קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.
מיד הבנתי שעל בסיס הראיון הזה חייבות לנסח הוראות הפעלה לעם הסגולה: 1) הקשיבו לאיתי, אזרח שביתו נהרס מטיל לפני 5 חודשים. 2) שמעו שהמדינה מציעה לו 580,000 ש"ח (כן, ש"ח. לא דולר) שאיתם הוא צריך לפנות את הריסות ביתו הישן ולבנות אחד חדש. 3) שפשפו את אזניכם בתדהמה כשתבינו כמה זמן לקח לפצות אותו על רכבו שגם הוא נהרס (אמ;לק שבועות של טרטורים). 4) הבינו שהמדינה פה בשביל לעשות ממנו צחוק/לעשות עליו סיבוב/להוציא לו את הקרביים/להוציא אותו מדעתו (אין צורך למחוק. כלום לא מיותר) בתהליך שאולי יימשך שנה ואולי שלוש. 5) שמחו שזה הוא ולא אתם. 6) הצביעו ביבי. כי ביבי שומר על בטחוננו. כי ביבי הוא שקול והוא יודע מה הוא עושה (ככה לפחות אמר ברדיו אזרח אחר שביתו בשדרות נהרס אתמול מטיל, והוא בטוח יודע. שיהיה לו בהצלחה עם הפיצויים). כי לביבי חשובים רק האזרחים והאזרחיות והםן ורק הןם לנגד עיניו. כי ביבי כונן פה מדינה לתפארת אומות העולם. אור (חושך?) לגויים.
ועל זה אני אומרת ש…
בא לי להקיא על הממשלה הזו ועל העומד בראשה, אבל אני נמצאת עמוק מדי בדיכאון כדי להתפנות לזה. ביום שבו אני אבין את הא.נשים שמצביעים שוב ושוב לאותה מפלגה שמחזיקה אותנו בכאוס, בפחד ובסבבי אלימות אינסופיים שהפכו להיות מציאות טבעית, זה היום שבו אני אאבד את שפיותי. אז מעדיפה להמשיך שלא להבין אתכםן. אנא חסכו ממני את ההסברים שלכןם. הצביעו ביבי. #עםסגולהבתחתשלי
להלן שתי אמירות בהן נתקלתי בשבוע-שבועיים האחרונים (לא ציטוטים מדויקים, רק רוח הדברים). גבר א׳ (בהתייחסו למחאת הנשים החרדיות הקוראות לנשים לא לבחור במפלגות חרדיות כל עוד הן לא יכולות להיבחר למפלגות אלו).
זוהי מחאה פשוט מגוחכת. מינם של הנבחרים איננו רלבנטי. גברים לא רק יכולים לייצג נאמנה אינטרסים של נשים אלא עושים זאת כל הזמן. האם גפני שקידם נושאים הקשורים לתחבורה ציבורית לא פעל גם לטובתן של נשים? האם ליצמן כסגן שר הבריאות, כאשר דאג לטיפולי שיניים חינם לילדים, לא מייצג בכך אינטרסים של נשים?
אני עצמי הייתי שר והתייעצתי הרבה עם אשתי שתמיד אמרה לי שאת הייצוג היא משאירה לי.
זה פשוט שטויות לחשוב שגברים לא פועלים לקידום ענייניהן של נשים.
(דברים ברוח זו נאמרו ע״י שני גברים שונים שהוזמנו לראיונות שונים ששמעתי, ברדיו ובטלוויזיה, לשמש על תקן מגיני הפרקטיקה של הדרת נשים מהמפלגות חרדיות)
גבר ב׳ אני טוען כבר שנים שכל הפעולות וכל ב״בלגנים״ שעשו הפמיניסטיות עד היום רק הרעו את מצבן של הנשים.
(נאמר לי, בפעם המי יודע כמה, ע״י ידיד טוב. גילוי נאות: טענה זאת מושמעת באוזניי מעת לעת גם ע״י נשים, ידידות טובות שלי)
ואני אומרת ש…
יותר משאני אוהבת לייצר חיבורים בין שני דברים לכאורה לא קשורים, אני אוהבת לחלוק את חוכמתה של אמי היקרה ז״ל שמאפשרת לי יצירת חיבורים אלו.
וכך לימדה אותי אמי:
כאשר נטענים בפנייך טיעונים שהאינסטינקט שלך צועק לך שהם מקפלים בתוכם חוסר הגיון, חוסר צדק או אי שוויון, תעשי דבר פשוט – ״תבעטי את הכדור לתוך המגרש" של הדובר/ת, תסובבי את אותו טיעון כלפיו, ואז תבררי שוב את עמדתו כלפי הנושא.
