ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

ה"איך" כן קובע

בעקבות תחקיר של אורלי וגיא על פרשת קצב, הועלה לפייסבוק איוונט בשם ״פמיניסטיות לא מתראיינות אצל אורלי וגיא״.
(למי שהפסיד את "יצירת המופת", בתחקיר פתחו אורלי וגיא את פרשת קצב והעלו תהיות שונות ומשונות על הרשעתו כולל אמירות שהיו הרבה יותר מרמיזות ספקניות לגבי אמיתות העדויות של הנשים השונות בהן פגע ושאותן אנס קצב).
להלן האמירה המרכזית של יוצרות האיוונט:
״בעקבות ההתבטאויות של אורלי וגיא והתחקיר המדהים שלהם על קצב, מתבקשות הפמיניסטיות להדיר רגליהן מהתוכנית״.
ידידתי, ליאור אלפנט, שיתפה את האיוונט והוסיפה עליו את האמירה הבאה:
״אני כמובן מסכימה עם כל מילה, ורוצה להוסיף עוד כמה:
ההדרה העצמית שתעשה (במידה ואכן כך יקרה), תייצב את התוכנית של אורלי וגיא כחסם נוסף העומד בפני נשים וקידום הנושאים החשובים להן בתקשורת. גם אם נדמה כי אנו בחרנו לחסום את עצמינו מהתוכנית (כמו ש"בחרנו" שלא להגיע למקומות נוספים אשר משפילים ומבזים נשים), המצב הוא הפוך. התוכנית הזו, ורבות אחרות, לא מאפשרות לנשים להתקיים ולהתקדם בחופשיות, הן מבטלות את ההזדמנויות שלנו ולא מייצרות אותן, הן מקטינות את הסיכויים שלנו במקום להגדיל אותם. לא להתראיין אצלם אינה בחירה אמיתית, אלא שיקוף של המציאות בה אנו חיות. אורלי וגיא הם אלו הצריכים לבחור אחרת, להם יש בחירה.
לי, בדרך הפמיניסטית שלי, אין״.
אלו הם הדברים שכתב ידיד טוב של ליאור בשתי תגובות שונות על הפוסט:
״אבל לא כל הקטע הוא להציב את האג'נדה שלך, תהיה אשר תהיה, בכל מקום וזמן שרק מתאפשר? אגנ'דה אשר מוגדרת בתודעה הקולקטיבית כאנדרדוגית, לא יודע, לא נשמע כמו הצעד הנכון ביותר… דווקא כדי לתת קונטרה צריך לעשות ההפך מחרם. אבל מה אני יודע״.
״כן אבל להחרים פריים טיים כשאת מקדמת אג'נדה אזוטרית (*SIC), לא ייצר יותר מודעות לאותה אג'נדה. היא סתם לא תהיה שם פשוט. אלא אם כן זה יגרום לתכנית אחרת לרצות לדון בנושא, מה שאני בספק גדול. מן הסתם אג'נדה לא פופולארית תזכה להתנגדויות, זה כל הקטע של לקדם את אותה אג'נדה״.

