ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


4 תגובות

הו הא מי זה בא? ציניקנים! מה קרה?

שמעתי לפני כמה ימים את עירית לינור וקובי אריאלי ב"מילה האחרונה" בגל"צ, מדברים על שני אירועים שעלו השבוע לכותרות. אחד מהם הוא החייל שדרך את נשקו לעבר ראשו של נער פלסטיני כבן 15 שהתגרה בו, והשני הוא פעולת "תג מחיר" בפורידיס.
אדגיש שהשיח של השניים היה סביב השאלה האם אלו הן אכן חדשות שצריכות לעלות לכותרות, כמו גם על נטייתה של התקשורת שמאלה או ימינה בהקשרם של אירועים כאלו.
להלן כמה ציטוטים מהשיחה (ההדגשות הן שלי):
עירית לינור על החייל שדרך את נשקו:
"אני רוצה להגיד משהו מכיוון אחר לגמרי… אין צורך לתת לערס הפנימי שלך להבקיע… אתה נדרש להטיל מרות… אבל לא צריך להגיב בחמימות מוח רק בגלל שמישהו עיצבן אותך במשך דקות ארוכות…"
"…ועכשיו לענייני [מגבירה את קולה] אז דרך נשק וקילל. וואלה, זה באמת כותרות ראשיות. לא פתח באש, לא ירה, לא הרביץ אפילו. אז הייתה התפרצות עצבים והתנהגות שאיננו מעודדים אותה, אבל [מגבירה את קולה] לא קרה כלום, ראבאק!…"
"… אני בתור מפקדת שלו, אגב, הייתי מטפלת בזה כפי שמפקד צריך לטפל בהתנהגות כזאת, אבל בתור חדשות?…" "אני רוצה גם להגיד שאני לא כל כך התרגשתי, אבל זה בינינו ולא בתור מפקדת ולא בתור כלום [לוחשת] אז הוא דרך נשק, אז זה הבהיל אותם, זה בסדר גמור"
קובי אריאלי על האירוע בפורידיס:
"אני לא יודע איך לומר את זה בזהירות… אולי תסבירו לי מה ההתרגשות? מה אתם מדברים? זה סכסוך שמתמשך כבר הרבה הרבה זמן… זה דבר טבעי ומתבקש ותפסיקו את הזעזוע המזויף והמרושע הזה. בוא נאמר את האמת, מדובר ברוב המקרים בגרפיטי ובהטרדות ובמקרים הקיצוניים מאד בפגיעות ברכוש".
עירית לינור על האירוע בפורידיס:
"ההתלהבות הזאת מהדבר הזה הכי נורא שקרה היום שצריך עכשיו לדון בזה… וכולם גם עוסקים בטיפשות הזאת בפורידיס… זה מקבל תהודה משל היה ליל הבדולח מס' 2…"
"… אז באמת… מה עוד מעצבן אותי? אנחנו יודעים שיש ימין קיצוני. למה? כי כל פעם שהוא מוציא צבע פנדה ומקשקש על איזה קיר אז זה אנחנו כבר גרמניה 1936…"
(השידור המלא כאן – http://bit.ly/1iXj4tp – השיחה בנושא, החל מדקה 2:42)

ואני אומרת ש…

על אף שהדגשתי שהקשר הדברים היה באם מדובר בכותרות חדשותיות או לא, ועל אף שאני, במובן מסוים, הולכת להוציא את דבריהם מהקשרם אז אני עדיין מרגישה צורך להתחיל בדברי ברכה לכבוד הלהג המתנשא והמזלזל הזה:
אשריכם, עירית וקובי, שבניכם ובנותיכם זוכים להסתובב במקומות בהם אין חיילים ש"מטילים מרות ונותנים לערס הפנימי שלהם לצאת".
אני מאד שמחה בשבילכם שהם חיים ללא החשש שחייל "וואלה, בסה"כ ידרוך לראשם את הנשק. לא ירה בהם, ראבאק, לא ירביץ להם ואפילו לא יתפרץ עליהם בעצבים" (בהתנהגות שאיננו מעודדים, כמובן).
אשריכם, עירית וקובי, שכאשר אתם, ובני ובנות משפחתכם, ישנים במיטותיכם אז ביתכם איננו כלול בסטטיסטיקה של "הטיפשות הזאת של הגרפיטי ושל ההטרדות".
אני מאד שמחה בשבילכם שאף אחד "לא מוציא צבע פנדה ומקשקש על קירות ביתכם" וש"במקרים קיצוניים בלבד גם לא פוגע לכם ברכוש".
אשריכם וטוב לכם על כי זכיתם בפריבילגיה לשבת באולפן גל"צ (הממוזג?) ולהתנתק לרגע לחלוטין מהיכולת להזדהות עם מי שמציאות חייו כה שונה משלכם, משלנו.
אינני רוצה להיכנס לדיון הפוליטי, מדיני, צבאי הקשור בסוגיות המורכבות של שני האירועים האלו, וגם לא להיכנס לסוגיה שעלתה שם בשידור, האם זה כן חדשות או לא חדשות, והאם התקשורת שמאלנית או ימנית או מאוזנת או לא ומה היא בוחרת ולא בוחרת להביא לידיעתנו.
אלו נושאים גדולים וכבדי משקל מדי עבורי. קטונתי מקטון.
אני רק רוצה לכוון פנס קטן ולהאיר התנהגות שבה מבטלים בפומבי, בקלות כה רבה, ובזלזול מופגן את הפחד והבהלה של מישהו אחר ואף נותנים אישור שזה "בסדר גמור" להיבהל כשדורכים מולך נשק.
התנהגות שבה בשמה של "בדיחות (וזחיחות) הדעת" בוחרים לא להישיר מבט לעומק המשמעות של החיים של מישהו אחר החי במציאות כה שונה משלנו.
אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם לקלות הבלתי נסבלת של הציניות ושל ההתנתקות מתחושות אמפתיה, הבנה והזדהות (שוב אני עם הדרישות המוגזמות שלי).
אינני יודעת מה איתכם, אבל כשאני מאזינה לרדיו, חשוב לי מאד לשמוע שיח שיכיל (גם) את הדברים (הנאיביים) שציינתי, ועל אף ששיח כזה בהחלט מתקיים, יש לציין, אזי בכל פעם שזה מרחיק לכדי אמירות גסות, ציניות ומזלזלות שכאלו, זה מרגיז ומקומם אותי מאד.
ואולי זאת רק אני. אני באמת כבר לא יודעת.