אז הנה, אמא, אני בועטת: גבר א׳ יקר, טיעונך נגע לליבי ואני נוטה להניח שדיברת בכנות רבה ושאתה מאמין בכל לב שמינם/מגדרם של הנבחרים איננו חשוב ושגברים מייצגים נאמנה וללא משוא פנים את עמדותיהן, תחומי העניין, תפיסותיהן וגישותיהן של נשים.
אי לכך ובכפוף לאותה אמונה שלך בדיוק, אני מציעה לך את העסקה הבאה:
מה דעתך שהכנסת תורכב מ-120 נשים, שהרי לשיטתך המין לא משנה ומכאן שאותן נציגות ייצגו ממילא נאמנה את עמדותיהם, תחומי העניין, תפיסותיהם וגישותיהם של הגברים. לא ככה?
נו, קונה את העסקה?
מה? לא?
מוזר… תגיד, יש מצב שהטיעון האמיתי שלך הוא בעצם שגברים מייצגים נאמנה נשים אבל להיפך, אפעס, זה מסיבה כל שהיא לא עובד?
כן, אה? הבנתי… בהחלט טיעון מרתק, והייתי שמחה לשמוע ממך עליו עוד ועוד, אבל יש לי קצת עוויתות וגם בחילה קלה, אז נמשיך לשוחח על כך בהזדמנות אחרת. סבבה?
גבר ב׳ יקר, טיעונך נגע לליבי ובגלל שאני נחמדה אני אפילו אעזור לך לנסח אותו מעט אחרת: ״אני טוען כבר שנים שחייהן של נשים היו טובים יותר לפני שהפמיניסטיות התחילו עם הפעולות ועם ה״בלגנים״ שלהן״.
אי לכך ובכפוף לטענה זאת, שבה אני בטוחה שאתה מאמין בכל ליבך, גם לך אני מציעה עסקה מהחלומות.
אני אוחזת בידי כרטיס טיסה (שמימנתי במיטב כספי) והוא ייקח אותך למדינה שבה תחיה אתה בעצמך את החיים הטובים של נשים כפי שהן חיו אותם טרם דרדרו אותן הפמיניסטיות למצבן הנורא היום.
ובכן, כך ייראו חייך במדינה הזאת:
נולדת? מזל טוב! רק בריאות ונחת! יש לך כרומוזום y? סבבה. זה אומר שההשכלה היחידה שתרכוש היא בישול, ניקיון, תפירה, טיפול בילדים ושאר עבודות הבית. כל השכלה יסודית, תיכונית או אקדמית (ירחם השם) תימנע ממך משום שזה עלול להזיק לכרומוזום y באופן בלתי הפיך. אה, כן, גם נימוסים והליכות יהיו חלק מהשכלתך, כולל הבהרה חד משמעית לחייך רוב הזמן ולהשתדל לדבר רק כשפונים אליך. יאיי!
הוריך נפטרו? משתתפת בצערך. הבית, האדמות, הרכוש, הכסף, הכל מתחלק בין אחיותיך. מה זאת אומרת למה? כי כרומוזום ה-y מונע בעדך מלהיות בעל רכוש או חשבון בנק. מה לא ברור?
התחתנת? סימן טוב ומזל טוב! שמחה וששון! אך אם ברבות הימים תדעך השמחה וייעלם מביתכם הששון אז רק תדע שיש מצב שבת זוגתך, שתחיה, תחליט להעיף לך פה איזה פליק שם איזו סטירה ואולי גם בעיטה ל****.
מה לעשות אתה שואל? לא לעשות. פשוט קבל, תוריד ת'ראש ושתוק.
מה? סליחה? לא הבנתי. משטרה? לא. לא הבנת. זה לגמרי חוקי. לא הולכים למשטרה כשאין עבירה שנעברה.
אתה יודע מה, גבר ב׳ אני יכולה להמשיך עם עוד כמה וכמה וכמה דוגמאות אבל קוראיי הם אנשים משכילים ובעיקר עסוקים אז אשמח אם נוכל כבר עכשיו ללחוץ יד ולחתום על העסקה של הטסתך למדינת הכיף-כיף הזאת שממנה ומטה דרדרו הפמיניסטיות את מצבן של הנשים לתהומות שלא היו כמותן. סגרנו?
מה? לא? רגע רגע, אז לא הבנתי משהו. בתחילת שיחתנו טענת שמצבן של הנשים היה הרבה יותר טוב לפני שהפמיניסטיות התחילו עם השטויות שלהן, אז למה שלא תרצה לקחת את הכרטיס ולהכיל על עצמך את כל הטוב השופע הזה? הייתכן שהסיבה לכך קשורה לכך שהטיעון שלך לא רק צולע, ולא רק פוגעני ומקטין את הישגיהן של נשים אמיצות שראויות לכל שבח, אלא שהוא פשוט מופרך מיסודו? (רמז: כן!).
ועל זה אני אומרת ש…
אמא ללא ספק ידעה על מה היא מדברת.
