ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

למה לי חינוך עכשיו?

הארגון הכל כך חשוב אסל"י (ארגון סרט לבן ישראלי), שהוא חלק מתנועה כלל-עולמית של גברים הפועלים למיגור תופעת האלימות נגד נשים, פרסם פוסט חשוב מאד של בחור בשם טל זגורי, שבו הוא מסביר מדוע איננו מצטרף למסיבות רווקים שיש בהן חשפנית.
הנה ציטוט אחד מהפוסט:
"בתיאוריה, מדובר על אתנחתא קומית, על בחורה צעירה שמגיעה לוילה, מצוידת בחיוך יותר מזויף מהקשר של נטלי עטיה ואיציק זוהר, שכל מטרתה בחיים היא לשמח/להביך/לחרמן את החתן לעתיד ולדאוג לצחוקים לכולם על הדרך. בפועל מדובר לרוב בנשים שנקלעו לעבודה הזאת, ובדיוק באותה מידה יכלו להגיע לזנות. יש להן בוס שלא משלם להן במקרה הטוב, ושוכב איתן במקרה הרע. גם אם ישנו אחוז קטנטן של נשים שעושה את זה מבחירה מלאה ומדרך לגיטימית להתפרנס, הרוב הגדול עושה את זה מתוך מצוקה כלכלית קשה והיעדר אפשרויות העסקה".
(הפוסט המלא כאן: http://bit.ly/1HzxWur
מתנצלת על הפרסומת המטריפה שיש שם. אם יש לכםן קשרים באונלייף תמסרו להן בבקשה שזה בלתי נסבל(!!)).

ואני אומרת ש…

מי מכםן שרוצה להפסיק לטמון ראשו/ראשה בחול, ובאותה הזדמנות גם להפסיק לתת יד לתעשיית הפשע האלימה והמתועבת הזאת, מוזמן/ת לחנך, באופן פעיל ויזום, את בנו/בניו לקבל וליישם את אותה החלטה בדיוק שקיבל זגורי.
לא! אי אפשר להניח ש"הוא מבין לבד". זה מחייב ממש שיחה איתו.
לא! אי אפשר לזרוק לו את זה באגביות בין לבין. זה מחייב ממש שיחה איתו.
לא! אי אפשר בווטסאפ. זה מחייב ממש שיחה איתו.
כבר אמרתי שזה מחייב ממש שיחה איתו?
מה קרה? מה נלחצתםן? מישהו שכח לספר לכםן שלהיות הורה זה ממש לא קל.
בקיצור… יאללה, תעשו טובה לעצמכם ולחברה שאנחנו חיים בה, וגשו לעבודה.
אה, עוד משהו קטן אבל חשוב.
באשר לציטוט לעיל, יש לי שני תיקונים לדבריו של זגורי:
במקום
"יש להן בוס שלא משלם להן במקרה הטוב, ושוכב איתן במקרה הרע"
צריך להיות
יש להן בוס שלא משלם להן במקרה הטוב, **ואונס** אותן במקרה הרע"
ובמקום
"הרוב הגדול עושה את זה מתוך מצוקה כלכלית קשה והיעדר אפשרויות העסקה"
צריך להיות
"הרוב הגדול עושה את זה מתוך מצוקה כלכלית קשה, **תקיפות מיניות שעברו (וממשיכות לעבור)** והיעדר אפשרויות העסקה".


6 תגובות

האדם מחפש עצמאות

אחי כתב כל כך יפה על הסוגיה של "מהי עצמאות בעיני" (כלומר בעיניו), אז בחרתי עבורכם פסקה אחת מתוך הפוסט שלו:
"קראו לי נאיבי, הזוי ואוטופיסט חסר תקנה (ואם אני באמת כזה, אני מקווה שלא אשתנה אף פעם), אבל העולם שאני מדמיין ורוצה לחיות בו הוא עולם ללא גבולות, שבו אנשים יכולים לעבור בקלות ממקום למקום, לפגוש אנשים חדשים ולתקשר איתם ללא מחסומים וללא דעות קדומות.
במובנים מסוימים, העולם היה כזה פעם, טרם עידן הלאומיות – כך למשל הגיעו גלי ההגירה העצומים לאמריקה והתאפשרה תחילתה של נדידת היהודים לפלשתינה – אבל כיום נראה שבני אדם נוטים יותר ויותר להסתגר בטריטוריות מובחנות, להכריז על "עצמאות" (שכבר כתבתי פה למעלה את דעתי עליה) ואז להקיא מתוכם את הזרים והשונים, או לפחות להסתייג מנוכחותם. לפעמים נדמה שביום שבו יפסיקו מדינות להכריז על עצמאותן והתבדלותן, אז תתאפשר עצמאות אמיתית וחופש לבני האדם עצמם".
(את הפוסט המלא שלו תוכלו לקרוא כאן: http://bit.ly/1aVdaHI)

ואני אומרת ש…

ברצוני לחזק את דבריו אבל מזווית מעט אחרת.
הבעיה המרכזית, כפי שאני רואה אותה, היא עצם קיבועה של העצמאות כאידיאל וכשאיפה נשגבת של בני אדם ומדינות כאחד.
תחשבו כמה השאיפה לעצמאות מרגישה לנו טבעית ומובנת מאליה עד שאיננו עוצרים לחשוב על זה אפילו. מה? מי לא רוצה להיות עצמאי?
ועכשיו תעצרו רגע.
ותחשבו שוב.
תחשבו אחרת.
תחשבו האם לא הייתם שמחים (כמוני) לחיות בעולם שיישא על נס דווקא את התלות ההדדית במקום את העצמאות.
עולם שיגדיר את התלות ההדדית כאידיאל וכשאיפה נשגבת של בני אדם ומדינות כאחד וישתית את ערכיו ומדיניותו עליה.
עולם שבו תלות הדדית לא תהיה דבר שנבהלים ממנו, נלחצים ממנו, שבזים לו, שרואים אותו בתור חולשה, עול, מגבלה וחסם.
עולם שמבין שהאסוציאציות שתלות הדדית מייצרת ומקרינה על כולנו הן למשל שוויון, עזרה, אכפתיות, דאגה, שותפות גורל, סולידריות ושאר מילים יפות שתראו כמה קשה ליישם אותן בעולם של אינדיבידואליסטים עצמאיים בלתי נלאים. בעולם שמלא ב"אני ואפסי עוד".
איך כתב אחי? (לא, לא, אל תחפשו את זה בפסקה שהעתקתי. תטרחו ותקראו את הפוסט המלא)
"כנראה שהמרחב היחיד שאפשר לייחס לו עצמאות וחופש, הוא זה המשתרע בין אוזניי".
אז הנה, שיתפתי אתכם במחשבות, שאיפות ובחלומות שיש לי שם במרחב העצמאי שמשתרע בין אוזניי.
מי ייתן ויום אחד הם יתגשמו. לפעמים חלומות מתגשמים.
אתם יודעים.


