ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


5 תגובות

מי צריך לימודי מגדר?

אז דף הפייסבוק האהוב עלי ביותר, ״פוליטיקלי קוראת״, שיתף כתבה של ירדן סקופ מהאתר של ״הארץ״ שעוסקת בהיעדרם של לימודי מגדר, ובמיעוט המורות (7 במספר) שמלמדות מגדר.
הנה הציטוט שהן בחרו מתוך הכתבה:
״בסמינר הקיבוצים נערך בחודש שעבר בפעם הראשונה טקס יוצא דופן שבו הוענקו תעודות הוקרה – "אות החלוצה" – לשבע המורות היחידות המלמדות מגדר כמקצוע מסודר בישראל. למרות ריבוי ההטרדות והפגיעות המיניות בבתי הספר, למרות שכל תלמידה שואלת את עצמה איך משפיע לבושה על הדרך שבה היא נתפסת ונערים ונערות נדרשים לברר עם עצמם מהי בעצם הסכמה ולמרות התעוררות הדיון בנושא שוויון מגדרי והיחס לנשים בכלי התקשורת — כיום ניתן ללמוד מגדר רק בארבעה בתי ספר, שלושה מהם ממלכתיים ציבוריים ואחד בית ספר דמוקרטי ייחודי״.
הנה הקישור לפרסום של ״פוליטיקלי״ שמכיל בתוכו את הקישור לכתבה ב״הארץ״:

ואני אומרת ש…

לא צריך לימודי מגדר.
בום טראח! היקום קורס לתוך עצמו!
טוב, אל דאגה (או אל תמהרו לשמוח), אינני כופרת במשנתי הסדורה. אני רק מנסה להבהיר משהו.
אני שמחה, מעריכה ונרגשת מהעובדה שיש כמה נשים יקרות (באמת) שעושות, מבחינתי לפחות, עבודת שירות חברתי יוצאת מגדר הרגיל בכך שהן מלמדות מגדר. זה חשוב, זה יקר ערך וזה נפלא 🙂 אבל יש עם זה בעיה 😦
בעיה מערכתית שלא קשורה להתגייסותן האישית המבורכת למען המטרה הזאת.
מסגור של נושא המגדר כ״שיעור״, כ״מגמה״ וכד׳ הופך את זה לנושא שקל (מדי!) להפוך אותו למשהו צדדי, זניח ושולי. משהו שרק כמה משוגעים, או בעיקר משוגעות לדבר, עוסקים ועוסקות בו.
מגדר איננו נושא.
מגדר הוא החברה שלנו.
מגדר הוא תפיסה, חשיבה, ביקורת.
מגדר הוא כל כך שקוף, כל כך טריוויאלי ומובן לנו מאליו שכדי שהוא לא יהיה כזה הוא חייב לבוא לידי ביטוי בכל(!) שיעור ושיעור.
כשלומדים ולומדות היסטוריה ולא מוזכרות שם (כמעט) נשים ופועלן.
כשלומדים ולומדות ספרות ויצירתן של נשים (כמעט) ולא מובאת שם לידי ביטוי.
כשלומדים ולומדות מחשבים ולא יודעים שזה תחום שפותח וקודם ע״י נשים.
כשלומדים ולומדות אמנות בלי לדעת שהיו (ועדיין יש) ציירות ופסלות ויוצרות.
כשלומדים ולומדות פילוסופיה בלי לדעת שהיו (ועדיין יש) הוגות.
אז כמה טוב יכול לצאת מזה? מעט מאד.
טוב, טוב, די, תעשו לי טובה, כל אלו מכם שאין להם שמץ קמצוצו של מושג (ולא באשמתכם. פשוט למדתם במערכות חינוך מעוותות מיסודן), שחררו אותי מהקשקושים של ״לא היו נשים ב…וב… וב…״ וגו׳.
יש לי חדשות (מסעירות) לספר לכם – היינו שם, עודנו כאן ונמשיך להיות.
תאמינו או לא, אבל נשים עשו היסטוריה, נשים כתבו ספרים, פיתחו את המדע ואת הטכנולוגיה, ציירו, פיסלו, יצרו ואפילו ״התפלספו״ ופיתחו רעיונות מדהימים. כן, כן. ממש ככה.
ולא רק שהן עשו את כל זה הן עשו את זה כנגד כל הסיכויים. הן עשו את זה מול כוחות אדירים של הדרה, של השתקה, של דחיקה הצידה ושל התעלמות. הן עשו את זה במחיר של ביטויי כעס, זלזול וביזוי ואפילו השפלה. אבל הן עשו את זה.
נכון. היום הדברים השתנו מעט. אבל מעט מדי. והעובדה שכל הדברים האלו שעשו ועושות נשים לא שזורים בתכניות הלימודים היא אך ורק, ואני מדגישה, אך ורק תוצאה של המשך תהליך ההדרה וההתעלמות ארוך השנים והדורות, ולא שום דבר אחר.
אז לא, לא צריך שיעורי מגדר, צריך להנכיח את פועלה של החברה כולה בכל תחומי הלימוד. מה זה צריך? חייבים!
חייבים להנכיח את ההדרה וההשתקה הזאת כדי שהיא תיפסק.
וצריך גם צריך לדבר על אי השוויון ועל האפליה ועל חוסר הצדק ועל המוסר הכפול שאת כל זה, לפי מה שאני מבינה, עושות (לפחות במוצהר ובשיעור ייעודי לכך) אך ורק 7 מורות מתוך למעלה מ-100,000.
וחבל מאד שכך.
אגב, הקטע שהכי אהבתי בכתבה זה את הסיכום שלה:
״קודיש וייכרט (מורה למגדר וספרות שרואיינה בכתבה. מ״ז) מצביעה גם היא על הפער המגדרי המובנה במערכת: "דפדפנו עם התלמידים בספר היסטוריה של המאה ה–20, ומצאנו רק שניים־שלושה שמות של נשים. בספרי מתמטיקה תמיד הגברים הם אלה שנוהגים מחיפה לתל אביב והנשים הן אלה שמוציאות כסף על בגדים. אם באמת יכניסו מגדר למערכת החינוך יצטרכו לשנות את כולה, וזה יעשה מהפכה. יכול להיות שזה קצת מפחיד את המאובן הזה".

