ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


תגובה אחת

מוניתה

לפני כשבועיים, במסגרת לימודיי באוניברסיטה, נפגשנו עם אישה מדהימה בשם אורה לוי.
למי שלא מכיר ולא יודע, אורה לוי, הקימה בארץ את מוניתה – "רשת מוניות הנשים הישראלית".
(שימו לב למילה "רשת", שזה מה שזה, כלומר לא מדובר ב"תחנת מוניות" כפי שאתם מכירים אלא ב"רשת").
אורה, שמעבר להקמת הרשת וניהולה היא נהגת מונית בעצמה, סיפרה לנו איך עשתה את המהפך בחייה מ-30 שנות הוראה לבעלת "רשת מוניות" שכל הנהגות בה הן נשים (60 במספר, כיום, עם שאיפה ל-600).
השוני ב"רשת" של אורה, לעומת "תחנה" הוא למשל בשיטת ה"התחשבנות" מול הנהגות – במקום לשלם לתחנה תשלום קבוע (ולא נמוך בכלל), שאין בינו ובין מה שמרוויח/ה נהג/ת המונית ולא כלום, אז אצל אורה משלמות לה הנהגות 5% מהכנסותיהן, בהתבסס על אמון.
בנוסף לאמון, מנהלת אורה את הרשת מתוך גישות של שירות איכותי, שיתוף, הקשבה ואפילו אקולוגיה, כשלנגד עיניה עומדת כל הזמן החשיבות של מתן האפשרות לנשים להתפרנס בכבוד.
זה ה"אודות" של דף הפייסבוק שלה:
"מוניתה – רשת המאגדת נהגות מונית בישראל,  במטרה להעניק מענה לכל פונה ולשפר את תנאי עבודת הנהגת".
(כאן: https://www.facebook.com/pages/%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA%D7%94/184402898291204).
וחשוב לא פחות, ואולי יותר, מה שמניע את אורה זה לא רק הכסף שתרוויח, אלא קודם כל הרצון הפנימי החזק שלה לעשות שינוי חברתי ולנהל עסק שפועל לא רק מתוך ההסתכלות הצרה של "החור שבגרוש".

ואני אומרת ש…

אין ברירה, אני פשוט חייבת להצדיע לאישה המדהימה הזאת.
למה?
כי להקים את מוניתה זה הכי "לעשות פמיניזם" בעיני.
מה זה עבורי "לעשות פמיניזם"?
ובכן, קודם כל זה לא מה שרבים מכם חושבים.
"לעשות פמיניזם" זה לא "לשרוף חזיות", זה גם לא "לא לגלח ת'רגליים", וזה אפילו לא "להיפטר מגברים ומהר ו/או להפוך אותם לסמרטוטים" (יאללה, צאו מזה חבר'ה, חשבתי שהתקדמנו. אתם ממש לא בכיוון).
"לעשות פמיניזם" בשבילי זה לפקוח לנו את העיניים ולעזור לכולנו לדמיין עולם אחר, חברה אחרת, מציאות אחרת וזה בדיוק מה שאורה עושה.
נתחיל בזה שהגברים, רובם ככולם, ששומעים על מוניתה מתוודעים פתאום למשהו שנשים מכירות היטב וזה המשמעות של להיכנס למונית ולהיות שם לבד עם גבר זר (בעיקר בלילה). פתאום גברים נחשפים לשיקולים שעושה כל אישה במצב הזה, לדברים מהם היא חוששת ולמה היא חשופה.
כלומר, מה שאורה עושה זה לעזור לנו לדמיין עולם אחר. עולם שבו לכ-ווווו-ל-ם, נעים, נוח ובטוח להיכנס למונית, ולא רק ל-50% מהחברה.
האין זה עולם טוב יותר? לגברים ולנשים גם יחד?
לדעתי, כן.
אז בואו נמשיך לדמיין.
דמיינו עוד ועוד עסקים שמוקמים, מופעלים, נותנים שירות ומרוויחים כאשר מה שמוביל אותם זאת המחשבה על שינוי חברתי ולא על איך אני מרוויח הכי הרבה, הכי מהר ובלי שאכפת לי על מי אדרוך ו\או את מי אני (אולי) "אדפוק" בדרך ומי ישלם על כך מחיר.
באחת משיחותיי על הנושא נשאלתי על איזה שינוי חברתי בדיוק אני מדברת כשאני מתייחסת לאישה שמעסיקה ומספקת פרנסה רק לנשים ומציעה שירות (בעיקר) לנשים.
ובכן, דמיינו את מוניתה הולכת ותופסת "נפח" ו"נוכחות" ברמה כזאת שאחוזי השימוש במוניות ה"רגילות" הולכים ויורדים (50% מהאוכלוסייה כבר אמרנו?).
מה לדעתכם יעשו נהגי המוניות ובעלי התחנות? בדיוק. צדקתם. הם יעשו שינוי.
הם ישברו את הראש וימצאו את הדרך איך לגרום לנשים לחזור לנסוע במוניות שלהם.
עזבו אתכם ממשרד החינוך ומהרפורמות הגרנדיוזיות שלו (שיהיה להם בהצלחה איתן) כל מה שצריך זאת אורה לוי אחת שעושה חיל ולפתע לאט לאט, ישירות מהשטח יתחילו להנץ להם ניצני שינוי חברתי, חינוכי, התנהגותי.
ועכשיו תדמיינו הרבה "אורות לוי" מדהימות כאלו ותחשבו מה יכול להיות פה.
זהו, מספיק, תפסיקו לדמיין, ובפעם הבאה שאתםן זקוקיםות להגיע מנקודה א' לנקודה ב' ואתםן צריכיםות נהג, אההה… סליחה נהגת שתסיע אתכםן אז פשוט תזמינו לעצמכםן מוניתה ותהיו שותפיםות פעיליםות לשינוי הזה.
(מדור זה איננו בחסות אף אחד. הוא יצא עמוק עמוק מתוך הלב שלי. כן, יש גם דברים כאלו בעולם ה(לא?!) מדומיין שלי).