ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


3 תגובות

ילדך חלה? נפצע? יש לנו פתרון בשבילך

קראתי השבוע, במדור "דעות" של "הארץ", את הפוסט "סופרוומן מתה (מעייפות)" שכתבה טלי חרותי סובר.
מאחר וזה קצר (וקולע) למדי, העתקתי לכאן (כמעט) הכל, אבל עבור העסוקותים מביניכםן הדגשתי את החלקים שחשוב לי שתקראו לפני שממשיכים/ות הלאה:

התבטאות אומללה היתה השבוע למנכ"לית מרכז הפיתוח של קודאק בישראלעינב אהרוני־יונס. "אנחנו סביבה תומכת נשים" היא אמרה… "נשים יכולות לצאת מהעבודה ב–16:00, לקחת את הילדים מהגן, ואחרי שהם הולכים לישון להמשיך לעבוד ולנהל, נגיד, שיחת ועידה עם ארצות הברית. זה לא משנה אם את עובדת מהבית כי הילד חולה, או אם את בסינגפור".
אהרוני־יונס התכוונה מן הסתם לומר שהיא מנהלת סביבת עבודה גמישה, שלא מתגמלת על פי שעות משרד, אלא על פי ביצועים. למעשה, היא הראתה שוב איך נשים יורות לעצמן ברגל. "הסופרוומן עוד כאן", אומרת לנו אשה שמנהלת 300 עובדים בחברת היי־טק, היא תעבוד, היא תלד, היא תטפל. למרבה המבוכה, אהרוני־יונס לא שואלת שאלה כמעט טריוויאלית בעולם עבודה מודרני: איפה לעזאזל אבי הילדים? למה הוא לא נשאר בבית כשהילד חולה?
בישראל המסורתית רק 5% מכלל האוכלוסייה הן נשים חד־הוריות, שבאמת צריכות לאסוף את הילדים בארבע מהגן ואולי להמשיך לעבוד בלילה בשיחת ועידה. לרוב הילדים יש גם אבא. אבל נראה שלתפיסת המנכ"לית, הגבר־האב לא צריך לעצור את יום העבודה. בשנת 2014, מאה שנים אחרי המהפכה, האם היא זו שאצה־רצה אל הגן?
נשים, גם מנכ"ליות בתחומים טכנולוגיים שהיו עד לא מזמן גבריים לעילא, טרם הפנימו עקרונות בסיסיים של פמיניזם. שוב ושוב הן נכנעות להנחה החברתית, כי הן יכולות להוסיף לעצמן עוד ועוד תפקידים (מנכ"לית, אם לשלושה, אופה את העוגות הכי טובות) ולעשות הכל לבד. אשה היא העבד של העולם, גם כשהיא בכירה בהיי־טק.
בעולם שבו גברים כבר מזמן לא מעשנים מחוץ לחדר הלידה, חייבות נשים להשיל מעליהן את הצורך לרצות, לוותר על תפקיד האשה המושלמת ולתת לגבר המושלם למלא את חלקו. "הורות שוויונית" קוראים לזה.
אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, לא היתה מעזה לדבר רק על ה"נשים שיכולות לצאת בארבע". במקום זאת, היא היתה מדברת על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה". לא כצ'ופר, חלילה, כתפישת עולם.
לפעמים נשים הן האויבות הגדולות ביותר של הניסיון הנשי לחיות חיים נורמליים. כמנהלת מצליחה, כאשה וכמעסיקה, ראוי שעינב אהרוני יונס תזכור שהסופרוומן מתה (מעייפות). תנו לאב להיות אבא.
(הועתק מכאן: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2518933)

