נשק נשק תרדוף

בעקבות גל הפיגועים האחרון עלו נושאים שונים לסדר היום, וביניהם הדיון בשאלה עד כמה יש להקל או להקשות על האפשרות של אזרחים לקבל רישיון לנשק.
הסיבה להעלאת הנושא, דווקא בהקשר זה, נובעת מכך שבגדול התפיסה המובילה היא שנוכחותם של יותר בעלי נשקים במרחב הציבורי יכולה להקטין את הנזק של פיגוע.
להלן דוגמה לשיחה אחת שהתקיימה בנושא בתכנית "מה בוער" של רזי ברקאי בגלי צה"ל.
בפתיח לשיחה ציטט רזי ברקאי את ניצב בדימוס אריה עמית, מי שהיה מפקד מחוז ירושלים, שהתראיין אצלו קודם ואמר ש"המצאות של נשק אישי בידיים שלנו [האזרחים] במקומות האלה יכולה גם להרתיע וגם לנסות ולהתגבר על אירועים כפי שהיו הבוקר" (הפיגוע בבית הכנסת בשכונת הר נוף).
מתוך ניסיון להקיף ולהציג את הנושא מכל הכיוונים, זומנו לשיחה שלושת הדוברים להלן, כאשר כל אחד מהם תרם כמובן את זווית הראיה שלו.
להלן רוח הדברים של כל אחד מהדוברים:
תת ניצב בדימוס מאיר בן שי, בעבר ראש אגף האבטחה באגף המבצעים במשטרה, הסביר איזה מוסדות ציבור מחויבים להציב אבטחה (בתי כנסת לא מחויבים) והבהיר שתקנות שמאפשרות ליותר אנשים להסתובב עם נשק לא משנים מהיום למחר כי "צריך שאנשים ירצו וצריך שהם יעברו הכשרה יותר ארוכה ממה שהם עוברים היום".
יעקב עמית, הממונה על רישוי כלי ירייה במשרד לביטחון פנים, נתן מידע על כמות הרישיונות שמאושרים מדי שנה וסיפר על התהליך, השיקולים והקריטריונים לקבלת רישיון נשק ועל השינויים שחלים בהם כל הזמן. כמו כן עדכן שלאור המצב יצאה יום קודם הנחיה מהשר לביטחון פנים, שקובעת ששומרים בחברות אבטחה, שמחויבים כיום להפקיד את הנשק לפני הליכתם הביתה, יחזרו לשאת אותו בתקופה הקרובה.
ליאור נדיבי, בעבר קצין משטרה ובהווה מזכיר העמותה לקידום תרבות הנשק, הביע את מורת רוחו מהעובדה שהמדיניות היא "לצמצם לצמצם לצמצם" (כדבריו) את מתן הרישיונות לנשק לאזרחים וטען שהאגף לרישוי כלי ירייה מערים קשיים מכוונים בפני אזרחים שמסיבה כל שהיא מאחרים בחידוש רישיון הנשק שלהם או שיש בעיה כל שהיא עם הנשק שלהם. הבעיה המרכזית מבחינתו היא ש"הם [האגף לרישוי כלי ירייה] לא רוצים שיהיה נשק בידי אזרחים".
ולמי שמתעקש/ת לוודא שהכל אמת לאמיתה ו/או שחלילה לא הוצאתי את הדברים מהקשרם מוזמן/ת להאזין לזה כאן:
http://bit.ly/1uhnpZf
(שעה שניה של "מה בוער" מתאריך 18.11.14 החל מדקה: 32:00)