בעטו, א/נשים, בעטו את הכדור למגרש של בן/בת השיח שלכםן. לכולנו קל יותר להבין את הדברים כאשר הם מופנים אלינו וכאשר אנחנו נדרשים/ות להגן על הטיעון שלנו כשהוא מנוסח ביחס לעצמנו ולא ביחס ל״אחר״.
חבל רק שלא זכתה לראות אותי מיישמת…
לפני כיומיים (שלושה?) שמעתי בתוכניתה של יעל דן שיחה על נושא רוכבי האופניים ופגיעותם בכביש.
בין השאר הועלו לשידור אורלי לוי אבקסיס (ח״כית ויו״ר הועדה לזכויות הילד) ושמואל אבואב (מנכ"ל עמותת אור ירוק).
אחד הנושאים בו הרחיבו הדוברים, היה שקידתם על שינוי ה"לקונה" הבאה בחוק:
מסתבר שעפ״י חוק אחד, רכיבה על אופניים אסורה על מדרכות, וכאשר רוכבים בשטח בנוי יש הכרח לרכב רק על הכביש.
בחוק אחר נקבע, כי לילדים עד גיל 9 אסור לחצות לבד כביש.
איפה כאן ה"לקונה"? לילד בן 8, למשל, אסור עפ״י חוק, לחצות את הכביש אך הוא מחויב, עפ״י חוק אחר, לנסוע על הכביש (מבלי שיש לו לא את הידע ולא את היכולת לעשות זאת מבלי לסכן את עצמו).
כאמור, שני הדוברים שיתפו אותנו בפעילותם לקידום שינוי החקיקה וזאת ע״י התרת רכיבת ילדים עד גיל 14 באופניהם על המדרכה.
ואני אומרת ש…
אחרי שתרגעו עם מחיאות הכפיים הסוערות שלכם לחוק החשוב הזה, אנא תשומת ליבכם לשאלה שעולה בראשי כשאני שומעת על חוקים שכאלו:
נבחריי, חברי הכנסת, עם כל הערכתי לפועלכם הרב, האם באמת חשוב לבזבז את זמנכם (=כספנו) על חוקי נישה שאף בר דעת לא יעלה בדעתו לאכוף אותם? התמו עניינים חשובים והרי גורל שחקיקתם תיקח אותנו למקומות טובים יותר שנשאר לכם זמן פנוי לעסוק בנושאים איזוטריים?
כדי להמחיש לכם את האבסורד, כפי שאני רואה אותו, אנא נסו לדמיין את ההתרחשות הבאה:
ילד בן 10 נוסע על אופניו לביה״ס על המדרכה.
שוטר עוצר אותו, נותן לו קנס ומכריח אותו לרדת במיידי לרכיבה על הכביש.
נו, באמת? מצב כזה הרי לא יתקיים עם החוק ובלעדיו.
זה אולי יפתיע אתכם ו\או את הנבחרים שלנו, אבל לפעמים, לאוכפי החוק יש קצת היגיון בריא שהוא מעל ל"לקונה" כזאת או אחרת שמחוקקים הכניסו לחוק, ולכן אני אישית הייתי מעדיפה שההתעסקות של נבחרי הציבור תהיה בנושאים מהותיים, משמעותיים וחשובים הרבה יותר.
לפני כמה ימים שמעתי אצל יעל דן שיחה עם מועמדת (לשעבר) למועצת העיר ירושלים (רחלי איבנבוים) מטעם מפלגת הבית היהודי.
המועמדת (לשעבר) הינה אישה חרדית המתגוררת במאה שערים ואת הסיבה מדוע היא מועמדת לשעבר תוכלו להבין מהתמליל הבא של דבריה:
״איימו עלי באיומים קשים מאד…איימו עלי שהילדים שלי לא יוכלו להמשיך ללמוד במוסדות הלימוד (החרדיים) בהם הם לומדים…(קיבלנו איומים) מבית הכנסת של בעלי, מהקהילה שאנחנו שייכים אליה…אפילו מקום העבודה של בעלי קיבל איומים קשים במידה והם ימשיכו להעסיק אותו כל עוד אני מועמדת למועצת העיר… בהתחלה לא נבהלתי…מה שהם עשו זה שהם פשוט ארגו יחדיו את כל מסכת האיומים בסל אחד ואמרו לי… שאני מתחילה את חיי מנקודת האפס בלי משפחה, בלי קהילה, בלי חברה, בלי מוסדות בלי שום דבר״.
(כאן (החל מדקה 44:30) – http://bit.ly/1qMOEMa)
ואני אומרת ש…
זה לא יאומן איך במדינת חוק דמוקרטית ו(כאילו) נאורה ניתן להפעיל כזאת אלימות ברוטאלית וגסה נגד מועמדת, והארץ לא גועשת ולא רועשת.
