ואני אומרת ש…

קוראת עיתונים, שומעת רדיו, צופה בטלוויזיה ו…מתרגזת ומתרגשת ומתווכחת ותומכת ומתנגדת ורק דבר אחד לא עושה, לא מתעלמת. ואני אומרת ש…. למה לעשות את כל זה ביני לבין עצמי כשאני יכולה לעשות את זה ביני לבין בלוגי. אז הנה כאן לפניכם הגיגיי, מחשבותיי, דעותיי, אג'נדותיי כדי שגם אתם תתרגזו ותתרגשו ותתווכחו ותתמכו ותתנגדו ובתנאי שלא תתעלמו.


השארת תגובה

הורסת המסיבות

אז לפני כשבוע החלטתי להתחיל ולשים קץ לתופעת הבדיחות הגזעניות / שוביניסטיות / סקסיסטיות / פוגעניות (לא למחוק. אין מיותר) שזכו בחודשים האחרונים למקום של כבוד בקבוצת ווטסאפ בה אני נמצאת יחד עם חברים וחברות יקרים ויקרות מאד לליבי.
אחרי חודשים של שתיקה, כתבתי בקבוצה שאני מבקשת שיפסיקו עם זה כי אני רגישה לזה ולא נעים לי להיות בקבוצה שמגחיכה את בנות מיני על בסיס יומיומי.
התגובות בווטסאפ היו מינוריות, אך כמה ימים אחרי זה, כשנפגשנו כקבוצה במציאות הפיזית ולא במרחב הווירטואלי, אז זכיתי למנת הזלזול ה"הו כה צפויה" על מיכל ש"סירסה" את כל הגברים בקבוצה (ממש ככה), ובתוספת של רמיזות עבות על השתייכותי לזן של "הורסות המסיבות". (החיים קשים חברים מסורסים שלי. תתמודדו! אההה, קשה לכם להתמודד בעולם בלי הביצים שלכם? אוי אוי אוי. לא נורא! זה רק יקל עליכם להבין את ההתמודדות שלי ואת נקודת המבט שלי על החיים).
והנה אני קוראת לי כתבה שחלק מכותרת המשנה שלה היא "מחקר חדש מוכיח: נשים משלמות מחיר על גילויי אסרטיביות במקום העבודה בעוד גברים זוכים לשבחים".
ובהמשך הכתבה מספרים לנו ש:
"התוצאות [של המחקר] היו חד־משמעיות: מתוך 94 משובים שקיבלו נשים וכללו ביקורת, ב–71 משובים (75%) הביקורת טענה כי על העובדות להוריד פרופיל. סוג כזה של ביקורת הופיע פעמיים בלבד במשובי הגברים".
(כאן: http://www.themarker.com/career/1.2490529)