ואני אומרת ש…

לקחתי על עצמי אתגר גדול, דווקא לא לעסוק בתוכן שתי התגובות לעיל, אלא לנסות ולהאיר את הבעייתיות שיש בסוג כזה של תגובות, כמשהו שמייצג הלך רוח שמוכר לי (לצערי) היטב.
אז מה היה לנו שם?
יוזמות האיוונט, קראו לנשים פמיניסטיות לא להגיע עם אייטמים פמיניסטיים לתכנית של אורלי וגיא.
ליאור, לקחה את האמירה שלהן והרחיבה אותה.
היא הכלילה, ובצדק, את העובדה שכאשר באולפנים יושבים א/נשים שמפגינים/ות מוסר כפול, ספקנות, (צדקנות?) האשמה כלפי קורבנות ושאר מרעין בישין אז זאת בדיוק הדרך בה נבנים החסמים (השקופים לגמרי, אגב) שמייצרים מבלי משים את עמדת הנחיתות לנשים להשמיע את קולן בתקשורת הממוסדת ולהעלות את הנושאים החשובים להן על סדר היום.
אבל מה קרה אז?
בדיוק מה שקורה (כמעט) בכל פעם שמנסות להציג השלכות רחבות יותר שיש על כלל הנשים כתוצאה מאירועים שהם לכאורה, ״סתמיים״ או שנדמים כ״נייטרלים״ או סתם "לא מעניינים".
מיד מתייצב המגיב התורן, המה גם שהוא ידיד טוב של הכותבת כך שאיני חושדת בו לרגע בכוונות זדון (באמת!), וממהר לצמצם את זה חזרה, לא סתם לפמיניסטיות, אלא ל״קבוצת פמיניסטיות עם אג׳נדת שוליים אנדרדוגית איזוטרית״, זאת כאמור בניגוד מוחלט למהלך אותו הובילה ליאור.
אחד הדברים עליהם אני מצביעה מעת לעת, הוא שאסור לנו לשתוק נוכח פרקטיקת ״צמצום ההשלכות והקטנת האירועים״ הפוגעים בנשים.
למה אני מתכוונת? לכל האמירות המוכרות מהסוג להלן – ״אוף נו איתכן, זאת רק פרסומת. מה השלכות חברתיות עכשיו?״, ״נו אז סיפרו בדיחה שוביניסטית. מה קרה? גם נשים צחקו ממנה״, ״איזה תרבות אונס? מאיפה אתן ממציאות את הדברים האלו?״, "יאללה איתך. קיבלת מחמאה. תחייכי, תשמחי ותגידי תודה", ״נו, אז היא דוגמנית רזה. זאת אשמתה? מה הקשר לבעיות של דימוי גוף והפרעות אכילה?״, ״בסה"כ תחרות מלכת יופי. את סתם מקנאה ובגלל זה את מתנגדת״, ״יש גם גברים מוכים / יש גם נשים שאונסות״, ״פורנו? זנות? חשפנות? פגיעה בנשים? מה קשור? מה נסגר איתכן? כולה נשים עם זכות לחופש העיסוק בדיוק כמו כל אחת מכן, אז תנוחו״…
טוב יש לי עוד ועוד ועוד ועוד דוגמאות כאלו אבל זה לא העניין.
העניין הוא, שכל עוד ממשיכים לצמצם אותנו ואת ההשלכות שיש לפרקטיקות מסוימות עלינו, על כולנו, ואנחנו לא ״נותנות בראש״; כל עוד מנסים לדחוק אותנו לשוליים איזוטריים ואנחנו לא דוחפות בכל הכוח חזרה למרכז; כל עוד לא נמשיך ונתעקש לפרוש ולדחוף ולהציג את כל התמונה כולה, על כל המורכבות שלה, כדי להצליח אחת ולתמיד להביא להבנה שזה ממש לא משהו נישתי ואיזוטרי, אלא משהו בעל השלכות רחבות היקף, אז לעולם נישאר ״קבוצת פמיניסטיות עם אג׳נדת שוליים אנדרדוגית איזוטרית״.
אז יאללה בנות, לדחוף! מה נסגר איתכן?
אגב, לאלו מכםן שתוהים/ות מה עמדתי לגבי ״להחרים או לא להחרים״.

אז על זה אני אגיד ש…

אני עדיין לא סגורה על זה.
אני חושבת שבהחלט שווה לחשוב על חלופות נוספות, פרט להחרמה, כי יש משהו בדבריו של ה״ידיד המצמצם״.
פשוט הייתי שמחה לראות את זה נאמר בגישה מעט אחרת ובבחירה יותר מוקפדת של המילים תוך מתן לגיטימציה (וגיבוי?) למהלך ההרחבה שעשתה כותבת הפוסט.


