ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

ה"איך" כן קובע

בעקבות תחקיר של אורלי וגיא על פרשת קצב, הועלה לפייסבוק איוונט בשם ״פמיניסטיות לא מתראיינות אצל אורלי וגיא״.
(למי שהפסיד את "יצירת המופת", בתחקיר פתחו אורלי וגיא את פרשת קצב והעלו תהיות שונות ומשונות על הרשעתו כולל אמירות שהיו הרבה יותר מרמיזות ספקניות לגבי אמיתות העדויות של הנשים השונות בהן פגע ושאותן אנס קצב).
להלן האמירה המרכזית של יוצרות האיוונט:
״בעקבות ההתבטאויות של אורלי וגיא והתחקיר המדהים שלהם על קצב, מתבקשות הפמיניסטיות להדיר רגליהן מהתוכנית״.
ידידתי, ליאור אלפנט, שיתפה את האיוונט והוסיפה עליו את האמירה הבאה:
״אני כמובן מסכימה עם כל מילה, ורוצה להוסיף עוד כמה:
ההדרה העצמית שתעשה (במידה ואכן כך יקרה), תייצב את התוכנית של אורלי וגיא כחסם נוסף העומד בפני נשים וקידום הנושאים החשובים להן בתקשורת. גם אם נדמה כי אנו בחרנו לחסום את עצמינו מהתוכנית (כמו ש"בחרנו" שלא להגיע למקומות נוספים אשר משפילים ומבזים נשים), המצב הוא הפוך. התוכנית הזו, ורבות אחרות, לא מאפשרות לנשים להתקיים ולהתקדם בחופשיות, הן מבטלות את ההזדמנויות שלנו ולא מייצרות אותן, הן מקטינות את הסיכויים שלנו במקום להגדיל אותם. לא להתראיין אצלם אינה בחירה אמיתית, אלא שיקוף של המציאות בה אנו חיות. אורלי וגיא הם אלו הצריכים לבחור אחרת, להם יש בחירה.
לי, בדרך הפמיניסטית שלי, אין״.
אלו הם הדברים שכתב ידיד טוב של ליאור בשתי תגובות שונות על הפוסט:
״אבל לא כל הקטע הוא להציב את האג'נדה שלך, תהיה אשר תהיה, בכל מקום וזמן שרק מתאפשר? אגנ'דה אשר מוגדרת בתודעה הקולקטיבית כאנדרדוגית, לא יודע, לא נשמע כמו הצעד הנכון ביותר… דווקא כדי לתת קונטרה צריך לעשות ההפך מחרם. אבל מה אני יודע״.
״כן אבל להחרים פריים טיים כשאת מקדמת אג'נדה אזוטרית (*SIC), לא ייצר יותר מודעות לאותה אג'נדה. היא סתם לא תהיה שם פשוט. אלא אם כן זה יגרום לתכנית אחרת לרצות לדון בנושא, מה שאני בספק גדול. מן הסתם אג'נדה לא פופולארית תזכה להתנגדויות, זה כל הקטע של לקדם את אותה אג'נדה״.