 ואני אומרת ש…

ממש אין צורך שתמשיכו לקרוא את הפוסט הזה במידה ואתם שייכים/ות לאלו שיודעים/ות לתאר את תנועת מעגל הקסמים שמתקיימת בין שני החלקים של הפתיח שלי. כלומר,
בין
בדיחות שוביניסטיות חוזרות ונשנות בווטסאפ שמגחיכות נשים (ואת תכונותיהן) ושאינן מושתקות
לבין
המצב הנוכחי בשוק העבודה ההייטקיסטי שבו – נשים לא מרוויחות כמו גברים / לא מגיעות בו לדרגות הניהול / לא מהוות בו 50% מקרב העובדים / ושרבות וטובות שכן עובדות בו מתייאשות ועוזבות.
(נא לא למחוק את המיותר, כי אין, וגם לא להביא לי דוגמה של השכנה שלכם שהיא מנהלת מצליחה בהייטק כי היא ממש לא מייצגת את הסטטיסטיקה).
ובכן…
מכירים/ות את הדרישה שאומרת Equal pay for Equal work?
היא נשמעת מאד סבירה ובסיסית, נכון? שני בני אדם שעושים אותה עבודה זכאים לאותו שכר. הגיוני.
אבל יש סייג לדרישה הזאת, והוא, שלפי החוקים ב"עולם החוזים האישיים" (שההייטק הוא חלק מהעולם הזה) אני יכולה לעשות את אותה עבודה ולהרוויח פחות משום שאני פחות מוערכת ממישהו אחר שעושה את אותה עבודה במקביל אלי. סבבה. גם הגיוני.
רגע! אבל איך קובעים מי מאתנו מוערך יותר? שמחה ששאלתם.
בדיוק בשביל זה פיתחו עבורנו (בין השאר) את שיטת ה"משוב השנתי לעובד".
שיטה "אובייקטיבית" במסגרתה אני והעמית שלי מוערכים על עבודתנו ושעל פיה גם ייקבע שכרנו והקידום שלנו.
נו, אז איפה הבעיה?
הבעיה מתחילה בכך שאת שיטת ה"משוב האובייקטיבי" אפשר להשליך לפח כאשר ברגע אחד אנחנו נותנות מקום ולגיטימציה להגחיך (על בסיס יומיומי, כאמור) נשים שיש להן את אותן תכונות שאצל גברים הן תכונות מוערכות ומתוגמלות, וברגע הבא אנחנו יושבות מול המנהל שלנו, מקבלות ממנו משוב שלילי על התכונות האלו וכתוצאה מכך זוכות להעלאה זעומה בשכר ו/או לא מקודמות.
נו? "נפל האסימון"? מצליחים/ות עכשיו לראות בעיני רוחכם/ן את מעגל הקסמים שדיברתי עליו?
עדיין לא?
לא נורא, הנה הוא כאן לפניכם/ן במלוא תפארתו:
גבר מעלה בדיחה שמגחיכה אסרטיביות של נשים -> מקבל אישור ולגיטימציה מכל מי ששותק/ת ו/או מלייקק/ת ו/או מעלה בדיחה דומה -> הולך לעבודה -> קורא לעובדת שלו לקבלת המשוב השנתי -> מבקר אותה על האסרטיביות שלה בעבודה -> מעניק לה שכר נמוך משל עמיתה (האסרטיבי, כל הכבוד, גבר, תמשיך כך!) -> פותח את הווטסאפ -> רואה בדיחה שהעלתה מישהי בקבוצה ושמגחיכה אסרטיביות של נשים -> מקבל אישור ולגיטימציה -> מעלה בעצמו בדיחה שמגחיכה אסרטיביות של נשים -> מקבל אישור ולגיטימציה מכל מי ששותק/ת ו/או מלייקק/ת ו/או מעלה בדיחה דומה -> הולך לעבודה -> קורא לעובדת שלו לקבלת המשוב השנתי…
יש מבין?
מקווה מאד שכן.


השארת תגובה

למה לרומם אם אפשר להשפיל?

לפני כמה זמן כתבתי את הפוסט להלן בתגובה לכתבה שכותרתה "ההסתדרות והרשויות המקומיות סידרו לסייעות שכר רעב", אך משום מה לא פרסמתי אותו. היום, כשסטטוס שפירסם חבר שלי בפייסבוק הזכיר לי אותו, שמחתי לראות שאני עקבית בדעותיי מאחר והוא מתחבר בצורה מושלמת למה שכתבתי בפוסט הקודם באשר להערכה, כלומר, אי ההערכה שיש כלפי כישוריהן של נשים ומורכבות העבודות שהן ממלאות בעזרת הכישורים המופלאים שלהן. 

