ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


6 תגובות

היא עשתה זאת מרצונה החופשי

קוראת וקוראת וקוראת על האונס באלנבי 40…
"חרפה במועדון בת"א: לעיני כל, קיימו יחסים עם צעירה שיכורה" זועקת הכותרת בנענע10.
"לאחר סרטון הסקס על הבר: דרישה לסגור את המועדון "אלנבי 40"" מספרים לנו במעריב.
"המשטרה השלימה בדיקת סרטון המתעד מין מול קהל עם צעירה שתויה במועדון בתל אביב" מעדכן אותנו עיתון הארץ.
"הצעירה טוענת כי עשתה זאת מרצונה החופשי" – חוזרים ואומרים ומדגישים וחוזרים ואומרים לנו בתקשורת.
(לא מביאה לכם קישורים הפעם. פשוט תגגלו "אלנבי 40" והחרא יצוף מעצמו).

ואני אומרת ש…

המילה הראשונה עליה אני רוצה להתעכב בהקשר הזה היא "יחסים".
למה?
כי היא הופיעה בכל הכתבות – "קיימו עמה יחסים", "קיימה יחסי מין" – והיא מילה חשובה להמשך דבריי.
אוי לנו, ואבוי לנו שכך מוגדרים אצלנו בחברה "יחסים", "יחסי מין".
עד כמה אפשר לזהם את המילה הנהדרת הזאת "יחסים", "יחסי מין"?
אז מסתבר שהרבה מאד.
מילים/מושגים שאמורים לייצג ולקפל בתוכם ערכים של הדדיות, כנות, כבוד, קירבה, חמלה, חום ואהבה אלא שאז לוקחים אותם ומשליכים אותם על האירוע המבחיל הזה ומטנפים אותם.
"אבל היא עשתה זאת מרצונה החופשי"
"הנערה הזאת קיבלה בדיוק את מה שרצתה"
"יש סבירות גבוהה יותר שהיא קיימה עם כל הגברים יחסי מין מרצונה החופשי"
"זכותה של אשה בגירה לעשות כרצונה עם גופה גם אם לנו יש סטנדרטים אחרים לחלוטין"
(ציטוטים נבחרים מתוך עשרות ומאות הדיונים שמתקיימים בימים אלו ברחבי הרשת החברתית).
מרוב דיבורים על הזכויות של הבחורה הזאת ועל הרצונות שלה והסטנדרטים שלה שכחנו ולגמרי התבלבלנו שלא היא מושא הדיון שצריך להתקיים.
הדיון שצריך להתקיים הוא על דמות החברה שבה אנחנו רוצות/ים או לא רוצים/ות לחיות.
"כשאני נוסע 160 קמ"ש בכביש ומזגזג בין המכוניות זה גורם לי לריגוש ולזקפה. אחחח… זה נהדר. זאת הבחירה שלי לאיך שצריך לחיות".
"אני ממש אוהב ללכת ברחוב, לשלוף את הזין שלי ולנפנף איתו לעוברים ושבים. או בעצם, לעוברות ושבות. שאז זה הרבה יותר כיף ומרגש. זה הסטנדרט לפיו אני חי".
"עישון זה העונג העילאי שלי. ועישון בקולנוע, באוטובוס, במטוס ובמסעדה זה משהו שאני עושה מתוך רצוני האישי, בחירתי הפרטית והכיף הגדול שלי".
(זיוני שכל דפוקים שהמצאתי הרגע מראשי הקודח).