5 תגובות

מי צריך לימודי מגדר?

אז דף הפייסבוק האהוב עלי ביותר, ״פוליטיקלי קוראת״, שיתף כתבה של ירדן סקופ מהאתר של ״הארץ״ שעוסקת בהיעדרם של לימודי מגדר, ובמיעוט המורות (7 במספר) שמלמדות מגדר.
הנה הציטוט שהן בחרו מתוך הכתבה:
״בסמינר הקיבוצים נערך בחודש שעבר בפעם הראשונה טקס יוצא דופן שבו הוענקו תעודות הוקרה – "אות החלוצה" – לשבע המורות היחידות המלמדות מגדר כמקצוע מסודר בישראל. למרות ריבוי ההטרדות והפגיעות המיניות בבתי הספר, למרות שכל תלמידה שואלת את עצמה איך משפיע לבושה על הדרך שבה היא נתפסת ונערים ונערות נדרשים לברר עם עצמם מהי בעצם הסכמה ולמרות התעוררות הדיון בנושא שוויון מגדרי והיחס לנשים בכלי התקשורת — כיום ניתן ללמוד מגדר רק בארבעה בתי ספר, שלושה מהם ממלכתיים ציבוריים ואחד בית ספר דמוקרטי ייחודי״.
הנה הקישור לפרסום של ״פוליטיקלי״ שמכיל בתוכו את הקישור לכתבה ב״הארץ״:

ואני אומרת ש…

לא צריך לימודי מגדר.
בום טראח! היקום קורס לתוך עצמו!
טוב, אל דאגה (או אל תמהרו לשמוח), אינני כופרת במשנתי הסדורה. אני רק מנסה להבהיר משהו.
אני שמחה, מעריכה ונרגשת מהעובדה שיש כמה נשים יקרות (באמת) שעושות, מבחינתי לפחות, עבודת שירות חברתי יוצאת מגדר הרגיל בכך שהן מלמדות מגדר. זה חשוב, זה יקר ערך וזה נפלא 🙂 אבל יש עם זה בעיה 😦
בעיה מערכתית שלא קשורה להתגייסותן האישית המבורכת למען המטרה הזאת.
מסגור של נושא המגדר כ״שיעור״, כ״מגמה״ וכד׳ הופך את זה לנושא שקל (מדי!) להפוך אותו למשהו צדדי, זניח ושולי. משהו שרק כמה משוגעים, או בעיקר משוגעות לדבר, עוסקים ועוסקות בו.
מגדר איננו נושא.
מגדר הוא החברה שלנו.
מגדר הוא תפיסה, חשיבה, ביקורת.
מגדר הוא כל כך שקוף, כל כך טריוויאלי ומובן לנו מאליו שכדי שהוא לא יהיה כזה הוא חייב לבוא לידי ביטוי בכל(!) שיעור ושיעור.
כשלומדים ולומדות היסטוריה ולא מוזכרות שם (כמעט) נשים ופועלן.
כשלומדים ולומדות ספרות ויצירתן של נשים (כמעט) ולא מובאת שם לידי ביטוי.
כשלומדים ולומדות מחשבים ולא יודעים שזה תחום שפותח וקודם ע״י נשים.
כשלומדים ולומדות אמנות בלי לדעת שהיו (ועדיין יש) ציירות ופסלות ויוצרות.
כשלומדים ולומדות פילוסופיה בלי לדעת שהיו (ועדיין יש) הוגות.
אז כמה טוב יכול לצאת מזה? מעט מאד.
טוב, טוב, די, תעשו לי טובה, כל אלו מכם שאין להם שמץ קמצוצו של מושג (ולא באשמתכם. פשוט למדתם במערכות חינוך מעוותות מיסודן), שחררו אותי מהקשקושים של ״לא היו נשים ב…וב… וב…״ וגו׳.
יש לי חדשות (מסעירות) לספר לכם – היינו שם, עודנו כאן ונמשיך להיות.
תאמינו או לא, אבל נשים עשו היסטוריה, נשים כתבו ספרים, פיתחו את המדע ואת הטכנולוגיה, ציירו, פיסלו, יצרו ואפילו ״התפלספו״ ופיתחו רעיונות מדהימים. כן, כן. ממש ככה.
ולא רק שהן עשו את כל זה הן עשו את זה כנגד כל הסיכויים. הן עשו את זה מול כוחות אדירים של הדרה, של השתקה, של דחיקה הצידה ושל התעלמות. הן עשו את זה במחיר של ביטויי כעס, זלזול וביזוי ואפילו השפלה. אבל הן עשו את זה.
נכון. היום הדברים השתנו מעט. אבל מעט מדי. והעובדה שכל הדברים האלו שעשו ועושות נשים לא שזורים בתכניות הלימודים היא אך ורק, ואני מדגישה, אך ורק תוצאה של המשך תהליך ההדרה וההתעלמות ארוך השנים והדורות, ולא שום דבר אחר.
אז לא, לא צריך שיעורי מגדר, צריך להנכיח את פועלה של החברה כולה בכל תחומי הלימוד. מה זה צריך? חייבים!
חייבים להנכיח את ההדרה וההשתקה הזאת כדי שהיא תיפסק.
וצריך גם צריך לדבר על אי השוויון ועל האפליה ועל חוסר הצדק ועל המוסר הכפול שאת כל זה, לפי מה שאני מבינה, עושות (לפחות במוצהר ובשיעור ייעודי לכך) אך ורק 7 מורות מתוך למעלה מ-100,000.
וחבל מאד שכך.
אגב, הקטע שהכי אהבתי בכתבה זה את הסיכום שלה:
״קודיש וייכרט (מורה למגדר וספרות שרואיינה בכתבה. מ״ז) מצביעה גם היא על הפער המגדרי המובנה במערכת: "דפדפנו עם התלמידים בספר היסטוריה של המאה ה–20, ומצאנו רק שניים־שלושה שמות של נשים. בספרי מתמטיקה תמיד הגברים הם אלה שנוהגים מחיפה לתל אביב והנשים הן אלה שמוציאות כסף על בגדים. אם באמת יכניסו מגדר למערכת החינוך יצטרכו לשנות את כולה, וזה יעשה מהפכה. יכול להיות שזה קצת מפחיד את המאובן הזה".

ועל זה אני אומרת ש…

לא ״יכול להיות שזה קצת מפחיד את המאובן הזה״ אלא ״בוודאות שזה הרבה מאד מפחיד את המאובן הזה״ וזה חלק גדול ומהותי של הבעיה.