העובדה שאירוע כזה התקיים, אמורה להטריד כל אדם נאור שמאמין בדמוקרטיה ודוגל בחירותו של כל אדם באשר הוא אדם לבחור ולהיבחר. שלא לדבר על הרצון והזכות לחיות במדינה חופשית ולא במדינת מאפיה שקובעת מי יעשה מה מתי וכמה, בכוח הזרוע.
אז נכון, אני מבינה שלאף אחד לא באמת אכפת כי זה סתם בחירות מקומיות וזה רק למועצת העיר, אבל לי זה אכפת מאד כי זה עניין עקרוני בעיני.
היום מונעים (באיומים קשים) מאישה להיות חברת מועצת העיר, סתם ככה רק בגלל היותה אישה, ומחר ימנעו מאישה אחרת, באותה הדרך ומאותה הסיבה, להיות ראשת ממשלה.
ומה בדיוק המרחק בין למנוע מנשים להעמיד עצמן לבחירות דמוקרטיות לבין למנוע מהן לבחור בבחירות דמוקרטיות?
בעיני, המרחק הוא קצר מאד, קצר מדי.
למי שלא זוכר, או לא יודע, אז היינו שם ממש לא מזמן (ראו בוויקיפדיה: "בצרפת ניתנה לנשים זכות בחירה רק בשנת 1944 ובשווייץ רק בשנת 1971. עם מתן זכויות הצבעה לנשים בסעודיה בשנת 2011, בכל המדינות בעולם (שנערכות בהן בחירות) ניתנת זכות הצבעה לנשים").
ולמי שעוד לא הבין, או שאולי חושב אחרת, אז שיחשוב שוב כי אין לנו שום כוונה לחזור לשם.
כל כך מקומם אותי, שאין לי מה לומר מעבר לזה, אז פשוט אמשיך להתעצבן לי כאן לבד בחושך.
היום שמעתי אצל יעל דן שיחה על נושא חיסוני הפוליו שהחלו בהם היום.
אחת הדוברות הייתה אישה בשם שירי גורמן, המשתייכת לקבוצת פייסבוק בשם "אמהות אומרות לא לחיסון הפוליו המוחלש".
לא אלאה אתכם בכל דבריה אבל להלן ציטוט אחד מדויק ממה שהיא אמרה:
"אנחנו קבוצה של אימהות שמאד מוטרדות מהנתונים אליהם אנחנו נחשפות… בשבילנו כאימהות כשזה אמור להגיע לילדים שלנו זה מאד מטריד, זה מאד מדאיג".
ואני אומרת ש…
מישהו לעזאזל חייב להסביר לי אחת ולתמיד מה הבעיה של האנשים האלו לפתוח דף פייסבוק ששמו "הוריםאומרים לא לחיסון הפוליו המוחלש " ו\או להגיד משפטים כמו "אנחנו קבוצה של הוריםשמאד מוטרדים מהנתונים אליהם אנחנו נחשפים… בשבילנו כהוריםכשזה אמור להגיע לילדים שלנו זה מאד מטריד, זה מאד מדאיג".
What is with you people?
לא, באמת. מה זה זה?
עולמנו רווי באמירות סטיגמטיות ומכלילות המתייחסות לאישה בתור המנקה, המבשלת, המגדלת את הילדים ובלה בלה בלה. אלא מה? למרות שזה לא מוצא חן בעיני, אז בבתים רבים וטובים המצב הסטיגמטי הזה של נשים הוא אכן המצב האמיתי. אז יאללה, נניח, נניח שזה בסדר להכליל כך (לא בסדר, אבל נניח).
אבל דאגה לבריאות הילדים??? למה פתאום לנכס את זה רק לאימהות? זאת אפילו לא סטיגמה רווחת וזה בוודאי לא המצב האמיתי (בשום בית שאני מכירה לפחות). אז מאיפה הדבר הזה הגיע?
האם יש למישהו ספק באשר לרמות הדאגה והאכפתיות של אבות לבריאות ילדיהם? האם מישהו חושב, כותב, אומר שדאגתם של אבות נופלת מדאגתן של אימהות כשזה מגיע לבריאות הילדים?
אז גב' גורמן היקרה, אודה לך מאד, אם בשלב ראשון תואילי נא לצמצם את האמירות הסטיגמתיות והכוללניות שלך לגבי נשים\גברים, אימהות\אבות, לפחות רק לאותם נושאים שמשתקפים ברמה כזאת או אחרת במציאות האמיתית ובכך תתרמי את תרומתך הצנועה לאי הרחבת השיח עם הטונים השוביניסטיים.
אם יתחשק לך, ורק אם לא קשה לך כמובן, אז בשלב הבא, את מוזמנת להרחיב את זה לכלל הנושאים. בנותייך ונכדותייך עשויות להודות לך על כך.
בתודה מראש!
