית אמר עליו שהוא היה מסוגל לקרוא בלילה אחד שני ספרים ולזכור אותם בכזו רמת פירוט שרק מי שבאמת התעמק בקריאה מסוגל לזכור.

ואני אומרת ש…

אני לא יודעת את מי אני שונאת יותר, את בעלי הזכרון הפנומנלי או את אלו שנשארים רזים בלי שום מאמץ מצידם.
אתמול סיפרתי לאופק איך אני, להבדיל מאמנון דנקנר מסתבר, קוראת ספרים. אני קוראת רק לפני השינה. אני מצליחה לקרוא "גג" עמוד או שניים לפני שאני נרדמת. מאחר ואני לא כל כך זוכרת מה קראתי אתמול אז העמוד שניים שאני קוראת כוללים גם חזרה לאחור של כחצי עמוד מתוך מה שקראתי אתמול.
אז איך לא אתבאס ואשנא את אותם "זוכרי כל" מרגיזים?
ואלו שנשארים רזים בלי שום מאמץ מצידם? טוב, נו, הם תמיד מעצבנים אותי, לא משנה איפה, מתי ובאיזה הקשר.