הכתבה מתייחסת לתנאי העסקתן של נשים (מופלאות) הנקראות "סייעות שילוב".
עבור אלו מכם שאין להם מושג מה זה התפקיד הזה, אז הנה הגדרה יבשה אחת שמצאתי: "תלמיד בעל לקות משמעותית ובעיות תפקוד קשות, אשר רמת תפקודו מחייבת זאת, זכאי לקבל תמיכה אישית של סייעת שתפקידה לעזור לילד להתנהל בזמן השיעור ובהפסקה, לתת סיוע פיזי ולימודי וסיוע בתיווך חברתי".
מאחורי ההגדרה הזאת יש נשים שנותנות מענה למטרה חשובה ששמה לעצמה המדינה לאפשר לילדים בעלי לקויות להיות חלק מכיתה "רגילה".
להלן כמה ציטוטים מהכתבה שהשורה התחתונה שלהם היא – אין משרה מלאה, אין קביעות, יש פיטורין למשך חודשיים כל שנה ויש פער בלתי מוסבר בין הסכום שמועבר בשנה לרשות המקומית (כ-7,600 שח כפול 12 חודש) לבין הסכום שמרוויחות הסייעות בגין אותה שנה (כ-2,500 שח כפול 10 חודש).
הנה הציטוטים הרלבנטיים:
"המורכבות של העבודה… אינה באה לידי ביטוי בתלוש השכר… שכרה הסתכם בינואר ב–2,700 שקל. בדצמבר שכרה ירד ל–2,100 שקל בלבד, מפני שאינה מקבלת שכר בימי חופשות חג…"
"לפי נתונים שנאספו בעמותת איתך־מעכי, משפטניות למען צדק חברתי… שכרן של רוב הסייעות מסתכם בכ–2,100–3,000 שקל בחודש, בלי אפשרות לעבוד במשרה מלאה וללא קביעות. חלק גדול מהן מועסקות בשכר רק עשרה חודשים בשנה, וחלקן מפוטרות לאחר מכן ומועסקות שוב עם תחילת שנת הלימודים".
"תמונת המצב הזאת מנוגדת לתקציבים שמשרד החינוך מעביר לרשויות המקומיות. על פי נתוני המשרד, הוא מעביר לרשויות המקומיות תקציב עבור העסקת סייעת לפי שכר של 7,580 שקל לסייעת… במשך 12 חודשים בשנה – ולא עשרה. את הפער הזה ניתן להסביר באופן חלקי כתוצאה מעלויות המעביד, המוערכות בכ–30%, ובהסכם הקיבוצי שנחתם בין ההסתדרות החדשה לרשויות המקומיות, המגביל את שכרן לשכר בסיס של עד כ–3,800 שקל – בוותק של 30 שנה".
"אבל השאלה הגדולה היא מה קורה לשאר הכסף שמעביר משרד החינוך כתשלום השכר של הסייעות… גורמים במשרדי הממשלה הודו כי הממשלה לא מפקחת אחר הזרמת הכספים לשכר הסייעות…"
"לדברי נטע לוי, {עורכת דין מארגון איתך־מעכי שמלווה את התארגנות הסייעות הארצית} הסייעות המשלבות מקבלות שכר רעב… זהו תחום שנשים מגיעות אליו מתוך אידיאולוגיה ורצון לעסוק בו, בטח שלא בשביל הפרנסה… "
"תנאי העבודה של סייעות השילוב בחינוך הרגיל חריגים במיוחד בהשוואה לשאר העובדים במערכת החינוך, והן אינן מוגדרות כעובדות הוראה".
"בנוסף, בעוד שמשרד החינוך מתקצב את עבודת הסייעות בעד 30 שעות בשבוע לכל ילד, ההסכם קובע היקף משרה מלאה בת 42.5 שעות – כך שהן מעולם לא יכולות לעבוד במשרה מלאה…"
"ב–2011 פנינו {נציגות ארגון איתך-מעכי} להסתדרות וביקשנו להיות נוכחים בדיונים על הסכמי השכר ובהחלטות על ההסכמים ותנאי ההעסקה… וביקשנו נציגות של סייעות שילוב בתוך צוות המשא ומתן. הם תמיד סירבו".
(הטקסט (המבאס, יש לומר) המלא נמצא כאן: http://www.themarker.com/news/education/1.2258389)

ואני אומרת ש…

זה לא יאומן כמה עוולות, כמה חוסר הערכה וביזוי וכמה דיכוי (כן, דיכוי) אפשר להעמיס על מגזר אחד שכל חטאו הוא שהוא קם כל בוקר והולך לעבודה מלאת חמלה ודאגה, וש(אופס!) לגמרי לא במקרה מורכב רובו ככולו מנשים.
למי שהתעייף מהכתבה ו/או מהציטוטים הרבים מתוכה, ובמיוחד למי ש(עדיין) לא שקע לדיכאון קיומי מכך, להלן תקציר ערימת המיץ של הזבל ששופכת המדינה, ההסתדרות ומי לא, על עובדות חשובות אלו.
אז מה היה לנו שם?
אפשרות לעבודה במשרה מלאה? אין.
[מה קרה? לכם יש אפשרות לעבוד במשרה מלאה? אה, כן? וואלה? טוב, זה לא אותו דבר].
קביעות? אין.
[מה אתן פרימדונות? קביעות הן רוצות. נו, באמת. איזו הגזמה]
הגדרה כעובדת הוראה? לא ולא!
[מה נהיה? כל אחת פה רוצה להיות "עובדת הוראה"? לאן נגיע?]
פיטורין למשך חודשיים כל שנה? יש ויש.
[לא נורא, תנוחו קצת במזגן בבית. לא שאתן מתעייפות מי יודע מה במשך השנה, אבל לנו זה דווקא טוב כי תאמינו לנו שכבר נמצא מה לעשות עם השכר שלכן שמועבר לקופת הרשות המקומית אך איננו מועבר אליכן].
משכורה ביזיונית ומעליבה שלא מתקרבת לרמת המורכבות של התפקיד? יש בהחלט.
[יאללה בחייאת! על איזו מורכבות מדובר פה? כולה לשבת ליד ילד בכיתה ו״לשחק בתיווך חברתי״. כל אחת פה חושבת ת'עצמה כאילו מי יודע מה. מורכבות היא אומרת לי].
שכר בימי חופשה וחג? אין.
[למה מה קרה? תרגיעו! דרישות יש להן אלו].
פיקוח ממשלתי על הכסף שמוזרם ומיועד להן? נראה לכם?
[תכל׳ס, אל תגלו לאף אחד, אבל על מה בדיוק פיקחו פה לאחרונה שדווקא על זה יפקחו].
דאגה של ארגון העובדים (ההסתדרות) לזכויותיהן? פחחחח…
[הצחקתן אותם. קחו את הגרושים שהם סידרו לכן בהסכם הקיבוצי המדהים שלכן ותגידו בכלל תודה שהם מסתכלים לכיוון שלכן ושומרים על האינטרסים שלכן. אה, אתן רוצות לקחת חלק במו"מ? בסדר, שמענו. בקשתכן נדחתה. אגב, דמי חבר כבר שילמתן? יופי].
גורם אחד שאחראי על ההעסקה והתשלום?  אין.
[למה לפשט אם אפשר לסבך, ועל הדרך גם להרוויח את האפשרות (שלא לומר התענוג) לגלגל אתכן ממשרד החינוך לרשויות המקומיות ובחזרה בלי באמת לתת לכן פתרון?].
לא יודעת מה להגיד לכם… מבחינתי, מדינה/חברה שמדברת בקול אחד ("הילדים הם עתידנו", "האחר הוא אני", "עבודת קודש") אך פועלת בדרך מנוגדת לחלוטין לקול הזה היא מדינה/חברה חולה, שלא לומר הזויה, שעתידה מי יישורנו.

אני רוצה להפנות אתכם למשפט אחד, שסביר להניח שעבר מתחת לרדאר של מי שבכלל קרא את הכתבה או הציטוטים, ושנאמר דווקא ע"י אישה פמיניסטית מארגון איתך-מעכי המופלא (באמת!) שעושה לילות כימים כדי "לקדם את זכויותיהן של נשים מוחלשות באמצעות המשפט והנכחת קולן בזירה המשפטית והציבורית" כהגדרתן.
זה המשפט:
"זהו תחום שנשים מגיעות אליו מתוך אידיאולוגיה ורצון לעסוק בו, בטח שלא בשביל הפרנסה".

ועל זה אני אומרת ש…

לא! לא! לא! למה???? למה הרטוריקה הזאת??? מה זה המשפט הזה "בטח שלא בשביל הפרנסה"?
כמה גברים אתם מכירים שיצאו היום בבוקר לעבודה "בטח שלא בשביל הפרנסה"?
מאיפה מגיעה ההפנמה הזאת ושימור התפיסה שהעבודה המדהימה הזאת היא "אידיאולוגיה" או "עבודת קודש" ולא עבודה עם זכות לפרנסה?
למה?
למה אישה עם יכולות הכלה, רגישות, אמפתיה, סבלנות ואהבה אינסופית שבזכותה מושגת מטרה שהציבה המדינה ואף הגדירה אותה כחשובה, שעושה שירות שלא יאומן גם להורי הילדים ה"מיוחדים", גם להורי הילדים ה"רגילים" וכמובן לילדים עצמם, לא יכולה לקום בבוקר עם גב זקוף, עיניים בורקות ולומר בקול גדול: "אני רוצה להתפרנס!!"? 
מה זה, זה? בושה לרצות להתפרנס? למה? כי "היא עושה עבודת קודש"? תעשו לי טובה! באמאשכ'ם.
רגע, נושמת…כמה מילות סיום…

במאמר שקראתי הסמסטר, כתבה החוקרת (Joan Tronto) על הדרכים בהם דוחקת החברה שלנו את מושג הדאגה (ה-Caring) לשוליים ("הכחשת עמדת הדאגה (Care) ל"אחר" היא הכחשת פן של אנושיות שהחברה מצמצמת ובכך מייצרת במובהק ניצול כלכלי של אנשים בעבודות מסוימות").
בנוסף, מראה אותה חוקרת איך מי ש"נותן דאגה" ומי ש"מקבל אותה" נדחק לשולי החברה, ובמובן מסוים אף יוצא מהגדרת ״אידיאל האדם״ כפי שאנו מכירים אותו.
להלן תרגיל לוגי קטן בהקשר הזה:
נתון: בני אדם הולכים לעבודה כדי להתפרנס.
מכאן נובע: מי שהולך לעבודה "בטח שלא בשביל הפרנסה" הוא… מה הוא? נכון, הוא לא לגמרי בן אדם והוא בטח ובטח לא איזו "פיגורה" משמעותית בשוק העבודה.
אוקיי! אז עכשיו אפשר לחזור לנשום ולנוח כי עכשיו הכל ברור לי. ולכם?