ועל זה אני אומרת ש…

לא ״יכול להיות שזה קצת מפחיד את המאובן הזה״ אלא ״בוודאות שזה הרבה מאד מפחיד את המאובן הזה״ וזה חלק גדול ומהותי של הבעיה.


השארת תגובה

אישה השמיעי קול

הלכתי שלשום לאירוע באוניברסיטת תל אביב, שהוגדר כדיבייט בין פמיניזם ליברלי לפמיניזם רדיקלי.
בפועל, זה היה פאנל ולא דיבייט, אבל לא אהיה קטנונית כי ממילא אין לי כוונה להיכנס לכל מה שהיה שם אלא למקד, כהרגלי, את המבט לאמירה אחת ספציפית שנאמרה שם.
אחת משתי נציגות הפמיניזם הליברלי, הייתה העיתונאית טלי חרותי סובר, והיא הדגימה את ההבדל בין נשים לבין גברים, מנקודת מבטה כעיתונאית שמחפשת מרואיין/ת, וכך היא אמרה (לא ציטוט מדויק, רק שחזור מהזיכרון המקרטע שלי):
כשאני מתקשרת לגבר ואומרת לו שאני רוצה לראיין אותו, הוא מיד מסכים. הוא מסכים עוד לפני שאני אומרת לו על מה הראיון. לעומת זאת, כשאני מתקשרת לאישה היא מבררת לפרטי פרטים על מה הראיון ובד״כ תגובתה היא ״תראי, זה לא בדיוק בדיוק הנושא של הדוקטורט שלי וזה גם לא בדיוק בדיוק מה שאני עוסקת בו יום יום ב 15 שנה האחרונות…״, ובסוף היא מוותרת ולא מתראיינת.
לאחר הדגמת ההבדל פנתה חרותי סובר בקריאה נרגשת לנשים ואמרה:
אני מבקשת מכן, לא לוותר, אל תפנו את הבמה לאחרים, כי אחרים יעלו לבמה וישמיעו את קולם, אז השמיעו אתן את קולכן.

ואני אומרת ש…

כבר ציינתי כאן בעבר שאני קוראת אדוקה של טלי חרותי סובר, ואוסיף ואציין שברוב המקרים אני מתחברת לדבריה, אבל כאז כן עתה אני חשה חובה לתקן ולחדד את מסריה לכיוון הראוי והרצוי בעיני.
על תיאור הסיטואציה אין עוררין. ברור שחרותי סובר יודעת על מה היא מדברת, ואני כאישה שבתוך עמה היא חיה יודעת בדיוק איך החברה והתרבות שלנו יוצקת בגברים את הביטחון לענות את התשובה לעיל, ואיך היא לא בונה מספיק את הביטחון של נשים לעשות כן.
אלא מה?
את קריאתה הנרגשת של חרותי סובר לנשים, הטומנת בחובה מידה קטנה של "האשמת_נשים_שכל_חטאן_מתמצה_בהפנמת_מכבש_ מסרים_חברתיים_ תרבותיים_רב_רבדים_וארוך_דורות_ושנים״, הייתי דווקא ממירה בקריאה נרגשת לעיתונאים/ות ואנשי/נשות התקשורת.
להלן קריאתי:
פניתם לראיין אישה? היא נמנעת מלהתראיין מתוך חשש שאיננה ה-ה-מומחית בתחום?
ובכן – אתם ואתן תשנו את העולם.
אימרו לה שהיא כן ה-מומחית (שהרי בגלל זה פניתם אליה, לא?). הסבירו לה ששמעתם עליה, שראיתם אותה ואת מה שעשתה, שקראתם מה שהיא כתבה ושהיא מתאימה לכם בול לראיון ושיש לה בדיוק את כל מה שצריך עבור הראיון הזה (שהרי אתם המראיינים אז אתם יודעים, לא?).
אנא מכם, השקיעו את הזמן והאקסטרה מאמץ הנדרש להבהיר לה למה דווקא היא צריכה להתראיין וכמה זה חשוב לכם להשמיע דווקא את קולה.
מספיק עיתונאים/ות מחוייבים/ות שישקיעו את המאמץ הזה יכולים לעשות שינוי.
טוב, טוב, טוב…
לכל המצקצקים שם בשורה האחרונה, אתם חושבים שאני לא שומעת אתכם? שומעת גם שומעת.
שומעת ומבינה שאתםן שואלים/ות את עצמכם ״מה הפמיניסטית הזאת חושבת (עוד פעם) לעצמה״?
"איך היא באה (עוד פעם) עם הדרישות האלו שלה לאקסטרה מאמץ, הפעם מהעיתונאים/ות שממילא עובדים/ות קשה ולא מתוגמלים/ות כיאות"?
ובכן, אנחנו חיים בחברה, למען השם!! בחברה.
ב-ח-ב-ר-ה.
חברה!!! מה לא ברור כאן?
אנחנו לא אוסף של פרטים, אנחנו לא אוסף של אישה ועוד אישה שצריך לפנות אליה אחת אחת ולבקש ממנה לשנות את התנהגותה. לא יקרה כלום (כלומר, יקרה הרבה מאד, דברים טובים) אם קבוצת אנשים בעמדת כוח (ועיתונאי שמחפש/ת מרואיין/ת הוא לגמרי בעמדת כוח) יכירו ביכולת הקבוצה שלהם לעשות שינוי, ויתגייסו לשיפור ולתיקון של החברה בה הם חיים.
כאילו, מה יקרה? ממה אתם/הם פוחדים כל כך? שחלילה תהיה לנו כאן לפתע חברה שוויונית יותר? הו, האימה.
ואולי זה תמצית הליברליזם והרדיקליזם (לפחות בהקשר הנקודתי הזה).
ההבדל בין תפיסת האדם כפרט בפני עצמו שאין בלתו שהרי כל אחד הוא פרט חופשי שיכול/ה לעשות את הבחירות וההחלטות הנכונות לו (להתראיין או לא להתראיין) לבין הבנת אחריותנו כחברה כלפי החברה. כבעלי כוח כלפי מושתקי הקול. ההבנה שאנו נדרשים ומצופים לזהות בכל הזדמנות את המצבים והמקרים בהם אנחנו כבעלי הכוח במצב מסוים, יכולים להצעיד אותנו עוד צעד אחד קטן לכיוון הנכסף של שוויון (נניח שיש דבר כזה).
אגב, חרותי סובר אמרה יפה ונכון באותו פאנל, שכאשר אישה, מנהלת, עומדת בפני הכרעה בין מועמד למועמדת לתפקיד, ששניהם טובים באותה מידה, אז לדעתה היא צריכה לבחור את האישה כאקט של העדפה מתקנת.