מי שהסתפק בזה, יכול לעצור כאן, אני לא איעלב, אבל החלטתי, לאחר התלבטות קשה, להתייחס גם לגופו של עניין החיסון הזה, כפי שהוא נדון באותה שיחה.
מסתבר שהסיבה לכך שנותנים חיסון לילדים, שהם כבר בעצם מחוסנים, נובעת מכך שהחיסון ה"רגיל" שניתן אמנם מונע מלהידבק, אך המחוסן עדיין יכול להיות נשא של המחלה, וכאשר יש התפרצות, כפי שיש עכשיו, הוא עלול להדביק כאלו שאינם מחוסנים. מי שמקבל את החיסון הנוסף נמנעת ממנו היכולת להיות נשא ובכך קטן הסיכוי להתפרצות המחלה אצל אלו שאינם מחוסנים.
ועל זה אני אומרת ש…
אין לי מושג את מי מתכננים לחסן, אבל בעקבות השיחה הזאת מאד ברור לי שהילד שלנו לא ישמש כ"מגן אנושי" עבור אלו שמסיבות אלו ואחרות לא חיסנו את ילדיהם.
עם כל היותנו אזרחים טובים ושומרי חוק, אז הפתרון הזה נשמע לי הזוי משהו והפתרון היותר הגיוני, בעיני, הוא שמי שלא מחוסן יתכבד נא ויתחסן.
בתודה מראש!
בימים האחרונים יש, משום מה, עיסוק בעניין נוכחותם, או שמא יש לומר היעדרותם, של נבחרי הציבור מטקסים שונים לזכרם של חללי צה"ל.
אתמול, אצל יעל דן, שמעתי אם שכולה, שבנה נהרג באסון המסוקים (כמדומני), שמתרעמת על כך שאף אחד מהשרים לא טורח להגיע ליום העיון שהם מארגנים מדי שנה כאזכרה, ולכן הם (ההורים) הפסיקו כבר (די מזמן) להזמין אותם בגלל אי הנעימות שנגרמת להם מהדחיות שהם מקבלים.
היום, נתקלתי בכתבה במעריב על כך שאף נבחר ציבור לא אישר את השתתפותו בטקס לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה ובתגובה החליטו ההורים השכולים לקרוא באזכרה נאום מחאה.
(כאן: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/495/147.html?hp=1&cat=402&loc=11)
ואני אומרת ש…
למרות אופיו הרגיש של הנושא הזה, אז דווקא בא לי להרהר בקול רם עליו ולראות לאן זה ייקח אותי.
(מתנצלת מראש אם מי מכם מוצא בהרהורים אלו משהו לא ראוי, לא הולם או לא מכבד. סומכת עליכם שתתמודדו).
נתחיל מה"היקפים".
במערכות ישראל נפלו למעלה מ-20,000 איש ואישה. גם אם ניקח הערכה זהירה ונתייחס רק לאלו שנפלו בקרבות ובתאונות מבצעיות, ולא לאלו שהתאבדו, מתו ממחלות וכד', אז עדיין מדובר על אלפי אנשים (המתעניינים מביניכם מוזמנים לעיין באחד מתחקיריו המעמיקים של אישתון, למשל כאן: http://eishton.wordpress.com/2013/07/25/memorial2011/). האם סביר ש-120 נבחרינו יפקדו במהלך השנה אלפי אזכרות? מאות? עשרות? לא יודעת. נראה לי קצת בעייתי.
נמשיך באבחנה בין אזכרה לנופל מסוים לאזכרה של אסון גדול (שייטת, אסון המסוקים) או אפילו של מלחמה שלמה (חללי מלחמת לבנון השנייה).
האם מישהו ש"סתם נהרג לבדו בקרב\באימון" לא "זכאי" לאיש ציבור שיכבד בנוכחותו את האזכרה שלו ומישהו שנהרג עם קבוצה גדולה של לוחמים כן "זכאי"? איך מחליטים על זה? מי מחליט על זה? ומה ה"רציונל" מאחורי החלטה כזאת?
ומה עם "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה"?
ביום זה יש לא מעט טקסים ואזכרות ממלכתיות, אותם מכבדים בנוכחותם מיטב הפוליטיקאים שלנו. האנשים האלו, הם נבחרי הציבור כולו, לא נבחריו של פלוני או אלמוני שנפל, וככאלו נראה לי הגיוני שהם ייקחו חלק באזכרות הציבוריות הכלליות ביום שהוגדר לכך בחוק ולאו דווקא בכל אותן אזכרות המתקיימות סביב השנה כולה. ואולי אני טועה.
ומחשבה נוספת שעולה בראשי, באשר לאחריותם של הפוליטיקאים על קיפוד חייהם של יפי הבלורית והתואר.