ואני אומרת ש…

כקוראת אדוקה של כל מה שכותבת טלי חרותי סובר יש לי הפעם תיקון קטן לדבריה ואני מתייחסת למשפט אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, [הורות שוויונית]…" וגו'.
אז זהו, שאני אישית ממש לא הייתי רוצה שזה מה שתדבר עליו מנכ"לית קודאק, וגם לא חבר מרעיה ה"מעסיקים", ולהלן מה שאני הייתי רוצה לשמוע:
אילו הכירו המעסיקים את המושג, [בני ובנות אדם] הם לא היו מעזים לדבר על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה" אלא על "מעסיקים שמבינים שהעסק שלהם ישרוד גם בשעה שמי מעובדיהם מטפל/ת בביתו בילד/ה חולה".
כן, כן, Simple as that. אבל איפה אנחנו ואיפה זה?
על מנת לנסות ולקרב את "ביאת המשיח" הזאת אנסה להתחיל ולחלחל כבר מעכשיו את המסר שלי יש להעביר ל"מעסיקים" בהקשר הזה:
1) לחלק מהעובדים שלכם יש ילדים. עובדה נתונה.
2) ילדים חולים מעת לעת. נקודה. סימן קריאה.
3) ילדים חולים זקוקים למבוגר, עדיף הורה, שיטפל בהם. כאילו, דה.
4) טיפול בילד חולה הוא משימה אחראית, תובענית, מורכבת ובעלת חשיבות גבוהה ביותר. חוזרת על זה – חשיבות גבוהה ביותר!
5) המשימה של ביד אחת למדוד לילד/ה חום, ביד השניה לתת תרופה, ביד השלישית לשלוח אימייל ללקוח, ביד הרביעית לקנח לילד/ה את אף וביד החמישית לענות לטלפון מקולגה מהעבודה, היא משימה שלא מותאמת ל"קונספט" הזה שנקרא בן/בת אדם. נקודה. סימן קריאה.
אי לכך ובהתאם לזאת, אם הקמתם ובניתם עסק שלא יכול לשרוד היעדרויות של עובדים שלוקחים על עצמם משימה כה חשובה, ובעיקר כה בלתי נמנעת של טיפול בילד/ה חולה, אז אנא מכם התכבדו וסגרו את העסק שלכם כי הוא לא עונה לא על הצרכים הכי הכי בסיסיים של בני ובנות אדם.
הצחקתי אתכם, הא? זה לא ממש אכפת לכם, נכון? כן. הבנתי. זה כנראה מסביר הכל. בעיקר את סולם הערכים הנהדר שלכם.
כולנו מכירים כמה וכמה מעסיקים שלא נותנים מענה לצרכים בסיסיים של בני ובנות אדם, אלא שהעובדה שהחברה שלנו, לצערי הרב, לא מקיאה, דוחה, מוקיעה ומגדירה אותם כעבריינים זה רק בגלל שהחברה הזאת עדיין לא התעוררה מתרדמתה ולא הבינה את המשמעות של זה שיום אחד זה יפגוש גם אותה, אותנו, כל אחד ואחת מאיתנו.
אגב, תוך כדי החשיבה (שלא לומר, ההתעצבנות) שלי על הנושא, נזכרתי שמדי פעם מספרים לנו בעיתונות מהי ה"עלות למשק הישראלי" של ימי מחלה, ו/או כמה ימי עבודה אבדו כתוצאה מימי מחלה שלוקחים עובדים.

ועל זה אני אומרת ש…

אני כל פעם מחדש לא מצליחה להבין מה זה החארטה הזה.
החישובים הללו, טומנים בחובם הנחה סמויה, כאילו יש כאן איזה שהוא 100% ימי עבודה שחלק מהם הלך לאיבוד רק בגלל שעובדים (חוצפנים שכמותם) לוקחים ימי מחלה.
אבל זאת לא המציאות.
המציאות [של בני ובנות אדם] היא שהםן חוליםות מדי פעם, ולכן ה-100% האמיתי צריך להיות זה שכבר קוזז ממנו איזה שהוא ממוצע של ימי מחלה שאנחנו לוקחיםות מעצם היותנו בני ובנות אדם וההתייחסויות לעלויות הללו צריכות להיות ביחס לממוצע הזה (השנה לקחו יותר, שנה שעברה פחות).
צורת התייחסות כזאת משקפת הבנה (שכנראה לא מתקיימת היום) לפיה ידוע לכל הנוגעים בדבר, שמדובר בבני ובנות אדם שלעיתים חולים יותר ולעיתים פחות, ולא במכונות שמעיזות לקרוא תיגר על מפעיליהן ו"לעלות להם כסף" ו/או "לזרוק להם ימי עבודה לפח".


2 תגובות

בא לברך ויצא מקלל

לפני כשבוע קראתי, במעין אקט מזוכיסטי שכזה, את מגזין ״ליידי גלובס״ (אל תדאגו בקושי שרדתי חמישית ממנו, וגם זה במאמצים עילאיים). לשמחתי הרבה יצא מזה משהו טוב, וזה שהקריאה הזאת סיפקה לי חומר לשני פוסטים.
את הראשון אפשר לקרוא כאן והנה השני בסדרה.