ועל זה אני אומרת ש…

אני לגמרי מסכימה איתה, וזאת אכן קריאה חשובה כלפי נשים מנהלות, אך אני רק מבקשת ״טלי קורה מבין עינייך״ והפני את הציפייה והקריאה לקחת יוזמה ולהעדיף העדפה מתקנת בהבאת קולותיהן של נשים והנכחתם בתקשורת, גם לעמיתייך עמיתותייך במוסד בו אתם עובדים ולא רק לנשים עצמן כפרטים.
הערה לסיום: באמת שאין לי מושג, אך כולי תקווה שחרותי סובר עצמה, כפמיניסטית, דווקא עושה את האקסטרה מאמץ הנדרש לשכנע מרואיינות להתראיין, אבל אם אכן כך הוא הדבר אז הייתי מאד שמחה לו דבר זה היה בא לידי ביטוי באותו פאנל גם במסר ובקריאה הגלויה והפומבית שלה.


השארת תגובה

ה"איך" כן קובע

בעקבות תחקיר של אורלי וגיא על פרשת קצב, הועלה לפייסבוק איוונט בשם ״פמיניסטיות לא מתראיינות אצל אורלי וגיא״.
(למי שהפסיד את "יצירת המופת", בתחקיר פתחו אורלי וגיא את פרשת קצב והעלו תהיות שונות ומשונות על הרשעתו כולל אמירות שהיו הרבה יותר מרמיזות ספקניות לגבי אמיתות העדויות של הנשים השונות בהן פגע ושאותן אנס קצב).
להלן האמירה המרכזית של יוצרות האיוונט:
״בעקבות ההתבטאויות של אורלי וגיא והתחקיר המדהים שלהם על קצב, מתבקשות הפמיניסטיות להדיר רגליהן מהתוכנית״.
ידידתי, ליאור אלפנט, שיתפה את האיוונט והוסיפה עליו את האמירה הבאה:
״אני כמובן מסכימה עם כל מילה, ורוצה להוסיף עוד כמה:
ההדרה העצמית שתעשה (במידה ואכן כך יקרה), תייצב את התוכנית של אורלי וגיא כחסם נוסף העומד בפני נשים וקידום הנושאים החשובים להן בתקשורת. גם אם נדמה כי אנו בחרנו לחסום את עצמינו מהתוכנית (כמו ש"בחרנו" שלא להגיע למקומות נוספים אשר משפילים ומבזים נשים), המצב הוא הפוך. התוכנית הזו, ורבות אחרות, לא מאפשרות לנשים להתקיים ולהתקדם בחופשיות, הן מבטלות את ההזדמנויות שלנו ולא מייצרות אותן, הן מקטינות את הסיכויים שלנו במקום להגדיל אותם. לא להתראיין אצלם אינה בחירה אמיתית, אלא שיקוף של המציאות בה אנו חיות. אורלי וגיא הם אלו הצריכים לבחור אחרת, להם יש בחירה.
לי, בדרך הפמיניסטית שלי, אין״.
אלו הם הדברים שכתב ידיד טוב של ליאור בשתי תגובות שונות על הפוסט:
״אבל לא כל הקטע הוא להציב את האג'נדה שלך, תהיה אשר תהיה, בכל מקום וזמן שרק מתאפשר? אגנ'דה אשר מוגדרת בתודעה הקולקטיבית כאנדרדוגית, לא יודע, לא נשמע כמו הצעד הנכון ביותר… דווקא כדי לתת קונטרה צריך לעשות ההפך מחרם. אבל מה אני יודע״.
״כן אבל להחרים פריים טיים כשאת מקדמת אג'נדה אזוטרית (*SIC), לא ייצר יותר מודעות לאותה אג'נדה. היא סתם לא תהיה שם פשוט. אלא אם כן זה יגרום לתכנית אחרת לרצות לדון בנושא, מה שאני בספק גדול. מן הסתם אג'נדה לא פופולארית תזכה להתנגדויות, זה כל הקטע של לקדם את אותה אג'נדה״.