השארת תגובה

אישה השמיעי קול

הלכתי שלשום לאירוע באוניברסיטת תל אביב, שהוגדר כדיבייט בין פמיניזם ליברלי לפמיניזם רדיקלי.
בפועל, זה היה פאנל ולא דיבייט, אבל לא אהיה קטנונית כי ממילא אין לי כוונה להיכנס לכל מה שהיה שם אלא למקד, כהרגלי, את המבט לאמירה אחת ספציפית שנאמרה שם.
אחת משתי נציגות הפמיניזם הליברלי, הייתה העיתונאית טלי חרותי סובר, והיא הדגימה את ההבדל בין נשים לבין גברים, מנקודת מבטה כעיתונאית שמחפשת מרואיין/ת, וכך היא אמרה (לא ציטוט מדויק, רק שחזור מהזיכרון המקרטע שלי):
כשאני מתקשרת לגבר ואומרת לו שאני רוצה לראיין אותו, הוא מיד מסכים. הוא מסכים עוד לפני שאני אומרת לו על מה הראיון. לעומת זאת, כשאני מתקשרת לאישה היא מבררת לפרטי פרטים על מה הראיון ובד״כ תגובתה היא ״תראי, זה לא בדיוק בדיוק הנושא של הדוקטורט שלי וזה גם לא בדיוק בדיוק מה שאני עוסקת בו יום יום ב 15 שנה האחרונות…״, ובסוף היא מוותרת ולא מתראיינת.
לאחר הדגמת ההבדל פנתה חרותי סובר בקריאה נרגשת לנשים ואמרה:
אני מבקשת מכן, לא לוותר, אל תפנו את הבמה לאחרים, כי אחרים יעלו לבמה וישמיעו את קולם, אז השמיעו אתן את קולכן.

ואני אומרת ש…

כבר ציינתי כאן בעבר שאני קוראת אדוקה של טלי חרותי סובר, ואוסיף ואציין שברוב המקרים אני מתחברת לדבריה, אבל כאז כן עתה אני חשה חובה לתקן ולחדד את מסריה לכיוון הראוי והרצוי בעיני.
על תיאור הסיטואציה אין עוררין. ברור שחרותי סובר יודעת על מה היא מדברת, ואני כאישה שבתוך עמה היא חיה יודעת בדיוק איך החברה והתרבות שלנו יוצקת בגברים את הביטחון לענות את התשובה לעיל, ואיך היא לא בונה מספיק את הביטחון של נשים לעשות כן.
אלא מה?
את קריאתה הנרגשת של חרותי סובר לנשים, הטומנת בחובה מידה קטנה של "האשמת_נשים_שכל_חטאן_מתמצה_בהפנמת_מכבש_ מסרים_חברתיים_ תרבותיים_רב_רבדים_וארוך_דורות_ושנים״, הייתי דווקא ממירה בקריאה נרגשת לעיתונאים/ות ואנשי/נשות התקשורת.
להלן קריאתי:
פניתם לראיין אישה? היא נמנעת מלהתראיין מתוך חשש שאיננה ה-ה-מומחית בתחום?
ובכן – אתם ואתן תשנו את העולם.
אימרו לה שהיא כן ה-מומחית (שהרי בגלל זה פניתם אליה, לא?). הסבירו לה ששמעתם עליה, שראיתם אותה ואת מה שעשתה, שקראתם מה שהיא כתבה ושהיא מתאימה לכם בול לראיון ושיש לה בדיוק את כל מה שצריך עבור הראיון הזה (שהרי אתם המראיינים אז אתם יודעים, לא?).
אנא מכם, השקיעו את הזמן והאקסטרה מאמץ הנדרש להבהיר לה למה דווקא היא צריכה להתראיין וכמה זה חשוב לכם להשמיע דווקא את קולה.
מספיק עיתונאים/ות מחוייבים/ות שישקיעו את המאמץ הזה יכולים לעשות שינוי.
טוב, טוב, טוב…
לכל המצקצקים שם בשורה האחרונה, אתם חושבים שאני לא שומעת אתכם? שומעת גם שומעת.
שומעת ומבינה שאתםן שואלים/ות את עצמכם ״מה הפמיניסטית הזאת חושבת (עוד פעם) לעצמה״?
"איך היא באה (עוד פעם) עם הדרישות האלו שלה לאקסטרה מאמץ, הפעם מהעיתונאים/ות שממילא עובדים/ות קשה ולא מתוגמלים/ות כיאות"?
ובכן, אנחנו חיים בחברה, למען השם!! בחברה.
ב-ח-ב-ר-ה.
חברה!!! מה לא ברור כאן?
אנחנו לא אוסף של פרטים, אנחנו לא אוסף של אישה ועוד אישה שצריך לפנות אליה אחת אחת ולבקש ממנה לשנות את התנהגותה. לא יקרה כלום (כלומר, יקרה הרבה מאד, דברים טובים) אם קבוצת אנשים בעמדת כוח (ועיתונאי שמחפש/ת מרואיין/ת הוא לגמרי בעמדת כוח) יכירו ביכולת הקבוצה שלהם לעשות שינוי, ויתגייסו לשיפור ולתיקון של החברה בה הם חיים.
כאילו, מה יקרה? ממה אתם/הם פוחדים כל כך? שחלילה תהיה לנו כאן לפתע חברה שוויונית יותר? הו, האימה.
ואולי זה תמצית הליברליזם והרדיקליזם (לפחות בהקשר הנקודתי הזה).
ההבדל בין תפיסת האדם כפרט בפני עצמו שאין בלתו שהרי כל אחד הוא פרט חופשי שיכול/ה לעשות את הבחירות וההחלטות הנכונות לו (להתראיין או לא להתראיין) לבין הבנת אחריותנו כחברה כלפי החברה. כבעלי כוח כלפי מושתקי הקול. ההבנה שאנו נדרשים ומצופים לזהות בכל הזדמנות את המצבים והמקרים בהם אנחנו כבעלי הכוח במצב מסוים, יכולים להצעיד אותנו עוד צעד אחד קטן לכיוון הנכסף של שוויון (נניח שיש דבר כזה).
אגב, חרותי סובר אמרה יפה ונכון באותו פאנל, שכאשר אישה, מנהלת, עומדת בפני הכרעה בין מועמד למועמדת לתפקיד, ששניהם טובים באותה מידה, אז לדעתה היא צריכה לבחור את האישה כאקט של העדפה מתקנת.