תגובה אחת

בעטי, מיכל, בעטי

להלן שתי אמירות בהן נתקלתי בשבוע-שבועיים האחרונים (לא ציטוטים מדויקים, רק רוח הדברים).
גבר א׳
(בהתייחסו למחאת הנשים החרדיות הקוראות לנשים לא לבחור במפלגות חרדיות כל עוד הן לא יכולות להיבחר למפלגות אלו).
זוהי מחאה פשוט מגוחכת. מינם של הנבחרים איננו רלבנטי. גברים לא רק יכולים לייצג נאמנה אינטרסים של נשים אלא עושים זאת כל הזמן. האם גפני שקידם נושאים הקשורים לתחבורה ציבורית לא פעל גם לטובתן של נשים? האם ליצמן כסגן שר הבריאות, כאשר דאג לטיפולי שיניים חינם לילדים, לא מייצג בכך אינטרסים של נשים?
אני עצמי הייתי שר והתייעצתי הרבה עם אשתי שתמיד אמרה לי שאת הייצוג היא משאירה לי.
זה פשוט שטויות לחשוב שגברים לא פועלים לקידום ענייניהן של נשים.
(דברים ברוח זו נאמרו ע״י שני גברים שונים שהוזמנו לראיונות שונים ששמעתי, ברדיו ובטלוויזיה, לשמש על תקן מגיני הפרקטיקה של הדרת נשים מהמפלגות חרדיות)

גבר ב׳
אני טוען כבר שנים שכל הפעולות וכל ב״בלגנים״ שעשו הפמיניסטיות עד היום רק הרעו את מצבן של הנשים.
(נאמר לי, בפעם המי יודע כמה, ע״י ידיד טוב. גילוי נאות: טענה זאת מושמעת באוזניי מעת לעת גם ע״י נשים, ידידות טובות שלי)

ואני אומרת ש…

יותר משאני אוהבת לייצר חיבורים בין שני דברים לכאורה לא קשורים, אני אוהבת לחלוק את חוכמתה של אמי היקרה ז״ל שמאפשרת לי יצירת חיבורים אלו.
וכך לימדה אותי אמי:
כאשר נטענים בפנייך טיעונים שהאינסטינקט שלך צועק לך שהם מקפלים בתוכם חוסר הגיון, חוסר צדק או אי שוויון, תעשי דבר פשוט – ״תבעטי את הכדור לתוך המגרש" של הדובר/ת, תסובבי את אותו טיעון כלפיו, ואז תבררי שוב את עמדתו כלפי הנושא.
אז הנה, אמא, אני בועטת:
גבר א׳ יקר, טיעונך נגע לליבי ואני נוטה להניח שדיברת בכנות רבה ושאתה מאמין בכל לב שמינם/מגדרם של הנבחרים איננו חשוב ושגברים מייצגים נאמנה וללא משוא פנים את עמדותיהן, תחומי העניין, תפיסותיהן וגישותיהן של נשים.
אי לכך ובכפוף לאותה אמונה שלך בדיוק, אני מציעה לך את העסקה הבאה:
מה דעתך שהכנסת תורכב מ-120 נשים, שהרי לשיטתך המין לא משנה ומכאן שאותן נציגות ייצגו ממילא נאמנה את עמדותיהם, תחומי העניין, תפיסותיהם וגישותיהם של הגברים. לא ככה?
נו, קונה את העסקה?
מה? לא?
מוזר… תגיד, יש מצב שהטיעון האמיתי שלך הוא בעצם שגברים מייצגים נאמנה נשים אבל להיפך, אפעס, זה מסיבה כל שהיא לא עובד?
כן, אה? הבנתי… בהחלט טיעון מרתק, והייתי שמחה לשמוע ממך עליו עוד ועוד, אבל יש לי קצת עוויתות וגם בחילה קלה, אז נמשיך לשוחח על כך בהזדמנות אחרת. סבבה?