ואני אומרת ש…

לקחתי על עצמי אתגר גדול, דווקא לא לעסוק בתוכן שתי התגובות לעיל, אלא לנסות ולהאיר את הבעייתיות שיש בסוג כזה של תגובות, כמשהו שמייצג הלך רוח שמוכר לי (לצערי) היטב.
אז מה היה לנו שם?
יוזמות האיוונט, קראו לנשים פמיניסטיות לא להגיע עם אייטמים פמיניסטיים לתכנית של אורלי וגיא.
ליאור, לקחה את האמירה שלהן והרחיבה אותה.
היא הכלילה, ובצדק, את העובדה שכאשר באולפנים יושבים א/נשים שמפגינים/ות מוסר כפול, ספקנות, (צדקנות?) האשמה כלפי קורבנות ושאר מרעין בישין אז זאת בדיוק הדרך בה נבנים החסמים (השקופים לגמרי, אגב) שמייצרים מבלי משים את עמדת הנחיתות לנשים להשמיע את קולן בתקשורת הממוסדת ולהעלות את הנושאים החשובים להן על סדר היום.
אבל מה קרה אז?
בדיוק מה שקורה (כמעט) בכל פעם שמנסות להציג השלכות רחבות יותר שיש על כלל הנשים כתוצאה מאירועים שהם לכאורה, ״סתמיים״ או שנדמים כ״נייטרלים״ או סתם "לא מעניינים".
מיד מתייצב המגיב התורן, המה גם שהוא ידיד טוב של הכותבת כך שאיני חושדת בו לרגע בכוונות זדון (באמת!), וממהר לצמצם את זה חזרה, לא סתם לפמיניסטיות, אלא ל״קבוצת פמיניסטיות עם אג׳נדת שוליים אנדרדוגית איזוטרית״, זאת כאמור בניגוד מוחלט למהלך אותו הובילה ליאור.
אחד הדברים עליהם אני מצביעה מעת לעת, הוא שאסור לנו לשתוק נוכח פרקטיקת ״צמצום ההשלכות והקטנת האירועים״ הפוגעים בנשים.
למה אני מתכוונת? לכל האמירות המוכרות מהסוג להלן – ״אוף נו איתכן, זאת רק פרסומת. מה השלכות חברתיות עכשיו?״, ״נו אז סיפרו בדיחה שוביניסטית. מה קרה? גם נשים צחקו ממנה״, ״איזה תרבות אונס? מאיפה אתן ממציאות את הדברים האלו?״, "יאללה איתך. קיבלת מחמאה. תחייכי, תשמחי ותגידי תודה", ״נו, אז היא דוגמנית רזה. זאת אשמתה? מה הקשר לבעיות של דימוי גוף והפרעות אכילה?״, ״בסה"כ תחרות מלכת יופי. את סתם מקנאה ובגלל זה את מתנגדת״, ״יש גם גברים מוכים / יש גם נשים שאונסות״, ״פורנו? זנות? חשפנות? פגיעה בנשים? מה קשור? מה נסגר איתכן? כולה נשים עם זכות לחופש העיסוק בדיוק כמו כל אחת מכן, אז תנוחו״…
טוב יש לי עוד ועוד ועוד ועוד דוגמאות כאלו אבל זה לא העניין.
העניין הוא, שכל עוד ממשיכים לצמצם אותנו ואת ההשלכות שיש לפרקטיקות מסוימות עלינו, על כולנו, ואנחנו לא ״נותנות בראש״; כל עוד מנסים לדחוק אותנו לשוליים איזוטריים ואנחנו לא דוחפות בכל הכוח חזרה למרכז; כל עוד לא נמשיך ונתעקש לפרוש ולדחוף ולהציג את כל התמונה כולה, על כל המורכבות שלה, כדי להצליח אחת ולתמיד להביא להבנה שזה ממש לא משהו נישתי ואיזוטרי, אלא משהו בעל השלכות רחבות היקף, אז לעולם נישאר ״קבוצת פמיניסטיות עם אג׳נדת שוליים אנדרדוגית איזוטרית״.
אז יאללה בנות, לדחוף! מה נסגר איתכן?
אגב, לאלו מכםן שתוהים/ות מה עמדתי לגבי ״להחרים או לא להחרים״.

אז על זה אני אגיד ש…

אני עדיין לא סגורה על זה.
אני חושבת שבהחלט שווה לחשוב על חלופות נוספות, פרט להחרמה, כי יש משהו בדבריו של ה״ידיד המצמצם״.
פשוט הייתי שמחה לראות את זה נאמר בגישה מעט אחרת ובבחירה יותר מוקפדת של המילים תוך מתן לגיטימציה (וגיבוי?) למהלך ההרחבה שעשתה כותבת הפוסט.


3 תגובות

ילדך חלה? נפצע? יש לנו פתרון בשבילך

קראתי השבוע, במדור "דעות" של "הארץ", את הפוסט "סופרוומן מתה (מעייפות)" שכתבה טלי חרותי סובר.
מאחר וזה קצר (וקולע) למדי, העתקתי לכאן (כמעט) הכל, אבל עבור העסוקותים מביניכםן הדגשתי את החלקים שחשוב לי שתקראו לפני שממשיכים/ות הלאה:

התבטאות אומללה היתה השבוע למנכ"לית מרכז הפיתוח של קודאק בישראלעינב אהרוני־יונס. "אנחנו סביבה תומכת נשים" היא אמרה… "נשים יכולות לצאת מהעבודה ב–16:00, לקחת את הילדים מהגן, ואחרי שהם הולכים לישון להמשיך לעבוד ולנהל, נגיד, שיחת ועידה עם ארצות הברית. זה לא משנה אם את עובדת מהבית כי הילד חולה, או אם את בסינגפור".
אהרוני־יונס התכוונה מן הסתם לומר שהיא מנהלת סביבת עבודה גמישה, שלא מתגמלת על פי שעות משרד, אלא על פי ביצועים. למעשה, היא הראתה שוב איך נשים יורות לעצמן ברגל. "הסופרוומן עוד כאן", אומרת לנו אשה שמנהלת 300 עובדים בחברת היי־טק, היא תעבוד, היא תלד, היא תטפל. למרבה המבוכה, אהרוני־יונס לא שואלת שאלה כמעט טריוויאלית בעולם עבודה מודרני: איפה לעזאזל אבי הילדים? למה הוא לא נשאר בבית כשהילד חולה?
בישראל המסורתית רק 5% מכלל האוכלוסייה הן נשים חד־הוריות, שבאמת צריכות לאסוף את הילדים בארבע מהגן ואולי להמשיך לעבוד בלילה בשיחת ועידה. לרוב הילדים יש גם אבא. אבל נראה שלתפיסת המנכ"לית, הגבר־האב לא צריך לעצור את יום העבודה. בשנת 2014, מאה שנים אחרי המהפכה, האם היא זו שאצה־רצה אל הגן?
נשים, גם מנכ"ליות בתחומים טכנולוגיים שהיו עד לא מזמן גבריים לעילא, טרם הפנימו עקרונות בסיסיים של פמיניזם. שוב ושוב הן נכנעות להנחה החברתית, כי הן יכולות להוסיף לעצמן עוד ועוד תפקידים (מנכ"לית, אם לשלושה, אופה את העוגות הכי טובות) ולעשות הכל לבד. אשה היא העבד של העולם, גם כשהיא בכירה בהיי־טק.
בעולם שבו גברים כבר מזמן לא מעשנים מחוץ לחדר הלידה, חייבות נשים להשיל מעליהן את הצורך לרצות, לוותר על תפקיד האשה המושלמת ולתת לגבר המושלם למלא את חלקו. "הורות שוויונית" קוראים לזה.
אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, לא היתה מעזה לדבר רק על ה"נשים שיכולות לצאת בארבע". במקום זאת, היא היתה מדברת על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה". לא כצ'ופר, חלילה, כתפישת עולם.
לפעמים נשים הן האויבות הגדולות ביותר של הניסיון הנשי לחיות חיים נורמליים. כמנהלת מצליחה, כאשה וכמעסיקה, ראוי שעינב אהרוני יונס תזכור שהסופרוומן מתה (מעייפות). תנו לאב להיות אבא.
(הועתק מכאן: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2518933)