ואני אומרת ש…

אני מברכת על השיחה הזאת שזימנה עבורי את ההזדמנות להמחיש לכם את משמעותה של "הטמעת חשיבה מגדרית", או במקרה זה את תוצאותיה והשלכותיה של "אי הטמעת חשיבה מגדרית".
ובכן, כאשר אני, כמי שהחשיבה המגדרית כבר מוטמעת בה, מקשיבה לשיחה כזאת, אז מעבר לעניין שמעורר בי התוכן שלה, אני מתעניינת בנוסף ובעיקר גם בתוכן שנעדר ממנה.
האם מי מכם יודע לנחש, לשער לחשוב איזה תוכן נעדר מהשיחה הזאת? איזו זווית משמעותית לא כיסה רזי ברקאי בהעלותו לדיון נושא כה חשוב של מתן יותר/פחות רישיונות נשק לאזרחים?
יש ניחושים?
רמז: קשור למגדר.
נו?
עדיין מחכה.
מישהו?
מישהי?
טוב, אעזור לכם.
אנא קראו בעיון את הפסקה הבאה מתוך "דו"ח זכויות האדם בישראל – תמונת מצב 2013" שהוציאה "האגודה לזכויות האזרח בישראל":
"…בתוך הבית, נשק אבטחה ונשק קל בכלל, מאיים במיוחד על נשים. על פי קואליציית "האקדח על שולחן המטבח", מבין קורבנות כלי הירייה במרחב הביתי, לנשים יש ייצוג-יתר; בכל מרחב אחר, גברים מהווים רוב עצום בין נפגעי הנשק הקל וקורבנותיו. מחקרים מהעולם מצביעים על כך שתדירות מקרי הרצח של נשים עולה מאוד בבתים שיש בהם כלי ירייה, וכי במקומות שבהם הוחמרו החקיקה והאכיפה בנושא רישוי הנשק, פחת משמעותית מספר מקרי הירי בנשים…". (ההדגשות הן שלי)
(כאן: http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2013/12/State2013he-ch9.pdf)
אוקיי. כולי תקווה שכעת אתם כבר יודעים את התשובה.
התשובה היא ש"אופס (שוב ושוב ושוב) שכחנו לכסות בדיון (הגברי שלנו. כי כלי ירייה זה הרי נושא של גברים) קבוצה מסוימת באוכלוסייה שמושפעת גם היא מהעובדה שמישהו נושא נשק בקרבתן, לא פחות (ואולי אף יותר(?)) מעוברי ועוברות האורח שנקלעים/ות לפיגועים ואין או יש בסביבתם נושא נשק".
רגע! עצרו! לפני שאתם מנסחים את עמדתכם הנחרצת "מי ומה יותר חשוב" – ביטחונן האישי של אותן נשים המאוימות בביתן או הביטחון האישי של כלל הציבור ברחוב – תנסו לא לפספס את הטיעון שלי, שאיננו עוסק כלל ועיקר בעמדה כל שהיא כלפי הנושא הנדון.
הטיעון שלי עוסק בבעיה אקוטית הרבה יותר רחבה שללא חשיבה מגדרית מושארים, פעם אחר פעם כאמור, נושאים חשובים ועקרוניים מאד מחוץ לשיח הציבורי, ואיך שהוא הנושאים האלו, לעיתים קרובות (מדי), הם דווקא אותם נושאים שקשורים / שייכים / מזוהים / משפיעים על נשים.
ולמה זאת בעיה אקוטית?
כי הקו המחבר בין תופעה של אי השמעת הקולות של נושאים שקשורים / שייכים / מזוהים / משפיעים על נשים לבין גיבוש מדיניות והקצאת תקציבים ש"לא רואה ממטר" נושאים שקשורים / שייכים / מזוהים / משפיעים על נשים הוא כל כך קצר, כל כך ברור וכל כך בעייתי שאני מאד מקווה שהצלחתי לשרטט אותו עבור אלו מכם שלא הבחינו בו קודם.