בפעם האחרונה שבדקתי, ראיתי שיש לנו הגבלת מהירות נסיעה (למרות שיש כאלו שנסיעה מהירה זה הכיף שלהם), ויש לנו כללי לבוש ברחוב (למרות שיש אנשים שהבחירה החופשית שלהם זה ללכת ערומים) ואפילו באמסטרדם כבר לא מעשנים במסעדות ובתחבורה הציבורית. זה הסטנדרט. מי היה מאמין.
בפעם האחרונה שבדקתי אז להתארגנות שלנו בחיים חברתיים יש מחירים ומגבלות על חופש הפרט, על רצונותיו וביטויי תשוקותיו.
ה-פ-ת-ע-ה!!
בטח לא שמתם לב לזה לפני שקראתם את זה כאן, נכון? בטח נפלתם ברצפה מהגילוי הזה. אני צודקת?
אי לכך ובהתאם לזאת, הדיון כאן, כאמור, איננו הבחורה הזאת, ואיננו ההנאה שלה מגברים זרים שמזיינים אותה בפומבי במשך שעות, ואיננו קשור לבחירה שלה בזה או לרצון החופשי שלה שזה יופץ ברשת ותחת כל ווטסאפ רענן.
זהו איננו הדיון כלל ועיקר.
הדיון כאמור הוא הדיון על דמות החברה שבה אנחנו רוצים/ות או לא רוצות/ים לחיות.
למשל…
מי שרוצה יכול/ה לקנות לעצמו אי, להקים בו מדינה ולחרוט על מגילת העצמאות שלה משפט אחד בלבד – "איש/ה הישר בעיניו יעשה" – וזה יהיה החוק הראשון והאחרון שיחוקק שם. מוזמנים להסתופף באי הזה כל אלו שמאשימים אותי בפטרונות כי אני קובעת "מה כיף ומה לא כיף לנשים אחרות, ואיך הגברים צריכים או לא צריכים לנהוג בהן כשהן שיכורות ומתפשטות", כי שם הם יוכלו לקבוע בעצמם, איש איש לעצמו כמובן, מה בכיף שלו לעשות ומה שבא לו לעשות עם הבחירות והרצונות והתשוקות והסטנדרטים שלו.
אז שיהיה להם בהצלחה עם זה.
(לפחות הם ישחררו אותנו מהנוכחות שלהם כאן).
אבל באיזו חברה אני, נניח, סתם לדוגמה, רוצה לחיות?
חברה כזאת שמלכתחילה אין בה את מועדוני הטינופת כמו אלנבי 40.
חברה כזאת שאם כבר יש בה מועדוני טינופת כאלו אז שכשיאנסו בהם אישה שיכורה יהיה צדיק/ה אחד/ת בסדום שיעשה עם זה משהו בזמן אמת כדי שזה ייפסק ושכל הפושעים יובאו לדין.
חברה כזאת שאם כבר יש בה מועדוני טינופת כאלו אז שכשיאנסו בהם אישה שיכורה ויקראו למשטרה לא יקראו לזה למחרת בעיתון "קיום יחסי מין".
חברה כזאת שאם כבר יש בה מועדוני טינופת כאלו אז שכשיאנסו בהם אישה שיכורה ויקראו למשטרה ובעיתון יכתבו שהיה אונס במועדון טינופת אז אני לא אצטרך להתגונן ולהסביר ולהיות מואשמת בפטרונות ובאליטיזם, ובשמרנות, בגלל שקראתי לזה אונס ובגלל שאמרתי שאני לא רוצה לחיות בחברה שמתקיימים בה אירועים כאלו ובכך (אוי לחוצפה!!) שללתי את החוויה ואת הבחירה של אותה "אישה בגירה בעלת הזכות על גופה".
זהו. זה כל מה שאני רוצה.
מזמינה כל אחד ואחת מכם לחשוב, לדון ולהחליט באיזו חברה אתםן רוציםות לחיות.