ואני אומרת ש…

כקוראת אדוקה של כל מה שכותבת טלי חרותי סובר יש לי הפעם תיקון קטן לדבריה ואני מתייחסת למשפט אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, [הורות שוויונית]…" וגו'.
אז זהו, שאני אישית ממש לא הייתי רוצה שזה מה שתדבר עליו מנכ"לית קודאק, וגם לא חבר מרעיה ה"מעסיקים", ולהלן מה שאני הייתי רוצה לשמוע:
אילו הכירו המעסיקים את המושג, [בני ובנות אדם] הם לא היו מעזים לדבר על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה" אלא על "מעסיקים שמבינים שהעסק שלהם ישרוד גם בשעה שמי מעובדיהם מטפל/ת בביתו בילד/ה חולה".
כן, כן, Simple as that. אבל איפה אנחנו ואיפה זה?
על מנת לנסות ולקרב את "ביאת המשיח" הזאת אנסה להתחיל ולחלחל כבר מעכשיו את המסר שלי יש להעביר ל"מעסיקים" בהקשר הזה:
1) לחלק מהעובדים שלכם יש ילדים. עובדה נתונה.
2) ילדים חולים מעת לעת. נקודה. סימן קריאה.
3) ילדים חולים זקוקים למבוגר, עדיף הורה, שיטפל בהם. כאילו, דה.
4) טיפול בילד חולה הוא משימה אחראית, תובענית, מורכבת ובעלת חשיבות גבוהה ביותר. חוזרת על זה – חשיבות גבוהה ביותר!
5) המשימה של ביד אחת למדוד לילד/ה חום, ביד השניה לתת תרופה, ביד השלישית לשלוח אימייל ללקוח, ביד הרביעית לקנח לילד/ה את אף וביד החמישית לענות לטלפון מקולגה מהעבודה, היא משימה שלא מותאמת ל"קונספט" הזה שנקרא בן/בת אדם. נקודה. סימן קריאה.
אי לכך ובהתאם לזאת, אם הקמתם ובניתם עסק שלא יכול לשרוד היעדרויות של עובדים שלוקחים על עצמם משימה כה חשובה, ובעיקר כה בלתי נמנעת של טיפול בילד/ה חולה, אז אנא מכם התכבדו וסגרו את העסק שלכם כי הוא לא עונה לא על הצרכים הכי הכי בסיסיים של בני ובנות אדם.
הצחקתי אתכם, הא? זה לא ממש אכפת לכם, נכון? כן. הבנתי. זה כנראה מסביר הכל. בעיקר את סולם הערכים הנהדר שלכם.
כולנו מכירים כמה וכמה מעסיקים שלא נותנים מענה לצרכים בסיסיים של בני ובנות אדם, אלא שהעובדה שהחברה שלנו, לצערי הרב, לא מקיאה, דוחה, מוקיעה ומגדירה אותם כעבריינים זה רק בגלל שהחברה הזאת עדיין לא התעוררה מתרדמתה ולא הבינה את המשמעות של זה שיום אחד זה יפגוש גם אותה, אותנו, כל אחד ואחת מאיתנו.
אגב, תוך כדי החשיבה (שלא לומר, ההתעצבנות) שלי על הנושא, נזכרתי שמדי פעם מספרים לנו בעיתונות מהי ה"עלות למשק הישראלי" של ימי מחלה, ו/או כמה ימי עבודה אבדו כתוצאה מימי מחלה שלוקחים עובדים.

ועל זה אני אומרת ש…

אני כל פעם מחדש לא מצליחה להבין מה זה החארטה הזה.
החישובים הללו, טומנים בחובם הנחה סמויה, כאילו יש כאן איזה שהוא 100% ימי עבודה שחלק מהם הלך לאיבוד רק בגלל שעובדים (חוצפנים שכמותם) לוקחים ימי מחלה.
אבל זאת לא המציאות.
המציאות [של בני ובנות אדם] היא שהםן חוליםות מדי פעם, ולכן ה-100% האמיתי צריך להיות זה שכבר קוזז ממנו איזה שהוא ממוצע של ימי מחלה שאנחנו לוקחיםות מעצם היותנו בני ובנות אדם וההתייחסויות לעלויות הללו צריכות להיות ביחס לממוצע הזה (השנה לקחו יותר, שנה שעברה פחות).
צורת התייחסות כזאת משקפת הבנה (שכנראה לא מתקיימת היום) לפיה ידוע לכל הנוגעים בדבר, שמדובר בבני ובנות אדם שלעיתים חולים יותר ולעיתים פחות, ולא במכונות שמעיזות לקרוא תיגר על מפעיליהן ו"לעלות להם כסף" ו/או "לזרוק להם ימי עבודה לפח".