ובנימה מעט אופטימית לסיום…
למזלנו לא הכל שחור ויש תקווה, כי אלו שכבר אימצו חשיבה מגדרית ונמצאים, ובעיקר נמצאות, בעמדות השפעה כן משמיעות את הקולות החשובים האלו, כמו למשל מה שכתבה ח"כ תמר זנדברג בפוסט שהעלתה לפייסבוק כאן:
http://on.fb.me/1xwpKW8

אין להם את הכוח של הרצון

לאחרונה קראתי מספר כתבות ופוסטים שפורסמו לגבי חוק שמנסים להעביר, במסגרתו יחויבו מעסיקים לשחרר אבות שנולד להם ילד לחופשה של 8 ימים (בחלוקה של 3 ימים ע״ח ימי החופש של העובד ועוד 5 ימים ע״ח ימי מחלה).
עבור אלו שלא יקראו את הפוסט של ח״כ תמר זנדברג, שהגישה את הצעת החוק הזאת, להלן תקציר הדברים:
בגדול, ח״כ זנדברג מיידעת שהופתעה לגלות שמתן חופשה לאב לאחר הולדת בנו/בתו ״תלוי ברצון הטוב של המעסיק ובימי החופש הזמינים של האב״.
עוד היא מספרת בקצרה על פרטי החוק ועל העובדה שהוא תקוע בגלל התנגדות המעסיקים תוך שהיא ״מתפלאת על המעסיקים. כמה חסרי לב אפשר להיות״.
ולבסוף היא מסכמת:
״אני לא מתכוונת לוותר… עובדים הם בני אדם ושום פרויקט דחוף או דדליין לא חשובים יותר מזכותו של אב להיות עם ילדו ולטפל בו בימים שלאחר בואו לעולם״.
(הפוסט המלא כאן: http://on.fb.me/1vfFJo6)