נכון, לפוליטיקאים "יד ורגל" בפעולות שמביאות, במישרין ובעקיפין, למותם של אותם חיילים החל מקבלת ההחלטות שלהם והמשך ביישום המדיניות בה הם מאמינים. לאור זאת, ניתן לטעון כי זאת הסיבה שבגללה ראוי שהם ייקחו חלק באותן אזכרות. אבל כשאני חושבת על המשפחה אז אני תוהה למה בעצם חשובה להם כל כך הנוכחות של אותם גורמים רשמיים? האם לא יותר חשוב להם באמת שיגיעו החברים הקרובים, בני המשפחה, המכרים, האנשים שהכירו והוקירו את הנופל, שאהבו אותו, שמתגעגעים אליו וחשים בחסרונו? האם לא זה החלק החשוב באמת בכיבוד זכרו של הנופל? האם מה שחסר שם כדי להשלים את התמונה הוא איזה חבר כנסת שלא שמע על הנופל מימיו ולא הכיר אותו ואולי אפילו בני משפחתו של הנופל לא שמעו על אותו חבר כנסת? האם דווקא נבחר ציבור ש"נשלח למשימת השתתפות באזכרה" (כי היום הגיע תורו), הוא שייתן את המשמעות, הסמליות או הכבוד לטקס האזכרה? קצת מתקשה להבין זאת.
ולסיום, מה עם הזמן שעובר? האם גם הוא פרמטר?
האם יש מקום לאבחנה בין חללי מלחמת השחרור לחללי מלחמת לבנון השנייה רק כי האחת הייתה נורא מזמן והאחרת עדיין "טרייה" בזיכרוננו הקולקטיבי? ואם כן, אז מתי מעבירים את הקו? אחרי 10 שנים? 20? 30? מי מחליט. על בסיס מה? לא יודעת.
עד כאן הרהוריי הנוגים להפעם.
שמעתי אתמול שיחה ב"עושים צהריים" עם יעל דן שכבר מהכותרת שלה הבנתי שלא אוכל להישאר אדישה אליה. ואכן כך היה.
השיחה הייתה על כך שקיימים מושבים (במקרה זה מושב ביטחה ואשבול שהם חלק ממועצה אזורית מרחבים) שמתנהלים תחת תקנון אגודה שיתופית מנדטורי ובו נקבע שנשים אינן לוקחות חלק בהליך הדמוקרטי של בחירת ועד המושב. הן אינן יכולות לבחור ואינן יכולות להיבחר.
(אפשר לקרוא תקציר של השיחה הזאת כאן: http://glz.co.il/1064-21068-he/Galatz.aspx)
ואני אומרת ש…
לרגע התבלבלתי ולא הייתי בטוחה באיזו מאה אנחנו חיים, ואחרי שהתעשתתי ונזכרתי שאנחנו במאה ה-21 ניסיתי להתחיל ולהעריך את כמות ה"אבנים" שעוד יש להרים כדי למצוא מתחתיהן את כל הקטסטרופות האלו.
הסיפור הזה הזכיר לי שיש מן דעה רווחת על הקיבוצניקיות והמושבניקיות שהיו חלוצות, לוחמות, פועלות ובתור שכאלו הן לקחו חלק בקידום המהפכה הפמיניסטית (שטרם קרתה, למי שלא התעדכן בעניין הזה עדיין).
דעה זאת, להבנתי, רחוקה מלהיות נכונה, והסיפור הזה סיפק לי דוגמה נוספת שמוכיחה את זה. הסיבה לאפליה שנוצרה במקרה הזה, היא שהנשים לא רשומות כבעלות נחלה, מכאן שהן לא יכולות להיות חברות באגודה השיתופית ומכאן שאינן יכולות לבחור ולהיבחר.
מי שחושב שזה נקרא לקחת חלק בקידום מהפכה, שיקום.
עפ"י אהוד רייך, ראש ועד מושב אשבול, ההחלטה הזאת שנלקחה אז, שירתה אינטרס פוליטי של מי ששלט במושב כי בצורה זאת השליטה שלו הייתה על כוח קטן יותר. התרגום שלי למה שהוא אומר זה "פחות דעות, פחות בלבולי מוח".
לקראת סוף השיחה היה חשוב לעפרה יצחק חי, ראשת מועצת הנשים של המועצה האזורית מרחבים, להלל ולשבח את ראש המועצה שלהם על שהוא "מאמין בכוחן של נשים, נותן לגיטימציה לנשים ודוחף אותן לקחת חלק במנגנונים המוניציפאליים והוא כולו מלא אמונה שנשים יכולות לקדם עניינים" (ציטוט כמעט מדויק).
לשמחתי, ח"כ עליזה לביא (יש עתיד), יו"ר הועדה לקידום האישה בכנסת, ביטאה את תחושתי והגיבה לכך (תוך כדי צחקוק מגחך משהו) באמירה: "נו טוב, בסדר, זה המינימום של המינימום".
