ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

אישה השמיעי קול

הלכתי שלשום לאירוע באוניברסיטת תל אביב, שהוגדר כדיבייט בין פמיניזם ליברלי לפמיניזם רדיקלי.
בפועל, זה היה פאנל ולא דיבייט, אבל לא אהיה קטנונית כי ממילא אין לי כוונה להיכנס לכל מה שהיה שם אלא למקד, כהרגלי, את המבט לאמירה אחת ספציפית שנאמרה שם.
אחת משתי נציגות הפמיניזם הליברלי, הייתה העיתונאית טלי חרותי סובר, והיא הדגימה את ההבדל בין נשים לבין גברים, מנקודת מבטה כעיתונאית שמחפשת מרואיין/ת, וכך היא אמרה (לא ציטוט מדויק, רק שחזור מהזיכרון המקרטע שלי):
כשאני מתקשרת לגבר ואומרת לו שאני רוצה לראיין אותו, הוא מיד מסכים. הוא מסכים עוד לפני שאני אומרת לו על מה הראיון. לעומת זאת, כשאני מתקשרת לאישה היא מבררת לפרטי פרטים על מה הראיון ובד״כ תגובתה היא ״תראי, זה לא בדיוק בדיוק הנושא של הדוקטורט שלי וזה גם לא בדיוק בדיוק מה שאני עוסקת בו יום יום ב 15 שנה האחרונות…״, ובסוף היא מוותרת ולא מתראיינת.
לאחר הדגמת ההבדל פנתה חרותי סובר בקריאה נרגשת לנשים ואמרה:
אני מבקשת מכן, לא לוותר, אל תפנו את הבמה לאחרים, כי אחרים יעלו לבמה וישמיעו את קולם, אז השמיעו אתן את קולכן.

ואני אומרת ש…

כבר ציינתי כאן בעבר שאני קוראת אדוקה של טלי חרותי סובר, ואוסיף ואציין שברוב המקרים אני מתחברת לדבריה, אבל כאז כן עתה אני חשה חובה לתקן ולחדד את מסריה לכיוון הראוי והרצוי בעיני.
על תיאור הסיטואציה אין עוררין. ברור שחרותי סובר יודעת על מה היא מדברת, ואני כאישה שבתוך עמה היא חיה יודעת בדיוק איך החברה והתרבות שלנו יוצקת בגברים את הביטחון לענות את התשובה לעיל, ואיך היא לא בונה מספיק את הביטחון של נשים לעשות כן.
אלא מה?
את קריאתה הנרגשת של חרותי סובר לנשים, הטומנת בחובה מידה קטנה של "האשמת_נשים_שכל_חטאן_מתמצה_בהפנמת_מכבש_ מסרים_חברתיים_ תרבותיים_רב_רבדים_וארוך_דורות_ושנים״, הייתי דווקא ממירה בקריאה נרגשת לעיתונאים/ות ואנשי/נשות התקשורת.
להלן קריאתי:
פניתם לראיין אישה? היא נמנעת מלהתראיין מתוך חשש שאיננה ה-ה-מומחית בתחום?
ובכן – אתם ואתן תשנו את העולם.
אימרו לה שהיא כן ה-מומחית (שהרי בגלל זה פניתם אליה, לא?). הסבירו לה ששמעתם עליה, שראיתם אותה ואת מה שעשתה, שקראתם מה שהיא כתבה ושהיא מתאימה לכם בול לראיון ושיש לה בדיוק את כל מה שצריך עבור הראיון הזה (שהרי אתם המראיינים אז אתם יודעים, לא?).
אנא מכם, השקיעו את הזמן והאקסטרה מאמץ הנדרש להבהיר לה למה דווקא היא צריכה להתראיין וכמה זה חשוב לכם להשמיע דווקא את קולה.
מספיק עיתונאים/ות מחוייבים/ות שישקיעו את המאמץ הזה יכולים לעשות שינוי.
טוב, טוב, טוב…
לכל המצקצקים שם בשורה האחרונה, אתם חושבים שאני לא שומעת אתכם? שומעת גם שומעת.
שומעת ומבינה שאתםן שואלים/ות את עצמכם ״מה הפמיניסטית הזאת חושבת (עוד פעם) לעצמה״?
"איך היא באה (עוד פעם) עם הדרישות האלו שלה לאקסטרה מאמץ, הפעם מהעיתונאים/ות שממילא עובדים/ות קשה ולא מתוגמלים/ות כיאות"?
ובכן, אנחנו חיים בחברה, למען השם!! בחברה.
ב-ח-ב-ר-ה.
חברה!!! מה לא ברור כאן?
אנחנו לא אוסף של פרטים, אנחנו לא אוסף של אישה ועוד אישה שצריך לפנות אליה אחת אחת ולבקש ממנה לשנות את התנהגותה. לא יקרה כלום (כלומר, יקרה הרבה מאד, דברים טובים) אם קבוצת אנשים בעמדת כוח (ועיתונאי שמחפש/ת מרואיין/ת הוא לגמרי בעמדת כוח) יכירו ביכולת הקבוצה שלהם לעשות שינוי, ויתגייסו לשיפור ולתיקון של החברה בה הם חיים.
כאילו, מה יקרה? ממה אתם/הם פוחדים כל כך? שחלילה תהיה לנו כאן לפתע חברה שוויונית יותר? הו, האימה.
ואולי זה תמצית הליברליזם והרדיקליזם (לפחות בהקשר הנקודתי הזה).
ההבדל בין תפיסת האדם כפרט בפני עצמו שאין בלתו שהרי כל אחד הוא פרט חופשי שיכול/ה לעשות את הבחירות וההחלטות הנכונות לו (להתראיין או לא להתראיין) לבין הבנת אחריותנו כחברה כלפי החברה. כבעלי כוח כלפי מושתקי הקול. ההבנה שאנו נדרשים ומצופים לזהות בכל הזדמנות את המצבים והמקרים בהם אנחנו כבעלי הכוח במצב מסוים, יכולים להצעיד אותנו עוד צעד אחד קטן לכיוון הנכסף של שוויון (נניח שיש דבר כזה).
אגב, חרותי סובר אמרה יפה ונכון באותו פאנל, שכאשר אישה, מנהלת, עומדת בפני הכרעה בין מועמד למועמדת לתפקיד, ששניהם טובים באותה מידה, אז לדעתה היא צריכה לבחור את האישה כאקט של העדפה מתקנת.

ועל זה אני אומרת ש…

אני לגמרי מסכימה איתה, וזאת אכן קריאה חשובה כלפי נשים מנהלות, אך אני רק מבקשת ״טלי קורה מבין עינייך״ והפני את הציפייה והקריאה לקחת יוזמה ולהעדיף העדפה מתקנת בהבאת קולותיהן של נשים והנכחתם בתקשורת, גם לעמיתייך עמיתותייך במוסד בו אתם עובדים ולא רק לנשים עצמן כפרטים.
הערה לסיום: באמת שאין לי מושג, אך כולי תקווה שחרותי סובר עצמה, כפמיניסטית, דווקא עושה את האקסטרה מאמץ הנדרש לשכנע מרואיינות להתראיין, אבל אם אכן כך הוא הדבר אז הייתי מאד שמחה לו דבר זה היה בא לידי ביטוי באותו פאנל גם במסר ובקריאה הגלויה והפומבית שלה.