תגובה אחת

בעטי, מיכל, בעטי

להלן שתי אמירות בהן נתקלתי בשבוע-שבועיים האחרונים (לא ציטוטים מדויקים, רק רוח הדברים).
גבר א׳
(בהתייחסו למחאת הנשים החרדיות הקוראות לנשים לא לבחור במפלגות חרדיות כל עוד הן לא יכולות להיבחר למפלגות אלו).
זוהי מחאה פשוט מגוחכת. מינם של הנבחרים איננו רלבנטי. גברים לא רק יכולים לייצג נאמנה אינטרסים של נשים אלא עושים זאת כל הזמן. האם גפני שקידם נושאים הקשורים לתחבורה ציבורית לא פעל גם לטובתן של נשים? האם ליצמן כסגן שר הבריאות, כאשר דאג לטיפולי שיניים חינם לילדים, לא מייצג בכך אינטרסים של נשים?
אני עצמי הייתי שר והתייעצתי הרבה עם אשתי שתמיד אמרה לי שאת הייצוג היא משאירה לי.
זה פשוט שטויות לחשוב שגברים לא פועלים לקידום ענייניהן של נשים.
(דברים ברוח זו נאמרו ע״י שני גברים שונים שהוזמנו לראיונות שונים ששמעתי, ברדיו ובטלוויזיה, לשמש על תקן מגיני הפרקטיקה של הדרת נשים מהמפלגות חרדיות)

גבר ב׳
אני טוען כבר שנים שכל הפעולות וכל ב״בלגנים״ שעשו הפמיניסטיות עד היום רק הרעו את מצבן של הנשים.
(נאמר לי, בפעם המי יודע כמה, ע״י ידיד טוב. גילוי נאות: טענה זאת מושמעת באוזניי מעת לעת גם ע״י נשים, ידידות טובות שלי)

ואני אומרת ש…

יותר משאני אוהבת לייצר חיבורים בין שני דברים לכאורה לא קשורים, אני אוהבת לחלוק את חוכמתה של אמי היקרה ז״ל שמאפשרת לי יצירת חיבורים אלו.
וכך לימדה אותי אמי:
כאשר נטענים בפנייך טיעונים שהאינסטינקט שלך צועק לך שהם מקפלים בתוכם חוסר הגיון, חוסר צדק או אי שוויון, תעשי דבר פשוט – ״תבעטי את הכדור לתוך המגרש" של הדובר/ת, תסובבי את אותו טיעון כלפיו, ואז תבררי שוב את עמדתו כלפי הנושא.
אז הנה, אמא, אני בועטת:
גבר א׳ יקר, טיעונך נגע לליבי ואני נוטה להניח שדיברת בכנות רבה ושאתה מאמין בכל לב שמינם/מגדרם של הנבחרים איננו חשוב ושגברים מייצגים נאמנה וללא משוא פנים את עמדותיהן, תחומי העניין, תפיסותיהן וגישותיהן של נשים.
אי לכך ובכפוף לאותה אמונה שלך בדיוק, אני מציעה לך את העסקה הבאה:
מה דעתך שהכנסת תורכב מ-120 נשים, שהרי לשיטתך המין לא משנה ומכאן שאותן נציגות ייצגו ממילא נאמנה את עמדותיהם, תחומי העניין, תפיסותיהם וגישותיהם של הגברים. לא ככה?
נו, קונה את העסקה?
מה? לא?
מוזר… תגיד, יש מצב שהטיעון האמיתי שלך הוא בעצם שגברים מייצגים נאמנה נשים אבל להיפך, אפעס, זה מסיבה כל שהיא לא עובד?
כן, אה? הבנתי… בהחלט טיעון מרתק, והייתי שמחה לשמוע ממך עליו עוד ועוד, אבל יש לי קצת עוויתות וגם בחילה קלה, אז נמשיך לשוחח על כך בהזדמנות אחרת. סבבה?

גבר ב׳ יקר, טיעונך נגע לליבי ובגלל שאני נחמדה אני אפילו אעזור לך לנסח אותו מעט אחרת: ״אני טוען כבר שנים שחייהן של נשים היו טובים יותר לפני שהפמיניסטיות התחילו עם הפעולות ועם ה״בלגנים״ שלהן״.
אי לכך ובכפוף לטענה זאת, שבה אני בטוחה שאתה מאמין בכל ליבך, גם לך אני מציעה עסקה מהחלומות.
אני אוחזת בידי כרטיס טיסה (שמימנתי במיטב כספי) והוא ייקח אותך למדינה שבה תחיה אתה בעצמך את החיים הטובים של נשים כפי שהן חיו אותם טרם דרדרו אותן הפמיניסטיות למצבן הנורא היום.
ובכן, כך ייראו חייך במדינה הזאת:
נולדת? מזל טוב! רק בריאות ונחת! יש לך כרומוזום y? סבבה. זה אומר שההשכלה היחידה שתרכוש היא בישול, ניקיון, תפירה, טיפול בילדים ושאר עבודות הבית. כל השכלה יסודית, תיכונית או אקדמית (ירחם השם) תימנע ממך משום שזה עלול להזיק לכרומוזום y באופן בלתי הפיך. אה, כן, גם נימוסים והליכות יהיו חלק מהשכלתך, כולל הבהרה חד משמעית לחייך רוב הזמן ולהשתדל לדבר רק כשפונים אליך. יאיי!
הוריך נפטרו? משתתפת בצערך. הבית, האדמות, הרכוש, הכסף, הכל מתחלק בין אחיותיך. מה זאת אומרת למה? כי כרומוזום ה-y מונע בעדך מלהיות בעל רכוש או חשבון בנק. מה לא ברור?
התחתנת? סימן טוב ומזל טוב! שמחה וששון! אך אם ברבות הימים תדעך השמחה וייעלם מביתכם הששון אז רק תדע שיש מצב שבת זוגתך, שתחיה, תחליט להעיף לך פה איזה פליק שם איזו סטירה ואולי גם בעיטה ל****.
מה לעשות אתה שואל? לא לעשות. פשוט קבל, תוריד ת'ראש ושתוק.
מה? סליחה? לא הבנתי. משטרה? לא. לא הבנת. זה לגמרי חוקי. לא הולכים למשטרה כשאין עבירה שנעברה.
אתה יודע מה, גבר ב׳ אני יכולה להמשיך עם עוד כמה וכמה וכמה דוגמאות אבל קוראיי הם אנשים משכילים ובעיקר עסוקים אז אשמח אם נוכל כבר עכשיו ללחוץ יד ולחתום על העסקה של הטסתך למדינת הכיף-כיף הזאת שממנה ומטה דרדרו הפמיניסטיות את מצבן של הנשים לתהומות שלא היו כמותן. סגרנו?
מה? לא? רגע רגע, אז לא הבנתי משהו. בתחילת שיחתנו טענת שמצבן של הנשים היה הרבה יותר טוב לפני שהפמיניסטיות התחילו עם השטויות שלהן, אז למה שלא תרצה לקחת את הכרטיס ולהכיל על עצמך את כל הטוב השופע הזה? הייתכן שהסיבה לכך קשורה לכך שהטיעון שלך לא רק צולע, ולא רק פוגעני ומקטין את הישגיהן של נשים אמיצות שראויות לכל שבח, אלא שהוא פשוט מופרך מיסודו? (רמז: כן!).