ועל זה אני אומרת ש…

אני לגמרי מסכימה איתה, וזאת אכן קריאה חשובה כלפי נשים מנהלות, אך אני רק מבקשת ״טלי קורה מבין עינייך״ והפני את הציפייה והקריאה לקחת יוזמה ולהעדיף העדפה מתקנת בהבאת קולותיהן של נשים והנכחתם בתקשורת, גם לעמיתייך עמיתותייך במוסד בו אתם עובדים ולא רק לנשים עצמן כפרטים.
הערה לסיום: באמת שאין לי מושג, אך כולי תקווה שחרותי סובר עצמה, כפמיניסטית, דווקא עושה את האקסטרה מאמץ הנדרש לשכנע מרואיינות להתראיין, אבל אם אכן כך הוא הדבר אז הייתי מאד שמחה לו דבר זה היה בא לידי ביטוי באותו פאנל גם במסר ובקריאה הגלויה והפומבית שלה.


3 תגובות

ילדך חלה? נפצע? יש לנו פתרון בשבילך

קראתי השבוע, במדור "דעות" של "הארץ", את הפוסט "סופרוומן מתה (מעייפות)" שכתבה טלי חרותי סובר.
מאחר וזה קצר (וקולע) למדי, העתקתי לכאן (כמעט) הכל, אבל עבור העסוקותים מביניכםן הדגשתי את החלקים שחשוב לי שתקראו לפני שממשיכים/ות הלאה:

התבטאות אומללה היתה השבוע למנכ"לית מרכז הפיתוח של קודאק בישראלעינב אהרוני־יונס. "אנחנו סביבה תומכת נשים" היא אמרה… "נשים יכולות לצאת מהעבודה ב–16:00, לקחת את הילדים מהגן, ואחרי שהם הולכים לישון להמשיך לעבוד ולנהל, נגיד, שיחת ועידה עם ארצות הברית. זה לא משנה אם את עובדת מהבית כי הילד חולה, או אם את בסינגפור".
אהרוני־יונס התכוונה מן הסתם לומר שהיא מנהלת סביבת עבודה גמישה, שלא מתגמלת על פי שעות משרד, אלא על פי ביצועים. למעשה, היא הראתה שוב איך נשים יורות לעצמן ברגל. "הסופרוומן עוד כאן", אומרת לנו אשה שמנהלת 300 עובדים בחברת היי־טק, היא תעבוד, היא תלד, היא תטפל. למרבה המבוכה, אהרוני־יונס לא שואלת שאלה כמעט טריוויאלית בעולם עבודה מודרני: איפה לעזאזל אבי הילדים? למה הוא לא נשאר בבית כשהילד חולה?
בישראל המסורתית רק 5% מכלל האוכלוסייה הן נשים חד־הוריות, שבאמת צריכות לאסוף את הילדים בארבע מהגן ואולי להמשיך לעבוד בלילה בשיחת ועידה. לרוב הילדים יש גם אבא. אבל נראה שלתפיסת המנכ"לית, הגבר־האב לא צריך לעצור את יום העבודה. בשנת 2014, מאה שנים אחרי המהפכה, האם היא זו שאצה־רצה אל הגן?
נשים, גם מנכ"ליות בתחומים טכנולוגיים שהיו עד לא מזמן גבריים לעילא, טרם הפנימו עקרונות בסיסיים של פמיניזם. שוב ושוב הן נכנעות להנחה החברתית, כי הן יכולות להוסיף לעצמן עוד ועוד תפקידים (מנכ"לית, אם לשלושה, אופה את העוגות הכי טובות) ולעשות הכל לבד. אשה היא העבד של העולם, גם כשהיא בכירה בהיי־טק.
בעולם שבו גברים כבר מזמן לא מעשנים מחוץ לחדר הלידה, חייבות נשים להשיל מעליהן את הצורך לרצות, לוותר על תפקיד האשה המושלמת ולתת לגבר המושלם למלא את חלקו. "הורות שוויונית" קוראים לזה.
אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, לא היתה מעזה לדבר רק על ה"נשים שיכולות לצאת בארבע". במקום זאת, היא היתה מדברת על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה". לא כצ'ופר, חלילה, כתפישת עולם.
לפעמים נשים הן האויבות הגדולות ביותר של הניסיון הנשי לחיות חיים נורמליים. כמנהלת מצליחה, כאשה וכמעסיקה, ראוי שעינב אהרוני יונס תזכור שהסופרוומן מתה (מעייפות). תנו לאב להיות אבא.
(הועתק מכאן: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2518933)

ואני אומרת ש…

כקוראת אדוקה של כל מה שכותבת טלי חרותי סובר יש לי הפעם תיקון קטן לדבריה ואני מתייחסת למשפט אילו הכירה מנכ"לית קודאק את המושג, [הורות שוויונית]…" וגו'.
אז זהו, שאני אישית ממש לא הייתי רוצה שזה מה שתדבר עליו מנכ"לית קודאק, וגם לא חבר מרעיה ה"מעסיקים", ולהלן מה שאני הייתי רוצה לשמוע:
אילו הכירו המעסיקים את המושג, [בני ובנות אדם] הם לא היו מעזים לדבר על "הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה" אלא על "מעסיקים שמבינים שהעסק שלהם ישרוד גם בשעה שמי מעובדיהם מטפל/ת בביתו בילד/ה חולה".
כן, כן, Simple as that. אבל איפה אנחנו ואיפה זה?
על מנת לנסות ולקרב את "ביאת המשיח" הזאת אנסה להתחיל ולחלחל כבר מעכשיו את המסר שלי יש להעביר ל"מעסיקים" בהקשר הזה:
1) לחלק מהעובדים שלכם יש ילדים. עובדה נתונה.
2) ילדים חולים מעת לעת. נקודה. סימן קריאה.
3) ילדים חולים זקוקים למבוגר, עדיף הורה, שיטפל בהם. כאילו, דה.
4) טיפול בילד חולה הוא משימה אחראית, תובענית, מורכבת ובעלת חשיבות גבוהה ביותר. חוזרת על זה – חשיבות גבוהה ביותר!
5) המשימה של ביד אחת למדוד לילד/ה חום, ביד השניה לתת תרופה, ביד השלישית לשלוח אימייל ללקוח, ביד הרביעית לקנח לילד/ה את אף וביד החמישית לענות לטלפון מקולגה מהעבודה, היא משימה שלא מותאמת ל"קונספט" הזה שנקרא בן/בת אדם. נקודה. סימן קריאה.
אי לכך ובהתאם לזאת, אם הקמתם ובניתם עסק שלא יכול לשרוד היעדרויות של עובדים שלוקחים על עצמם משימה כה חשובה, ובעיקר כה בלתי נמנעת של טיפול בילד/ה חולה, אז אנא מכם התכבדו וסגרו את העסק שלכם כי הוא לא עונה לא על הצרכים הכי הכי בסיסיים של בני ובנות אדם.
הצחקתי אתכם, הא? זה לא ממש אכפת לכם, נכון? כן. הבנתי. זה כנראה מסביר הכל. בעיקר את סולם הערכים הנהדר שלכם.
כולנו מכירים כמה וכמה מעסיקים שלא נותנים מענה לצרכים בסיסיים של בני ובנות אדם, אלא שהעובדה שהחברה שלנו, לצערי הרב, לא מקיאה, דוחה, מוקיעה ומגדירה אותם כעבריינים זה רק בגלל שהחברה הזאת עדיין לא התעוררה מתרדמתה ולא הבינה את המשמעות של זה שיום אחד זה יפגוש גם אותה, אותנו, כל אחד ואחת מאיתנו.
אגב, תוך כדי החשיבה (שלא לומר, ההתעצבנות) שלי על הנושא, נזכרתי שמדי פעם מספרים לנו בעיתונות מהי ה"עלות למשק הישראלי" של ימי מחלה, ו/או כמה ימי עבודה אבדו כתוצאה מימי מחלה שלוקחים עובדים.