ואני אומרת ש…

לקחתי על עצמי אתגר גדול, דווקא לא לעסוק בתוכן שתי התגובות לעיל, אלא לנסות ולהאיר את הבעייתיות שיש בסוג כזה של תגובות, כמשהו שמייצג הלך רוח שמוכר לי (לצערי) היטב.
אז מה היה לנו שם?
יוזמות האיוונט, קראו לנשים פמיניסטיות לא להגיע עם אייטמים פמיניסטיים לתכנית של אורלי וגיא.
ליאור, לקחה את האמירה שלהן והרחיבה אותה.
היא הכלילה, ובצדק, את העובדה שכאשר באולפנים יושבים א/נשים שמפגינים/ות מוסר כפול, ספקנות, (צדקנות?) האשמה כלפי קורבנות ושאר מרעין בישין אז זאת בדיוק הדרך בה נבנים החסמים (השקופים לגמרי, אגב) שמייצרים מבלי משים את עמדת הנחיתות לנשים להשמיע את קולן בתקשורת הממוסדת ולהעלות את הנושאים החשובים להן על סדר היום.
אבל מה קרה אז?
בדיוק מה שקורה (כמעט) בכל פעם שמנסות להציג השלכות רחבות יותר שיש על כלל הנשים כתוצאה מאירועים שהם לכאורה, ״סתמיים״ או שנדמים כ״נייטרלים״ או סתם "לא מעניינים".
מיד מתייצב המגיב התורן, המה גם שהוא ידיד טוב של הכותבת כך שאיני חושדת בו לרגע בכוונות זדון (באמת!), וממהר לצמצם את זה חזרה, לא סתם לפמיניסטיות, אלא ל״קבוצת פמיניסטיות עם אג׳נדת שוליים אנדרדוגית איזוטרית״, זאת כאמור בניגוד מוחלט למהלך אותו הובילה ליאור.
אחד הדברים עליהם אני מצביעה מעת לעת, הוא שאסור לנו לשתוק נוכח פרקטיקת ״צמצום ההשלכות והקטנת האירועים״ הפוגעים בנשים.
למה אני מתכוונת? לכל האמירות המוכרות מהסוג להלן – ״אוף נו איתכן, זאת רק פרסומת. מה השלכות חברתיות עכשיו?״, ״נו אז סיפרו בדיחה שוביניסטית. מה קרה? גם נשים צחקו ממנה״, ״איזה תרבות אונס? מאיפה אתן ממציאות את הדברים האלו?״, "יאללה איתך. קיבלת מחמאה. תחייכי, תשמחי ותגידי תודה", ״נו, אז היא דוגמנית רזה. זאת אשמתה? מה הקשר לבעיות של דימוי גוף והפרעות אכילה?״, ״בסה"כ תחרות מלכת יופי. את סתם מקנאה ובגלל זה את מתנגדת״, ״יש גם גברים מוכים / יש גם נשים שאונסות״, ״פורנו? זנות? חשפנות? פגיעה בנשים? מה קשור? מה נסגר איתכן? כולה נשים עם זכות לחופש העיסוק בדיוק כמו כל אחת מכן, אז תנוחו״…
טוב יש לי עוד ועוד ועוד ועוד דוגמאות כאלו אבל זה לא העניין.
העניין הוא, שכל עוד ממשיכים לצמצם אותנו ואת ההשלכות שיש לפרקטיקות מסוימות עלינו, על כולנו, ואנחנו לא ״נותנות בראש״; כל עוד מנסים לדחוק אותנו לשוליים איזוטריים ואנחנו לא דוחפות בכל הכוח חזרה למרכז; כל עוד לא נמשיך ונתעקש לפרוש ולדחוף ולהציג את כל התמונה כולה, על כל המורכבות שלה, כדי להצליח אחת ולתמיד להביא להבנה שזה ממש לא משהו נישתי ואיזוטרי, אלא משהו בעל השלכות רחבות היקף, אז לעולם נישאר ״קבוצת פמיניסטיות עם אג׳נדת שוליים אנדרדוגית איזוטרית״.
אז יאללה בנות, לדחוף! מה נסגר איתכן?
אגב, לאלו מכםן שתוהים/ות מה עמדתי לגבי ״להחרים או לא להחרים״.

אז על זה אני אגיד ש…

אני עדיין לא סגורה על זה.
אני חושבת שבהחלט שווה לחשוב על חלופות נוספות, פרט להחרמה, כי יש משהו בדבריו של ה״ידיד המצמצם״.
פשוט הייתי שמחה לראות את זה נאמר בגישה מעט אחרת ובבחירה יותר מוקפדת של המילים תוך מתן לגיטימציה (וגיבוי?) למהלך ההרחבה שעשתה כותבת הפוסט.


3 תגובות

ילדך חלה? נפצע? יש לנו פתרון בשבילך

קראתי השבוע, במדור "דעות" של "הארץ", את הפוסט "סופרוומן מתה (מעייפות)" שכתבה טלי חרותי סובר.
מאחר וזה קצר (וקולע) למדי, העתקתי לכאן (כמעט) הכל, אבל עבור העסוקותים מביניכםן הדגשתי את החלקים שחשוב לי שתקראו לפני שממשיכים/ות הלאה:

התבטאות אומללה היתה השבוע למנכ"לית מרכז הפיתוח של קודאק בישראלעינב אהרוני־יונס. "אנחנו סביבה תומכת נשים" היא אמרה… "נשים יכולות לצאת מהעבודה ב–16:00, לקחת את הילדים מהגן, ואחרי שהם הולכים לישון להמשיך לעבוד ולנהל, נגיד, שיחת ועידה עם ארצות הברית. זה לא משנה אם את עובדת מהבית כי הילד חולה, או אם את בסינגפור".
אהרוני־יונס התכוונה מן הסתם לומר שהיא מנהלת סביבת עבודה גמישה, שלא מתגמלת על פי שעות משרד, אלא על פי ביצועים. למעשה, היא הראתה שוב איך נשים יורות לעצמן ברגל. "הסופרוומן עוד כאן", אומרת לנו אשה שמנהלת 300 עובדים בחברת היי־טק, היא תעבוד, היא תלד, היא תטפל. למרבה המבוכה, אהרוני־יונס לא שואלת שאלה כמעט טריוויאלית בעולם עבודה מודרני: איפה לעזאזל אבי הילדים? למה הוא לא נשאר בבית כשהילד חולה?
בישראל המסורתית רק 5% מכלל האוכלוסייה הן נשים חד־הוריות, שבאמת צריכות לאסוף את הילדים בארבע מהגן ואולי להמשיך לעבוד בלילה בשיחת ועידה. לרוב הילדים יש גם אבא. אבל נראה שלתפיסת המנכ"לית, הגבר־האב לא צריך לעצור את יום העבודה. בשנת 2014, מאה שנים אחרי המהפכה, האם היא זו שאצה־רצה אל הגן?
נשים, גם מנכ"ליות בתחומים טכנולוגיים שהיו עד לא מזמן גבריים לעילא, טרם הפנימו עקרונות בסיסיים של פמיניזם. שוב ושוב הן נכנעות להנחה החברתית, כי הן יכולות להוסיף לעצמן עוד ועוד תפקידים (מנכ"לית, אם לשלושה, אופה את העוגות הכי טובות) ולעשות הכל לבד. אשה היא העבד של העולם, גם כשהיא בכירה בהיי־טק.
בעולם שבו גברים כבר מזמן לא מעשנים מחוץ לחדר הלידה, חייבות נשים להשיל מעליהן את הצורך לרצות, לוותר על תפקיד האשה המושלמת ולתת לגבר המושלם למלא את חלקו. "הורות שוויונית" קוראים לזה.
אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, לא היתה מעזה לדבר רק על ה"נשים שיכולות לצאת בארבע". במקום זאת, היא היתה מדברת על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה". לא כצ'ופר, חלילה, כתפישת עולם.
לפעמים נשים הן האויבות הגדולות ביותר של הניסיון הנשי לחיות חיים נורמליים. כמנהלת מצליחה, כאשה וכמעסיקה, ראוי שעינב אהרוני יונס תזכור שהסופרוומן מתה (מעייפות). תנו לאב להיות אבא.
(הועתק מכאן: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2518933)

ואני אומרת ש…

כקוראת אדוקה של כל מה שכותבת טלי חרותי סובר יש לי הפעם תיקון קטן לדבריה ואני מתייחסת למשפט אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, [הורות שוויונית]…" וגו'.
אז זהו, שאני אישית ממש לא הייתי רוצה שזה מה שתדבר עליו מנכ"לית קודאק, וגם לא חבר מרעיה ה"מעסיקים", ולהלן מה שאני הייתי רוצה לשמוע:
אילו הכירו המעסיקים את המושג, [בני ובנות אדם] הם לא היו מעזים לדבר על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה" אלא על "מעסיקים שמבינים שהעסק שלהם ישרוד גם בשעה שמי מעובדיהם מטפל/ת בביתו בילד/ה חולה".
כן, כן, Simple as that. אבל איפה אנחנו ואיפה זה?
על מנת לנסות ולקרב את "ביאת המשיח" הזאת אנסה להתחיל ולחלחל כבר מעכשיו את המסר שלי יש להעביר ל"מעסיקים" בהקשר הזה:
1) לחלק מהעובדים שלכם יש ילדים. עובדה נתונה.
2) ילדים חולים מעת לעת. נקודה. סימן קריאה.
3) ילדים חולים זקוקים למבוגר, עדיף הורה, שיטפל בהם. כאילו, דה.
4) טיפול בילד חולה הוא משימה אחראית, תובענית, מורכבת ובעלת חשיבות גבוהה ביותר. חוזרת על זה – חשיבות גבוהה ביותר!
5) המשימה של ביד אחת למדוד לילד/ה חום, ביד השניה לתת תרופה, ביד השלישית לשלוח אימייל ללקוח, ביד הרביעית לקנח לילד/ה את אף וביד החמישית לענות לטלפון מקולגה מהעבודה, היא משימה שלא מותאמת ל"קונספט" הזה שנקרא בן/בת אדם. נקודה. סימן קריאה.
אי לכך ובהתאם לזאת, אם הקמתם ובניתם עסק שלא יכול לשרוד היעדרויות של עובדים שלוקחים על עצמם משימה כה חשובה, ובעיקר כה בלתי נמנעת של טיפול בילד/ה חולה, אז אנא מכם התכבדו וסגרו את העסק שלכם כי הוא לא עונה לא על הצרכים הכי הכי בסיסיים של בני ובנות אדם.
הצחקתי אתכם, הא? זה לא ממש אכפת לכם, נכון? כן. הבנתי. זה כנראה מסביר הכל. בעיקר את סולם הערכים הנהדר שלכם.
כולנו מכירים כמה וכמה מעסיקים שלא נותנים מענה לצרכים בסיסיים של בני ובנות אדם, אלא שהעובדה שהחברה שלנו, לצערי הרב, לא מקיאה, דוחה, מוקיעה ומגדירה אותם כעבריינים זה רק בגלל שהחברה הזאת עדיין לא התעוררה מתרדמתה ולא הבינה את המשמעות של זה שיום אחד זה יפגוש גם אותה, אותנו, כל אחד ואחת מאיתנו.
אגב, תוך כדי החשיבה (שלא לומר, ההתעצבנות) שלי על הנושא, נזכרתי שמדי פעם מספרים לנו בעיתונות מהי ה"עלות למשק הישראלי" של ימי מחלה, ו/או כמה ימי עבודה אבדו כתוצאה מימי מחלה שלוקחים עובדים.