ועל זה אני אומרת ש…

אמא ללא ספק ידעה על מה היא מדברת.
בעטו, א/נשים, בעטו את הכדור למגרש של בן/בת השיח שלכםן. לכולנו קל יותר להבין את הדברים כאשר הם מופנים אלינו וכאשר אנחנו נדרשים/ות להגן על הטיעון שלנו כשהוא מנוסח ביחס לעצמנו ולא ביחס ל״אחר״.
חבל רק שלא זכתה לראות אותי מיישמת…


4 תגובות

סליחה שלחצנו. לא התכוונו

קראתי אתמול את מאמר "הרעיון של היום" באתר "אלכסון" שכותרתו "תהיה גבר, תישאר במשרד".
מדי פעם אני נופלת על כתבות, מאמרים, דעות שכשאני מסיימת לקרוא אותם אני מגלה שאני לא באמת מבינה מה הם בעצם ניסו לומר לי, אז זה היה אחד מהם.
אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי להתייחס רק לפיסקה אחת מתוכו:
"פמיניזם מבקש לדון בזכות לבחירה," אומרת פרופ' ויליאמס בראיון המתפרסם היום בניו יורק טיימס. "אבל עולה השאלה, הזכות לבחירה של מי? רק של המעסיק? הפמיניזם לוחץ על הגברים ליטול חלק פעיל להגשמת האידיאלים של התנועה, אבל לא מעניק להם כלים לעשות זאת בלי להיענש. כלכלית, שום דבר טוב לא קורה לגברים המבקשים ליטול חלק שווה במטלות ההורות והבית. וברור שאם שום דבר טוב לא יקרה לגברים, אז שום דבר טוב גם לא יקרה לנשים".
(כאן: http://alaxon.co.il/daily/%D7%AA%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%92%D7%91%D7%A8-%D7%AA%D7%99%D7%A9%D7%90%D7%A8-%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%A8%D7%93/)

ואני אומרת ש…

אין ברירה, חייבים להפשיל שרוולים ולנתח כמה משפטים בפיסקה הזאת:

"פמיניזם מבקש לדון בזכות לבחירה":
לא רוצה לדבר בשמו של "פמיניזם" אבל מבחינתי, באופן אישי, כפמיניסטית, אני ממש לא מבקשת לדון בזכות לבחירה. אני פשוט מצפה שלכולם ולכולן תינתן זכות הבחירה, בלי שום דיון בנושא.

"הפמיניזם לוחץ על הגברים… אבל לא מעניק להם כלים לעשות זאת בלי להיענש":
פחחח… תעשו לי טובה. אמירה הזויה. בואו נבין מה קורה כאן:
פמיניסטיות מבינות שיש כיום מצב שהוא לא טוב, בעיקר לנשים, אבל גם לגברים.
אותן פמיניסטיות מנסות, בכל כוחן, למצוא דרכים וכלים לשנות ולשפר את המצב עבור שני המגדרים.
אה-מה-מה? הדבר הזה מעיר מרבצם את כל אלה שזה לא מתאים להם (ע"ע: מעסיקים), שזה לא בא להם טוב עם תפיסת העולם שלהם, אז הם מוצאים דרכים לטרפד את זה ע"י ענישתו של מי שמנסה לעשות את השינוי.
ומה המסקנה של פרופ' ויליאמס מכל זה? המסקנה היא שהפמיניזם אשם כי הוא לוחץ מחד ולא נותן כלים מאידך. נו, באמת!
שניה, סליחה, מתנצלת, אני הולכת לעמוד כמה דקות בעונש בפינה. לא התכוונתי ללחוץ.

"כלכלית, שום דבר טוב לא קורה לגברים המבקשים ליטול חלק שווה במטלות ההורות והבית".
ברשותכם, אנסח את אותו משפט מעט אחרת:
"כלכלית, דבר טוב קורה לגברים שלא נוטלים חלק שווה במטלות ההורות והבית".
מה??? באמת??? רגע, רגע, עצרו. סקופ!!
גברים יכולים לעבוד כמה שהם רוצים, להתקדם ב"סולם הדרגות" והשכר ללא הפרעה, לא להשקיע זמן לא במטלות ההורות ולא במטלות הבית כי מישהו אחר (ע"ע: בת הזוג שלהם) עושה את זה עבורם (אחרי יום עבודה), וזה טוב להם כלכלית.
וואוו! אני לא יודעת מה איתכם, אבל לדעתי מדובר כאן באחת התובנות הכלכליות אם לא -ה-, ממש קורס "לחשיבה כלכלית מתקדמת".