להלן הגיגיו של אלי משה, מנכ"ל היטאצ׳י ישראל, כפי שטרחתי להקליד עבורכם מתוך מדור הקוראים כותבים של המגזין, שכן לצערי (או שמא יש לומר, לשמחתי) לא מצאתי את הטקסט המכונן הזה ברשת:
"בולמות את עצמן"
"בראיית העולם שלי, אין תפקיד שגבר עושה שאישה לא יכולה למלא. במקרים רבים היא גם תעשה את התפקיד בצורה טובה יותר, בעיקר בזכות פתרון בעיות שלא נובע מאגו ואינטליגנציה רגשית ברמה הרבה יותר גבוהה. לכן רצוי שגברים בתפקידים בכירים יפתחו את הצד הנשי שלהם, או שימצאו לצדם אישה להתייעץ איתה.
פריצת הדרך שﬠליה מדבר הטור הפותח בגיליון "50 המשפיעות" הייתה ותמשיך להיות, תלויה באישה עצמה, ללא קשר לסביבה שלה. מעט מאוד נשים מצליחות, כמו מנכ"לית האוצר שהוזכרה בטור, לנהל קריירה וגם לנהל חיי משפחה. מרביתן מפסיקות את הקריירה או נעצרות בתהליך הקידום מתוך בחירה אישית.
רק השבוע הודיעה לי העוזרת האישית שלי שהיא עוזבת על מנת לטפל בילדים. בחורה בת 37, מוכשרת במיוחד, החליטה לסיים קריירה. בתפקידי הקודם, לאחר שמונה שנים, עזבה בחורה שהרוויחה משכורת נאה כדי להישאר בבית ולטפל בילדים.
פורצות הדרך הן בעיקר נשים שבחרו בקריירה, ומוכנות לשלם את המחיר – ההגשמה האישית שלהן היא הקריירה. קשה מאד למצוא נשים לתפקידים בכירים, לא בגלל שהן פחות מוכשרות, אלא בגלל שיש מעט שמוכנות לשלם את המחיר הזה, ויש מעט מאד שיכולות, באופן ראוי להערצה, לשלב משפחה ועבודה קשה".
אלי משה, מנכ"ל Hitachi Data System

ואני אומרת ש…

יש לי רק מילה אחת לומר למר אלי משה הנכבד: תנוח!
טוב, ברור לכם שאני סתם משקרת ושיש לי הרבה מילים לומר לו.
אינני מכירה את אלי משה (וגם גוגל לא סיפק לי לצערי הרבה מידע עליו) ולכן הרשו לי לגייס לצידי את הסטטיסטיקה ולהניח בסבירות גבוהה במיוחד שהעובדות הבאות אינן מתקיימות לגביו:
אלי משה מצליח, באופן ראוי להערצה, לשלב אבהות, ניהול משק בית וקריירה כך שהוא….
גם מנכ"ל של חברה בינלאומית.
וגם לוקח חופשת לידה, בכל פעם שנולד לו ילד.
וגם מעורב בארוחות הצהריים של ילדיו ובהסעתם לחברים, לחוגים, מסיבות והצגות.
וגם נשאר איתם בבית כשהם חולים.
וגם שוהה בחברתם לצרכי שיחה, משחק ובילוי, לפחות שעתיים ביום, אם לא יותר.
וגם זמין להם כל היום לייעוץ, עזרה במצוקות, לתמיכה ולעידוד ולמענה לשאלות ובקשות.
וגם קונה להם בגדים, משחקים, צעצועים ומתנות לימי הולדת (כולל ארגון ימי ההולדת).
וגם דואג לבית שיהיה נקי, מסודר, שטוף ונטול אבק.
וגם אחראי לכיבוס הכביסה, גיהוצה, קיפולה והכנסתה לארון.
וגם עורך את הקניות בסופר.
וגם מבשל ארוחות (בוקר, צהריים, ערב, חג, שישי ושבת) ודואג שיוגשו לשולחן ויפונו ממנו.
וגם שוטף את הכלים ודואג לסדרם בארונות.
וגם… וגם… וגם…
אתם הבנתם את זה?
אלי משה איננו בולם את עצמו כלל ועיקר. חס וחלילה, אלי משה שייך לפורצי הדרך.
אלי משה הוא גבר גבר שמצליח בהכל, כולל הכל, באופן ראוי להערצה.
האמת? ממש מחמם לי את הלב לראות את גברי החיל של היום.
הגברים ה"הו כה מצליחים" שגם מנהלים בית, גם מטפלים בילדים וגם פורצים את הדרך ומגיעים לעמדה בכירה של מנכ״לות חברה בינלאומית.
והכל כמובן בלי לבלום את עצמם, חלילה, אלא אך ורק מבחירה אישית שלהם המתקבלת בתוך סביבה פתוחה המשאירה חופש אינסופי ושוויון מוחלט לכל איש ואישה באשר הם לעשות בחירותיהם האישיות ככל שיתאוו ויחפוץ ליבם. (Yeah, right כבר אמרנו?)
אז, תנוח, אלי משה.
תנוח, כי זה מאד קל לעבוד מאד קשה (ואני בטוחה שכך אתה עושה) בזמן שעול עצום ורב (כן, כן, עצום ורב) לא רק שאינו מוטל על כתפיך אלא אף שקוף מעיניך.
תנוח, כי זה נורא קל לא להצטרך לפרוץ את הדרך מהסיבה הפשוטה שאחרים כבר פרצו לך אותה רק בגלל שיש לך… אה… נו….זה… ובכן, כרומוזום Y.
תנוח, כי זה קל במיוחד ״להעריץ את הנשים שמשלבות משפחה ועבודה קשה״ בשעה שאתה שייך ל-50% מהאוכלוסייה שאיננה נדרשת ואיננה מצופה לשילוב הזה כלל ועיקר.
תנוח, כי האמת? מאד ברור לי כמה קל, פשוט ונאיבי, מנקודת המבט שלך, לא לראות את חוסר האיזון וחוסר השוויון המובנה בדבריך, כאשר אתה בא להשוות בין אלו שנדרשות ומצופות, ע״י החברה והסביבה (וממש לא מבחירה אישית), לשילוב המורכב (והבלתי אפשרי(?)) שאותו אתה מכנה ״בלימה עצמית״, לבין אלו שאינם נדרשים לו ובאופן (ממש לא) מפתיע מצליחים להתקדם בעזרת מה שאתה מכנה "בחירה אישית".