ועל זה אני אומרת ש…

אני כל פעם מחדש לא מצליחה להבין מה זה החארטה הזה.
החישובים הללו, טומנים בחובם הנחה סמויה, כאילו יש כאן איזה שהוא 100% ימי עבודה שחלק מהם הלך לאיבוד רק בגלל שעובדים (חוצפנים שכמותם) לוקחים ימי מחלה.
אבל זאת לא המציאות.
המציאות [של בני ובנות אדם] היא שהםן חוליםות מדי פעם, ולכן ה-100% האמיתי צריך להיות זה שכבר קוזז ממנו איזה שהוא ממוצע של ימי מחלה שאנחנו לוקחיםות מעצם היותנו בני ובנות אדם וההתייחסויות לעלויות הללו צריכות להיות ביחס לממוצע הזה (השנה לקחו יותר, שנה שעברה פחות).
צורת התייחסות כזאת משקפת הבנה (שכנראה לא מתקיימת היום) לפיה ידוע לכל הנוגעים בדבר, שמדובר בבני ובנות אדם שלעיתים חולים יותר ולעיתים פחות, ולא במכונות שמעיזות לקרוא תיגר על מפעיליהן ו"לעלות להם כסף" ו/או "לזרוק להם ימי עבודה לפח".


תגובה אחת

בעטי, מיכל, בעטי

להלן שתי אמירות בהן נתקלתי בשבוע-שבועיים האחרונים (לא ציטוטים מדויקים, רק רוח הדברים).
גבר א׳
(בהתייחסו למחאת הנשים החרדיות הקוראות לנשים לא לבחור במפלגות חרדיות כל עוד הן לא יכולות להיבחר למפלגות אלו).
זוהי מחאה פשוט מגוחכת. מינם של הנבחרים איננו רלבנטי. גברים לא רק יכולים לייצג נאמנה אינטרסים של נשים אלא עושים זאת כל הזמן. האם גפני שקידם נושאים הקשורים לתחבורה ציבורית לא פעל גם לטובתן של נשים? האם ליצמן כסגן שר הבריאות, כאשר דאג לטיפולי שיניים חינם לילדים, לא מייצג בכך אינטרסים של נשים?
אני עצמי הייתי שר והתייעצתי הרבה עם אשתי שתמיד אמרה לי שאת הייצוג היא משאירה לי.
זה פשוט שטויות לחשוב שגברים לא פועלים לקידום ענייניהן של נשים.
(דברים ברוח זו נאמרו ע״י שני גברים שונים שהוזמנו לראיונות שונים ששמעתי, ברדיו ובטלוויזיה, לשמש על תקן מגיני הפרקטיקה של הדרת נשים מהמפלגות חרדיות)

גבר ב׳
אני טוען כבר שנים שכל הפעולות וכל ב״בלגנים״ שעשו הפמיניסטיות עד היום רק הרעו את מצבן של הנשים.
(נאמר לי, בפעם המי יודע כמה, ע״י ידיד טוב. גילוי נאות: טענה זאת מושמעת באוזניי מעת לעת גם ע״י נשים, ידידות טובות שלי)