גבר ב׳ יקר, טיעונך נגע לליבי ובגלל שאני נחמדה אני אפילו אעזור לך לנסח אותו מעט אחרת: ״אני טוען כבר שנים שחייהן של נשים היו טובים יותר לפני שהפמיניסטיות התחילו עם הפעולות ועם ה״בלגנים״ שלהן״.
אי לכך ובכפוף לטענה זאת, שבה אני בטוחה שאתה מאמין בכל ליבך, גם לך אני מציעה עסקה מהחלומות.
אני אוחזת בידי כרטיס טיסה (שמימנתי במיטב כספי) והוא ייקח אותך למדינה שבה תחיה אתה בעצמך את החיים הטובים של נשים כפי שהן חיו אותם טרם דרדרו אותן הפמיניסטיות למצבן הנורא היום.
ובכן, כך ייראו חייך במדינה הזאת:
נולדת? מזל טוב! רק בריאות ונחת! יש לך כרומוזום y? סבבה. זה אומר שההשכלה היחידה שתרכוש היא בישול, ניקיון, תפירה, טיפול בילדים ושאר עבודות הבית. כל השכלה יסודית, תיכונית או אקדמית (ירחם השם) תימנע ממך משום שזה עלול להזיק לכרומוזום y באופן בלתי הפיך. אה, כן, גם נימוסים והליכות יהיו חלק מהשכלתך, כולל הבהרה חד משמעית לחייך רוב הזמן ולהשתדל לדבר רק כשפונים אליך. יאיי!
הוריך נפטרו? משתתפת בצערך. הבית, האדמות, הרכוש, הכסף, הכל מתחלק בין אחיותיך. מה זאת אומרת למה? כי כרומוזום ה-y מונע בעדך מלהיות בעל רכוש או חשבון בנק. מה לא ברור?
התחתנת? סימן טוב ומזל טוב! שמחה וששון! אך אם ברבות הימים תדעך השמחה וייעלם מביתכם הששון אז רק תדע שיש מצב שבת זוגתך, שתחיה, תחליט להעיף לך פה איזה פליק שם איזו סטירה ואולי גם בעיטה ל****.
מה לעשות אתה שואל? לא לעשות. פשוט קבל, תוריד ת'ראש ושתוק.
מה? סליחה? לא הבנתי. משטרה? לא. לא הבנת. זה לגמרי חוקי. לא הולכים למשטרה כשאין עבירה שנעברה.
אתה יודע מה, גבר ב׳ אני יכולה להמשיך עם עוד כמה וכמה וכמה דוגמאות אבל קוראיי הם אנשים משכילים ובעיקר עסוקים אז אשמח אם נוכל כבר עכשיו ללחוץ יד ולחתום על העסקה של הטסתך למדינת הכיף-כיף הזאת שממנה ומטה דרדרו הפמיניסטיות את מצבן של הנשים לתהומות שלא היו כמותן. סגרנו?
מה? לא? רגע רגע, אז לא הבנתי משהו. בתחילת שיחתנו טענת שמצבן של הנשים היה הרבה יותר טוב לפני שהפמיניסטיות התחילו עם השטויות שלהן, אז למה שלא תרצה לקחת את הכרטיס ולהכיל על עצמך את כל הטוב השופע הזה? הייתכן שהסיבה לכך קשורה לכך שהטיעון שלך לא רק צולע, ולא רק פוגעני ומקטין את הישגיהן של נשים אמיצות שראויות לכל שבח, אלא שהוא פשוט מופרך מיסודו? (רמז: כן!).

ועל זה אני אומרת ש…

אמא ללא ספק ידעה על מה היא מדברת.
בעטו, א/נשים, בעטו את הכדור למגרש של בן/בת השיח שלכםן. לכולנו קל יותר להבין את הדברים כאשר הם מופנים אלינו וכאשר אנחנו נדרשים/ות להגן על הטיעון שלנו כשהוא מנוסח ביחס לעצמנו ולא ביחס ל״אחר״.
חבל רק שלא זכתה לראות אותי מיישמת…


תגובה אחת

עסקים זה עסקים זה עסקים

שמעתי לפני כמה ימים (10.3.14), בתכנית "לונדון וקירשנבאום", את הניתוח של מתן חודורוב על מה שקרה (ועדיין קורה) בעיתון מעריב אחרי רכישתו ע"י איש העסקים, שלמה בן צבי, מבעלי העיתון "מקור ראשון".
עפ"י ההסבר של חודורוב, מה שעשה בן צבי היה "לפרק" את מעריב למרכיביו ולפזרם בין עסקיו השונים. את החלק (המפסיד) של העיתון המודפס, למשל, על הכתבים ושאר העובדים, סיפח ל"מקור ראשון" (נטול הכספים והביטחונות) ואת החלק (המרוויח), של ההוצאה של "נשיונל ג'יאוגרפיק", שמעריב הם שמוציאים אותו בארץ, הוא סיפח ל"תכלת" קבוצת מדיה (רווחית) אחרת בבעלותו.
במקביל לפעולות אלו הופסקו, בחצי השנה האחרונה, ההפרשות לקרנות הפנסיה של העובדים במעריב, על אף שכספים אלו נוכו ממשכורותיהם.
עפ"י חודורוב, הבעיה בשילוב של שתי פעולות אלו היא שעובדי מעריב עומדים מול שוקת שבורה, שכן על אף שהגישו תביעה נגד בן צבי בגין הכסף שלא הופרש לפנסיות שלהם, אין לתביעה הזאת ביטחונות ו/או גב כלכלי ראוי בשל הפיצול שעשה בן צבי ושהוסבר לעיל.