הערה לסיום: אם אני טועה בענק וכל העובדות שציינתי לעיל אכן מתקיימות באופן אישי אצל אלי משה, אז אני מורידה את כובעי בפניו ואומרת לו:
״טיעוניי הכלליים עדיין תקפים גם בהינתן טעות בהנחת היסוד שלי עליך. אז תנוח״.


השארת תגובה

מנהלות בכירות כמדד להצלחת הפמיניזם

קראתי כתבה על שריל סנדברג, מנהלת התפעול הראשית של פייסבוק, ה״מלהטטת בין תפקידה בחברה לבין היותה אמא ורעיה, תוך כדי שמירה על עקרונותיה הפמיניסטיים״ (לשון הכתבה).
להלן אחד הנושאים שהועלה בכתבה זאת:
״לא משנה שנשים בעולם המערבי נכנסו לכוח העבודה ולחינוך הגבוה במספרי שיא בשני העשורים האחרונים, ההישג הזה עדיין לא חלחל אל משרות הניהול הבכירות בתאגידים שרק 14% מהן מוחזקות ע״י נשים. הסטטיסטיקה הזאת מחזיקה מעמד, למרבה הצער, זה עשור… ״יש קיפאון״ היא אומרת ״ואף אחד לא מדבר על זה״״
(כתבה זאת התפרסמה כנראה רק בעיתון המודפס אבל מצאתי כתבה אחרת בגלובס על אותה סנדברג מלפני כחודש שהיא באותה ״אווירה״ כאן:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000828787#FromSearchArticles

ואני אומרת ש…

אני, לא רק שאינני שותפה לצער על הקיפאון של אחוזי הנשים במשרות הניהול הבכיר, אלא שכולי תקווה שיש בכך סימן טוב.
שריל סנדברג מוגדרת כפמיניסטית מאחר והיא אישה שהצליחה להתחתן, ללדת ילדים ולהגיע למשרה בכירה ביותר והיא מצליחה לשלב בין כל הדברים האלו בהצלחה יתרה.
בעשורים האחרונים הזרם המוכר יותר של הפמיניזם הוא הזרם שאותו מייצגת סנדברג, והוא שהדגש מושם על השתלבותן של נשים נשואות, אמהות לילדים, במשרות בכירות ולכן זהו גם המדד המרכזי למדידת הצלחתו של הפמיניזם.
״אה-מה-מה״?
בזמן שסנדברג שחתה עם הזרם הזה היא כנראה לא הבחינה בזרם אחר של נשים שהבינו שהדרך הזאת לא הוכיחה עצמה, והתחילו לפתח תפיסות וגישות שונות לקידום האג׳נדה הפמיניסטית שלהן. על קצה המזלג, גישות אלו מדברות על כך שיש לשים את הדגש דווקא על בריאת עולם חוקים חדש ושונה ולאו דווקא על השתלבות והטמעות בעולם החוקים הקיים שנברא והותאם לצלמם ולדמותם של גברים.
כאמור, כולי תקווה שהקיפאון המוזכר בכתבה, בסך הכל מוכיח שהגישות החדשות האלו כבר מתחילות לחלחל. אם זה אכן כך, אז בעתיד הלא רחוק נתחיל למדוד הצלחתן, או אי הצלחתן, של גישות אלו בעזרת מדדים שונים לגמרי.