השארת תגובה

ה"איך" כן קובע

בעקבות תחקיר של אורלי וגיא על פרשת קצב, הועלה לפייסבוק איוונט בשם ״פמיניסטיות לא מתראיינות אצל אורלי וגיא״.
(למי שהפסיד את "יצירת המופת", בתחקיר פתחו אורלי וגיא את פרשת קצב והעלו תהיות שונות ומשונות על הרשעתו כולל אמירות שהיו הרבה יותר מרמיזות ספקניות לגבי אמיתות העדויות של הנשים השונות בהן פגע ושאותן אנס קצב).
להלן האמירה המרכזית של יוצרות האיוונט:
״בעקבות ההתבטאויות של אורלי וגיא והתחקיר המדהים שלהם על קצב, מתבקשות הפמיניסטיות להדיר רגליהן מהתוכנית״.
ידידתי, ליאור אלפנט, שיתפה את האיוונט והוסיפה עליו את האמירה הבאה:
״אני כמובן מסכימה עם כל מילה, ורוצה להוסיף עוד כמה:
ההדרה העצמית שתעשה (במידה ואכן כך יקרה), תייצב את התוכנית של אורלי וגיא כחסם נוסף העומד בפני נשים וקידום הנושאים החשובים להן בתקשורת. גם אם נדמה כי אנו בחרנו לחסום את עצמינו מהתוכנית (כמו ש"בחרנו" שלא להגיע למקומות נוספים אשר משפילים ומבזים נשים), המצב הוא הפוך. התוכנית הזו, ורבות אחרות, לא מאפשרות לנשים להתקיים ולהתקדם בחופשיות, הן מבטלות את ההזדמנויות שלנו ולא מייצרות אותן, הן מקטינות את הסיכויים שלנו במקום להגדיל אותם. לא להתראיין אצלם אינה בחירה אמיתית, אלא שיקוף של המציאות בה אנו חיות. אורלי וגיא הם אלו הצריכים לבחור אחרת, להם יש בחירה.
לי, בדרך הפמיניסטית שלי, אין״.
אלו הם הדברים שכתב ידיד טוב של ליאור בשתי תגובות שונות על הפוסט:
״אבל לא כל הקטע הוא להציב את האג'נדה שלך, תהיה אשר תהיה, בכל מקום וזמן שרק מתאפשר? אגנ'דה אשר מוגדרת בתודעה הקולקטיבית כאנדרדוגית, לא יודע, לא נשמע כמו הצעד הנכון ביותר… דווקא כדי לתת קונטרה צריך לעשות ההפך מחרם. אבל מה אני יודע״.
״כן אבל להחרים פריים טיים כשאת מקדמת אג'נדה אזוטרית (*SIC), לא ייצר יותר מודעות לאותה אג'נדה. היא סתם לא תהיה שם פשוט. אלא אם כן זה יגרום לתכנית אחרת לרצות לדון בנושא, מה שאני בספק גדול. מן הסתם אג'נדה לא פופולארית תזכה להתנגדויות, זה כל הקטע של לקדם את אותה אג'נדה״.

ואני אומרת ש…

לקחתי על עצמי אתגר גדול, דווקא לא לעסוק בתוכן שתי התגובות לעיל, אלא לנסות ולהאיר את הבעייתיות שיש בסוג כזה של תגובות, כמשהו שמייצג הלך רוח שמוכר לי (לצערי) היטב.
אז מה היה לנו שם?
יוזמות האיוונט, קראו לנשים פמיניסטיות לא להגיע עם אייטמים פמיניסטיים לתכנית של אורלי וגיא.
ליאור, לקחה את האמירה שלהן והרחיבה אותה.
היא הכלילה, ובצדק, את העובדה שכאשר באולפנים יושבים א/נשים שמפגינים/ות מוסר כפול, ספקנות, (צדקנות?) האשמה כלפי קורבנות ושאר מרעין בישין אז זאת בדיוק הדרך בה נבנים החסמים (השקופים לגמרי, אגב) שמייצרים מבלי משים את עמדת הנחיתות לנשים להשמיע את קולן בתקשורת הממוסדת ולהעלות את הנושאים החשובים להן על סדר היום.
אבל מה קרה אז?
בדיוק מה שקורה (כמעט) בכל פעם שמנסות להציג השלכות רחבות יותר שיש על כלל הנשים כתוצאה מאירועים שהם לכאורה, ״סתמיים״ או שנדמים כ״נייטרלים״ או סתם "לא מעניינים".
מיד מתייצב המגיב התורן, המה גם שהוא ידיד טוב של הכותבת כך שאיני חושדת בו לרגע בכוונות זדון (באמת!), וממהר לצמצם את זה חזרה, לא סתם לפמיניסטיות, אלא ל״קבוצת פמיניסטיות עם אג׳נדת שוליים אנדרדוגית איזוטרית״, זאת כאמור בניגוד מוחלט למהלך אותו הובילה ליאור.
אחד הדברים עליהם אני מצביעה מעת לעת, הוא שאסור לנו לשתוק נוכח פרקטיקת ״צמצום ההשלכות והקטנת האירועים״ הפוגעים בנשים.
למה אני מתכוונת? לכל האמירות המוכרות מהסוג להלן – ״אוף נו איתכן, זאת רק פרסומת. מה השלכות חברתיות עכשיו?״, ״נו אז סיפרו בדיחה שוביניסטית. מה קרה? גם נשים צחקו ממנה״, ״איזה תרבות אונס? מאיפה אתן ממציאות את הדברים האלו?״, "יאללה איתך. קיבלת מחמאה. תחייכי, תשמחי ותגידי תודה", ״נו, אז היא דוגמנית רזה. זאת אשמתה? מה הקשר לבעיות של דימוי גוף והפרעות אכילה?״, ״בסה"כ תחרות מלכת יופי. את סתם מקנאה ובגלל זה את מתנגדת״, ״יש גם גברים מוכים / יש גם נשים שאונסות״, ״פורנו? זנות? חשפנות? פגיעה בנשים? מה קשור? מה נסגר איתכן? כולה נשים עם זכות לחופש העיסוק בדיוק כמו כל אחת מכן, אז תנוחו״…
טוב יש לי עוד ועוד ועוד ועוד דוגמאות כאלו אבל זה לא העניין.
העניין הוא, שכל עוד ממשיכים לצמצם אותנו ואת ההשלכות שיש לפרקטיקות מסוימות עלינו, על כולנו, ואנחנו לא ״נותנות בראש״; כל עוד מנסים לדחוק אותנו לשוליים איזוטריים ואנחנו לא דוחפות בכל הכוח חזרה למרכז; כל עוד לא נמשיך ונתעקש לפרוש ולדחוף ולהציג את כל התמונה כולה, על כל המורכבות שלה, כדי להצליח אחת ולתמיד להביא להבנה שזה ממש לא משהו נישתי ואיזוטרי, אלא משהו בעל השלכות רחבות היקף, אז לעולם נישאר ״קבוצת פמיניסטיות עם אג׳נדת שוליים אנדרדוגית איזוטרית״.
אז יאללה בנות, לדחוף! מה נסגר איתכן?
אגב, לאלו מכםן שתוהים/ות מה עמדתי לגבי ״להחרים או לא להחרים״.