ואני אומרת ש…

יותר משאני אוהבת לייצר חיבורים בין שני דברים לכאורה לא קשורים, אני אוהבת לחלוק את חוכמתה של אמי היקרה ז״ל שמאפשרת לי יצירת חיבורים אלו.
וכך לימדה אותי אמי:
כאשר נטענים בפנייך טיעונים שהאינסטינקט שלך צועק לך שהם מקפלים בתוכם חוסר הגיון, חוסר צדק או אי שוויון, תעשי דבר פשוט – ״תבעטי את הכדור לתוך המגרש" של הדובר/ת, תסובבי את אותו טיעון כלפיו, ואז תבררי שוב את עמדתו כלפי הנושא.
אז הנה, אמא, אני בועטת:
גבר א׳ יקר, טיעונך נגע לליבי ואני נוטה להניח שדיברת בכנות רבה ושאתה מאמין בכל לב שמינם/מגדרם של הנבחרים איננו חשוב ושגברים מייצגים נאמנה וללא משוא פנים את עמדותיהן, תחומי העניין, תפיסותיהן וגישותיהן של נשים.
אי לכך ובכפוף לאותה אמונה שלך בדיוק, אני מציעה לך את העסקה הבאה:
מה דעתך שהכנסת תורכב מ-120 נשים, שהרי לשיטתך המין לא משנה ומכאן שאותן נציגות ייצגו ממילא נאמנה את עמדותיהם, תחומי העניין, תפיסותיהם וגישותיהם של הגברים. לא ככה?
נו, קונה את העסקה?
מה? לא?
מוזר… תגיד, יש מצב שהטיעון האמיתי שלך הוא בעצם שגברים מייצגים נאמנה נשים אבל להיפך, אפעס, זה מסיבה כל שהיא לא עובד?
כן, אה? הבנתי… בהחלט טיעון מרתק, והייתי שמחה לשמוע ממך עליו עוד ועוד, אבל יש לי קצת עוויתות וגם בחילה קלה, אז נמשיך לשוחח על כך בהזדמנות אחרת. סבבה?

גבר ב׳ יקר, טיעונך נגע לליבי ובגלל שאני נחמדה אני אפילו אעזור לך לנסח אותו מעט אחרת: ״אני טוען כבר שנים שחייהן של נשים היו טובים יותר לפני שהפמיניסטיות התחילו עם הפעולות ועם ה״בלגנים״ שלהן״.
אי לכך ובכפוף לטענה זאת, שבה אני בטוחה שאתה מאמין בכל ליבך, גם לך אני מציעה עסקה מהחלומות.
אני אוחזת בידי כרטיס טיסה (שמימנתי במיטב כספי) והוא ייקח אותך למדינה שבה תחיה אתה בעצמך את החיים הטובים של נשים כפי שהן חיו אותם טרם דרדרו אותן הפמיניסטיות למצבן הנורא היום.
ובכן, כך ייראו חייך במדינה הזאת:
נולדת? מזל טוב! רק בריאות ונחת! יש לך כרומוזום y? סבבה. זה אומר שההשכלה היחידה שתרכוש היא בישול, ניקיון, תפירה, טיפול בילדים ושאר עבודות הבית. כל השכלה יסודית, תיכונית או אקדמית (ירחם השם) תימנע ממך משום שזה עלול להזיק לכרומוזום y באופן בלתי הפיך. אה, כן, גם נימוסים והליכות יהיו חלק מהשכלתך, כולל הבהרה חד משמעית לחייך רוב הזמן ולהשתדל לדבר רק כשפונים אליך. יאיי!
הוריך נפטרו? משתתפת בצערך. הבית, האדמות, הרכוש, הכסף, הכל מתחלק בין אחיותיך. מה זאת אומרת למה? כי כרומוזום ה-y מונע בעדך מלהיות בעל רכוש או חשבון בנק. מה לא ברור?
התחתנת? סימן טוב ומזל טוב! שמחה וששון! אך אם ברבות הימים תדעך השמחה וייעלם מביתכם הששון אז רק תדע שיש מצב שבת זוגתך, שתחיה, תחליט להעיף לך פה איזה פליק שם איזו סטירה ואולי גם בעיטה ל****.
מה לעשות אתה שואל? לא לעשות. פשוט קבל, תוריד ת'ראש ושתוק.
מה? סליחה? לא הבנתי. משטרה? לא. לא הבנת. זה לגמרי חוקי. לא הולכים למשטרה כשאין עבירה שנעברה.
אתה יודע מה, גבר ב׳ אני יכולה להמשיך עם עוד כמה וכמה וכמה דוגמאות אבל קוראיי הם אנשים משכילים ובעיקר עסוקים אז אשמח אם נוכל כבר עכשיו ללחוץ יד ולחתום על העסקה של הטסתך למדינת הכיף-כיף הזאת שממנה ומטה דרדרו הפמיניסטיות את מצבן של הנשים לתהומות שלא היו כמותן. סגרנו?
מה? לא? רגע רגע, אז לא הבנתי משהו. בתחילת שיחתנו טענת שמצבן של הנשים היה הרבה יותר טוב לפני שהפמיניסטיות התחילו עם השטויות שלהן, אז למה שלא תרצה לקחת את הכרטיס ולהכיל על עצמך את כל הטוב השופע הזה? הייתכן שהסיבה לכך קשורה לכך שהטיעון שלך לא רק צולע, ולא רק פוגעני ומקטין את הישגיהן של נשים אמיצות שראויות לכל שבח, אלא שהוא פשוט מופרך מיסודו? (רמז: כן!).