ואני אומרת ש…

אשמח להתעורר בוקר אחד ולגלות שהמחוקקים שלנו הפסיקו לחוקק חוקים שמטפלים בסימפטומים והתחילו לעקור בעיות מהשורש. (פחחחח…)
בואו נבין, אין לנו כאן שום ״בעיית מעסיקים״ כפי שרומזת זנדברג. מה שיש לנו כאן באמת זוהי בעיה חברתית עמוקה שניתן גם להגדירה כ״בעיית גברים חסרי אחריות״ – גברים עובדים וגברים מעסיקים שלא באמת רואים עצמם אחראיים what so ever(!!) ל״דבר הזה״ שנקרא גידול ילדים.
(#Not_All_Man_blablabla – עזבו אותי באמאשכ׳ם).
ברשותכם, אנסה לשים את האצבע על השורש האמיתי והמורכב של הבעיה הזאת שמתמצה מבחינתי בשתי עובדות מושתקות:
1) לגדל ילדים ככלל, ולטפל בתינוקות בפרט, זאת משימה מורכבת, מתישה, מעיקה ומלחיצה עם המון המון אחריות. כל מי שגידל/ה וטיפל/ה אי פעם בתינוק התמודד/ה עם איזה שהוא הרכב של דברים מתוך רשימת האפשרויות להלן: עייפות/תשישות, תסכול, זעם/כעס, לחץ, דיכאון, חרדה, בלבול, דאגה ועוד ועוד.
מנסה לומר, שעל אף שיש גם מרכיבים חיוביים כמובן, אותם לא ציינתי, אז ״פיקניק זה ממש לא״.
2) גברים (עובדים ומעסיקים כאחד), כאמור, לא באמת רוצים לקחת אחריות על המשימה המעיקה, המורכבת והמעייפת הזאת. יתרה מכך, טוב להם מאד להישאר באזור הנוחות שלהם שבו משימה זו נמצאת על כתפי מחצית מהאוכלוסיה שהיא לגמרי במקרה לא הם. האח הידד.
איך אני יודעת את זה?
פשוט מאד, תחשבו על כל מה שעשו והשיגו גברים עד היום – הם מחליפים גלגל בקלי קלות וחונים ברברס כמו תותחים. הם הנחיתו אנשים על הירח, העיפו לוויינים לחלל ובכלל הביאו את הטכנולוגיה לשיאים שלא יאומנו. הם ניהלו שתי מלחמות עולם בטווח של 30 שנה, טבחו מיליונים והובילו מהפכות ששינו את העולם. הם מנהלים דתות כבר אלפי שנים, מדי פעם הם עורפים ראשים, הם נמצאים ברובם ככולם של מוקדי קבלת ההחלטות והם צברו ומחזיקים 98% מההון בעולם ותוך כדי כל זה הם אפילו טורחים לפתוח לנו את הדלת, לשלם עלינו בדייטים, ולפעמים גם זוכרים להוריד את הקרש בשירותים…(יאיי!!)
אבל לבקש ולקבל חופש של שבוע מהמעסיק לרגל לידת בנם/בתם??? אוווו… עד כאן! זה כבר ממש מעל לכוחותיהם וליכולותיהם. ממש כאן בנקודה הזאת עובר איזה שהוא קו שהם בשום פנים ואופן לא מצליחים לחצות אותו ומישהו צריך לחוקק עבורם חוק שידאג להם. זה ממש מן ״מצטערים, בננות, אנחנו נורא נורא רוצים לטפל בתינוק שזה עתה ילדתן, אבל זה פשוט לא מסתייע לנו״.
באמת מזל שיש מחוקקים בירושלים.
יאללה. יאללה.
הרשו לי לפקפק ולזלזל בקולות הבכי והנהי האלו. מצטערת מאד, לא קונה את הטיעון שאי אפשר לבוא למעסיק ולבקש חופשה של שבוע שתתקיים… מתי? ניחשתם נכון, בעוד חצי שנה. כן, כן, כל כך הרבה זמן מראש יכולים גברים עובדים וגברים מעסיקים לתכנן ולהתארגן ללידה צפויה של ילד, למי מהם שאולי לא שם לב או לא היה מודע לכך.
זאת בדיוק הסיבה מדוע אני טוענת שהבעיה האמיתית נעוצה בהיעדר רצון, בהיעדר תחושת מחויבות והכי חשוב – באי לקיחת אחריות אמיתית על הנושא.
[אגב, זורקת לפתחכם נושא מעניין מאד למחקר:
כמה מהגברים שלא קיבלו חופש מהמעסיק לאחר לידת בנם/בתם יצאו, מתי שהוא, ולו פעם אחת בתקופת עבודתם, לחופשה של שבוע עם משפחתם?
עפ״י ממוצע הילדים במשפחה בישראל, בהצלבה לנתוני נתב״ג בעניין היוצאים לחו״ל ובחיבור הניסיונות הכושלים שלי מעת לעת למצוא צימר פנוי בצפון, מותר לי להניח שיש (הרבה) יותר משניים שלושה שכאלו. ממממ… מעניין! איך שהוא, בדרך נס, לצורך היציאה לצימר בגליל או הנסיעה להכל כלול באנטליה מצליחים אותם גברים עובדים ואותם גברים מעסיקים לעמוד במשימה המאתגרת של אישור שבוע חופש ואף להוציא אותה לפועל.
אחרי שתסיימו למחוא להם כפיים סוערות, נסו לחשוב בעצמכם מהו מקור ההבדל. (רמז: מסתבר שכשיש רצון ולוקחים אחריות אז פתאום אפשר לעשות הכל, ראו מקרה הנחיתה על הירח והחניה ברברס).]
אז מה צריך לעשות?
לי זה מאד ברור – צריך להפוך את משימת הטיפול בדור הבא למשימתו של המין האנושי כולו ולא רק של מחציתו.
איך צריך לעשות את זה?
חינוך, חינוך ורק חינוך.
(עזבו אתכם מהדור הנוכחי. להם זה כבר ברור שהם הצליחו להתחמק מזה והם פטורים מהעול המתיש הזה ומהאחריות הכבדה הזאת).
הפתרון יכול לבוא אך ורק בחינוך הדור הבא לערכים ולחברה שוויונית, הגיונית ושפויה יותר לגברים ולנשים כאחד.
חינוך שאיננו ממיין מין מין לעיסוקיו ולאחריותו. חינוך שאיננו עיוור מגדרית.
חינוך שלוקח אחריות על פירוק של הבניות חברתיות בלתי מודעות.
(אוי, התמימות, התמימות).
כאשר נצליח לייצר מצב שבו בנים ובנות יתבגרו לתוך מסרים חד משמעיים ובלתי מתפשרים לפיהם יש כאן משימה שמונחת על כתפי המין האנושי כולו, כאמור.
כאשר נצליח לגרום לגברים להפנים את האחריות המלאה גם שלהם למשימה הזאת, תוך שהם מאמצים אותה בלב שלם ובנפש חפצה.
כאשר נצליח לייצר מצב שבו תהיה ציפיה חברתית כוללת לכך שכל בני האדם יקחו חלק במשימה הזאת, ללא הבדל מין.
או אז, באורח פלא, נזכה לראות גברים עובדים שלא צריכים כלל לבקש וגברים מעסיקים שברור להם מה הם צריכים לתת גם בלי שהמחוקקים יגידו להם.
ובא למין הנשי גואל.
אשרי המאמינה.