אז על זה אני אגיד ש…

אני עדיין לא סגורה על זה.
אני חושבת שבהחלט שווה לחשוב על חלופות נוספות, פרט להחרמה, כי יש משהו בדבריו של ה״ידיד המצמצם״.
פשוט הייתי שמחה לראות את זה נאמר בגישה מעט אחרת ובבחירה יותר מוקפדת של המילים תוך מתן לגיטימציה (וגיבוי?) למהלך ההרחבה שעשתה כותבת הפוסט.


תגובה אחת

למי למי יש יותר כבוד

קראתי היום תגובה בפייסבוק שנכתבה במסגרת דיון עמוק, אינטליגנטי ומעורר השראה (פחחח… נראה לכם?) על פוסט שאיזכר התרועעות של צעירות יהודיות עם צעירים ערביים. זאת הייתה התגובה:
"חג שמח לכולם אני אישית מעריץ של ערבים מהדרך שלהם והקנאות בה הם שומרים על כבוד הנשים והבנות שלהם האם מישהו שהציע להיכנס לקלנסוואה נכנס לשם פעם עם ערביה או נכנס לשם בשעות הערב כדי להתחיל עם ערביה ??????? האם היה חוזר משם???? משום מה להם מותר …. ובנימה זו אאחל שוב חג שמח ושקט".