ואחרון לא חביב – "וברור שאם שום דבר טוב לא יקרה לגברים, אז שום דבר טוב גם לא יקרה לנשים":
רגע, רגע לא הבנתי…
פרופ' ויליאמס הגיעה למסקנה, הברורה בעיניה, שאם לגברים יקרו דברים לא טובים אז גם לנשים יקרו דברים לא טובים.
נשמע הגיוני, אבל אם זה אכן כך אז איך היא מסבירה שביותר מדי מקומות בעולם לגברים קורים דווקא דברים טובים בעוד שלנשים שם קורים דברים ממש רעים כמו דיכוי, אפליה, השפלה, סחר, רצח ושליטה (ע"י אבות, בעלים, אחים)?
למעשה, למדנו משהו מאד חשוב מהמסקנה הזאת של פרופ' ויליאמס:
כשלגברים טוב אז לנשים לא בהכרח טוב, (תלוי איפה למה איך וכמה), וכשלגברים רע, אהההה, ברור, אז גם לנשים רע. איזו שאלה.
מממ… דווקא מחשבה מעניינת מאד. אני חייבת לישון על זה איזה לילה. או שלא…


השארת תגובה

מנהלות בכירות כמדד להצלחת הפמיניזם

קראתי כתבה על שריל סנדברג, מנהלת התפעול הראשית של פייסבוק, ה״מלהטטת בין תפקידה בחברה לבין היותה אמא ורעיה, תוך כדי שמירה על עקרונותיה הפמיניסטיים״ (לשון הכתבה).
להלן אחד הנושאים שהועלה בכתבה זאת:
״לא משנה שנשים בעולם המערבי נכנסו לכוח העבודה ולחינוך הגבוה במספרי שיא בשני העשורים האחרונים, ההישג הזה עדיין לא חלחל אל משרות הניהול הבכירות בתאגידים שרק 14% מהן מוחזקות ע״י נשים. הסטטיסטיקה הזאת מחזיקה מעמד, למרבה הצער, זה עשור… ״יש קיפאון״ היא אומרת ״ואף אחד לא מדבר על זה״״
(כתבה זאת התפרסמה כנראה רק בעיתון המודפס אבל מצאתי כתבה אחרת בגלובס על אותה סנדברג מלפני כחודש שהיא באותה ״אווירה״ כאן:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000828787#FromSearchArticles

ואני אומרת ש…

אני, לא רק שאינני שותפה לצער על הקיפאון של אחוזי הנשים במשרות הניהול הבכיר, אלא שכולי תקווה שיש בכך סימן טוב.
שריל סנדברג מוגדרת כפמיניסטית מאחר והיא אישה שהצליחה להתחתן, ללדת ילדים ולהגיע למשרה בכירה ביותר והיא מצליחה לשלב בין כל הדברים האלו בהצלחה יתרה.
בעשורים האחרונים הזרם המוכר יותר של הפמיניזם הוא הזרם שאותו מייצגת סנדברג, והוא שהדגש מושם על השתלבותן של נשים נשואות, אמהות לילדים, במשרות בכירות ולכן זהו גם המדד המרכזי למדידת הצלחתו של הפמיניזם.
״אה-מה-מה״?
בזמן שסנדברג שחתה עם הזרם הזה היא כנראה לא הבחינה בזרם אחר של נשים שהבינו שהדרך הזאת לא הוכיחה עצמה, והתחילו לפתח תפיסות וגישות שונות לקידום האג׳נדה הפמיניסטית שלהן. על קצה המזלג, גישות אלו מדברות על כך שיש לשים את הדגש דווקא על בריאת עולם חוקים חדש ושונה ולאו דווקא על השתלבות והטמעות בעולם החוקים הקיים שנברא והותאם לצלמם ולדמותם של גברים.
כאמור, כולי תקווה שהקיפאון המוזכר בכתבה, בסך הכל מוכיח שהגישות החדשות האלו כבר מתחילות לחלחל. אם זה אכן כך, אז בעתיד הלא רחוק נתחיל למדוד הצלחתן, או אי הצלחתן, של גישות אלו בעזרת מדדים שונים לגמרי.


השארת תגובה

לא לעשות דבר ואחר כך לנוח (חלק מפתגם ספרדי)

במסגרת סערת הרוחות סביב הפוסט של יאיר לפיד על "ריקי כהן" קראתי בפייסבוק משהו כזה שמישהי כתבה:

"למה יאיר לפיד דיבר על ריקי כהן המורה ובעלה עובד ההייטק ולא על ריקי כהן עובדת ההייטק ובעלה המורה?"
(משוחזר מהזיכרון המקרטע שלי)

ואני אומרת ש…

לפעמים עדיף ש"פמיניסטיות צעצוע" ינוחו קצת.יאיר לפיד רצה להראות תמונת מצב עדכנית ולהוביל לדיון על המציאות האמיתית.מה לעשות שאם "נזרוק אבן בחדרה" יש סיכוי גדול מאד שהיא תנחת על "ריקי כהן המורה ובעלה עובד ההייטק" וסיכוי קלוש עד אפסי שהיא תנחת על "ריקי כהן עובדת ההייטק ובעלה המורה"?
זאת המציאות האמיתית גם אם היא מבאסת וגם אם היא צריכה להשתנות (והיא אכן מבאסת והיא אכן צריכה להשתנות).

אגב, אילו מירב מיכאלי הייתה מפרסמת פוסט כזה אז, ניחא, נניח שההערה הזאת במקום שהרי היא מייצגת ומקדמת אג'נדה פמינסטית, בין השאר, באמצעות השפה ו"יצירת מציאות" אבל יאיר לפיד לא התיימר מעולם לייצג ולקדם את הפמיניזם אז בואו נרגיע.