ועל זה אני אומרת ש…

אמא ללא ספק ידעה על מה היא מדברת.
בעטו, א/נשים, בעטו את הכדור למגרש של בן/בת השיח שלכםן. לכולנו קל יותר להבין את הדברים כאשר הם מופנים אלינו וכאשר אנחנו נדרשים/ות להגן על הטיעון שלנו כשהוא מנוסח ביחס לעצמנו ולא ביחס ל״אחר״.
חבל רק שלא זכתה לראות אותי מיישמת…


2 תגובות

בא לברך ויצא מקלל

לפני כשבוע קראתי, במעין אקט מזוכיסטי שכזה, את מגזין ״ליידי גלובס״ (אל תדאגו בקושי שרדתי חמישית ממנו, וגם זה במאמצים עילאיים). לשמחתי הרבה יצא מזה משהו טוב, וזה שהקריאה הזאת סיפקה לי חומר לשני פוסטים.
את הראשון אפשר לקרוא כאן והנה השני בסדרה.

להלן הגיגיו של אלי משה, מנכ"ל היטאצ׳י ישראל, כפי שטרחתי להקליד עבורכם מתוך מדור הקוראים כותבים של המגזין, שכן לצערי (או שמא יש לומר, לשמחתי) לא מצאתי את הטקסט המכונן הזה ברשת:
"בולמות את עצמן"
"בראיית העולם שלי, אין תפקיד שגבר עושה שאישה לא יכולה למלא. במקרים רבים היא גם תעשה את התפקיד בצורה טובה יותר, בעיקר בזכות פתרון בעיות שלא נובע מאגו ואינטליגנציה רגשית ברמה הרבה יותר גבוהה. לכן רצוי שגברים בתפקידים בכירים יפתחו את הצד הנשי שלהם, או שימצאו לצדם אישה להתייעץ איתה.
פריצת הדרך שﬠליה מדבר הטור הפותח בגיליון "50 המשפיעות" הייתה ותמשיך להיות, תלויה באישה עצמה, ללא קשר לסביבה שלה. מעט מאוד נשים מצליחות, כמו מנכ"לית האוצר שהוזכרה בטור, לנהל קריירה וגם לנהל חיי משפחה. מרביתן מפסיקות את הקריירה או נעצרות בתהליך הקידום מתוך בחירה אישית.
רק השבוע הודיעה לי העוזרת האישית שלי שהיא עוזבת על מנת לטפל בילדים. בחורה בת 37, מוכשרת במיוחד, החליטה לסיים קריירה. בתפקידי הקודם, לאחר שמונה שנים, עזבה בחורה שהרוויחה משכורת נאה כדי להישאר בבית ולטפל בילדים.
פורצות הדרך הן בעיקר נשים שבחרו בקריירה, ומוכנות לשלם את המחיר – ההגשמה האישית שלהן היא הקריירה. קשה מאד למצוא נשים לתפקידים בכירים, לא בגלל שהן פחות מוכשרות, אלא בגלל שיש מעט שמוכנות לשלם את המחיר הזה, ויש מעט מאד שיכולות, באופן ראוי להערצה, לשלב משפחה ועבודה קשה".
אלי משה, מנכ"ל Hitachi Data System