ואני אומרת ש…

אולי יבוא היום שבו אני אצליח להבין מה קרה לחברה שלנו אבל בינתיים אני לא מבינה כלום.
אני אסביר…
מיד אחרי ששמעתי על זה, חיפשתי עוד מידע על כך באינטרנט. אה-מה-מה, כל מה שמצאתי היה רק הסברים כלכליים והתייחסויות וניתוחים משפטיים.
המשמעות של זה, מבחינתי, היא שמה שמאפיין שיח מסוג זה, כמו גם את התפיסות הרווחות  לגבי התנהלות עסקית שכזאת הם הדברים הבאים:
ניהול עסקים, הגיון עסקי, שאיפה (לגיטימית) למקסום רווחים, רציונליות, אינדיבידואליות, תחרותיות, הישגיות, פעולות חוקיות/לא חוקיות וכד'.
עד כאן, נניח שהכל בסדר, אבל הבעיה היא, לטעמי, לא במה שכולל השיח אלא בעיקר במה שנעדר ממנו ואלו הם הדברים הבאים:
הגינות, הוגנות, דאגה לעובד, מוסריות/אתיקה, אכפתיות, ערבות הדדית וכד'.
מישהו יכול להגיד לי איפה כל הדברים האלו? מי הדיר אותם? לא הם נעלמו? או שמא הם לא היו שם מעולם?
האם רק אני חיה לי לבדי ב"לה-לה-לנד" של הרצון לחיות בחברה (עסקית! כן, עסקית!) צודקת וחומלת יותר? חברה שאכפת לה גם מהאנשים ה"קטנים" "למטה" ולא רק מה"אליטות" "למעלה"?
(כן, אני יודעת שהעסקים של ה"אליטות" הם אלו שמפרנסים אלפי ועשרות אלפי אנשים, אבל אני גם יודעת ורואה היטב שמי שבאמת מעניין אותם אלו הם עצמם ובני משפחתם).
כאמור, ככל שאני חושבת על כך יותר אני מבינה פחות איך זה, שכל מה שמתיישר לנו עם ניהול עסקים לגיטימי ושעובר את המשוכה המשפטית, מיד מסתדר לנו (כחברה) כמשהו תקין. משהו כל כך תקין ושגרתי עד שאנו עוברים עליו לסדר היום, תוך התעלמות מכך שיש כאן אי צדק משווע, חוסר אתיות, חוסר התחשבות ורמיסה של אנשים שכל רצונם הוא לקום בבוקר וללכת לעבוד ולפרנס את משפחתם.
אגב, אני מוכנה לשים את ראשי על כך שבן צבי ידלג בקלילות גם מעל משוכת החלק המשפטי במעשה הלא חוקי שלו, לכאורה, שבו לא הפריש את כספי העובדים לפנסיה.


2 תגובות

דמגודנוניה

היום בבוקר ראיתי בתכנית של אורלי וגיא ראיון עם דני דנון.
סגן השר הביא נימוקים מלומדים נגד הקיצוץ בתקציב הביטחון ובין השאר אמר משהו כזה (לא ציטוט מדויק, רק שחזור מהזיכרון המקרטע שלי): "אני הייתי במפעל מנועי בית שמש ונפגשתי עם העובדים שחלקם הגדול יפוטרו כאשר המפעל ייסגר בעקבות הקיצוצים".