ועל זה אני אומרת ש…

אני כל פעם מחדש לא מצליחה להבין מה זה החארטה הזה.
החישובים הללו, טומנים בחובם הנחה סמויה, כאילו יש כאן איזה שהוא 100% ימי עבודה שחלק מהם הלך לאיבוד רק בגלל שעובדים (חוצפנים שכמותם) לוקחים ימי מחלה.
אבל זאת לא המציאות.
המציאות [של בני ובנות אדם] היא שהםן חוליםות מדי פעם, ולכן ה-100% האמיתי צריך להיות זה שכבר קוזז ממנו איזה שהוא ממוצע של ימי מחלה שאנחנו לוקחיםות מעצם היותנו בני ובנות אדם וההתייחסויות לעלויות הללו צריכות להיות ביחס לממוצע הזה (השנה לקחו יותר, שנה שעברה פחות).
צורת התייחסות כזאת משקפת הבנה (שכנראה לא מתקיימת היום) לפיה ידוע לכל הנוגעים בדבר, שמדובר בבני ובנות אדם שלעיתים חולים יותר ולעיתים פחות, ולא במכונות שמעיזות לקרוא תיגר על מפעיליהן ו"לעלות להם כסף" ו/או "לזרוק להם ימי עבודה לפח".


השארת תגובה

הורסת המסיבות

אז לפני כשבוע החלטתי להתחיל ולשים קץ לתופעת הבדיחות הגזעניות / שוביניסטיות / סקסיסטיות / פוגעניות (לא למחוק. אין מיותר) שזכו בחודשים האחרונים למקום של כבוד בקבוצת ווטסאפ בה אני נמצאת יחד עם חברים וחברות יקרים ויקרות מאד לליבי.
אחרי חודשים של שתיקה, כתבתי בקבוצה שאני מבקשת שיפסיקו עם זה כי אני רגישה לזה ולא נעים לי להיות בקבוצה שמגחיכה את בנות מיני על בסיס יומיומי.
התגובות בווטסאפ היו מינוריות, אך כמה ימים אחרי זה, כשנפגשנו כקבוצה במציאות הפיזית ולא במרחב הווירטואלי, אז זכיתי למנת הזלזול ה"הו כה צפויה" על מיכל ש"סירסה" את כל הגברים בקבוצה (ממש ככה), ובתוספת של רמיזות עבות על השתייכותי לזן של "הורסות המסיבות". (החיים קשים חברים מסורסים שלי. תתמודדו! אההה, קשה לכם להתמודד בעולם בלי הביצים שלכם? אוי אוי אוי. לא נורא! זה רק יקל עליכם להבין את ההתמודדות שלי ואת נקודת המבט שלי על החיים).
והנה אני קוראת לי כתבה שחלק מכותרת המשנה שלה היא "מחקר חדש מוכיח: נשים משלמות מחיר על גילויי אסרטיביות במקום העבודה בעוד גברים זוכים לשבחים".
ובהמשך הכתבה מספרים לנו ש:
"התוצאות [של המחקר] היו חד־משמעיות: מתוך 94 משובים שקיבלו נשים וכללו ביקורת, ב–71 משובים (75%) הביקורת טענה כי על העובדות להוריד פרופיל. סוג כזה של ביקורת הופיע פעמיים בלבד במשובי הגברים".
(כאן: http://www.themarker.com/career/1.2490529)

 ואני אומרת ש…

ממש אין צורך שתמשיכו לקרוא את הפוסט הזה במידה ואתם שייכים/ות לאלו שיודעים/ות לתאר את תנועת מעגל הקסמים שמתקיימת בין שני החלקים של הפתיח שלי. כלומר,
בין
בדיחות שוביניסטיות חוזרות ונשנות בווטסאפ שמגחיכות נשים (ואת תכונותיהן) ושאינן מושתקות
לבין
המצב הנוכחי בשוק העבודה ההייטקיסטי שבו – נשים לא מרוויחות כמו גברים / לא מגיעות בו לדרגות הניהול / לא מהוות בו 50% מקרב העובדים / ושרבות וטובות שכן עובדות בו מתייאשות ועוזבות.
(נא לא למחוק את המיותר, כי אין, וגם לא להביא לי דוגמה של השכנה שלכם שהיא מנהלת מצליחה בהייטק כי היא ממש לא מייצגת את הסטטיסטיקה).
ובכן…
מכירים/ות את הדרישה שאומרת Equal pay for Equal work?
היא נשמעת מאד סבירה ובסיסית, נכון? שני בני אדם שעושים אותה עבודה זכאים לאותו שכר. הגיוני.
אבל יש סייג לדרישה הזאת, והוא, שלפי החוקים ב"עולם החוזים האישיים" (שההייטק הוא חלק מהעולם הזה) אני יכולה לעשות את אותה עבודה ולהרוויח פחות משום שאני פחות מוערכת ממישהו אחר שעושה את אותה עבודה במקביל אלי. סבבה. גם הגיוני.
רגע! אבל איך קובעים מי מאתנו מוערך יותר? שמחה ששאלתם.
בדיוק בשביל זה פיתחו עבורנו (בין השאר) את שיטת ה"משוב השנתי לעובד".
שיטה "אובייקטיבית" במסגרתה אני והעמית שלי מוערכים על עבודתנו ושעל פיה גם ייקבע שכרנו והקידום שלנו.
נו, אז איפה הבעיה?
הבעיה מתחילה בכך שאת שיטת ה"משוב האובייקטיבי" אפשר להשליך לפח כאשר ברגע אחד אנחנו נותנות מקום ולגיטימציה להגחיך (על בסיס יומיומי, כאמור) נשים שיש להן את אותן תכונות שאצל גברים הן תכונות מוערכות ומתוגמלות, וברגע הבא אנחנו יושבות מול המנהל שלנו, מקבלות ממנו משוב שלילי על התכונות האלו וכתוצאה מכך זוכות להעלאה זעומה בשכר ו/או לא מקודמות.
נו? "נפל האסימון"? מצליחים/ות עכשיו לראות בעיני רוחכם/ן את מעגל הקסמים שדיברתי עליו?
עדיין לא?
לא נורא, הנה הוא כאן לפניכם/ן במלוא תפארתו:
גבר מעלה בדיחה שמגחיכה אסרטיביות של נשים -> מקבל אישור ולגיטימציה מכל מי ששותק/ת ו/או מלייקק/ת ו/או מעלה בדיחה דומה -> הולך לעבודה -> קורא לעובדת שלו לקבלת המשוב השנתי -> מבקר אותה על האסרטיביות שלה בעבודה -> מעניק לה שכר נמוך משל עמיתה (האסרטיבי, כל הכבוד, גבר, תמשיך כך!) -> פותח את הווטסאפ -> רואה בדיחה שהעלתה מישהי בקבוצה ושמגחיכה אסרטיביות של נשים -> מקבל אישור ולגיטימציה -> מעלה בעצמו בדיחה שמגחיכה אסרטיביות של נשים -> מקבל אישור ולגיטימציה מכל מי ששותק/ת ו/או מלייקק/ת ו/או מעלה בדיחה דומה -> הולך לעבודה -> קורא לעובדת שלו לקבלת המשוב השנתי…
יש מבין?
מקווה מאד שכן.