ואני אומרת ש…

אני אישית הייתי שמחה להעביר מסר חשוב מאד לאותם גברים (שאינני מעריצה כלל) שחושבים טובות על שמירה קנאית של גברים אחרים על כבוד הנשים והבנות (שלהם?). וזהו המסר:
תודה רבה באמת, אבל לא תודה, בבקשה אל תשמור על כבודי. אני יודעת שזה יפתיע אותך מאד, אבל אני בהחלט מסוגלת לעשות זאת בעצמי אז… Back off.
אני מניחה שאתם יכולים לשער את סוג ותוכן התגובות שהיו באותה תכתובת הזויה, שלא לומר פאתטית ורדודה אבל דווקא תגובה זאת גרמה לי, יותר מאחרות, להרהורים רבים ונוגים כדוגמת אלו:
מתי ואיפה בעולם הובילה ה"שמירה על כבוד" של מישהו למשהו חיובי, מעצים, מקדם ומפתח?
מה אותו כותב יודע על המשמעות של להיות אישה ערביה?
מה הוא יודע על ההשלכות של השמירה של גברים ערבים על כבודן של הנשים והבנות שלהם ועוד יותר מכך על ההשלכות כאשר מתעורר החשש (לא ההוכחה. רק החשש) שאותה שמירה על הכבוד הופרה?
האם אותו כותב מודע לתחושת הפטרונות המשתמעת מהשימוש שלו בביטוי "הנשים שלהם" בהקשר בו הוא משתמש בו?
האם יש לו את היכולת להבין עד כמה תחושת הפטרונות הזאת צורמת באוזנה של מי שאליה היא מכוונת?
למה הדאגה והשמירה על הכבוד של בן\בת דת אחת מפני יצירת קשר עם בן\בת דת אחרת נעשית רק ע"י גברים כלפי נשים ולא להפך?
מה זה אומר "משום מה להם מותר?" האם הכותב בעצם מבין ויודע ש"לו זה אסור"? מממ… אז אולי יש כאן בכל זאת צוהר קטן של תקווה.
בקיצור, חושבת שהבנתם את העניין, אבל האמת שמשפט הסיום של אותה תגובה ("ובנימה זו אאחל שוב חג שמח ושקט") העלתה בי את התהייה החשובה מכל:
באיזו נימה בדיוק זכינו לקבל את איחולי החג החמים והכנים של אותו כותב?
האם בנימת הגזענות שהתחפשה לרצון להתקרב ולהיות כמו השונה כמו האחר? או בנימת חושך תרבותי חברתי שחושבת שהיא נימת נאורות? ואולי בנימת הבערות שבטוחה שהיא שיא החוכמה? או בנימת חוסר רגישות באצטלה של רגישות ואכפתיות רבה?
באמת שאינני יודעת. כל נימה עליה אני מסוגלת לחשוב רעה מרעותה.
ובנימה זו אסיים את דבריי ואשאיר אתכם לתהות מהי נימת הסיום שלי.


תגובה אחת

הלקוח תמיד צודק

קראתי היום, בפייסבוק , סיפור שסיפרה מישהי על חוויית שירות מזעזעת שעברו היא ואמה במספרה אליה נכנסו בפעם הראשונה (וגם האחרונה, כפי שתבינו מיד).
הסיפור היה מאד ארוך ומפורט ולכן לא אביא אותו במלואו אלא רק 3 קטעים ממנו שיבהירו על מה מדובר:
"ניכר שלא ממש היה לו חשק לעבוד, תוך טיפול הוא דיבר עם לקוחות אחרים (חדשים), צפה בטלוויזיה, והתעלם לגמרי מהלקוחה אותה הוא מספר, משל הייתה בובה. תוך כדי, הקפיד לומר ללקוחות החדשים מספר פעמים, שהמספרה שלו היא ״מועדון סגור, ללקוחות קבועים בלבד״, ושהוא מתקשה להבין איך הגיעו אליו לקוחות אלה, כי ה״מועדון״ שלו, זה משפחה סגורה, לכל החיים…"
"…גם כשהעירה לו לקראת סיום שהמברשת קצת מושכת לה את השיער, שוב אמר, ״זו לא המברשת, אלא, הטכניקה״… והמשיך בטון מזלזל, ״טוב, מה שתגידי״…"
"…ואז, פתאום הוא מתהפך וצועק ש״ככה זה, זאת הטכניקה שלנו, אם את לא אוהבת זאת בעיה שלך״ ועוד מכביר מילים ומחמם את עצמו תוך כדי, מניף את היד ומצביע על הדלת, ״צאי החוצה, חכי בחוץ״ ממשיך ומנפנף בידיים בזילזול, ושוב צועק, ופתאום מקים גם אותי ודוחף את שתינו כלפי הדלת, תוך שהוא פולט ״גם את, צאו שתיכן מכאן, לא רוצה את הכסף שלכן, תלכו מפה״ בטון מזלזל ומקומם…"
את התגובות שנכתבו לפוסט הזה ניתן לחלק (איך לא) ל-3 סוגים:
1) המלצות על מספרות אחרות בישוב ובאזור.
2) הזדהות עם הכותבת ע"י סיפורים מאנשים שחוו חוויות דומות, אצל אותו ספר (והיו די הרבה כאלו).
למשל אלו:
"…לפני כ 10 שנים הסתפרתי אצלו. הבן אדם שחצן ומעיף רוחות שיכלו לסובב את הטורבינות שברמת הגולן".
"…גם החוויה שלי ממנו דומה לשלך, לפני 8 שנים… נכנסתי אליו למספרה… והוא היה דוחה ברמות יוצאות דופן, ללקוחה ותיקה שנכנסה אחרי הוא נתן את מלא תשומת הלב ויחס חם, ואילו אני, שכל חטאי היה להיכנס אליו בפעם הראשונה, קיבלתי יחס מזלזל והערות מעליבות שנוגעות למשקלי!!! מאז כף רגלי לא דרכה שם…".
3) סיפורים מאנשים שמסתפרים אצלו ודווקא מרוצים, כאשר תגובות אלו כללו כעס גדול על הכפשת שמו.
למשל אלו:
"חשוב לי לציין שמה שאת עושה פה זה בעצם בפשטות לפגוע לבן אדם בפרנסה – אין לדעת מה עבר על אותו אדם באותו היום ובאיזה תקופה רעה בחיים הוא נמצא…".
"מהכרות רבת שנים שלי כלקוחה שלו, המקצועיות שלו אינה מוטלת בספק !!! הוא אמן יודע לעשות עבודתו במקצועיות וביצירתיות. לגבי היחס האישי .. מעולם לא נתקלתי ביחס כפי שאת מציינת… אבל אם כל זה מסכימה עם מה שנכתב כאן, זוהי פרנסה של אנשים ואין לדעת מה עבר עליו באותו יום".