לסיום, רק אציין שיש לי כל מיני דברים להגיד על יעל דן כמגישה וכמראיינת, אבל את העלאת הנושאים האלו לסדר היום, שעבורי הם חשובים מאד, אף אחד לא ייקח ממנה ואני מוקירה אותה על כך.
ח"כ תמר זנדברג מגישה הצעת חוק שבה היא מבקשת לבטל את סעיף ה"מין" בתעודת הזהות.
הצורך בחוק, נובע מכך שיש טרנסג'נדרים שחיים כאשה או כגבר לכל דבר למעט מה שיש להם במכנסיים (הגדרה שלי) ונוצרות אצלם בעיות מבעיות שונות שנובעות מהמצב בו אין התאמה בין איך שהם נראים, מרגישים ומתנהגים לבין איך שהמדינה מסמנת אותם בתעודה.
לנושא זה נחשפתי הן מהדיווח בטמקא, והן מתכניתה של יעל דן בגל"צ ששוחחה על הנושא עם ח"כ זדנברג על העמדה שלה ועם ח"כ משה פייגלין על העמדה שלו, כמתנגד לחוק.
מה שמשך את אזני, בעניין זה, אלו הם דבריו של ח"כ פייגלין. טענתו הייתה שהוא דווקא היה שמח להצטרף ליוזמה של ביטול תעודות הזהות בכלל, כפי שזה קיים במקומות אחרים בעולם (ע"ע ארה"ב), אבל כל עוד מודל תעודות הזהות קיים אצלנו, ולפי דעתו המודל קיים מסיבות ביטחוניות, אז צריך להישאר עם מה שיש ולא לעשות בו שינויים.
(הדיווח של טמקא, ללא דבריו של ח"כ פייגלין, כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4387731,00.html)
ואני אומרת ש…
זה ללא ספק אחד המקרים הכי מגוחכים ששמעתי שבו מגייס מישהו את האצטלה של "צרכי הביטחון" לטיעוניו, ותאמינו לי ששמעתי המונים כאלו.
אבל, לא לשם כך התכנסנו אז…
הטיעונים אותם העלה ח"כ פייגלין, לא ברורים לי. איך אפשר, מצד אחד לתמוך בביטול התעודה לגמרי, ומצד שני להתנגד לעשות בה שינוי מינורי, אלא אם כן, מדובר בדמגוגיה זולה בבחינת "מה אכפת לי להגיד שאני תומך בחוק שברור לי שאין לו שום סיכוי לעבור".
האמת, שבאופן כללי אני לא כל כך מבינה מה יש להתנגד ליוזמת החוק הזאת. מדי יום מזדהים המוני אדם בישראל, בסיטואציות שונות, בעזרת רישיון הנהיגה שלהם, בו לא מצוין מינו של נושא התעודה. אז מה השוני באותן סיטואציות נקודתיות (ומיושנות לדעתי) בהן גוף כזה או אחר דורש הזדהות דווקא באמצעות תעודת הזהות? מה הקריטיות הגדולה במקרים אלו שמינו הביולוגי של האדם יופיע שם? מה זה מוסיף ועל מה זה משפיע?
בואו נניח לרגע שאכן יש מקרים מסוימים וספציפיים שבהם זה באמת נורא חשוב הפרט הזה (לא אתפלא אם לא יימצאו בכלל מקרים כאלו אבל מי שיש לו רעיון מוזמן לשתף אותי בו). במקרה זה, אפשר פשוט להפוך את המשוואה ולקבוע שעבור כל מקרה ספציפי שכזה יגדירו "מיהו זכר" ו"מיהי נקבה", לפי העניין. למה חייבים להחזיק את המידע הזה אצל 100% מהאזרחים בתעודה רק עבור כמה מקרים נקודתיים בהם הוא נדרש?
ותחשבו על זה.
היום, בתכנית "עושים צהריים" עם יעל דן היא העלתה לדיון את נושא הניתוחים הפלסטיים שעושים ילדים ובני נוער.
מסתבר שמשרד הבריאות הוציא הנחיה שמעכשיו יאופשרו ניתוחי חזה לנערות, רק החל מגיל 17 (למעט מקרים חריגים שיצטרכו לעבור אישור).
אחת המרואיינות, הייתה נערה בת 17 שדיברה על הגדלת החזה שהיא עשתה חצי שנה קודם. כשהיא נשאלה מדוע החליטה על הניתוח, והאם הוא היה תוצאה של הערות או אולי הקנטות שהיא עברה היא אמרה משהו כזה (לא ציטוט מדויק, רק שחזור מהזיכרון המקרטע שלי):
"ההחלטה שלי ממש לא נבעה מהערות היא באה לגמרי מתוך עצמי".