ואני אומרת ש…

יש לי רק מילה אחת לומר למר אלי משה הנכבד: תנוח!
טוב, ברור לכם שאני סתם משקרת ושיש לי הרבה מילים לומר לו.
אינני מכירה את אלי משה (וגם גוגל לא סיפק לי לצערי הרבה מידע עליו) ולכן הרשו לי לגייס לצידי את הסטטיסטיקה ולהניח בסבירות גבוהה במיוחד שהעובדות הבאות אינן מתקיימות לגביו:
אלי משה מצליח, באופן ראוי להערצה, לשלב אבהות, ניהול משק בית וקריירה כך שהוא….
גם מנכ"ל של חברה בינלאומית.
וגם לוקח חופשת לידה, בכל פעם שנולד לו ילד.
וגם מעורב בארוחות הצהריים של ילדיו ובהסעתם לחברים, לחוגים, מסיבות והצגות.
וגם נשאר איתם בבית כשהם חולים.
וגם שוהה בחברתם לצרכי שיחה, משחק ובילוי, לפחות שעתיים ביום, אם לא יותר.
וגם זמין להם כל היום לייעוץ, עזרה במצוקות, לתמיכה ולעידוד ולמענה לשאלות ובקשות.
וגם קונה להם בגדים, משחקים, צעצועים ומתנות לימי הולדת (כולל ארגון ימי ההולדת).
וגם דואג לבית שיהיה נקי, מסודר, שטוף ונטול אבק.
וגם אחראי לכיבוס הכביסה, גיהוצה, קיפולה והכנסתה לארון.
וגם עורך את הקניות בסופר.
וגם מבשל ארוחות (בוקר, צהריים, ערב, חג, שישי ושבת) ודואג שיוגשו לשולחן ויפונו ממנו.
וגם שוטף את הכלים ודואג לסדרם בארונות.
וגם… וגם… וגם…
אתם הבנתם את זה?
אלי משה איננו בולם את עצמו כלל ועיקר. חס וחלילה, אלי משה שייך לפורצי הדרך.
אלי משה הוא גבר גבר שמצליח בהכל, כולל הכל, באופן ראוי להערצה.
האמת? ממש מחמם לי את הלב לראות את גברי החיל של היום.
הגברים ה"הו כה מצליחים" שגם מנהלים בית, גם מטפלים בילדים וגם פורצים את הדרך ומגיעים לעמדה בכירה של מנכ״לות חברה בינלאומית.
והכל כמובן בלי לבלום את עצמם, חלילה, אלא אך ורק מבחירה אישית שלהם המתקבלת בתוך סביבה פתוחה המשאירה חופש אינסופי ושוויון מוחלט לכל איש ואישה באשר הם לעשות בחירותיהם האישיות ככל שיתאוו ויחפוץ ליבם. (Yeah, right כבר אמרנו?)
אז, תנוח, אלי משה.
תנוח, כי זה מאד קל לעבוד מאד קשה (ואני בטוחה שכך אתה עושה) בזמן שעול עצום ורב (כן, כן, עצום ורב) לא רק שאינו מוטל על כתפיך אלא אף שקוף מעיניך.
תנוח, כי זה נורא קל לא להצטרך לפרוץ את הדרך מהסיבה הפשוטה שאחרים כבר פרצו לך אותה רק בגלל שיש לך… אה… נו….זה… ובכן, כרומוזום Y.
תנוח, כי זה קל במיוחד ״להעריץ את הנשים שמשלבות משפחה ועבודה קשה״ בשעה שאתה שייך ל-50% מהאוכלוסייה שאיננה נדרשת ואיננה מצופה לשילוב הזה כלל ועיקר.
תנוח, כי האמת? מאד ברור לי כמה קל, פשוט ונאיבי, מנקודת המבט שלך, לא לראות את חוסר האיזון וחוסר השוויון המובנה בדבריך, כאשר אתה בא להשוות בין אלו שנדרשות ומצופות, ע״י החברה והסביבה (וממש לא מבחירה אישית), לשילוב המורכב (והבלתי אפשרי(?)) שאותו אתה מכנה ״בלימה עצמית״, לבין אלו שאינם נדרשים לו ובאופן (ממש לא) מפתיע מצליחים להתקדם בעזרת מה שאתה מכנה "בחירה אישית".

הערה לסיום: אם אני טועה בענק וכל העובדות שציינתי לעיל אכן מתקיימות באופן אישי אצל אלי משה, אז אני מורידה את כובעי בפניו ואומרת לו:
״טיעוניי הכלליים עדיין תקפים גם בהינתן טעות בהנחת היסוד שלי עליך. אז תנוח״.


4 תגובות

מי שמתאכזר לרחמנים

אתמול, שמעתי בתכנית "מה בוער" של רזי ברקאי, על העוול שעושים למשפחות אומנה שלוקחות לטיפולן ילדים נכים ופגועים.
ה״סידור״ של המשפחות האלו הוא שהן מקבלות 4000 ש״ח לחודש ״אוטומטית״, ועבור כל ההוצאות שיש להם מעבר לכך (ויש להם די הרבה כאלו), וקשורים לטיפול בילד, הם צריכים להגיש קבלות ולקבל את הכסף מהמדינה.
עד כאן הכל נשמע מצוין אבל הבעיה היא כזאת, ועל כך סיפר האדם שהתראיין בתכנית שהוא ואשתו (הורים ל-8 ילדים משלהם) הם משפחת אומנה שכזאת:
כל הוצאה הם חייבים להגיש בנפרד. הוצאות שונות מוגשות לגורמים שונים במשרד הרווחה. כל הדבר הזה מתנהל בדואר ישראל, ודואר ישראל בלבד (הס מלהזכיר פקס או אימייל, ירחם השם, וגם להשיג מישהו טלפונית זה בבחינת "נס גדול היה פה").
הכסף שמתקבל ממשרד הרווחה הוא רק 75% מהסכום שהם הגישו ואז הם צריכים לדרוש את שאר הכסף מהרשות המקומית שלהם.
באופן לא מפתיע, בתוך הסבך הביורוקרטי הזה, הכסף מגיע אליהם במקרה הטוב אחרי חצי שנה ובמקרה הפחות טוב אחרי שנה או שנה וחצי.
תגובת משרד הרווחה הייתה שהמקרים בהם לוקח לכסף להגיע כל כך הרבה זמן הם נקודתיים ונדירים.