ואני אומרת ש…

יידע כל איש מקצוע, נותן שירות, שפרסום "מפה לאוזן" עובד (היטב) בשני הכיוונים. גם בהמלצות ופרגונים וגם בשיתוף של עובדות לא נעימות, כאשר יש כאלו, ובסיפורה של אותה כותבת היו גם היו.
לאחרונה, חשבתי רבות על תופעת "כיכר העיר" הפייסבוקית שלעיתים קרובות מכפישה, שופטת, סוקלת, מקללת, ומענישה. לאחר שלא הגעתי לידי גיבוש דעה לתופעה בכללותה, הבנתי שההתייחסות פשוט צריכה להיות פרטנית, כל מקרה לגופו.
במקרה זה, אני חושבת שהייתה זאת החלטה נכונה של הכותבת לשתף במה שעבר עליה אצל אותו ספר (על אף שהיא נבהלה מאד ממבול התגובות המטורף ומעשרות ההודעות שקיבלה גם בפרטי).
אני גם חושבת שזה בסדר גמור שהיו כאלו שטרחו לציין שהם מכירים צדדים והתנהגויות אחרות שלו, שכן זה בדיוק מה שיצר את האיזון שאיפשר לכל אחד להחליט מה הוא רוצה לעשות עם המידע שלפניו.
חשוב לי לציין שקוממו אותי במיוחד התגובות מהסוג של "אין לדעת מה עבר על אותו אדם באותו היום".
סליחה! מה זה החארטה הזה? איך אנשים חושבים שמשהו ש(אולי) עבר על אדם, נותן שירות, מהווה הצדקה לפגיעה, העלבה והשפלה של אנשים?
מדובר על מעשים שאין להם שום הצדקה. אם עברו עליו דברים קשים שמערערים אותו עד כדי כך שהתנהגותו מתדרדרת לשפל המדרגה, שיתכבד, יתקשר ללקוחות שהזמינו תור, יסגור את העסק ויפתח אותו מחדש אחרי שיירגע ויוכל לתת שירות כפי שמצופה ממנו.
אגב, למי שלא זיהה, אז מדובר בתופעה בזויה במיוחד, שניתן למצוא (כמעט) מדי יום בעיתונים, בפוסטים ובתגובות בהם הופכים אנשים את היוצרות בין הגורם האלים לבין קורבנו (מקרבנים את הפושע), כאשר במקרים רבים הם עושים זאת מבלי להבין שכך עשו.
מה אני אגיד לכם? מאחלת לו הצלחה בהמשך דרכו.


