שמעתי אתמול בערוץ הכנסת את ח"כ איציק שמולי מדבר על משהו שהמם אותי כל כך, עד שבדקתי ומצאתי שמדובר בנושא שנדון מזה זמן, והנה מה שאמר ח"כ שמולי על כך לפני כחצי שנה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות (דיון מתאריך 24.6.15), ושהעתקתי עבורכם מהאתר של הוועדה (ההדגשה היא שלי. מ"ז):
"… אנשים הצטרפו להסדרים הקולקטיביים [של ביטוח סיעודי] במשך שנים ארוכות דרך מקומות העבודה, הצטרפו ואמרו להם דבר פשוט: בואו תקנו ביטוח סיעודי. אומרים לאנשים "ביטוח סיעודי", מה הם חושבים? בואו נבטח את עצמנו מכאן ואילך עד לזיקנה כדי שנהיה מוגנים. רק מה שכחו לספר לאנשים? שיש סעיף קטן וקטלני באותיות הקטנות, שאומר דבר פשוט: לחברות הביטוח מותר לבטל את ההסכמים, או לשנות אותם, אחת לשלוש שנים או אחת לחמש שנים.
מה יצא מזה? בזמן שאני באתי והצטרפתי להסדר בגיל 30… ושילמתי במשך שנים רבות, כל חודש, 300-400 שקל, כל חודש, חמש שנים ועשר שנים, ו-15 וגם 25 שנה, פתאום כשהגעתי לגיל 60, ובמקרה נזקקתי לשירותי חברת הביטוח, קרה דבר מופלא: באה חברת הביטוח ואמרה: אני לא מעוניינת להמשיך את הפוליסה, אני לא מעוניינת להמשיך את הכיסוי הביטוחי...
מיליון ישראלים חתמו על הדבר הזה ואתם מעזים להגיד שכל הסיפור הזה, תכליתו שאנשים לא ידעו לקרוא את מה שהם חתמו עליו? אז אני אגיד לכם מה הסיפור. הסיפור הזה לא על אנשים שלא יודעים לקרוא. הסיפור הוא על חברות ביטוח שחומדות, כי הן יכולות להרוויח פי עשרה… והסיפור היותר-חמור הוא על רגולטור שנרדם בשמירה, במקרה הטוב, או מעל בתפקידו במקרה היותר גרוע".
(הפרוטוקול המלא כאן: https://oknesset.org/committee/meeting/10042/)
ואני אומרת ש…
לפעמים אני חושבת לעצמי שהעובדה שאני יושבת לי פה מול המקלדת ואתםן בוהים/ות במסך, במקום להיות במחאה חברתית המונית ברחוב, היא פשוט מעוררת פלצות.
הקלות הבלתי נסבלת שבה בעלי הכוח (במקרה זה חברות הביטוח) עושים שימוש מ-ז-ע-ז-ע(!!) בכוח שלהם.
הקלות הבלתי נסבלת שבה חסרי הכוח (במקרה הזה כולנו) מופקרים לחלוטין ע"י מי שצריך לשמור עלינו (במקרה הזה המפקח/ת על הביטוח שמעל בתפקידו. לא, שמולי, הוא לא נרדם. הוא מעל).
הקלות הבלתי נסבלת הזאת, מעוררת אצלי תימהון כל פעם מחדש.
אני פשוט לא מבינה איך אנחנו ישנים/ות בשקט בלילה. בחיי.
קריאת המציאות שלי אומרת שהעתיד שלנו, הביטחון העתידי שלנו, הבריאותי והכלכלי, כל אלו מונחים על שברירי שברירים זעירים.
כל ה"ביטחון" הזה יכול להימחץ ולהיעלם בשנייה אחת של שרירות לב ושל חוסר אכפתיות של א.נשים שהמושג הקפיטליסטי "שורת הרווח" עבורם היא לא ה"שורה התחתונה בניהול העסק שלהם" אלא ערך עליון שמבטל ומחליף כל ערך אחר.
במצב כזה, כאמור, ההמשך הרגוע שלנו בשגרת יומנו הוא פשוט פלא בעיני.
ההתעלמות שלנו מהכוחנות, מהדורסנות, מההפקרות ומההסתכלות הצרה הזאת של בעלי ההון שלא רואה א.נשים ממטר, היא חוסר אחריות אזרחית (של כולנו) מן הדרגה הראשונה.
ומה התוצאה של ההתעלמות הזאת?
התוצאה היא אלימות לכל דבר ועניין. אלימות שמופעלת כלפי כולנו.
כי לזרוק מבוטחים מהפוליסה, בדיוק כשמתקרב המועד בו מתקיימת האפשרות שהם יזדקקו לה.
לזרוק מבוטחים ששילמו במהלך השנים עשרות אלפי שקלים מתוך דאגה אמיתית לעתידם, זאת בדיוק אלימות (למרות מה שמר עידן קבע בעניין – ראו פוסט קודם שלי כאן).
וכל זה עוד לפני שדיברנו מה הסיכוי של אלו שזכו להישאר בפוליסה לממש את זכויותיהםן (רמז: נמוך מאד), וכמה קשיים יערימו עליהןם חברות הביטוח (רמז: המון) וכמה חזק ידרכו עליהם (רמז: חזק מאד), ובאיזה עומק של בוץ וטינופת הם יגררו אותם (עדיף לא לחשוב על זה) עד שיואילו, אם יואילו למלא את ההתחייבות מצדם ולתת למי שזכאי את מה שהוא/היא זכאי/ת לו.
אז למה זה ככה?
כי ככה. כי אפשר. כי אנחנו טיפשים/ות, ועסוקות/ים, ועצלנים/ות ושותקות/ים. אז אנחנו חוטפות/ים. ובגדול.
ואני אומרת ש... 