2 תגובות

בא לברך ויצא מקלל

לפני כשבוע קראתי, במעין אקט מזוכיסטי שכזה, את מגזין ״ליידי גלובס״ (אל תדאגו בקושי שרדתי חמישית ממנו, וגם זה במאמצים עילאיים). לשמחתי הרבה יצא מזה משהו טוב, וזה שהקריאה הזאת סיפקה לי חומר לשני פוסטים.
את הראשון אפשר לקרוא כאן והנה השני בסדרה.

להלן הגיגיו של אלי משה, מנכ"ל היטאצ׳י ישראל, כפי שטרחתי להקליד עבורכם מתוך מדור הקוראים כותבים של המגזין, שכן לצערי (או שמא יש לומר, לשמחתי) לא מצאתי את הטקסט המכונן הזה ברשת:
"בולמות את עצמן"
"בראיית העולם שלי, אין תפקיד שגבר עושה שאישה לא יכולה למלא. במקרים רבים היא גם תעשה את התפקיד בצורה טובה יותר, בעיקר בזכות פתרון בעיות שלא נובע מאגו ואינטליגנציה רגשית ברמה הרבה יותר גבוהה. לכן רצוי שגברים בתפקידים בכירים יפתחו את הצד הנשי שלהם, או שימצאו לצדם אישה להתייעץ איתה.
פריצת הדרך שﬠליה מדבר הטור הפותח בגיליון "50 המשפיעות" הייתה ותמשיך להיות, תלויה באישה עצמה, ללא קשר לסביבה שלה. מעט מאוד נשים מצליחות, כמו מנכ"לית האוצר שהוזכרה בטור, לנהל קריירה וגם לנהל חיי משפחה. מרביתן מפסיקות את הקריירה או נעצרות בתהליך הקידום מתוך בחירה אישית.
רק השבוע הודיעה לי העוזרת האישית שלי שהיא עוזבת על מנת לטפל בילדים. בחורה בת 37, מוכשרת במיוחד, החליטה לסיים קריירה. בתפקידי הקודם, לאחר שמונה שנים, עזבה בחורה שהרוויחה משכורת נאה כדי להישאר בבית ולטפל בילדים.
פורצות הדרך הן בעיקר נשים שבחרו בקריירה, ומוכנות לשלם את המחיר – ההגשמה האישית שלהן היא הקריירה. קשה מאד למצוא נשים לתפקידים בכירים, לא בגלל שהן פחות מוכשרות, אלא בגלל שיש מעט שמוכנות לשלם את המחיר הזה, ויש מעט מאד שיכולות, באופן ראוי להערצה, לשלב משפחה ועבודה קשה".
אלי משה, מנכ"ל Hitachi Data System

ואני אומרת ש…

יש לי רק מילה אחת לומר למר אלי משה הנכבד: תנוח!
טוב, ברור לכם שאני סתם משקרת ושיש לי הרבה מילים לומר לו.
אינני מכירה את אלי משה (וגם גוגל לא סיפק לי לצערי הרבה מידע עליו) ולכן הרשו לי לגייס לצידי את הסטטיסטיקה ולהניח בסבירות גבוהה במיוחד שהעובדות הבאות אינן מתקיימות לגביו:
אלי משה מצליח, באופן ראוי להערצה, לשלב אבהות, ניהול משק בית וקריירה כך שהוא….
גם מנכ"ל של חברה בינלאומית.
וגם לוקח חופשת לידה, בכל פעם שנולד לו ילד.
וגם מעורב בארוחות הצהריים של ילדיו ובהסעתם לחברים, לחוגים, מסיבות והצגות.
וגם נשאר איתם בבית כשהם חולים.
וגם שוהה בחברתם לצרכי שיחה, משחק ובילוי, לפחות שעתיים ביום, אם לא יותר.
וגם זמין להם כל היום לייעוץ, עזרה במצוקות, לתמיכה ולעידוד ולמענה לשאלות ובקשות.
וגם קונה להם בגדים, משחקים, צעצועים ומתנות לימי הולדת (כולל ארגון ימי ההולדת).
וגם דואג לבית שיהיה נקי, מסודר, שטוף ונטול אבק.
וגם אחראי לכיבוס הכביסה, גיהוצה, קיפולה והכנסתה לארון.
וגם עורך את הקניות בסופר.
וגם מבשל ארוחות (בוקר, צהריים, ערב, חג, שישי ושבת) ודואג שיוגשו לשולחן ויפונו ממנו.
וגם שוטף את הכלים ודואג לסדרם בארונות.
וגם… וגם… וגם…
אתם הבנתם את זה?
אלי משה איננו בולם את עצמו כלל ועיקר. חס וחלילה, אלי משה שייך לפורצי הדרך.
אלי משה הוא גבר גבר שמצליח בהכל, כולל הכל, באופן ראוי להערצה.
האמת? ממש מחמם לי את הלב לראות את גברי החיל של היום.
הגברים ה"הו כה מצליחים" שגם מנהלים בית, גם מטפלים בילדים וגם פורצים את הדרך ומגיעים לעמדה בכירה של מנכ״לות חברה בינלאומית.
והכל כמובן בלי לבלום את עצמם, חלילה, אלא אך ורק מבחירה אישית שלהם המתקבלת בתוך סביבה פתוחה המשאירה חופש אינסופי ושוויון מוחלט לכל איש ואישה באשר הם לעשות בחירותיהם האישיות ככל שיתאוו ויחפוץ ליבם. (Yeah, right כבר אמרנו?)
אז, תנוח, אלי משה.
תנוח, כי זה מאד קל לעבוד מאד קשה (ואני בטוחה שכך אתה עושה) בזמן שעול עצום ורב (כן, כן, עצום ורב) לא רק שאינו מוטל על כתפיך אלא אף שקוף מעיניך.
תנוח, כי זה נורא קל לא להצטרך לפרוץ את הדרך מהסיבה הפשוטה שאחרים כבר פרצו לך אותה רק בגלל שיש לך… אה… נו….זה… ובכן, כרומוזום Y.
תנוח, כי זה קל במיוחד ״להעריץ את הנשים שמשלבות משפחה ועבודה קשה״ בשעה שאתה שייך ל-50% מהאוכלוסייה שאיננה נדרשת ואיננה מצופה לשילוב הזה כלל ועיקר.
תנוח, כי האמת? מאד ברור לי כמה קל, פשוט ונאיבי, מנקודת המבט שלך, לא לראות את חוסר האיזון וחוסר השוויון המובנה בדבריך, כאשר אתה בא להשוות בין אלו שנדרשות ומצופות, ע״י החברה והסביבה (וממש לא מבחירה אישית), לשילוב המורכב (והבלתי אפשרי(?)) שאותו אתה מכנה ״בלימה עצמית״, לבין אלו שאינם נדרשים לו ובאופן (ממש לא) מפתיע מצליחים להתקדם בעזרת מה שאתה מכנה "בחירה אישית".