אמור לי מה מינך ואומר לך מי אתה

ח"כ תמר זנדברג מגישה הצעת חוק שבה היא מבקשת לבטל את סעיף ה"מין" בתעודת הזהות.
הצורך בחוק, נובע מכך שיש טרנסג'נדרים שחיים כאשה או כגבר לכל דבר למעט מה שיש להם במכנסיים (הגדרה שלי) ונוצרות אצלם בעיות מבעיות שונות שנובעות מהמצב בו אין התאמה בין איך שהם נראים, מרגישים ומתנהגים לבין איך שהמדינה מסמנת אותם בתעודה.
לנושא זה נחשפתי הן מהדיווח בטמקא, והן מתכניתה של יעל דן בגל"צ ששוחחה על הנושא עם ח"כ זדנברג על העמדה שלה ועם ח"כ משה פייגלין על העמדה שלו, כמתנגד לחוק.
מה שמשך את אזני, בעניין זה, אלו הם דבריו של ח"כ פייגלין. טענתו הייתה שהוא דווקא היה שמח להצטרף ליוזמה של ביטול תעודות הזהות בכלל, כפי שזה קיים במקומות אחרים בעולם (ע"ע ארה"ב), אבל כל עוד מודל תעודות הזהות קיים אצלנו, ולפי דעתו המודל קיים מסיבות ביטחוניות, אז צריך להישאר עם מה שיש ולא לעשות בו שינויים.
(הדיווח של טמקא, ללא דבריו של ח"כ פייגלין, כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4387731,00.html)