ואני אומרת ש…

ביום שאכריז על תחרות הטמטום, ההתעמרות באזרחים טובים והאטימות וקהות החושים של הרשויות אז אין לי ספק שההתנהלות בנושא הזה תתחרה על אחד המקומות הראשונים.
זה כל כך מרגיז שאנשים עושים מעשה שכל כולו מבוסס אך ורק על רגש, חמלה אינסופית ואהבה טהורה. מעשה ששם את עצמם וכל היקר להם בצד למען טיפול בזרים גמורים. מעשה של צדיקים, לא פחות. אלא שאז הם הופכים למחלקת גביה וניהול חשבונות מול מערכת סבוכה, מסורבלת וחסרת יעילות.
אם הייתי רוצה להרחיק לכת אז הייתי אומרת שבכלל צריך להפוך את השיטה. לתת להם הרבה יותר כסף, לבקש מהם להגיש דו"ח כל כמה חודשים ואם הם קיבלו יותר ממה שהם הוציאו אז שהמדינה תעסוק בגביה מהם ולא כפי שזה היום.
אבל אני לא ארחיק לכת, שהרי אנחנו יודעים שאנשים שלקחו לביתם ילד מוגבל בשכלו ו\או מעוות ו\או נכה ו\או עיוור וכד' הם הרי ה-אנשים (בהא הידיעה) שמועדים לפורענות ולעושק של המדינה ולכן אבקש בשמם רק בקשה קטנטנה אחת:
תנו להם בבקשה להגיש דוח מרוכז אחת ל-X  זמן מול גורם אחד בלבד שיקבל את הבקשה במייל ויהיה מחויב לדאוג תוך זמן סביר (חודש? או שהגזמתי לגמרי?) שהם יקבלו את הכסף.
את כל הבלגן ההיסטרי של הבירוקרטיה המגעילה שהם יצרו שינהלו הגורמים השונים בינם לבין עצמם מאחורי הקלעים.
בתודה מראש!
מיכל


3 תגובות

עוד מסיפורי "המיטה המעופפת"

בימים האחרונים הרשת גועשת מסיפורי המיטה הזוגית שהותקנה בטיסת ראש הממשלה ואשתו להלווייתה של מרגרט תאצ'ר בלונדון.
התקנת המיטה ייקרה את הטיסה בכמעט חצי מיליון ש"ח (מ-300,000$ ל-427,000$) וזאת בתקופת קיצוצים וגזירות על כיסו של הציבור.
(למשל כאן: http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3602237,00.html)

ואני אומרת ש…

בכל הסיפור הזה, אותי מרגיזה בעיקר קהות החושים של עובדי הציבור.
בימים כתיקונם, אינני נוטה להאמין כמעט לשום דבר שאומר רה"מ הנוכחי, אבל במקרה זה אני דווקא חושבת שזה כנראה נכון שכשביקש את הדבר הזה לא ידע שמדובר על תוספת מחיר כל כך מנקרת עיניים. יחד עם זאת, אני מצפה שמישהו מהנמצאים סביבו ועובדים עבורו, יטרח לומר לו את זה מבעוד מועד. הבעיה, שכאשר אתה מתעסק כל כך הרבה זמן ב"כספי משלם המיסים" ובסכומי עתק, אז חושיך קהים לנוכח הוצאה קטנה וזניחה של כ-130,000$ (כ-4 שנות עבודה לאדם העובד בשכר הממוצע במשק). כל כך קהים עד שאף אחד לא חושב לשאול את שאלת התם האם זה אכן מחויב המציאות, ולו רק בגלל העניין התדמיתי, ציבורי (שהרי בתוך "גלגלי התקציב" העצומים זה באמת "טיפה בים").
אגב, אני מניחה שחושיו של רה"מ קהים בעצמם והוא היה מהנהן ומאשר את ההוצאה גם אילו היה קם אותו "צדיק" ומניח אותה לפתחו, אבל זאת כבר ספקולציה שלי.
(תוך כדי מחשבותיי על הנושא הזה פתאום הדהים אותי לחשוב שגם מחיר הטיסה, ללא המיטה הזוגית, הוא בלתי נתפס. אנחנו, פשוטי העם, טסים ללונדון ב-600$-700$. מי שידו משגת, ישלם עבור מחלקת עסקים, בערך פי 3 (אני חושבת), אבל רה"מ טס במחיר שהוא פי 500 יותר מפשוטי העם. האם המכפלה העצומה הזאת של המחיר היא מחויבת המציאות? אין לי מושג. האם עלויות "מטוס רה"מ" (בדומה לקיים בארה"ב) לא היו מחזירות את עצמן לאורך עשרות שנים אם כל טיסה, ולו הקצרה ביותר, היא כל כך יקרה? לא יודעת).