הערה לסיום: אם אני טועה בענק וכל העובדות שציינתי לעיל אכן מתקיימות באופן אישי אצל אלי משה, אז אני מורידה את כובעי בפניו ואומרת לו:
״טיעוניי הכלליים עדיין תקפים גם בהינתן טעות בהנחת היסוד שלי עליך. אז תנוח״.


השארת תגובה

מה היה קורה אילו…

לפני כמה ימים קראתי בפייסבוק את הפוסט להלן שנכתב ע"י מישהו (שאינני מכירה) בשם Oded Rosen.
זה חלק ממה שכתב עודד:
"אין שום זוית שאני אצליח לצלם בה בצורה שלמה את מה שאני רואה מולי כרגע, אבל אני יכול לספר לכם:
בצד אחד של תחנת האוטובוס – פרסומת של בר רפאלי וגופיה; בצד שני פרסומת של גבר שרירי ובושם. איזה מזל שממש מולם יש גם שני שלטים שמספרים על חדר כושר חדש ועל ניתוחים פלסטיים.
ככה סתם, שתרגישו טוב על הבוקר עם איך שאתם נראים.
לדעתי, שימוש בדוגמנים ודוגמניות ״מושלמים מדי״ זו ״הבחירה הקלה״. המפרסמ/ת לא צריך להתאמץ: החזה של הדוגמנית יעשה את העבודה. לא צריך לספר למה המוצר טוב יותר מאחרים, לא צריך להיות שנונים, לא צריך להיות קשובים לצרכי הציבור. פשוט להביא דוגמנית, אקדח מים ולוקיישן יוקרתי.
יש הרי ״מותג״ שצריך לשמור על התדמית שלו, וזה הדבר החשוב היחיד. לא דברים כמו החומרים מהם עשוי המוצר, האם הוא יחזיק לאורך זמן, באילו תנאים מייצרים אותו והאם לילדה בת ה-13 שתופרת אותו במפעל יש יום חופש פעם בשבוע או לא…."
(הפוסט המלא כאן: http://on.fb.me/1t56c8w)

ואני אומרת ש…

החשיבה המרתקת מחוץ לקופסה, שהפגין עודד בשתי השורות האחרונות בקטע שציטטתי, מעניקה לי הזדמנות לחלום ולצייר תמונת עולם דמיונית(?) שאני שמחה מאד לחלוק אותה איתכם, מתוך תקווה שתצטרפו גם אתם לחלום שלי על חברה טובה יותר לכולנו.
אנשים רבים נוטים לבטל את הרעיון שעולם הפרסום משפיע על הפצה ועל השרשה של תפיסות חברתיות.
הטענה המרכזית, של אותם שוללים ומבטלים, היא שעולם הפרסום משקף מציאות ולא משפיע עליה ובוודאי שלא יוצר אותה.
אנשים רבים (וביניהם, אגב, גם נשים רבות) גם מתקוממים ושוללים בכל תוקף את הטענה לפיה החפצת נשים על גבי שלטי החוצות ובמסכי הטלוויזיה/הקולנוע/המחשב מחלחלת עמוק לכל תחומי חיינו ופוגעת (קשות!) בנשים ובחברה כולה.
אבל אחרי שקראתם את הרעיון של עודד נסו לדמיין את תמונת העולם הבאה:
דמיינו לכם, שעולם הפרסום, מיד בראשיתו, היה בוחר לקדם מוצרים דווקא ע״י שימוש בערכים של חמלה, עזרה, ערבות הדדית ואכפתיות. (השתגעתי לגמרי, הא?)
דמיינו שבמקום לעשות שימוש בנשים ובכל חלקי גופן בכל שיווק של כל מוצר שהוא על פני האדמה, היו מוכרים מוצרים דווקא ע״י הדגשת העובדות הקשורות לערכים שציין עודד בצורה יפה  – כמה משלמת החברה לעובדיה, איפה הם חיים, לאיזה תנאים סוציאליים הם זכאים, מה טיב החומרים שהחברה משתמשת בהם, האם המוצר נוסה על בע״ח, מה עושה אותה חברה מסחרית למען הקהילה, איך היא לא פוגעת באיכות הסביבה ועוד ועוד.
כן, אני יודעת שזה מאד קשה אבל נסו, רק לרגע, למחוק מהראש שלכם את כל הבר רפאליות ואת כל הציצים, שמיצים, הליקוקים, מבטי הפיתוי המצועפים והנשים השדופות שגונחות מהנאה צרופה למראהו של לק/בושם/בגד/ארטיק/u name it.
עכשיו תנסו (רק תנסו, בבקשה) להכניס במקום זה תמונת עולם שבה חברות מסחריות נאבקות על תשומת לב הצרכן (ועל ארנקו), דרך שכנוע שלו שהן משלמות יותר מאחרים לתופרת של הבגד שהם רוצים שתקנו, או שהם ידידותיים לסביבה באופן מיוחד וכד׳.
ולסיום תדמיינו שזאת הייתה האופציה היחידה המוכרת לנו של שיווק מוצר, החל מהיום הראשון שבו נולד עולם הפרסום.
האם למי מכם יש ספק באשר לסוג המסרים שהיו מחלחלים לחברה שהייתה מתפתחת בעולם המדומיין הזה?
האם מי מכם באמת מאמין שמסרים אלו לא היו נכנסים לראשם ולראשן של בני ובנות הנעורים ומבהיר להם מה באמת חשוב בחיים ועל מה הם צריכים לשים דגש?
האם מי מכם חושב שלא היינו רואים את ערכי החמלה, העזרה, הערבות הדדית והאכפתיות מקבלים את המקום הראוי להם בחברה?
לי אין בכך שום ספק בזה!!
ובהתאמה, אם נחזור לעולם האמיתי (יש ברירה?), אז גם אין לי שום ספק באשר להשלכות ולמשמעויות של עולם הפרסום בתצורתו (הפוגענית והמקוממת) הנוכחית.


תגובה אחת

מוניתה

לפני כשבועיים, במסגרת לימודיי באוניברסיטה, נפגשנו עם אישה מדהימה בשם אורה לוי.
למי שלא מכיר ולא יודע, אורה לוי, הקימה בארץ את מוניתה – "רשת מוניות הנשים הישראלית".
(שימו לב למילה "רשת", שזה מה שזה, כלומר לא מדובר ב"תחנת מוניות" כפי שאתם מכירים אלא ב"רשת").
אורה, שמעבר להקמת הרשת וניהולה היא נהגת מונית בעצמה, סיפרה לנו איך עשתה את המהפך בחייה מ-30 שנות הוראה לבעלת "רשת מוניות" שכל הנהגות בה הן נשים (60 במספר, כיום, עם שאיפה ל-600).
השוני ב"רשת" של אורה, לעומת "תחנה" הוא למשל בשיטת ה"התחשבנות" מול הנהגות – במקום לשלם לתחנה תשלום קבוע (ולא נמוך בכלל), שאין בינו ובין מה שמרוויח/ה נהג/ת המונית ולא כלום, אז אצל אורה משלמות לה הנהגות 5% מהכנסותיהן, בהתבסס על אמון.
בנוסף לאמון, מנהלת אורה את הרשת מתוך גישות של שירות איכותי, שיתוף, הקשבה ואפילו אקולוגיה, כשלנגד עיניה עומדת כל הזמן החשיבות של מתן האפשרות לנשים להתפרנס בכבוד.
זה ה"אודות" של דף הפייסבוק שלה:
"מוניתה – רשת המאגדת נהגות מונית בישראל,  במטרה להעניק מענה לכל פונה ולשפר את תנאי עבודת הנהגת".
(כאן: https://www.facebook.com/pages/%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA%D7%94/184402898291204).
וחשוב לא פחות, ואולי יותר, מה שמניע את אורה זה לא רק הכסף שתרוויח, אלא קודם כל הרצון הפנימי החזק שלה לעשות שינוי חברתי ולנהל עסק שפועל לא רק מתוך ההסתכלות הצרה של "החור שבגרוש".

ואני אומרת ש…

אין ברירה, אני פשוט חייבת להצדיע לאישה המדהימה הזאת.
למה?
כי להקים את מוניתה זה הכי "לעשות פמיניזם" בעיני.
מה זה עבורי "לעשות פמיניזם"?
ובכן, קודם כל זה לא מה שרבים מכם חושבים.
"לעשות פמיניזם" זה לא "לשרוף חזיות", זה גם לא "לא לגלח ת'רגליים", וזה אפילו לא "להיפטר מגברים ומהר ו/או להפוך אותם לסמרטוטים" (יאללה, צאו מזה חבר'ה, חשבתי שהתקדמנו. אתם ממש לא בכיוון).
"לעשות פמיניזם" בשבילי זה לפקוח לנו את העיניים ולעזור לכולנו לדמיין עולם אחר, חברה אחרת, מציאות אחרת וזה בדיוק מה שאורה עושה.
נתחיל בזה שהגברים, רובם ככולם, ששומעים על מוניתה מתוודעים פתאום למשהו שנשים מכירות היטב וזה המשמעות של להיכנס למונית ולהיות שם לבד עם גבר זר (בעיקר בלילה). פתאום גברים נחשפים לשיקולים שעושה כל אישה במצב הזה, לדברים מהם היא חוששת ולמה היא חשופה.
כלומר, מה שאורה עושה זה לעזור לנו לדמיין עולם אחר. עולם שבו לכ-ווווו-ל-ם, נעים, נוח ובטוח להיכנס למונית, ולא רק ל-50% מהחברה.
האין זה עולם טוב יותר? לגברים ולנשים גם יחד?
לדעתי, כן.
אז בואו נמשיך לדמיין.
דמיינו עוד ועוד עסקים שמוקמים, מופעלים, נותנים שירות ומרוויחים כאשר מה שמוביל אותם זאת המחשבה על שינוי חברתי ולא על איך אני מרוויח הכי הרבה, הכי מהר ובלי שאכפת לי על מי אדרוך ו\או את מי אני (אולי) "אדפוק" בדרך ומי ישלם על כך מחיר.
באחת משיחותיי על הנושא נשאלתי על איזה שינוי חברתי בדיוק אני מדברת כשאני מתייחסת לאישה שמעסיקה ומספקת פרנסה רק לנשים ומציעה שירות (בעיקר) לנשים.
ובכן, דמיינו את מוניתה הולכת ותופסת "נפח" ו"נוכחות" ברמה כזאת שאחוזי השימוש במוניות ה"רגילות" הולכים ויורדים (50% מהאוכלוסייה כבר אמרנו?).
מה לדעתכם יעשו נהגי המוניות ובעלי התחנות? בדיוק. צדקתם. הם יעשו שינוי.
הם ישברו את הראש וימצאו את הדרך איך לגרום לנשים לחזור לנסוע במוניות שלהם.
עזבו אתכם ממשרד החינוך ומהרפורמות הגרנדיוזיות שלו (שיהיה להם בהצלחה איתן) כל מה שצריך זאת אורה לוי אחת שעושה חיל ולפתע לאט לאט, ישירות מהשטח יתחילו להנץ להם ניצני שינוי חברתי, חינוכי, התנהגותי.
ועכשיו תדמיינו הרבה "אורות לוי" מדהימות כאלו ותחשבו מה יכול להיות פה.
זהו, מספיק, תפסיקו לדמיין, ובפעם הבאה שאתםן זקוקיםות להגיע מנקודה א' לנקודה ב' ואתםן צריכיםות נהג, אההה… סליחה נהגת שתסיע אתכםן אז פשוט תזמינו לעצמכםן מוניתה ותהיו שותפיםות פעיליםות לשינוי הזה.
(מדור זה איננו בחסות אף אחד. הוא יצא עמוק עמוק מתוך הלב שלי. כן, יש גם דברים כאלו בעולם ה(לא?!) מדומיין שלי).