ואני אומרת ש…

זה ללא ספק אחד המקרים הכי מגוחכים ששמעתי שבו מגייס מישהו את האצטלה של "צרכי הביטחון" לטיעוניו, ותאמינו לי ששמעתי המונים כאלו.
אבל, לא לשם כך התכנסנו אז…
הטיעונים אותם העלה ח"כ פייגלין, לא ברורים לי. איך אפשר, מצד אחד לתמוך בביטול התעודה לגמרי, ומצד שני להתנגד לעשות בה שינוי מינורי, אלא אם כן, מדובר בדמגוגיה זולה בבחינת "מה אכפת לי להגיד שאני תומך בחוק שברור לי שאין לו שום סיכוי לעבור".
האמת, שבאופן כללי אני לא כל כך מבינה מה יש להתנגד ליוזמת החוק הזאת. מדי יום מזדהים המוני אדם בישראל, בסיטואציות שונות, בעזרת רישיון הנהיגה שלהם, בו לא מצוין מינו של נושא התעודה. אז מה השוני באותן סיטואציות נקודתיות (ומיושנות לדעתי) בהן גוף כזה או אחר דורש הזדהות דווקא באמצעות תעודת הזהות? מה הקריטיות הגדולה במקרים אלו שמינו הביולוגי של האדם יופיע שם? מה זה מוסיף ועל מה זה משפיע?
בואו נניח לרגע שאכן יש מקרים מסוימים וספציפיים שבהם זה באמת נורא חשוב הפרט הזה (לא אתפלא אם לא יימצאו בכלל מקרים כאלו אבל מי שיש לו רעיון מוזמן לשתף אותי בו). במקרה זה, אפשר פשוט להפוך את המשוואה ולקבוע שעבור כל מקרה ספציפי שכזה יגדירו "מיהו זכר" ו"מיהי נקבה", לפי העניין. למה חייבים להחזיק את המידע הזה אצל 100% מהאזרחים בתעודה רק עבור כמה מקרים נקודתיים בהם הוא נדרש?
ותחשבו על זה.

האשם תמיד

שמעתי היום בתכנית של יעל דן את ח"כ תמר זנדברג (מרצ) מדברת על הקישור שהיא עושה בין פעולות הממשלה, הירידה ברמת החיים והמצב הכלכלי והחברתי בארץ לפעולותיו של הרוצח המטורף שפצע והרג אתמול אנשים תמימים שהגיעו לעשות סידורים או עבדו בבנק הפועלים בבאר שבע.
מאחר ואין לי את המילים המדויקות בהן השתמשה אז אביא כאן ציטוט שמצאתי עכשיו בדף הפייסבוק שלה ומעביר את רוח הדברים:
"היום במליאת הכנסת, בדיון על חוק התקציב, אמרתי שמקרה הרצח וההתאבדות בבאר שבע הוא מקרה אלימות מצמרר וטרגי, אבל הוא אינו רק טרגדיה אישית, אלא גם תוצאה של מציאות חברתית. מציאות שהורגת…"

ואני אומרת ש…

לא, לא, לא ולא. רוצח הוא רוצח. והקישור שאת עושה גב' זנדברג איננו לרוחי כלל וכלל.
בשיחה השתתף גם ח"כ חיליק בר (עבודה) שממש לא ראה את הקישור ואף גינה אותו ואמר שזה חמור ומדאיג לייצר מצג כאילו הממשלה אשמה ברצח. ח"כ זנדברג מצידה אמרה שהיא כלל לא אמרה שהממשלה אשמה וברור שהאשם הוא על הרוצח (מממ… תודה רבה שהארת את עינינו כי לא היינו סגורים על זה).

ועל זה אני אומרת ש…

בעגה המשטרתית\משפטית יש ביטוי שאומר: "החשוד קושר עצמו למעשים המיוחסים לו". כששומעים את זה יודעים שזה מקרב מאד את החשוד לשלב בו הוא יהפוך מחשוד לנאשם.
אי לכך ובהתאם לזאת, גם אם ח"כ זנדברג רק "קשרה" כרגע את הממשלה לרצח אזי מבחינתי, באמירתה זאת, היא צמצמה מאד את המרחק ל"האשמתה של הממשלה" ברצח.
אז לא. הממשלה אשמה אולי בהרבה מאד דברים, אבל לא ברצח הזה.
ברצח הזה אשם אדם תמהוני ואלים (מילולית ופיזית) שהחזיק ברשותו אקדח (ברישיון) ושמשום מה כל המערכות שהיו אמורות ו\או יכולות להתריע ולמנוע את האסון הזה פשוט לא עבדו.

(למי שביומיים האחרונים "סגר מדפים" ו"כיבה מנועים" ואין לו מושג על מה מדובר אז הנה הסיכום של טמקא על האירוע הנוראי שהיה אתמול: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4382139,00.html)