ואני אומרת ש…
אהיה מוכנה להאמין לה שזה אכן בא "מתוך עצמה" רק בתנאי שהיא תאשר לי שהדברים הבאים כלולים בתוך ההגדרה שלה למושג "מתוך עצמי":
פרסומות, תכניות ריאליטי (ואחרות) בטלוויזיה, סרטי קולנוע, שלטי חוצות, אינטרנט ושאר ה"גורמים" העוסקים ללא ליאות בדימויי הגוף הנשי השונים. דימויים המבוטאים הן בתחום המילולי והן הוויזואלי, ומעבירים מסרים גם בצורה ישירה וגם בצורה עקיפה.
כאשר היא נשאלה האם לא היה נכון יותר להיעזר בפסיכולוג שיעזור לה להגיע להשלמה עם איך שהיא נראית היא ענתה משהו כזה (לא ציטוט מדויק וגו'):
"שום פסיכולוג לא יכול לעזור לי. זה שמישהו יגיד לי להעריך את איך שאני נראית לא ישנה את מה שאני חושבת".
את דבריה חיזק במידת מה המרואיין הבא, מנתח פלסטי, שאמר משהו כזה (לא ציטוט מדויק וגו'):
"צריך להבין שהנוער היום חשוף לכל כך הרבה דברים ועומד מול כל כך הרבה לחצים חברתיים ואחרים שזה ממש לא דומה למה שאנחנו עברנו והכרנו בגילם, ולכן זה הגיוני מאד שהם יבחרו בפתרון כזה".
ועל זה אני אומרת ש…
אני מבינה שעל כך פרנסתו, אבל זה בסדר גמור לפעמים לפרגן לבעל מקצוע אחר שאולי מתאים יותר כאשר מדברים על הצורך להתמודד ולעמוד בלחצים.
אני חושבת, שהדבר הנכון להתחיל איתו, זה לנסות וללמוד איך לחזק את היכולת שלי לקבל את עצמי כמו שאני ולא ללכת ולשנות את עצמי לאיך שהחברה משדרת לי שאני צריכה להיראות.
הבית המלא, בשיר של צ'אפלין שמצוטט בכותרת, הולך ככה:
"כאשר התחלתי לאהוב את עצמי
הפסקתי להשתוקק לחיים אחרים
ויכולתי לראות שכל הסובב אותי מעודד אותי לגדול ולצמוח.
היום אני קורא לזה "בגרות".
אז יאללה. קדימה. תתבגרי.
שמעתי היום בתכנית של יעל דן את ח"כ תמר זנדברג (מרצ) מדברת על הקישור שהיא עושה בין פעולות הממשלה, הירידה ברמת החיים והמצב הכלכלי והחברתי בארץ לפעולותיו של הרוצח המטורף שפצע והרג אתמול אנשים תמימים שהגיעו לעשות סידורים או עבדו בבנק הפועלים בבאר שבע.
מאחר ואין לי את המילים המדויקות בהן השתמשה אז אביא כאן ציטוט שמצאתי עכשיו בדף הפייסבוק שלה ומעביר את רוח הדברים:
"היום במליאת הכנסת, בדיון על חוק התקציב, אמרתי שמקרה הרצח וההתאבדות בבאר שבע הוא מקרה אלימות מצמרר וטרגי, אבל הוא אינו רק טרגדיה אישית, אלא גם תוצאה של מציאות חברתית. מציאות שהורגת…"
ואני אומרת ש…
לא, לא, לא ולא. רוצח הוא רוצח. והקישור שאת עושה גב' זנדברג איננו לרוחי כלל וכלל.
בשיחה השתתף גם ח"כ חיליק בר (עבודה) שממש לא ראה את הקישור ואף גינה אותו ואמר שזה חמור ומדאיג לייצר מצג כאילו הממשלה אשמה ברצח. ח"כ זנדברג מצידה אמרה שהיא כלל לא אמרה שהממשלה אשמה וברור שהאשם הוא על הרוצח (מממ… תודה רבה שהארת את עינינו כי לא היינו סגורים על זה).
ועל זה אני אומרת ש…
בעגה המשטרתית\משפטית יש ביטוי שאומר: "החשוד קושר עצמו למעשים המיוחסים לו". כששומעים את זה יודעים שזה מקרב מאד את החשוד לשלב בו הוא יהפוך מחשוד לנאשם.
אי לכך ובהתאם לזאת, גם אם ח"כ זנדברג רק "קשרה" כרגע את הממשלה לרצח אזי מבחינתי, באמירתה זאת, היא צמצמה מאד את המרחק ל"האשמתה של הממשלה" ברצח.
אז לא. הממשלה אשמה אולי בהרבה מאד דברים, אבל לא ברצח הזה.
ברצח הזה אשם אדם תמהוני ואלים (מילולית ופיזית) שהחזיק ברשותו אקדח (ברישיון) ושמשום מה כל המערכות שהיו אמורות ו\או יכולות להתריע ולמנוע את האסון הזה פשוט לא עבדו.
ואני אומרת ש... 