ואני אומרת ש…

צריך לקצר את ההגדרה של ויקיפדיה לדמגוגיה,
מ…
"דמגוגיה היא שיטה לשכנוע והשגת כוח פוליטי המתבססת על פנייה לדעות קדומות, פחדים, אמונות תפלות וציפיות הציבור הרחב – לרוב באמצעות שימוש ברטוריקה ותעמולה מתלהמות ורגשניות, ולעתים קרובות תוך שימוש במוטיבים לאומיים או פופוליסטיים, ואזכור סלקטיבי של עובדות".
ל…
"כל משפט שני של דני דנון".
בעיני, זאת הגדרה הרבה יותר פשוטה, קצרה, ממצה וקולעת.
לא ברור לי איך סגן שר הביטחון המכובד כבר יודע את תעודת הזהות של העובד שיפוטר?
השעה בה זה נאמר לא הייתה שעה בה "טרם יבש הדיו" על רשימת הקיצוצים במערכת הביטחון, אלא כשעוד אפילו לא הסכימו ולא החליטו אם יקצצו, כמה יקצצו ומה יקצצו.
מפחידנים (סדרתיים), נמאסתם!


השארת תגובה

כשהתותחים רועמים

אתמול, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, שוחחו אורלי וגיא בתכנית הבוקר שלהם עם עומר בר-לב.
בתשובתו לשאלה של "איך מתפקדים בקרבות קשים כאשר סביבך נפגעים אנשים ומתים" הוא ענה משהו כזה (לא ציטוט מדויק, רק שחזור מהזיכרון המקרטע שלי):
"אין ספק שזה מכניס אותך להלם אבל לצערי או לשמחתי, לא יודע להגיד, אתה מוצא את הכוחות לצאת מזה ולהמשיך להילחם".

ואני אומרת ש…

רק מי שמאמין שמלחמות הן הכרח המציאות, אכן לא יודע להגיד אם היכולת למצוא את הכוחות ולהמשיך להילחם היא דבר מצער או משמח.
לי, למשל, כמי שלא מאמינה בזה, התשובה דווקא מאד ברורה. לי ברור, שמציאת הכוחות להמשיך ולהילחם זה דבר מצער מאד מאחר וזה חלק מהגורמים שמשמרים את תרבות הלחימה והאלימות של המין האנושי.
אילו אנשים (גברים?) לא היו מצליחים, במהלך ההיסטוריה, למצוא את הכוחות האלו, ולא היו מצליחים להמשיך להילחם, להרוג ולהיהרג אז יש סיכוי שהעולם שלנו היה מקום טוב בהרבה.


השארת תגובה

שכל בלי זכרון הוא כמו מבצר בלי חיילים (נפוליאון בונפרטה)

שמעתי היום את נדב אייל בטלוויזיה ("אורלי וגיא") ואת בן כספית ברדיו ("מה בוער" עם רזי ברקאי) מדברים על אמנון דנקנר, שנפטר אתמול:

שניהם ציינו שהיה לו שילוב מדהים של סקרנות גדולה עם זכרון פנומנלי.
נדב אייל אמר עליו שהוא היה זוכר כל פרט מכל דבר שהוא קרא אי פעם כולל מס' העמוד בספר בו זה היה כתוב.
בן כספית אמר עליו שהוא היה מסוגל לקרוא בלילה אחד שני ספרים ולזכור אותם בכזו רמת פירוט שרק מי שבאמת התעמק בקריאה מסוגל לזכור.

ואני אומרת ש…

אני לא יודעת את מי אני שונאת יותר, את בעלי הזכרון הפנומנלי או את אלו שנשארים רזים בלי שום מאמץ מצידם.
אתמול סיפרתי לאופק איך אני, להבדיל מאמנון דנקנר מסתבר, קוראת ספרים. אני קוראת רק לפני השינה. אני מצליחה לקרוא "גג" עמוד או שניים לפני שאני נרדמת. מאחר ואני לא כל כך זוכרת מה קראתי אתמול אז העמוד שניים שאני קוראת כוללים גם חזרה לאחור של כחצי עמוד מתוך מה שקראתי אתמול.
אז איך לא אתבאס ואשנא את אותם "זוכרי כל" מרגיזים?
ואלו שנשארים רזים בלי שום מאמץ מצידם? טוב, נו, הם תמיד מעצבנים אותי, לא משנה איפה, מתי ובאיזה הקשר.