2 תגובות

ברכני ופטרני מעונשו של (יצור) זה

בימים האחרונים מתקיימים, בכל מיני הקשרים, דיבורים סביב התנהגותם גסת הרוח של גברים מסוג מסוים (שייקראו להלן יצורים גסי רוח דוחים או בקיצור, יצורים) ה"פולשים" למרחב המחיה של נשים בכל מקום ואתר. פלישה זאת מתאפיינת במבטים, בנגיעות והתחככויות, ברמיזות, בהצעות "מפתות" וכיוצ"ב שאר מרעין בישין שלפחות לפי השיח שהתפתח נראה כי כל אישה מכירה את זה היטב ומקרוב, מקרוב מדי.
חשוב לציין כי אני לא מתייחסת להטרדות  מיניות בוטות במקומות העבודה ויחסי מרות שונים, או למקרי תקיפה ברחוב או בתוך המשפחה, אלא כאמור באותן התנהגויות גסות של אותם יצורים בכל מרחב ציבורי כמעט.
הדבר עורר גל גדול של סיפורי נשים על חייהן במרחב הציבורי המעיק, הדביק והטפיל כמו גם דיונים על התופעה הזאת על היבטיה השונים.
את אחת השיחות בנושא שמעתי היום ב"מילה האחרונה" בגל"צ והיא התקיימה בין עירית לינור לאברי גלעד.
(באתר גל"צ ניתן להאזין לכל תכניות "המילה האחרונה").

ואני אומרת ש…

למרות שלא את כל התבטאויותיה ודעותיה הפמיניסטיות של עירית לינור אני רואה עין בעין, ולמרות שלעיתים אני לא מתחברת לאמירות ולקביעות של אברי גלעד בתכנית הזאת, אז הפעם אני רוצה לגבש את עיקרי הדברים שאמרו שניהם בנושא, לכדי אמירה שלי בנושא.
את השינוי של החברה שלנו, בהקשר הזה, הייתי רוצה לראות כתהליך המתקדם בשני קווים מקבילים.
ללא ספק, ב"ראש המחנה" צריך לצעוד נושא חינוכם של אותם יצורים גסי רוח דוחים לא להיות כאלו.
איך שהוא, (האמת? אין לי שמץ של מושג איך בדיוק) צריך לגרום לכך שהחברה שלנו תכיל מינון זעיר ומינימלי ככל האפשר של אותם יצורים.
איך שהוא, היצורים צריכים להבין ולהפנים שהם לא יכולים ולא מורשים לדחוף ולהידחף לתוך מרחב המחיה של זרות גמורות, לא במחשבה שזה מותר, לא במחשבה שזה מצחיק ובוודאי לא במחשבה שזה נעים או מחמיא לאותה זרה גמורה.
יחד עם זאת, בדיוק באותו "ראש מחנה", שכם לשכם, צריך לצעוד גם חינוך של נשים עצמאיות, בוטחות ונחושות שלא נותנות לאף אחד לבלבל אותן.
איך שהוא, צריך לגרום לכך שיותר ויותר נשים יחיו בהבנה ובהפנמה שהן אינן קשורות לתופעה הבזויה הזאת ושהבעיה נעוצה אך ורק ביצורים האלו (שכאמור השאיפה של כולנו צריכה להיות שהם יהפכו למיעוט זניח).
איך שהוא, צריך למצוא את הדרך לחנך דור של נשים שיודעות להגיב, להתמודד בעוז ואפילו לגחך על התופעה אבל בעיקר להיות מספיק חזקות להמשיך הלאה ולא "להישאר מצולקות לכל החיים" מאותם אירועים, כפי שחלק מהנשים שעברו את זה מעידות שהן חשות.
במהרה בימינו? הלוואי!