2 תגובות

פייסבוקו של אדם הוא מבצרו?

קראתי השבוע שרשרת תגובות על פוסט שנכתב בפייסבוק.
הפוסט פורסם ע"י בחורה שעוסקת הן בייעוץ והכוונה של עסקים קטנים איך לעשות שימוש שיווקי נכון ואפקטיבי במדיה החברתית (דגש על פייסבוק כמובן), והן באימון לנשים שילדו את ילדן הראשון ומתן עזרה וכלים להתמודדות עם המציאות החדשה והתהליכים אותם עוברות אימהות צעירות.
אותה בחורה (להלן: "כ"), פעילה כמובן מאד בפייסבוק, ובין השאר היא מפרסמת מעת לעת מיני אמירות, דעות וכד', כאשר לעיתים קרובות היא מבקשת לקבל את דעת הגולשים והתייחסותם לפירסומיה. בד"כ, היא זוכה להרבה תמיכה, השתתפות ו"תוספות" לדעותיה וכיווני מחשבתה אולם השבוע, הדיון שהעלתה, בעניין מנכ"לית בית הנשיא שהלכה לפגישת עבודה יום לאחר הלידה, קיבל תפנית אחרת.
אחת המגיבות (להלן "ר"), שציינה שאיננה מכירה את "כ" באופן אישי, העירה לה "מי את שתשפטי אותה?".
מכאן התגלגלה שרשרת תגובות שנסבה סביב אי הסכמה בסיסית ביניהן.
בשלב מסוים ציינה "ר": "…לא מקומי לשפוט אותך. בוא נאמר שהייתי חושבת פעם, פעמיים ושלוש לפני שהייתי ניגשת אליך לאימון אחרי פידבק כזה".
תגובתה של "כ" הייתה: ""ר" יקרה את כותבת על הקיר שלי…אל תשכחי את זה. זה כמו להיכנס לבית של מישהו ולרדת עליו בבית שלו".

ואני אומרת ש…

פייסבוקו של אדם הוא ממש איננו מבצרו.
הדבר האחרון שהייתי מצפה מיועצת מדיה חברתית, ש"מחזיקה" בפרופיל שלה למעלה מ-1500(!) חברים, ושנוהגת לייצר ולעודד שיח במדיה החברתית זה שהיא תשווה את הכתיבה על קיר הפייסבוק שלה לשיחה ולהתנהלות בתוך ביתה פנימה.
התייחסויותיה של "ר" היו בעיקרן ענייניות לעצם הדיון, לא מתלהמות ולא פוגעניות מדי. ברור שלא נעים לשמוע פידבק של "אם זוהי גישתך אז לא הייתי בוחרת בך כמאמנת" אבל לפי הבנתי זוהי דווקא דוגמה קלאסית של אחד מסוגי המצבים ש"כ" אמורה להכין את לקוחותיה להתמודדות איתו.

לפני הרבה שנים לימדה אותי מישהי חכמה, שכל מייל שאני שולחת בארגון, אפילו אם מכותב בו עובד\מנהל אחד בלבד, עלי לכתוב אותו כאילו אני שולחת אותו לכלל עובדי ומנהלי החברה.
הדבר הזה נכון, בעיני, גם לגבי כתיבה על הקיר שלך בפייסבוק. עליך לכתוב אותו כאילו אתה מפרסם אותו לכלל קוראי העברית הקיימים בפייסבוק, ובה בעת להיות מוכן להשלכות ולמשמעויות שנגזרות מהדבר הזה, ולא להתייחס לכך כאל דבר שאמרת בשיחת רעים בסלון ביתך.

לסיום, משהו שמצא חן בעיני, במוסף הארץ היום ונראה לי מתאים לסגור איתו את הפוסט הזה.
במדור שלהם שנקרא "ועדת המדרוג" בפינת ה"נמוך רע" הם מקטלגים "אנשים ש…".
השבוע הם ציינו בפינה הזאת "אנשים שמתרגשים כשחודרים להם לפרטיות באינטרנט" (-: